סקר
אני מתחיל מסכת חולין:






 

אחד שיודע מול הוראת טעות / הוריות דף ב

לימוד הרחבה והעמקה בעזרת בינה מלאכותית (AI)

הרב עמית משגב, הרב ידידיה לאו, מייקל אייזנברג

 

שאלה:

למד את המשנה בהוריות דף ב עמוד א ואת המפרשים עליה, וגם את הגמרא בהוריות דף ב עמוד ב בנוגע ליחיד שידע שבית הדין טועה ועשה על פיהם כי טעה במצוה לשמוע דברי חכמים. רש"י כתב: "וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים - אפי' למיעבד איסורא" משמע שההנחיה הנכונה היא להחמיר הן כשיטתו והן כשיטת בית הדין.
מה לדעתך צריך לעשות כשאי אפשר להחמיר כשתי השיטות וחייבים לנקוט פעולה לכאן או לכאן? לדוגמה בית הדין פוסק שמקרה מסויים איננו פיקוח נפש ולכן חילול שבת אסור והדיין היחיד חושב שיש כאן סכנת פיקוח נפש ולכן חייבים לחלל שבת. מה עליו לעשות?

 

תשובה ChatGPT.ai:

 

להבנתי—ועל יסוד לשון הבבלי בהוריות ורש״י שם—כאשר היחיד יודע בוודאות שבית-הדין טועה, אין “מצוה לשמוע לדברי חכמים” עד כדי עשיית איסור; אם בכל זאת עשה על פיהם – “חייב” (הוריות ב:; רש״י ד״ה וקא טעה במצוה לשמוע). מכאן הנורמה: במקום ודאות לטעות – אין שומעין, אלא נוהגים לפי האמת ההלכתית כפי שהיא ברורה לעושה.

כשאי־אפשר “להחמיר כשתי השיטות”

 

כשאין דרך להחמיר לשני הכיוונים (בחירה בינארית), הולכים אחר היררכיית הערכים ההלכתית, ולא אחר “חומרה” טכנית שעלולה להתהפך לקולה (“חומרא דאתי לידי קולא”). שתי קביעות מנחות:

  1. ודאות לטעות – אין “לא תסור” מחייב לשמוע ולעבור עבירה. זהו פשוט הבבלי בהוריות כפי שביאר רש״י, וכן ברמב״ם הל’ שגגות פי״ג: מי שיודע שב״ד טעו ועושה על פיהם – מתחייב, משמע שהיה עליו לא לעשות.

  2. פיקוח-נפש – דוחה שבת וכל התורה כולה; ובספק נפשות נוהגים להקל להצלה גם כנגד רוב (יומא פד–פה; שו״ע או״ח סימן שכח). “הזריז הרי זה משובח, והשואל מגונה”—אין ממתינים לבית-דין ואין כובלים עצמנו בהחלטת רוב כשהמציאות אצלך נראית מסוכנת.

היישום בדוגמתך

 

בית-דין פוסק שלא מדובר בפיקוח-נפש ולכן אוסר חילול שבת; דיין יחיד סבור שיש כאן סכנת נפשות המחייבת חילול שבת.

  • על הדיין לעשות את מעשה ההצלה ולחלל שבת.
    הנימוק הכפול:
    א. ב״ד שגה לשיטתו – ולעשות על פיהם הוא בדיוק ה”טעה במצוה לשמוע” שעליו חייב (הוריות ב:).
    ב. כללי פיקוח-נפש: אפילו ספק—מחללים; חוששים גם לדעת יחיד/מומחה; אין ממתינים להכרעת בית-דין (יומא פד–פה; שו״ע או״ח שכח).

מעשית: הדיין מבטא את דעת המיעוט בדיון (מצוות “אחרי רבים להטות” חלה על תהליך ההכרעה), אך בשעת מעשה של הצלה אינו רשאי למסור עצמו לכללי הרוב; הוא פועל להצלת חיים. הימנעות מחילול שבת כאן אינה “חומרה”, אלא קולה מסוכנת כנגד דיני נפשות וכנגד “לא תעמוד על דם רעך”.

יחס בבלי–ירושלמי

 

הירושלמי (הוריות א:א) מצמצם את “לא תסור”: שומעים כשהם אומרים על ימין—ימין ועל שמאל—שמאל; לא כשברור לך שהפכו ימין לשמאל. זה תואם את מסקנת הבבלי: “לא תסור” אינו מצווה לבצע עבירה כשהטעות ברורה. את הדרשה המפורסמת בספרי “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל” מבינים רבים כמחייבת ציות במקום ספק/אי-בהירות מערכתית, לא במקום ודאות לטעות ובוודאי לא כנגד פיקוח-נפש.

כלל החלטה תמציתי

 

  • ודאי טעות: אל תפעל על פי ב״ד; אם פעלת—חייב.

  • ספק (ואין פיקו״נ): אזי “לא תסור”/הרוב מכריעים, ותוכל להיסמך על הב״ד.

  • כל נופך של פיקוח-נפש: פועל להצלה מיד—even כנגד הב״ד.

זהו הסדר הנורמטיבי העולה מפשט הבבלי בהוריות, מהנהגת פיקוח-נפש ביומא, ומהכללים בשו״ע או״ח סימן שכח ותריח.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר