איסור כולל, בא מאליו וחצי שיעור / שבועות דף כד

לימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)

הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג

 

שאלה:

במסכת שבועות דף כג ודף כד הגמרא מסבירה מדוע ר' יוחנן תירץ על ידי איסור כולל וריש לקיש תירץ על ידי חצי שיעור: "רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בבכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי גבמפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש דמוקים לה למתניתין כדברי הכל אלא ר"ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן אמר לך כי אמרינן איסור כוללבאיסור הבא מאליו באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן"

1. הסבר את ההגיון שאם איסור לא חל על איסור הוא כן יחול בכולל

2. הסבר את ההיגיון להבדיל בין כולל הבא מאליו לכולל על ידי עצמו

3. מדוע הגמרא לא הסבירה שהתירוצים השונים תלויים במחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מהתורה? 

 

תשובה ChatGPT.ai:

1. מדוע “איסור כולל” מועיל במקום ש“אין איסור חל על איסור”?

כאשר האיסור השני כולל חפצים מותרים (היקף רחב יותר) – כגון יום כיפור האוסר את כל המאכלים, או נדר האוסר “כל פירות העולם” – אנו אומרים שהאיסור החדש בא על הגַבְרָא (האדם) במישור רחב, ולא רק על אותו חפץ מסוים.
מכיוון שהאישיות כולה מתכסה באיסור החדש, גם החפץ שכבר נאסר כלול מעתה באיסור הרחב, ומתחדש בו חיוב קרבן/מלקות נוסף (לשיטות המקבלות את דין “כולל”).

הבסיס ההגיוני: האיסור השני אינו מנסה “לשכב” על חפץ שכבר נאסר, אלא חופף על מערכת רחבה יותר, ולכן אינו מוגדר כ”איסור על איסור” אלא כ”איסור נוסף על האדם”.

 

---

2. ההבחנה בין “כולל הבא מאליו” ל“כולל הבא על-ידי-עצמו”

ריש לקיש מסייג: “כי אמרינן איסור כולל – באיסור הבא מאליו; באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן.”

---

3. מדוע הסוגיה אינה תולה את המחלוקת בשאלה אם “חצי שיעור אסור מן התורה”?

בכמה מקומות (יומא עד א) נחלקו ר’ יוחנן וריש לקיש:

• ר’ יוחנן – חצי שיעור אסור מן התורה.

• ריש לקיש – מותר מן התורה (ואסור מדרבנן).

לכאורה היה ניתן לומר: ר’ יוחנן נמנע מתירוץ חצי-שיעור כי הוא סבור שהוא אסור מן-התורה, ולכן לא מתאים לסוגיית שבועות; ואילו ריש לקיש – שמעמיד חצי-שיעור בדרבנן – משתמש בו כאן. אולם הגמרא אינה מציעה כך, משתי סיבות עיקריות:

1. שינוי מוקד – הוויכוח ביומא עוסק בשיעור שביסוד איסור אכילת מאכלות אסורות בעצם, ואילו כאן הדיון הוא ביכולתה של שְׁבוּעָה לברוא איסור חדש. גם ריש לקיש מודה שהאדם יכול לאסור על עצמו “כל שהוא” בכוח נדר/שבועה, אף אם אין בכך איסור תורה מצד עצמו; לכן המחלוקת ביומא אינה קובעת את ההסבר כאן.

2. רצון ליישב את המשנה לפי כולם – מטרת הסוגיה היא להציע שני מהלכים שכל אחד מהם מתאים הן לשיטת ר’ עקיבא (האוסר בכל שהוא) והן לשיטת חכמים; תְּלוֹיּוּת ישירה בוויכוח יומא הייתה מחייבת לצמצם את ההצעה לאחד מן הצדדים בלבד.

במילים אחרות, שאלת “חצי שיעור מן התורה” איננה הגורם המפריד כאן; העימות בסוגייתנו נסב סביב מנגנוני חלות איסור נוסף (כולל לעומת חצי-שיעור), ולא סביב עצם האיסור־בכמות-קטנה.
 

---

סיכום תמציתי

1. איסור כולל פועל משום שהוא אוסר טווח רחב של חפצים/מעשים, ולכן “סוחב” גם את החפץ שכבר היה אסור – אין כאן איסור “על גבי” קיים אלא איסור חדש על האדם.

2. ריש לקיש מבחין: ההרחבה מועילה רק כשהיא באה מבחוץ (גזֵרה אלוהית), לא כאשר האדם יוצר אותה בעצמו באמצעות נדר או שבועה.

3. המחלוקת אינה תלויה בוויכוח הקלאסי אם “חצי שיעור אסור מן-התורה”, מפני שדין שבועות יוצר איסור חדש באמצעות דיבור, תחום שבו גם ריש לקיש מודה שהאדם רשאי לאסור “כל שהוא”; הסוגיה ביקשה אפוא נימוק אחר המבחין בין ר’ יוחנן לריש לקיש.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)