חתירה אל האמת / רפי זברגר
עבודה זרה סח ע''ב
למדנו במשנה בדף ס''ה כי נותן טעם לפגם מותר. כלומר, אם טעמו של האיסור פוגם את טעם התערובת, או אפילו אינו ניכר בתערובת, אין האיסור אוסר את התערובת והיא מותרת.
בדף הקודם (ס''ז:) למדנו בברייתא כי הלכה זו אינה נחלת הכלל אלא נתונה במחלוקת תנאים:
אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור - דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר: לשבח - אסור ולפגם – מותר.
רבי מאיר חולק על משנתנו וסובר כי גם נותן טעם לפגם אוסר, בדיוק כמו הנותן טעם לשבח. רבי שמעון הוא התנא של משנתנו המחלק ביניהם ומתיר כאשר האיסור נותן טעם לפגם.
הנושא
הגמרא בדף שלנו מביאה מחלוקת אמוראים בהסבר מחלוקתם של רבי מאיר ורבי שמעון:
אמר עולא: מחלוקת - שהשביח ולבסוף פגם, אבל פגם מעיקרא - דברי הכל מותר.
עולא מסייג את דעת רבי מאיר וסובר כי גם הוא (רבי מאיר) מסכים לעיקרון של ''נותן טעם לפגם מותר'', אלא שהוא פוסק לאסור במקרה שהאיסור בשלב ראשון השביח את התערובת, ורק לאחר מכן פגמה – אזי במקרה זה ורק במקרה זה הוא אוסר. רבי שמעון לפי דעת עולא סובר כי גם במקרה זה התערובת מותרת משום ''נותן טעם לפגם''.
הגמרא מקשה על דעת עולא מברייתא אשר בה נראה לכאורה כי התנאים חולקים גם כאשר האיסור פגם מתחילה את התערובת, ועולא מיישב ומסביר כי הברייתא מדברת על מקרה של ''השביח ולבסוף פגם'' שם כאמור ישנה מחלוקת תנאים.
בהמשך מביאה הגמרא את דעתו של רבי יוחנן החולק על עולא בהסבר מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון:
ורבי יוחנן אמר: בפוגם מעיקרא מחלוקת.
לדעת רבי יוחנן לרבי מאיר אוסר בנותן טעם לפגם גם במקרה שפגם מתחילה. הגמרא מייד מסתפקת בדעת רבי יוחנן:
איבעיא להו: בפוגם מעיקרא מחלוקת, אבל השביח ולבסוף פגם - דברי הכל אסור, או דלמא - בין בזו ובין בזו מחלוקת.
השאלה היא: האם מחלוקתם היא בכל המקרים, וגם כאשר השביח ולאחר מכן פגם רבי שמעון סובר כי התערובת מותרת מדין ''נותן טעם לפגם'', או שמא במקרה זה של ''השביח ולסוף פגם'' כולם מסכימים (גם רבי שמעון) כי התערובת אסורה, ואין כאן היתר של ''נותן טעם לפגם''. הספק לא נפשט אלא נשאר בתיקו.
אמר רב עמרם: אפשר איתא להא דרבי יוחנן, ולא תניא לה במתניתין?
רב עמרם שואל שאלה מעניינת: האם ייתכן להבין כמו רבי יוחנן, שרבי מאיר ''חולק בגדול'' על משנתנו, וסובר כי בכל מקרה ''נותן טעם לפגם'' אסור, גם אם פגם מתחילה, ואין לכך אסמכתא מאיזו משנה אחרת?
נפק דק ואשכח,
יצא רב עמרם (כנראה מבית המדרש) חיפש ומצא משנה במסכת ערלה (פרק ב' משנה ט') הסוברת לכאורה כמו רבי יוחנן בהסבר מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון.
דתנן: שאור של חולין שנפל לתוך העיסה, ויש בו כדי להחמיץ והחמיצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי להחמיץ – אסור, ורבי שמעון מתיר, והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי.
אם שאור (יכול להחמיץ) נפל לעיסה של חולין והחמיצה אותה, ולאחר מכן נפל שאור של תרומה (האסורה לזרים) או כלאי הכרם (אסור לכולם), וגם שאור זה המשיך להחמיץ את העיסה, באנו למחלוקת של תנא קמא ורבי שמעון. תנא קמא אוסר, וזו כנראה דעת רבי מאיר שהכרנו לעיל, ורבי שמעון מתיר כיוון שהאיסור נתן טעם לפגם לעיסה (החמיצה).
ככל הנראה תנא קמא של משנה זו הוא רבי מאיר, והנה אנו רואים שרבי מאיר אוסר בנותן טעם לפגם כי כאשר פגם כבר מתחילה (ברגע שעיסת התרומה או כלאי הכרם נכנסו לעיסה היא המשיכה להחמיץ).
אמר רבי זירא: שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות.
רבי זירא דוחה את הראיה ממשנה זו לדברי רבי יוחנן, שכן עיסה שהחמיצה כל כך (לאחר הכנסת שאור תרומה או כלאי הכרם) הוא ''הושבחה'' כיוון שעיסה שהפכה להיות כל כך חמוצה יכולה אף להחמיץ עיסות אחרות, וזה נחשב לשבח שלה, ולכן אין המשנה עוסקת במקרה שפגם כבר מתחילה.
מהו המסר?
נתמקד הפעם במשפט ''נפק דק ואשכח'' המיוחס לרב עמרם. משפט זה מופיע מספר פעמים בש''ס במובן שחכם אחד יצא מבית המדרש כדי לנסות ולמצוא פתרון לשאלה שעמדה ללא מענה. המיוחד במקרה שלנו שרב עמרם שאל את השאלה ותמה תמיהה גדולה, כיצד ייתכן שלתנא הגדול רבי יוחנן (רב עמרם למד גם אצלו, אך לא היה רבו המובהק) לא יהיה מקור תנאי לדבריו. ואמנם הוא לא הסתפק בשאלה ובתמיהה אלא עשה מאמץ גדול כדי למצוא פתרון שיישב את דעתו.
מסר חשוב המלמדנו עד כמה צריך להתאמץ ולנסות להגיע ולחתור אל האמת הצרופה.
המאמר לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
