הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לחבוש פאה נכרית מהודו?
לפני כשש שנים קמה סערה בעולם היהודי: התברר שמקור השערות במרבית הפאות הנמכרות בישראל הוא מהודו. בהודו המקור הוא מקדש ע"ז מסויים, שהאנשים נוהגים לגדל שיער לפני בואם אל אותו מקדש, וכטקס כניסה למקדש מגלחים את כל שערם.
השאלה שעלתה היא האם שיער כזה נאסר מדין תקרובת עבודה זרה. כך נאמר בגמרא שלמדנו השבוע לגבי תקרובת עבודה זרה:
1. תלמוד בבלי עבודה זרה דף נ, א
דאמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף א"ר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם.
ראשית, יש לציין שהקרבת שיער לעבודה זרה היתה ידועה עוד מזמן המקרא, וזו היתה עבודתו של כמוש אלוהי מואב. כך כותב הרמב"ם (אם כי לא מצאתי את מקורו של הרמב"ם לכך שזו היתה דרך העבודה של כמוש):
2. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ו
והמצוה הששית היא שהזהירנו מעבוד עבודה זרה ואפילו בזולת הארבעה מינים הקודמים (=השתחואה, ניסוך, קיטור וזביחה) אבל בתנאי שתהיה אותה העבודה כדרכה. רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שייעבד בו. כמו שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה "לא תעבדם". ולשון מכילתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה. ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או פער עצמו למרקוליס אינו חייב כי אין זה דרך עבודתו... כי מי שעבד אי זו עבודה זרה שתהיה באיזה מין שיהיה מן העבודות הנה הוא חייב כרת ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה כלומר בדבר שדרכה שתיעבד בו כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מן הארבע עבודות לאי זה נעבד שיהיה מהם הנה הוא גם כן חייב כרת ואעפ"י שאין דרך עבודתו בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחוה למרקוליס. וזה הוא שלא כדרכה.
אמנם שאלה זו עלתה, כאמור, לכותרות רק בשנת תשס"ד, אבל כמעט שלושים שנה לפני כן, בשנת תשכ"ח, העלה מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ את השאלה בעלון 'קול תורה' (גליון ניסן אייר תשכ"ח), והדברים הובאו מחדש בספרו 'שיח נחום':
3. שיח נחום (הרב נחום אליעזר רבינוביץ, מעלה אדומים) סימן נא
ניסן תשכ"ח
בזמן האחרון בגלל האופנה החדשה עלה הביקוש לשער אדם לפיאות נכריות עד להפליא. היוקר גרם לכניסת הודו לשוק זה. שם ישנם אלפים ורבבות שנוהגים לגדל פרע וליום איד ידוע מתגלחים ומקריבים את השיער לעבודה זרה.
לפנים היו שורפים את השיער המתקבץ שם לקמצים אחרי טקס ההקרבה: אולם כאשר ראו הסוחרים בהונג-קונג שהשיער שווה כסף השפיעו על השלטונות למנוע איבוד השיער, מאחר שהוא יכול לשמש מקור למטבע זר.
מכיון שמטעם אמונתם אין השריפה בכלל עבודתם כי ההקרבה בלבד היא עיקר, והשריפה היתה רק לפנות המקום, לפיכך ראו השלטונות בעין יפה הצעה זו. מאז זורמת לשוק דרך הונג-קונג כמות ענקית של שיער אדם מהודו. יש אומרים שכיום רוב השיער שעושים ממנו פיאות נכריות מוצאו מהודו. ישנן חנויות שהפאות מצויינות - "שיער מזרחי" או "שיער אירופאי", אבל הרבה יש שאין שום ציון. אמנם ישנם סוחרים שאומרים שהם בקיאים להכיר ולהבחין בין שיער הבא מארצות המערב לבין שיער מהודו.
האם אין איסור תקרובת ע"ז חל על שיער זה?
כדי להיכנס לסוגיה זו עלינו להבחין בין דין עבודה זרה לדין תקרובת עבודה זרה: הדין הוא שכל דבר שנעבד בעבודה זרה (מלבד בעל חיים בעודו חי או קרקע, מגזירת הכתוב) נאסר בהנאה, אבל יש אפשרות לחזור ולהתירו בהנאה, והוא ע"י זה שגוי עובד עבודת כוכבים מבטל את אותו צלם. ואולם, מה שהוקרב לאלילים נאסר באופן מוחלט, כאמור, ואין לו בטלה עולמית. יחד עם זאת, לא כל מה שמוקרב לעבודה זרה נאסר, כי הגמרא אומרת שרק מה שעושים כמוהו בבית המקדש נאסר:
4. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נא עמוד א
א"ר אבהו א"ר יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור? שנאמר: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו", -לא אסרה תורה אלא כעין פנים.
יש להדגיש שדבריו של ר' יוחנן עוסקים באדם שזובח בהמה לעבודת כוכבים שאין זו דרך עבודתה, אבל אם דרך עבודתה בכך, ודאי שהדבר אסור!
בעניין הגילוח, אם כן, יש להבדיל, אם כן, בין שני דברים: עצם פעולת הגילוח לפסל ודאי אסורה מכיון שכך היא דרך העבודה של אותו אל. ואולם, האם השיער נחשב תקרובת עבודה זרה? - לכאורה התשובה היא שלא, מכיון שאין כדוגמתו קרב אצל המזבח. ואולם, הגמרא מסייגת את הדברים ואומרת שגם מה שאינו קרב על גבי המזבח יכול להיקרא כעין פנים אם זה נעשה בדרך של השחתה, שהרי בסופו של דבר זה סוג של קרבן:
5. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נא עמוד א
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה - חייב ואינה נאסרת. א"ל רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר? דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה! א"ל: בעינן זריקה משתברת וליכא.
רואים אנו שלמרות שאין דרך להקריב מקלות כקרבנות, עדיין ניתן היה לאסור את העצים הנזרקים לפסל מדין קרבן, אלא שהתנאי לכך הוא שזה צריך להשתבר, כמו שהדם מתפזר על המזבח כשזורקים אותו.
השולחן ערוך אכן פסק שיש לאסור רק אם מדובר בדבר שדרך להקריבו, או שהוא דבר המשתבר:
6. שולחן ערוך יורה דעה סימן קלט סעיף ג
ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר, שמנים וסלתות, מים ומלח, אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעבדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעבדה בזה הענין. כיצד? עבודת כוכבים שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, ושיבר מקל לפניה, אינו חייב ולא נאסר. ואם עבדה בקשקוש מקלו, והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר. וכן בכל דבר שעבדה כדרך עבודתה, בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון, ואינו כעין פנים, חייב ולא נאסר. אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה, אלא זרקו לפניה, אינו חייב ולא נאסר.
השאלה היא, אם כן, האם הגילוח נחשב כמו שבירת המקל או לא. בהמשך, אומרת הגמרא כך:
7. תלמוד בבלי עבודה זרה דף נא, א
תנן: מצא בראשו כסות ומעות או כלים - הרי אלו מותרין; פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות, שמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח - אסור. בשלמא יינות שמנים וסלתות, איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא! אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחלה לכך.
מוכח, אם כן, שכאשר אדם מגלח את שערו לשם עבודה זרה השיער נאסר גם אם אין במינו קרב במזבח, מכיון שהגילוח עצמו (כמו הבציר של הענבים) נעשה לשם העבודה הזרה. לפי זה הפאות המיובאות מהודו צריכות להיות אסורות.
אם יש פאה סינטטית שמעורב בה שיער אדם (בפאה סינטטית פשוטה שלא מצויין על התוית שלה שזה ממקור אנושי אין לחשוש לזה, כי השיער האנושי יקר יותר, אבל אם הפאה ניתנה לפאנית שתעצב אותו, יכול להיות שהיא השתילה בו שיער אדם), האם יש דין שהתערובת בטלה בששים? - התשובה היא, שלא. תערובת של עבודה זרה אינה בטלה לעולם, כפי שכותב הרמב"ם:
8. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ז הלכה ט
עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. כיצד? עבודת כוכבים שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח, וכן אם נתערב כוס של עבודת כוכבים בכמה כוסות או חתיכה מן הבשר (שנתערבה) בכמה חתיכות יוליך הכל לים המלח, וכן עור לבוב שנתערב בכמה עורות הכל אסור בהנאה. עבר ומכר עבודת כוכבים או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורין בהנאה ואוסרין בכל שהן כעבודת כוכבים, שנאמר "והיית חרם כמוהו" - כל מה שאתה מביא מעבודת כוכבים ומכל משמשיה ותקרובתה הרי היא כמוה.
ואכן, מסקנתו של הרב רבינוביץ ב'שיח נחום' היא להחמיר, אם כי לא מלאו לבו בשלב ההוא לפרסם את האיסור, ואמר שיש להציע את הדברים לפני גדולי הדור:
9. שיח נחום (הרב נחום אליעזר רבינוביץ, מעלה אדומים) סימן נא
סוף דבר: מפני שהדבר נוגע לרבים ובפרט להרבה בנות ישראל הכשרות, לא מלאני לבי לומר בזה הלכה, בפרט אשר לא ראיתי ולא שמעתי מי שיתעורר על זה, ושמא ראו חכמים איזה צד להקל. ואולם מאידך אין להחריש במקום אפרושי מאיסורא, על כן אמרתי להציע את השאלה לפני מורי הדור אשר על פיהם ישק כל העם.
ואולם, ישנם פוסקי הלכה רבים שהתירו את הפאות הללו. יש שרצו להקל בהסתמך על כך שהאשה רק מסייעת לסַפַּר שמגלח, ואולי הוא מגלח בגלל הרווח הכספי שיקבל, ולאו דוקא בגלל העבודה הזרה. סברא נוספת שהובאה היא שאולי הנשים אינן ממש בקיאות בעבודה זרה, וכפי שכתב הלבוש לגבי ניסוך היין בימינו:
10. לבוש (ר' מרדכי יפה, המאה ה-16, פולין) יורה דעה סימן קכג סעיף א
ויש אומרים דהיינו דוקא בימיהם שהיו הגוים בקיאין בטיב עבודה זרה והיו מנסכים יינם לעבודה זרה, והיו צריכים לחוש. לכך גזרו איסור הנאה על כולם, אבל בזמן הזה שאינו שכיח שהגוים מנסכים לע"ז, שאינם יודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה, ואין כאן איסור אלא משום בנותיהן, לא אסרו מגע גוי ביין שלנו בהנאה רק בשתייה, וכן סתם יין שלהם אינו אסור בהנאה אלא בשתייה.
יש להבין את המציאות: בכל יום מגיעות עשרות אלפי נשים מכל העולם ובאות לפני הפסל הזה לאחר שהן גילחו את שערותיהן. חלק גדול מהנשים האלו אינן עובדות אדוקות לאותו פסל אלא מנסות את מזלן כי הן צריכות ישועה, והן מוכנות להיתלות בכל דבר. ניתן בהחלט לומר שגם הנשים האלה אינן בקיאות בעבודה זרה, ואפילו אם היינו מקבלים את העובדה שהשיער הזה הוא תקרובת לע"ז הרי שבימינו שאין אדוקין כל-כך בעבודה זרה אולי אין לאסור את השיער הזה.
סברא נוספת להקל היא מפני שהגדרת העבודה הזרה אינה גילוח לשם העבודה הזרה אלא לבוא אל הע"ז מגולחים. הגילוח עצמו אפילו לא נעשה באותו בית שבו נמצא הע"ז, והרי הרמב"ם פסק שתקרובת ע"ז נאסרת רק אם היא הובאה בפני הצֶלֶם:
11. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ז הלכה טו
בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעבודת כוכבים לא נאסרו בהנאה אף על פי שהכניסום לבית עבודת כוכבים עד שיקריבום לפניה, הקריבום לפניה נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם, וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה.
כשהתעוררה הסערה בשנת תשס"ד, זכורני ששמעתי (אם כי אינני זוכר את המקור לכך ואינני יודע אם הוא אמין) שהרב אשר וייס סבר להתיר את הפאות הללו, וכתב על כך תשובה, אך הוא נמנע מלפרסמה מפאת כבודו של הרב אלישיב. יתרה מכך, שמעתי שהרב מרדכי אליהו הורה שאם אשה שרפה את הפאה שלה בעקבות החשש הזה היא איבדה את ממונה לחינם, ואם הרב שהורה לה לשרוף אף שרף בידיים הוא מזיק וצריך לשלם!
יש לזכור שבעניין זה יש כמה נגיעות שצריך להיות חשדן מאוד כלפיהם: נגיעות ממוניות של יבואני פאות, ונגיעות של רבנים שפסקו שאסור לחבוש פאה נכרית מסיבות אחרות לגמרי, ועכשיו מצפים את זה באיסור נוסף. בעניין זה ישנו ויכוח ארוך שנים בתוך החברה החרדית האם הפאות הן אסורות (מכיון שהן נראות כשיער אמיתי) או שהן מותרות (מכיון שבפועל אין זה שיער אמיתי) או שהן אפילו עדיפות, כפי שסובר הרבי מליובאוויטש. ואכן, מנהג חב"ד הוא להקפיד על פאה נכרית, כי אז שום שערה לא מבצבצת החוצה. כך כתב הרבי מליובאוויטש באחת מאגרותיו:
12. אגרות קדש (הרבי מליואבאוויטש זצ"ל) כרך י עמוד קפו
ומה שכתב אודות החילוק בשייטל וכיסוי ע"י מטפחת, הנה פשוט הוא שכשכיסוי הראש הוא במטפחת ופוגשים במכירה או ידידה חפשית, הנה לפעמים תכופות נשמטת (גליטש זיך אראפ) המטפחת או שגם נעלמת כליל בכיס, מה שאין כן בשייטל שאי אפשר לעשות זה, ובמילא סוף סוף הרגל נעשה טבע שני.
ובמכתב נוסף שכתב הרבי הוא התייחס לאשה שהתלבטה האם לחבוש פאה נכרית או לא:
13. לקוטי שיחות (הרבי מליובאוויטש זצ"ל) כרך יג (במדבר) עמוד 187
במענה למכתבה מסוף חודש מנחם אב, בו כותבת אודות פאה נכרית, ואשר בסביבתה הדתית בה נמצאת אין נוהגות כזה, ומתביישת אפשר יצחקו לה באם תלבש פאה נכרית.
בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש, אשר לבישת כובע ואפילו מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה (על כל פנים במשך זמן קצר), זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול וכהפסק דין בשולחן ערוך אורח חיים סימן עה, וגודל הענין מובן גם כן מגודל השכר בעד קיום הציווי כפי שנצטווינו, וכלשון הזהר הקדוש: "מתברך בכולא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובבני בנין".
ואולם, רבני העדה החרדית, כמו גם הרב עובדיה יוסף, פסקו לאסור לחבוש פאה נכרית וזה לשון הרב עובדיה יוסף:
14. שו"ת יביע אומר חלק ה – אבן העזר סימן ה
דין פאה נכרית הארכתי בס"ד להביא ראיות מפי סופרים ומפי ספרים לאסור... והתלמידים המקשיבים לקולי בשומעם שיש כמה נשים ספרדיות החפצות לפרוץ גדר הצניעות ולחבוש פאה נכרית לראשן ולצאת בה לרשות הרבים, פרסמו פסק דין בחוברת תורה מציון, וב"ה רבות בנות נסוגו ממחשבתן, וחזרו למנהג הנשים הכשרות לחבוש כובע או מטפחת לראשן. וגם מאלו הלובשות פאה נוכרית חזרו בתשובה, כי סבורות היו מתחלה שהדבר מותר ע"פ הדין, שכן מנהג קצת מורות של ביה"ס החרדי בית יעקב, דילפי מקלקלתא ולא מתקנתא, ובהיוודע להן מדברינו, שמעו לקול הורים ומורים, אשריהם ישראל!
מחלוקת זו, כאמור, אינה קשורה כלל לענייני עבודה זרה, אלא מתחילה עוד בשאלה של כיסוי ראש הולם, והגילוי של החשש לתקרובת עבודה זרה היווה עוד דלק למדורה הזו - תרתי משמע.
אין פלא, אפוא, שרבני חב"ד חיפשו פסקי הלכה מקילים יותר בעניין הזה, והרב שלום דב וולפא אף כתב ספר בשם 'יקם שערה לדממה' ובו הוא מביא ראיות לכך שאין איסור בפאות המיובאות מהודו.
ואילו בעדה החרדית, לעומת זאת, קפצו על העניין הזה כמוצאי שלל רב. הנה דוגמא לאחד הפשקווילים שפורסמו על קירות ירושלים כאשר התפוצצה הפרשה:
מאידך גיסא, יש להדגיש שגם המתירים מודים שלכתחילה ודאי שיש להחמיר ולא לקנות פיאות שמיובאות מהודו, וכל הדיון הוא רק מה לעשות בפיאות שכבר נקנו.
