גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תס"א מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף צ ע"ב

בענין מצוות בטלות לעתיד לבא

אמר רבי יוחנן, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (במדבר יח, כח) "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן", וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה ("כלומר, וכי אהרן חיה כל כך שתנתן לו תרומה, והלא לא נכנס לאר"י, ומאי האי דקאמר 'ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן'. לעולם קיים - לאו דווקא, אלא כלומר הלא לא נגזר עליו שיחיה כל כך". רש"י), אלא, מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה (צ:).

ידועה הקושיא בזה מדברי הגמרא במס' נדה (סא:): "תנו רבנן, בגד שאבד בו כלאים, הרי זה לא ימכרנו לנכרי... אבל עושה ממנו תכריכין למת, אמר רב יוסף, זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא (שהרי יעמוד בתחיית המתים במלבושיו שנקבר בהם, ויעבור על איסור כלאים, ומוכח מזה שמצות בטלות לעת"ל, ולכן אין שום חשש בזה. עי"ש תוד"ה אמר רב יוסף), אמר ליה אביי ואי תימא רב דימי, והא א"ר מני אמר רבי ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור (והיינו, שמה שמותר לעשות בהם תכריכים למת הוא רק להלבישו בשעה שבאים לספדו, אבל לקוברו בהם אכן אסור מה"ט שעתיד לחיות במלבושים הללו ויש חשש איסור), אמר ליה, לאו איתמר עלה אמר רבי יוחנן אפילו לקוברו, ורבי יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", והיינו נמי שיהא פטור לקיימן לעת"ל. ונמצא שלדעת רבי ינאי אין מצוות בטלות לעת"ל, ולרבי יוחנן מצוות בטלות לעת"ל, ואם כן קשה על רבי יוחנן, היאך אמר כאן "מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה", והיינו, שיקיימו מצות תרומה לעתיד לבא.

ובספר 'חדוד הלכות' עמ"ס נדה (שם) לבעל ה'סדרי טהרה' זצ"ל, וכן בשו"ת 'תשובה מאהבה' (ח"ג סי' תי אות שנא), כתבו, שמכח קושיא זו מוכח כדעת הרשב"א בענין מצוות בטלות לעתיד לבא, דהנה בתוס' (שם) מבואר, שמצוות בטלות לעת"ל היינו לאחרי תחיית המתים, ומה שאמר רבי יוחנן "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", היינו משעת מיתה ואילך - גם כשיקום לאחר תחיית המתים, ואילולא היו בטלות גם אחרי תחיה"מ היה נאסר להלביש מת בתכריכין, כי "כשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן" (כן היא שיטת התוס' שיעמדו באלו הלבושים שנקברו בהם), ואז מכשילין אותו, כי באותה שעה יהא לבוש בכלאים, ולכן ס"ל לרבי ינאי שאסור לקוברו בכלאים, אכן דעת הרשב"א היא דלכו"ע יהיו חייבים במצוות אחרי תחיה"מ, ומה שאמר רבי יוחנן "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", היינו רק בזמן שהמת בקברו, ואילו כשיעמדו בתחיה"מ לא יעמדו עם התכריכין שנקברו בהם אלא בלבושים חדשים (עי' תוס' כתובות קיא: ד"ה בלבושיהן שדנו בזה), ולכן אין שום חשש על זמן התחיה, ועיקר מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן הוא על שעת המיתה ממש, האם דין המת עכ"פ כקטן שאסור לספותו איסור בידים, וס"ל לרבי ינאי שדינו כקטן - וגם על התקופה שהוא בקברו אסור להלבישו כלאים ולספותו איסור בידים, ואילו בשעת ההספד אין זו דרך לבישה ולכן מותר להלבישם כלאים, ורבי יוחנן ס"ל שפטורים הם לגמרי בשעת המיתה מן המצוות, ולכן מותר להלבישם בכלאים בקברם, ואכן, לאחר תחיה"מ יהיו חייבים במצוות, כדמוכח מדברי רבי יוחנן בסוגייתנו, שיתנו תרומה לאהרן הכהן אחרי תחיה"מ.

הקושיא הנ"ל מוזכרת בספר 'נועם מגדים' (פר' לך לך בסוד"ה והנה מתוך), והעלה חידוש גדול בזה, וז"ל: "וכמדומה לי בזכרוני שעמדו בזה הקדמונים ז"ל, וכעת לא עיינתי ולא חיפשתי בהם, והנראה לדעתי ליישב, דיש לחלק בין מצות עשין ללאוין, דהלאוין והאזהרות לא ינהגו לעתיד, ואתי שפיר ההיא דכלאים [היינו, שאיסור כלאים הוא לא-תעשה, וכל אזהרות ל"ת לא ינהגו לעתיד, ולכן שפיר ס"ל לרבי יוחנן שמותר להלבישם בתכריכים של כלאים, והגם שיעמדו באלו הלבושים, ולא יהא בהם חשש איסור כלאים, כי לעת"ל לא יהיו איסורי לאוין], אבל העשין לא יעברו מתוך היהודים, וניחא האי דתרומה לאהרן הכהן [כי נתינת תרומה מצות עשה היא, שתהיה נוהגת לעת"ל, ושפיר נלמד מכאן שיש תחיית המתים מן התורה], וטעמא רבה יש לחלק ביניהם, דהלאוין המה רק אזהרות דרך 'סור מרע' (תהלים לד, טו), 'סחור סחור לכרמא לא תקרב' (פסחים מ:), אבל לעתיד שיבער רוח הטומאה מן הארץ לא יצטרך האזהרות ושמירות הללו, משא"כ העשין דלהתעלה ולהתקדש ניתנו - לעולם יעמדו, והבן זה ונתיישבו הסוגיות על מכונם בלי סתירה כלל".

נפלאים הדברים, כי יסוד זה מצינו כבר בספר 'נחלת בנימין' (מצוה ס. אמשטרדם תמ"ב, דף פב:), וז"ל: "ומהכרח קושיא זו רציתי לפרש, דהא דס"ל לר' יוחנן מצות בטלות לעת"ל, היינו, מצוות ל"ת, אבל מצות עשה אינן בטלות, ובזה לא קשה מידי, דהתם כלאים דהוי ל"ת, 'ובגד שעטנז לא יעלה עליך', שם ס"ל דמצות כאלו בטלות, אבל הכא בתרומה דהוי מצות עשה, ס"ל דמצות אינן בטלות, וטעמא רבא אית ביה לחלק בין מ"ע ובין מצות ל"ת, דכבר נודע דעת המאמרות, כל שס"ה לאוין שבתורה שומרים את שומריה ויצר הרע אסור בהן בקשר של קיימא וכו', הרי דכל ל"ת ניתנו להיות שלשלאות לאסור בהם הקליפות, משו"ה אז לאחר התחיה דכבר נתקיים 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ' (זכרי' יג, ב), 'והאלילים כליל יחלוף' (ישעי' ב, יח), ודאי כל הל"ת מותרים, דכבר הגיע העת להתיר השלשלאות, כי אסיריו פתח ביתה (ע"פ ישעי' יד, יז) להכניס הקליפות אל הקדושה, כי שורש שלהם נשרש בקדושה, אבל מצות עשה אפילו אחר התחיה יהיו, דהם מצד הקדושה, ואז יהיה תגבורת הקדושה, ויהיו כל תרי"ג מצוות כולן מצות עשה, דהל"ת יתהפכו לעשה, כטעם זדונות נעשו לו כזכיות" (ע"ע חידושי מהרי"ל דיסקין עה"ת פר' קרח).