האשרות בכניסה לארץ
עבודה זרה נג ע"ב
"אמר רחמנא: (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש,
מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ואי משום הנך דמעיקרא (רש"י: ואי - משום אשירות דמעיקרא היו קודם שניתנו לאברהם ולא ידעינן הי נינהו), בביטולא בעלמא סגי להו!
אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים, שליחותא דידהו עבדי...
אימא: כל דבהדי עגל ניתסרו, מכאן ואילך נישתרי!
מאן מוכח (רש"י: מי יודע איזו היתה באותה שעה ואיזהו נעבדה אחרי כן)".
כתב רבי עקיבא איגר שהקשו לו הרי אותן אשרות שנאסרו ממעשה העגל ועד שחזרו בתשובה הן מיעוט מהאשרות, ולמה לא יתבטלו מהתורה ברוב? שכן אין לומר שזהו איסור קבוע, כי איסור קבוע הוא כאשר האיסור ניכר, וכאן האשרות מעורבות ולא ידוע מאמתי כל אחת.
גם אין לתרץ שהגמרא רק הקשתה למה תהא אפילו אשרה אחת אסורה, אבל כיון שישנן אשרות אסורות, ניחא שגזרת הכתוב שיאסרו כל האשרות משום (דברים יג, יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם.
זה אינו, שאילו כך היה הרי שהיה יוצא חידוש דין שגם לדורות אין ע"ז בטלה ברוב מהתורה, לכל הפחות כאשר הספק הוא בחסרון ידיעה, והרי אין דין כזה.
וי"ל שזהו אכן איסור קבוע, כי די שתהיה אשרה אחת שיכירו, כגון יהושע או כלב, שנעבדה בזמן העגל, בכדי שכל האשרות יכנסו לספק שמא זו היא, ונאסרו מטעם שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי.
