בפשטות נראה כי המחלוקת נוגעת לגדרי החיוב של שבועה – כלומר, האם השבועה מקבלת את גדריה מן ההלכות הכלליות של אכילה בתורה (כזית), או שמא היא עומדת לעצמה, לפי לשון האדם וכוונתו.
אך ניתן לבחון את המחלוקת בכמה רבדים:
1. גדרי ההלכה של שבועה (הלכתי-מהותי):
זהו הפירוש הפשוט של המחלוקת:
-
חכמים: שיעור האכילה שמחייב הוא כזית – כי זהו שיעור האכילה ההלכתי בכל התורה.
-
רבי עקיבא: חיוב שבועה אינו תלוי בשיעורי האכילה הרגילים. מדובר בעבירה על הדיבור וההתחייבות, ולכן די באכילת כלשהו כדי להיחשב כהפרת שבועה.
כלומר, המחלוקת נוגעת לסוג האיסור – האם מדובר באיסור של "מעשה אכילה" (שדורש כזית), או באיסור על עצם העבירה על הדיבור, שאז כלשהו נחשב לעבירה.
2. לשון האדם והבנתה (פרשנות לשונית):
-
רבי עקיבא אומר: "הואיל ומפרש – חייב, סתם נמי חייב". כלומר: אם אדם היה אומר "שבועה שלא אוכל כזית" – ברור שהוא חייב רק אם אכל כזית.
אבל כשאומר "שלא אוכל" סתם – רבי עקיבא סבור שזה כולל כל כמות, כי זו לשון כללית.
לפי זה, יש כאן דיון בלשון הדיבור והאם מילה כמו "אוכל" מתפרשת כלשון בני אדם (כלשהו), או על פי הלכה (כזית).
3. פסיכולוגיה של המחויבות:
ייתכן גם להציע רובד נוסף – פסיכולוגי או נורמטיבי:
-
האם נבחן את מעשה האדם לפי תחושת המחויבות הפנימית שהוא קיבל על עצמו (שאז אפילו אכילת כלשהו היא הפרת התחייבות), או לפי קריטריונים חיצוניים של מעשה משמעותי?
רבי עקיבא אולי מדגיש את עצם האקט של ההתחייבות, ולא את חומרת המעשה עצמו.
4. מהות העבירה בשבועה (תוכן איסור שבועה):
שאלה עקרונית יותר: מהו איסור שבועה?
-
האם הוא תוצאה של עשיית המעשה האסור (אכילה)?
-
או תוצאה של הפרת הדיבור וההתחייבות?
כאן המחלוקת נוגעת ליסוד העבירה: האם היא תלויה בחומרת המעשה, או בעצם הפרתו של דבר ה'.
סיכום:
המחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים כוללת שילוב של כמה מישורים:
-
במישור ההלכתי – האם שיעור החיוב בשבועה כבשאר דינים (כזית), או שמא שבועה נמדדת לפי קני מידה עצמאיים.
-
במישור הלשוני – איך לפרש את לשון השבועה.
-
ובמישור העקרוני-מוסרי – מה מהות העבירה בהפרת שבועה.