בתחבולות תעשה מלחמה  / רפי זברגר

שבועות מד ע''ב-מ''ה ע''א

אחרי הדיון בפרק הקודם של שבועות דאורייתא עוברת המשנה בתחילת הפרק השביעי (כל המשניות של הפרק יחדיו) לדון בשבועות דרבנן. נלמד את הרישא של המשנה:
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין,
בשבועה מהתורה בכל מקרה נשבעים ונפטרים. כלומר, תמיד השבועה חלה על הנתבע, ואם הוא נשבע הוא נפטר מהחוב שהתביעה ביקשה להשית עליו.
ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו.
לעומת זאת חכמים תקנו שבועה בחמשה מקרים גם עבור התובע, שלאחריה התובע נוטל את תביעתו, בהמשך המשנה הם יפורטו:
1. שכיר – הטוען כי לא קיבל את משכורתו והבעל בית טוען שהוא כבר שילם, נשבע השכיר ומקבל את השכר. בהסבר דין זה נרחיב בהמשך המאמר.
2. נגזל – מלווה הנכנס לבית הלווה לגבות משכון שלא ברשות, הרי הלווה (הנגזל) נשבע שלא נתן לו רשות לקחת ונוטל את המשכון בחזרה.
3. נחבל – אדם בריא נכנס לרשות חברו ויצא משם חבול, כיוון שאנו מניחים שאדם לא חובל בעצמו, הרי הוא נשבע כי נחבל על ידי החבר וגובה דמי נזקו.
4. שכנגדו חשוד על השבועה – נתבע אשר היה חייב שבועה מהתורה (למשל ''מודה במקצת'') אך הוא חשוד על השבועה (למשל: נשבע שבועת עדות שהתבררה כשקרנית), הרי השבועה עוברת לתובע שלאחריה הוא מקבל את דמי התביעה.
5. חנווני על פנקסו – אדם שלח שליח כדי לקנות מוצר מחנווני, והחנווני טוען כי כתוב בפנקסו שנתן את המוצר לשליח. השליח כופר ואומר כי לא נטל, הרי החנווני יכול להישבע וליטול את דמי המוצר.
 

הנושא

נתמקד בשאלת הגמרא להבנת תקנת שבועת השכיר, מדוע הוא באמת נאמן בשבועתו כדי להוציא את משכורתו? רב נחמן עונה בשמו של שמואל:
תקנות קבועות שנו כאן: עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית, ושדיוה אשכיר משום כדי חייו.
תקנות חשובות תקנו חכמים, אשר עקרו את דין שבועה מדאורייתא של בעל הבית (כנאמר ברישא של המשנה כי מדאורייתא נשבעין ונפטרים, למשל במקרה שהודה במקצת), והעבירו את אפשרות השבועה לשכיר, כדי שלא יפסיד את משכורתו.
משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית?
מקשה הגמרא, כיצד אנו דואגים לשכיר, אך ''שוכחים'' את המחויבות גם לבעל הבית ו''קונסים'' אותו לשלם אחרי שבועת השכיר?
בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל, כי היכי דאיתגרון ליה פועלין.
עונה הגמרא כי ''לא שכחנו'' את בעל הבית, שכן גם הוא מעוניין שנדאג לשוכרים כדי שיהיו לו פועלים שיוכל לשכור את שירותיהם. שהרי אם חכמים לא ידאגו לשכירים, הם לא ירצו לעבוד בעתיד וגם בעלי הבתים יסבלו מכך.
אדרבה, שכיר - ניחא ליה דלשתבע בעל הבית ונפקע, כי היכי דליגריה בעל הבית.
הגמרא קובעת כי יש לדאוג לשכירים לא פחות מאשר לבעלי הבתים, שהרי אם בעל הבית לא יהיה מרוצה הוא לא יהיה מעוניין להעסיק פועלים, ואז הפועלים ומשפחותיהם יישארו ללא פרנסה.
מחלוקת בין הקושיא לתשובה היא מי חושש יותר, האם הבעל הבית חושש שלא יהיו לו פועלים, או הפועל חושש כי בעל בית לא ירצה להעסיקו.
בעל הבית על כורחיה אגר.
מנסה הגמרא לתרץ כי אין חשש שבעלי הבתים לא ישכרו פועלים, בשעה שהם נדרשים לכך לצורך עסקיהם.
 שוב חוזרת הגמרא וטוענת כי גם השכיר חייב יהיה למצוא עבודה ולא להישאר מובטל ללא פרנסה וללא דאגה לו ולמשפחתו.
אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא
עוברת הגמרא לתשובה חדשה וקובעת כי בעל הבית טרוד מאוד ולכן באמת אינו זוכר אם שילם לפועל זה או לא. זו הסיבה כי אינו יכול להישבע ולכן העבירו את כוח השבועה לפועל. ועתה מקשה הגמרא סידרת שאלות ותירוצים גם על הסבר זה:
וליתב ליה בלא שבועה? כדי להפיס דעתו של בעל הבית
אם החשש של שכחת בעל הבית, מדוע מחייבים את הפועל להישבע כדי ליטול משכרותו ללא שבועה? ועונים כדי ''להרגיע'' את בעל הבית, החושב כי הוא צודק (שהוא שילם את השכר לפועל), אך אם יישבע הפועל, אולי יחשוב שאמנם טעה בדעתו.
וליתב ליה בעדים? טריחא ליה מילתא.
אולי מצד שני נחייב את הבעל בית לשלם לפועל בפני עדים, כך ''שיסגור'' את הנושא, ולא יתעוררו ספקות בהמשך. ועונה כי תשלום לפועלים בפני עדים הינה טרחה גדולה מידי לבעל הבית, ולכן יעדיף לשלם במקרי ספק (לאחר שבועת השכיר).
וליתב ליה מעיקרא! שניהן רוצין בהקפה.
מנסה הגמרא לשאול בפעם השלישית? אולי כדי לפתור בעיות וספקות מעין אלו של תשלום לפועל, נחייב את הבעל הבית לשלם משכורת לפני תחילת העבודה,ב בזמן זה לא ישכח בעל הבית לשלם לפועל, ותשובת הגמרא מפתיעה: שניהם, הפועל ובעל הבית אינם מעוניינים לבצע תשלום לפני העבודה כל אחד מסיבותיו הוא. לבעל הבית אין תמיד כסף בתחילת היום לשלם, והפועל יעדיף לקבל משכורת רק בסוף העבודה כדי ''שלא יבזבז את הכסף ולא יהיה לו מה להביא למשפחתו"!
     

מהו המסר?

העובדה שלבעל הבית לא יהיה כסף בתחילת יום עבודה הגיונית וסבירה. אך יש להבין את חששו של הפועל? האם לא יוכל לקבל את הכסף בתחילת העבודה ''ולדאוג'' שלא יבזבז כך שיביא את כל המשכורת הביתה?
תשובה: כנראה שלא. גם אם בשכלו של האדם הוא באמת מעוניין לשמור את הכסף עבור המשפחה, בפועל, אם יהיה לו כסף ביד, הוא עלול להתפתות ולרכוש מוצרים ובכך לבזבז את כספו או לפחות חלק ממנו.
מסקנה: יצר לב האדם מסית ומדיח אותו לעשות דברים שהוא בעצמו אינו מעוניין בכך. לכן רצוי כי האדם ישים לעצמו גבולות, סייגים, הרחקות וכדומה. להתייחס לכל נושא כזה כאילו זו ''מלחמה'' ועליו להתחכם ולבצע תחבולות כדי ''לנצח'' בה.
 
 
  
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]