מה כוח המשיכה של בעל פעור?
הרב דב קדרון
סנהדרין ס ע"ב
הרמב"ם (עבודה זרה ג,ה) פוסק להלכה:
העובד עבודת כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו.
הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר תשל"ב מאמר לד) הקשה איך נצמדו ישראל לבעל פעור, הרי אין לך עבודת אלילים מגונה ממנה, ומה כח משיכה יש לעבודה זרה זו?
הוא מוכיח מהגמרא (לקמן סד,א) שעיקר עבודת בעל פעור היה במה שמבזים אותו, והרעיון שעמד מאחורי הדברים הוא: פריצת כל הגדרים. שהרי אף לעובדי עבודה זרה יש חוקים וכללים, ובדרך כלל הם מחויבים לכבד את אלילם ולעובדו. לעומת זאת לעובדי בעל פעור לא היו שום גדרים ושום גבולות, ואדרבה, הם ביזו את אלילם וככל שגדל הביזיון כך גדלה עבודתם, כי לדעתם אין שום ערך בעולם שחייבים לכבדו ולהעריכו, ולכן הם המציאו אליל שכל עבודתו היא בביזויו, וככל שמבזים אותו יותר עובדים אותו יותר.
זה היה כוח המשיכה של אותה עבודה זרה: הכל הפקר ואין שום דבר מקודש או מכובד, כמו שגם בימינו קיימת השקפה כזו בין צעירי אומות העולם שאין שום דבר אסור ואין שום מעצור למה שרוצים לעשות.
הוא העמיק להסביר עוד שהשקפה זו נובעת מהבנת גדלות האדם, והם בטעותם סבורים שהאדם הוא כל כך גדול שאינו זקוק לשום גדרים ואיסורים. גם השקפת התורה מכירה כמובן בגדולת האדם, אלא שלפי התורה אדם צריך לגדור את עצמו ולהכיר גם בחסרונותיו, וככל שיגדל כך הוא נצרך ליותר גדרים.
