להחריש ולקצר / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
הוריות ד ע"ב
בעי רבי זירא: אין שבת בשביעית, מהו? במאי טעו? בהדין קרא: בחריש ובקציר תשבות, בזמן דאיכא חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת.
פתגם ידוע שמיוחס לתלמידי הבעש"ט הקדוש קובע את אחד מיסודותיה של תורת החסידות במשפט אחד קצר "האסור – אסור, והמותר – מיותר".
הרעיון המגולם במשפט זה הוא, שאף על פי שהתורה מתירה דברים שונים, אין זה אומר שדברים אלו חייבים להיעשות, ואדרבא, גם הקיצור והמיעוט בדברי ההיתר, גם הוא עניין גדול בעבודת ה'.
את הרעיון הזה לומד מדברי הגמרא שלנו, רבי אליעזר הורוביץ מטארניגראד, שהיה תלמידם הגדול של רבי אלימלך מליז'נסק, החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ (נועם מגדים, כי תשא, ד"ה "ואתה דבר אל בני ישראל").
שכן, הסיבה שבית הדין טעו בהוראתם, היא לכאורה מפני שהפסוק אומר "בחריש ובקציר", ולא "מחריש ומקציר", צורת ביטוי שהייתה מעבירה את המסר הברור שהחרישה והקצירה אסורות.
אלא, שהפסוק לא אומר את הדברים באופן הזה, וממילא משמע שישנה כוונה בצורת הביטוי הזו דווקא, ואכן, מסביר הנועם מגדים, הכוונה יכולה להיות מתורגמת למימד הרוחני של עבודת ה'.
שכן, 'חריש', פירושה להחריש, לשתוק ולהיות שקט, ו'קציר', פירושו לקצר ולמעט בדיבור, ואלו הן שתי תכונות שנדרשות באופן מובהק להיות קשורות לשביתת השבת.
שכן, בשבת התירה לנו ההלכה לדבר, אלא שהיא הגדירה את צורת הדיבור לצורת דיבור מקודשת "ודבר דבר".
אף על פי כן, אומר הנעם מגדים, גם צורת דיבור כזו מן הראוי לה שתהיה "בחריש ובקציר", והיינו לקדש את השבת על ידי מיעוט הדיבור, וגם הדיבור המועט, ומי שיקדש את השבת גם על ידי מיעוט זה, מובטח לו שיזכה שלא תבוא תקלה על ידו.
לכן אומרת התורה דווקא "בחריש ובקציר", משום דמתוך החריש ומתוך הקציר מגיעים לכדי שביתת שבת של אמת.
