משאבי אלוקות / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
הוריות יב ע"א
תנו רבנן: כשמן הטוב [וגו'] יורד על הזקן זקן אהרן וגו' - כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו. אמר רב פפא, תנא: כשהוא מספר, עולות ויושבות לו בעיקר זקנו, ועל דבר זה היה משה דואג, אמר: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה? יצתה בת קול ואמרה: כשמן הטוב וגו' כטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה.
בדברי הגמרא הללו, המתארים את חששו של משה, מקופל אחד העקרונות החשובים והמשמעותיים ביותר שהעניקה תורת החסידות להשקפה היהודית.
לכאורה, הרי מדובר בשתי טיפות שמן, מה בדיוק הבעיה? ואם שתי הטיפות הללו אכן נותרו בזקנו של אהרון, האם לזה מעילה יקרא?
על שאלה זו, שאיננה רק שאלה בהבנת סוגיית הגמרא, אלא שאלה בהבנת סוגיית החיים, עונה רבי קלונימוס קלמן, בעל ה'מאור ושמש' (מאור ושמש, פרשת קרח ד"ה "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך") בשמו של מורו ורבו רבי אלימלך מליז'נסק.
עניינינו כאן בעולם הזה, אומר רבי אלימלך, הוא לשרת את הקב"ה, ולא את עצמנו. לכן כל רגע צריך להיות מוקדש לשאלת החיים: מה ביכולתי לעשות ממשאב זה עבור ריבונו של עולם?
חששו של משה היה עמוק הרבה יותר משתי טיפות השמן. זה היה חשש שנגע לאופן שבו ייתכן שהוא הסתכל על השמן. האם השמן נועד להנאה אישית, או נועד בכדי למממש איזה רצון אלוקי.
טעות תהיה לחשוב שחששו של משה היה חשש שנגע לרגע מסוים ומקרה מסוים, משום שהחשש הזה צריך ללוות אותנו על כל צד ושעל, בשעה שאנחנו מסתכלים על משאבי העולם וצריכים לשאול את עצמנו את השאלה האלמותית: האם המשאבים הללו מנוצלים עבור המטרה שלשמה הם נבראו, או שאני מועל בהם ח"ו, ומנתב אותם לטובתי האישית?
אם ישאל האדם את עצמו שאלה זו תדיר, מובטח לו שכל מה שיש לו ומסביבו יגיע למקומו הראוי לו – תחת כסא הכבוד.
