מדוע אסרה התורה לקלל?
הרב דב קדרון
סנהדרין סו ע"ב
נאמר בתורה (ויקרא יט,יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ", אולם האיסור לקלל חל כלפי כל אדם מישראל, ולאו דווקא חרש. אם כן מדוע התורה מתייחסת לקללת חרש?
הרמב"ם (בספר המצוות מצות לא תעשה שיז) מבאר שאילו התורה לא הייתה מזכירה חרש היה עולה במחשבתנו כי סיבת האיסור לקלל אדם היא מפני הצער והכאב שנגרם למקולל, אבל קללת חרש שלא שומע ושלא יכאב בו אינה אסורה, לכן פירטה התורה חרש – לומר שהאיסור לקלל אינו תלוי במה שנגרם למקולל, אלא בתיקון מידותיו של המקלל.
הוא מבאר בדבריו יסודות פסיכולוגיים הגורמים לאנשים מסוימים לרצות לנקום באחרים, וזה בדרגות שונות:
יש שיקלל ויחרף ובזה יירגע, ויש שיאבד את כל ממונו של השני, ויש שינקום ממנו בגופו במיני הכאות וחסרון האיברים. ופעמים יהיה העניין יותר קשה ולא תנוח דעתו עד שייקח את נפשו ויסלקו מן המציאות. לפעמים, במצב של נקמה קטנה עבוד דבר קטן, מסתפק הנוקם בצעקות וקללות ואף על פי שהמקולל לא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא, ובזה תנוח נפשו.
למצב כזה מתייחסת התורה באיסור קללה, ומודיעה לנו שאפילו קללה קלה כזו שהמקולל אינו שומעה הוא דבר אסור. כי התורה לא הקפידה רק על הנזק שנגרם למקולל אלא הקפידה בעניין טוב מידותיו של אדם מישראל, שלא יקלל, שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס.
