בין העולם למודעות האלוקית / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
שבועות ט ע"א
דאמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח!
באמת אכפת לקב"ה דיוקים קטנים, אם אני עושה כך, או שאני עושה אחרת? הקב"ה כל כך קטנוני שהוא יורד איתי לפרטים? הרי הוא כל יכול ובלתי מוגבל, אז מה אכפת לו מה אני עושה?
שאלות מעין אלו הן מנת חלקם של מי שנפגשים עם ציבור שאינו שומר מצוות, וייתכן שהן גם מתגנבות לליבם של כאלו שגם שומרים מצוות.
תשובה יסודית מאוד בהבנת הדינמיקה שבין הקב"ה והעולם שיצר על כל חוקיו, מעניק הרבי מליובאוויטש בשיחה נפלאה שעוסקת ברעיון שאותו מזכיר ריש לקיש בדבריו – מיעוט הירח (לקוטי שיחות, חלק ל, בראשית (ב)).
המדרש (חולין ס, ב) מפרט הרבה יותר את התהליך שהוביל למיעוט הלבנה, ומספר שזה היה אחרי שהלבנה פנתה בטענה ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", ולכן היא והשמש לא יכולים להיות באותו הגודל. כתוצאה מכך, אמר לה הקב"ה שטענתה צודקת ולכן היא צריכה למעט את עצמה.
מיד אחרי תשובה זו, מספר המדרש שהקב"ה נקט בסדרה של צעדים בכדי לפייס את הלבנה על מה שנעשה, כשהשיא היה החובה להביא קרבן ראש חודש, כדי "לכפר" על מיעוט הלבנה.
אבל ישנה שאלה אחת פשוטה שמרחפת מעל לכל המהלך הזה: הרי הקב"ה לא טועה. אין שגגה יוצאת מתחת יד השליט, וממילא הרעיון כאילו הקב"ה צריך "לכפר" על מהלך שעשה נשמע קשה ולא מובן, איך ייתכן דבר כזה?
תשובתו של הרבי מופלאה ויסודית.
העולם, כך הוא מסביר, נקרא כך משום שהוא מעלים על הנוכחות האלוקית שקיימת בו באותה מידה שהיא קיימת בעולמות העליונים.
אמת, בעולם הזה הוא לא נראה, כפי שהוא נראה בעולמות העליונים למלאכים, ועוד יותר מזה, כפי שהוא מתגלה בעולמות שאפילו למעלה מהמלאכים, אבל זה לא משנה מהעובדה היסודית שהיא: הקב"ה נוכח כאן בדיוק באותה מידה.
הדינמיקה הזו מייצרת הרבה אתגרים. שכן מצד אחד צריכים להיות מודעים לזה שכלפי הקב"ה האינסופי והבלתי מוגבל אין גדול וקטן, בדיוק כפי שאין ערך למספר גדול או קטן במסגרת אינסופית של מספרים, אבל מצד שני הקב"ה כן ברא את העולם כך שיהיה ערך לדברים מסויימים, ולדברים אחרים יהיה פחות ערך, או אפילו ערך שלילי.
חס ושלום וחס וחלילה לבוא לומר שלקב"ה לא אכפת מעשה שאני עושה בגלל שהוא אינסופי ולא מוגבל והמעשה שלי לא תופס אצלו מקום, משום שהקב"ה בתורתו מצהיר בצורה הברורה ביותר שהדברים משנים לו והוא מתחשב בהם.
כך שמצד אחד, המודעות על הנוכחות האלוקית בעולמות שלנו חייבת להיות נוכחת בחיינו, משום שהיא משפיעה על האופן שבו נתנהג, אבל מצד שני אסור לה לפגוע במעשה שלנו בפועל.
לכן, כאשר הלבנה באה ואמרה לקב"ה שלא יכול להיות שהחמה והלבנה יהיו בעולם הזה באותו הגודל, היא בעצם טענה טענת אמת: במציאות המוגבלת שלתוכה ניצוק העולם, לא יכול להיות שלא יהיה ערך לגודל מוגבל. לא יכול להיות ששני מרכיבים מרכזייים בעולם יהיו בני אותו גודל. חייב להיות הבדל ביניהם, משום שההבדל הזה מדגיש עד כמה העולם מוגבל ומצומצם, וזה דבר הכרחי.
לכן הקב"ה מקבל את הטענה שלה, אבל מצד שני מבקש להביא את הקרבן כדי להדגיש שהמוגבלות הזו, והצמצום הזה אסור לו להסתיר על המודעות לכך שהקב"ה נוכח באותה מידה ובאותו אופן בעולם הזה כפי שהוא בעולמות פחות מוגבלים, ולכן על מציאות כזו שלכאורה מייצרת ריחוק, מביאים קרבן שמייצג את ההתקרבות, כדי לספר לנו שמה שנדמה בעינינו כריחוק, הוא סיפור ההתקרבות בינינו ובין הקב"ה.
זוהי הדינמיקה שצריכה ללוות את עבודת ה' של כל יהודי, וזה המתח שבין עבודת ה' שמשתלבת בעולם, יחד עם מודעות שחורגת מגבולות העולם.
