יכה יוסי את יוסי
סנהדרין נו ע"א
"יכה יוסי את יוסי...
גמרא. תנא: עד שיברך שם בשם".
למה קללה שאינה שם בשם אינה נחשבת לקללה, והלא אדרבה, דיבור שאחֵר יכהו הוא ביזיון רב יותר?
ולמה אין הדין כך בנכרים? שהרי כתב היד רמ"ה כאן: "עכו"ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב". ואכן לקמן בדף ס ע"א למדו שקורעין מרבשקה, כדברי רש"י במלכים (ב יח, לז) "קרועי בגדים - על ששמעו גידופי השם", ורבשקה לא אמר אלא שלא יוכל ה' להציל את ירושלים מידו.
אלא שאמנם בדברי נכרי חסר דעת אשר לא ידע את ה', יש קללה וביזיון בהעמדת כל דבר כנגד ה'.
ורק בישראל נאמר – (דברים ד, לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. ומבינים הם שרק דבר היתול הוא לתאר ישות המנסה לפגוע במקור כוחה. כח עליון שכזה נתון רק ביד הכל יכול מעצם היותו כל יכול!
אלא שֶׁגַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, טעות ואשליה. רעיון שכזה שקול לפרדוקס האם יכול ה' לייצר אבן שלא יוכל להרימה. והתרמית בזה היא בעצם ניסוח השאלה. כי נכון היה לשאול אם עלול היה לייצר אבן כזו, כי ייצור כזה אינו הצלחה אלא רק כישלון ביכולת ההרמה.
כמו כן ה' הויה הוא עצם מקור כל ההויה ולא שייכים בו שום הכאה או הפסד. וכל קללה כזו איננה אלא באוזני דעת השומעים.
