הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ג'לטין ושרוולי נקניקיות
בשבוע האחרון התעורר ויכוח ישן בנושא שרוולים של נקניקיות: הכותרת שהתפרסמה באתר של ערוץ שבע זעקה שהרב שמואל אליהו אומר שיש נקניקיות טריפה בשוק. האם אכן מדובר בטריפות? - מתברר שמדובר במחלוקת עתיקת יומין, שקשורה גם לשאלה הישנה של אכילת ג'לטין. המדיניות של מחלקת היבוא של הרבנות הראשית לישראל היא לאשר יבוא של מוצרים שיש בהם ג'לטין, אך לציין על הכשרות לאוכלי ג'לטין. לא כולם מבינים מה זה אומר, ובשיעור זה ברצוני להכיר את הנושא הזה מקרוב. אגב, אחת הבעיות של הרבנות היא חוסר אחידות בתוך הרבנות, מכיון שכל רבנות עיר עושה דין לעצמה, וישנם גופי כשרות רבים שאינם מחייבים לכתוב 'לאוכלי ג'לטין', וכך מגיע הג'לטין גם למוצרים שכתוב עליהם כשרות רגילה בלי שום ציון מיוחד על כך. רק במוצרים מיובאים ישנה הנחיה לציין אם יש במוצרים אלו ג'לטין.
יסוד הדברים הוא בסוגיה שאותה למדנו השבוע בדף היומי, ואשר אומרת שכל איסור שנפל בתערובת אך פגם בטעמה של התערובת אינו אוסר אותה:
1. תלמוד בבלי עבודה זרה סז, ב
והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לשבח - אסור, ולפגם - מותר. מאי טעמא דר' מאיר? גמר מגיעולי עובדי כוכבים, גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, הכא נמי לא שנא. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ור' שמעון מאי טעמא? דתניא: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך" - כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור' מאיר? ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ור' שמעון? סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא.
גם ר' מאיר וגם ר' שמעון מודים שיש סוג של איסור שאינו אוסר - והוא מה שמוגדר כסרוחה מעיקרא - כלומר משהו שלא היה ראוי למאכל מלכתחילה. המחלוקת בין ר' מאיר ור' שמעון הוא בדבר שהיה ראוי והתקלקל, כמו קדירה שאינה בת יומה, שההנחה היא שאם מבשלים בה למחרת - כל טעם התבשיל שנפלט ממנה רק פוגם בתבשיל הבא, כי לאחר עשרים וארבע שעות הטעם מתקלקל.
השולחן ערוך פסק שנותן טעם לפגם מותר, והוא לא הבחין בין משהו שסרוח מעיקרו או שהיה טוב והתקלקל:
2. שולחן ערוך יורה דעה סימן קג סעיפים א - ב
כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר. פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו.
ואולם, בדעתו של הרמב"ם נחלקו האם הוא פסק כר' שמעון או כר' מאיר. הרמב"ם עוסק בעניין אכילה שלא כדרך הנאתו וכותב שיש הבדל בין בשר וחלב וכלאיים לבין שאר האיסורים: בבשר וחלב ובכלאיים גם אם אוכלים את הדברים שלא כדרך הנאתן עוברים על האיסור, כי התורה אינה משתמשת בלשון אכילה אלא בלשון בישול וקודש: "לא תבשל גדי בחלב אמו", "פן תקדש המלאה", וממילא הם אסורים גם שלא כדרך הנאתם.
הרמב"ם מסביר מה הכוונה שלא כדרך הנאתן ואחת הדוגמאות שהוא נותן היא שאדם מערב בהם טעם מר - שזה לכאורה בדיוק כמו נותן טעם לפגם:
3. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכות י - יא
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
כיצד? הרי שהמחה את החֶלֶב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חֶלֶב חי, או שעירב דברים מרים כגון רוש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו - חייב.
השאלה היא איך הדברים האלה מסתדרים עם הדין שנותן טעם לפגם מותר? הרי אם אדם עירב דבר מר בקדירה של בשר בחלב, לכאורה זה נותן טעם לפגם, ומדוע האוכלו חייב? לכן מסבירים ר' יונתן אייבשיץ (בספרו כרתי ופלתי) והנודע ביהודה, שהרמב"ם באמת פסק כר' מאיר שנותן טעם לפגם אסור, ואולם בכל זאת יש להבחין בין דבר שהוא סרוח מעיקרו לבין דבר שהיה טוב ונפגם. אם הוא סרוח מעיקרו, מספיק שיהיה לא ראוי לאדם כדי שלא יאסור, אך אם הוא היה טוב ונפגם, אין זה מספיק שיהיה פגום עד כדי שאינו ראוי למאכל אדם (שאז אינו ראוי לגֵר), אלא שצריך להיות לא ראוי למאכל כלב (ואז הוא מוגדר כעץ), ואז אפילו ר' מאיר מודה שאין בו איסור:
4. נודע ביהודה (הרב יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מהדורה קמא - יו"ד כו
והנה לפי כללי דתנאי בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון אין לנו הכרע הלכה כדברי מי, שהרי בעירובין דף מ"ו ע"ב איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי וקאי בתיקו... אבל בספר הליכות עולם באמת קאמר ר"ש ור"מ הלכה כדברי המחמיר ולפ"ז פלוגתא זו דנבילה סרוחה ראוי לפסוק כר"מ שהוא המחמיר.
והנה פלוגתא זו עצמה היא ג"כ פלוגתא דאמוראי בבכורות דף כ"ג ע"ב בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגֵר וטומאה קלה עד לכלבים ור' יוחנן אמר אחת זו ואחת זו עד לכלבים. מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר וכו' הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואידך האי למעוטי סרוחה מעיקרא. ופסק הרמב"ם בפ"א מאבות הטומאה הלכה יג: בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, ובהלכה יד: בשר נבילה שהיא סרוחה מעיקרא ואינה ראויה למאכל אדם טהור שנאמר לגר אשר בשעריך וגו' עד שתהיה תחלתה ראויה לגר. הרי שפסק כר' יוחנן דקרא דלגר בסרוח מעיקרא אבל בהבאיש אח"כ אינו טהור עד שיפסל מלכלבים... וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' יד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י והלכה יא, שהתחיל בהלכה י: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותם כדרך הנאתן, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, שלא נאמר בהם אכילה וכו'. ובהלכה יא: כיצד כו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ונפסל מאוכל אדם הרי זה פטור וכו'. ומדלא פטר בזה אלא משום שהוא שלא כדרך הנאתן מכלל דפוסק כר"מ דמה שאינו סרוח מעיקרא לא בעינן ראויה לגר דאם לא כן בלאו הכי פטור משום שאין עליו שֵם איסור כלל, ונפקא מינה שאפילו בשר בחלב אם הבאיש מלאכול לאדם היה פטור, משא"כ משום שלא כדרך הנאתו בבב"ח חייב. אלא ודאי אינו נפסל מלאכול לכלב עדיין שֵם איסור עליו אלא שאם אכלו כך פטור מטעם שלא כדרך הנאתו אבל לא מטעם שאינו קרוי נבילה.
יוצא, אם כן, שלדעת הנודע ביהודה אם ישנו איסור שטעמו נפגם הוא עדיין נשאר באיסורו אלא אם כן הוא כבר אינו ראוי אפילו למאכל כלב, אך אם זה דבר שהיה פגום מלכתחילה, ולא היה ראוי מעולם למאכל אדם - הוא אינו אסור.
ואולם, פוסקים רבים אינם מקבלים את דברי הנודע ביהודה. ה'חוות דעת' אומר שדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות אינם קשורים לענייננו כי הרמב"ם דן באיסור של האדם לאכול מאכלים אלו, ולכן הוא דן מצד 'שלא כדרך הנאתו', אבל אין הכי נמי, אם הדיון היה על המאכל עצמו, הרי שאם הוא אינו ראוי למאכל אדם זה כבר לא אסור. הוא אף מוכיח זאת מהעובדה שהגמרא הביאה את הדרשה המתירה נבלה שאינה ראויה לגר: אם היה צודק הנודע ביהודה, הרי שכל נבלה כזו היא שלא כדרך הנאתו, ואין צורך בפסוק מיוחד לכך! הדרשה הזו מלמדת אותנו שאם האיסור נפגם מאכילת גר - גם אם אח"כ מערבבים אותו באוכל כך שהוא כבר ראוי לאכילת גר - אין בו איסור:
5. חוות דעת (ר' יעקב לוברבוים מליסא, המאה ה-19, פולין) ביאורים סימן קג אות א
והנה מדברי השו"ע והפוסקים מוכח דבכל האיסורים אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם מותר נותן טעם לפגם מדלא חילקו וכתבו בסתם כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר. והכרתי ופלתי בסימן פז יצא לידון בדבר החדש דבבשר וחלב אסור נותן טעם לפגם כיון שלוקין בבשר וחלב אפילו שלא כדרך הנאתן, והא ודאי ליתא דהא בכלאי הכרם גם כן לקי שלא כדרך הנאתו ונותן טעם לפגם מותר... אלא ודאי דנבלה שאינה ראויה לגר ושלא כדרך הנאתן תרי ענייני הן ומתרי קראי נפקי, ושלא כדרך הנאתן היינו שאכלו חי או שעירב בתוכה דבר מר או אכילה גסה ומקרא ד"לא יאכל" נפקא כמבואר בפסחים דף כו דבעינן שיאכל כדרך הנאתן, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק יד מהלכות מאכלות אסורות, וגוף האיסור לא הותר, ואם חזר ותיקנו להאיסור כגון שבישלוֹ או שנטל הדבר המר מתוכו או שמתק בדבר הממתק חזר לאיסורו דלא נתבטל שם חֶלֶב במה שהוא חי או במה שנתן לתוכו הדבר מר, רק כשאוכלו כך בלא תיקון אינו לוקה משום דאכלו דשלא כדרך הנאתו. ולהכי בבשר וחלב וכלאי הכרם ובעבודת כוכבים דלא כתיבא ביה אכילה לקי אף בכה"ג.
אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שֵם איסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו... דעל כרחך קרא אצטריך להיכא שיתקן להאיסור דאי בכשאוכלו בעודה מוסרחת לא צריך קרא דנבלה שאין ראויה לגר דבלאו הכי מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו כמו שכתב הרמב"ם בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות, רק דקרא דנבלה שאין ראויה לגר איצטריך שפרח שֵם האיסור לגמרי דאף שתיקנו עד שראוי לאכילה מותר וכמו שכתבנו. ומשום הכי מותר אפילו בשר וחלב וכלאי הכרם ועבודת כוכבים... וגבי חמץ שאסור פת שעיפשה בפרק אלו עוברין אף שנפסל מאוכל אדם הוא מטעם שכתב הר"ן שם משום דראוי לחמץ בו עיסות אחרות וכל שעדיין ראוי לאוכל או לתקן בו אוכלים אחרים ועומד לכך אסור מדאורייתא. ומהאי טעמא שמרים שחימצו עיסה אסורה אף דשמרים אינן ראויין לאכילה כיון שעומדין לכך.
מעתה נעבור לדיון על הג'לטין: הג'לטין הוא חומר שנועד לעבות עיסות נוזליות ולתת להם מרקם נוקשה יותר, וכן לערבב חומרים בעלי מרקם שונה באופן טוב יותר. יש כמה סוגים של ג'לטין: יש ג'לטין המופק מדגים, וכמובן שאם מדובר בדגים כשרים אין שום בעיה בג'לטין הזה - לא מבחינת בשר בחלב ולא מבחינת כשרות.
ואולם, בתעשיית המזון לא משתמשים בג'לטין כזה כלל, והוא נמכר רק לשימוש ביתי. בתעשיית המזון משתמשים בג'לטין המופק מעור ועצמות של בעלי חיים שמייבשים וטוחנים ובתהליך כימי יוצרים את הג'לטין. כיון שכך עלינו לשאול: האם ג'לטין כזה הוא כשר בכלל, ואם כן - האם הוא בשרי?
ובכן, ע"פ האמור לעיל יש לחלק בין ג'לטין המופק מבהמה כשרה שנשחטה כדין לבין ג'לטין מנבלות וטרפות או מבעלי חיים שאינם כשרים: כאשר מדובר בג'לטין מבהמה כשרה, זה מה שמוגדר 'סרוחה מעיקרה', כי בטרם היה זה איסור זה כבר לא היה ראוי למאכל, ולכן גם אם מערבבים את זה עם חלב אין בכך שום בעיה.
ואולם, כאשר מדובר בג'לטין המופק מבעלי חיים שאינם כשרים או מנבלות וטרפות, אין זה סרוח מעיקרו, כי זה נהיה סרוח אחרי שזה כבר היה איסור, וכאן אנו נכנסים למחלוקתם של הנודע ביהודה והחוות דעת: לדעת החוות דעת, מכיון שבשלב כלשהו זה נפגם מאכילת הגר, הרי גם אם אח"כ זה חוזר להיות ראוי לאכילה, האיסור כבר פקע ממנו. לדעת הנודע ביהודה, לעומת זאת, אם זה חוזר שוב להיות ראוי לאכילה גם האיסור חוזר לקדמותו.
ואולם, ישנה סברא נוספת שעל פיה אפשר אולי להתיר גם את הג'לטין הזה, לפחות זה המופק מעצמות - אך לא זה המופק מעור. המדרש אומר שבעצמות אין בכלל איסור:
6. ספרא צו פרשה ז פרק יב
"מבשרם לא תאכלו" - ולא העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרניים ולא מן הטלפיים
לכאורה, אם כן, אין איסור בג'לטין המופק מעצמות - גם אם הן עצמות של נבלות וטריפות, כי גם העצמות עצמן אינן אסורות! ואולם, הרמב"ם כותב שהוא הדין גם לגבי העור, ואולם הוא כותב שאין הכוונה שהדברים הללו מותרים באכילה, אלא רק שאיסורם אינו מן התורה אלא מדרבנן:
7. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה יח
האוכל מנבלה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור מפני שאלו אינן ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.
הסברא הזו, אם כן, יכולה רק להסביר שאין מדובר באיסור תורה, אבל עדיין מדובר באיסור דרבנן לדעת הנודע ביהודה. ואולם, ישנה בכל אופן אפשרות שיהיה כאן איסור תורה, כי אם מבשלים את העצמות עם הבשר, הרי שהעצמות סופגות טעם מן הבשר, והופכות להיות כמו דבר שנתבשל עם איסור - שהוא אסור מהתורה.
גדולי האחרונים נחלקו בשאלת הג'לטין. הרב ולדינברג הביא את תשובת הרב אברמסקי, אשר הסיק שמעיקר הדין אין לאסור ג'לטין אך לא רצה להתיר מכיון שזה יגרום לאנשים לחשוב שהחכמים משחקים עם ההלכה כראות עיניהם, כי שנים רבות חשבו שהג'לטין הוא אסור, והנה הוא פתאום מותר:
8. שו"ת ציץ אליעזר חלק ד תשובת הרב יחזקאל אברמסקי בפתיחה
כידוע הדזשעלעטין נעשה מעצמות אחרי שהן מתיבשות כשתי שנים בחום השמש בארץ הודו. וממילא אין כאן מקום לדון ולומר דנהי שעצם העצמות אינן בכלל נבלה וטמאה, אבל יש בהן משום נתינת טעם שבלעו מהבשר, שבעצמות יבשות כאלה אין שום מקום לחשוב דיהיבי טעם, אבל לאמיתו של דבר רובן ככולן של העצמות (אם לא הסחוסים) אפילו בעודן לחות לא יהיבי טעמא...
אמנם כן להלכה לא נראה בזה איסור, אבל למעשה יש להתישב אם לא יכשלו על ידי הוראת היתר בדבר זה, אלה התועים והמתעים את אחרים באמרם שדיני התורה מקבלים שינוי כפי חפץ הרבנים ומורי הוראה בישראל.
הלא הדזשעלטין בגלל שלא עמדו על מהותו ומחסרון ידיעה את אופן עשייתו, היה מקובל עד עתה בפי כל כדבר האסור, יען וביען שהדבר היה גלוי וידוע, שבעיקרו הוא בא מעצמות נבלה וטרפה, ומחסרון ידיעה יש שהוסיפו עוד ואמרו שעצם החומר של הדזשעלטין הוא בשר המח שבעצמות. ואין זה פחד שוא אם נחשוש שהוראת היתר בדזשעלטין תחזק את הדעה המשובשת הנפוצה כל כך בדורנו בזדון ובשגגה שהאיסור וההיתר הוא בידי הרבנים כחומר ביד היוצר. ועל כגון זה נאמר ביומא (דף מ' ע"א) אל תתנו מקום לצדוקים לרדות שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל (רש"י שם), וזה לשון רבינו חננאל במסכת שבת (דף קל"ט ע"א) ומהא שמעינן שאפילו דברים המותרים כגון אלו וכדומה להן המסורין לעם הארץ אין אדם רשאי להורות להן להיתר אלא יחמיר עליהן לאיסור. יחזקאל אברמסקי.
הרב ולדנברג עצמו מעיר הערות על תשובת הרב אברמסקי, והוא כותב שלדעתו יש להתיר את הג'לטין (וכך הוא כותב גם בציץ אליעזר חלק כ סימן לג). כך כתבו גם הרבה פוסקים נוספים: ר' חיים עוזר (שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לג אות ה), ר' יהודה לייב זלצר (וזאת ליהודה), ר' יהודה לייב צ'רלזון (עצי הלבנון סימן מג דף ל ע"ב) ר' יהודה לייב גרובארט (חבלים בנעימים), שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שמז), גר"י הענקין (עדות לישראל), ר' יוסף קנוביץ (דברי יוסף סימן ו), ר' יצחק בורשטיין, אגודת הרבנים באמריקה, ר' צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד סימן פג), הרב עובדיה יוסף, ועוד.
הרב עובדיה יוסף הוסיף נימוקים נוספים להתיר: ראשית, בניגוד לדברי הנודע ביהודה יש לפסוק כר' שמעון ולא כר' מאיר, ולכן אין הבדל אם האיסור סרוח מעיקרו או נפגם - מרגע שהוא אינו ראוי למאכל אינו אסור. שנית - העובדה שהג'לטין הפך להיות ראוי לאכילה אינה מעלה ואינה מורידה, כי אין אלו העצמות והעורות אלא פנים חדשות באו לכאן:
9. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף שליט"א) חלק ח - יורה דעה סימן יא
ולכאורה יש להוסיף עוד נימוק להתיר בנידון דידן, הואיל ובתהליך התוצרת של הג'לאטין מן העור והעצמות לאחר שנתייבשו היטב בשמש, במשך כמה חדשים, מערבים בהם מלחים כימיים וטוחנים אותם הדק היטב עד שנהפך הכל לאבק דק, ופנים חדשות באו לכאן עם התרכובת שבהם...
ואמנם ראיתי לידידי הגרב"צ אבא שאול נר"ו בשו"ת אור לציון (חאו"ח סי' לד, עמוד צ) שכתב לחלק בין שינוי שנעשה בידי שמים באופן טבעי כהמוסק שהתירו רבינו יונה, לשינוי הנעשה בידי אדם דחשיב שינוי צורה בלבד ולא שינוי במהות, והעיר מזה על מש"כ בספרי יחוה דעת ח"ב (סי' סב עמוד רלג) בדין חומצת לימון, להסתמך ע"ד רבינו יונה. ע"ש. ונעלם ממנו מ"ש החתם סופר (חיו"ד סי' קיז) להתיר שמן שעושים מחרצנים של סתם יינם, ע"פ דברי רבינו יונה. ומבואר דס"ל שאין חילוק בין מה שנעשה בידי שמים באופן טבעי לשינוי הנעשה בידי אדם. והסכימו עמו בשו"ת אבן יקרה מה"ת (סי' קמ) והאמרי יושר ח"ב (סי' קמ). ועוד. הילכך גם בנידון דידן יש להתיר הג'לאטין, מכיון שפנים חדשות באו לכאן, וכדברי הגאונים הנ"ל.
...והנה גם הג'לאטין הנעשה מעורות בהמות נבלות וטרפות וטמאות, יש מקום להתירו ע"פ סברת רבינו יונה, בנוסף על פסק הרמ"א ביו"ד (סי' פז) בעור הקיבה שנתיבש כעץ. אע"פ שחז"ל החמירו בכמה ענינים לדון את העור כבשר... ורשום אצלי בזכרונותי בימי חרפי, שבקובץ דברי זאב חלק י"ח (סי' יב) פסק להתיר הג'לאטין, כיון שאין בו טעם כלל, ודמי למ"ש התוס' ע"ז (סט א) ד"ה ההוא, שרגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים, שהרי העצמות טהורים כדתנן עצמות החמור טהורים, ורגלי הדבורים כעצמות החמור. ע"ש. (וכעת אמ"א). וכן נראה דעת ידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בראש ספר ציץ אליעזר ח"ד, בהערה לתשובת הגר"י אברמסקי ז"ל, ומסתמיך ואזיל על תשובת האחיעזר ח"ג (סי' לג) הנ"ל. וכן עיקר להלכה ולמעשה. והנלע"ד כתבתי.
ואולם, ר' אהרון קוטלר (משנת ר' אהרון יו"ד סימן טז וסימן יז) ור' משה פיינשטיין והמנחת כהן (ספר התערובות חלק א פרק ט) כתבו לאסור ג'לטין. ואלו הם דברים הרב משה פיינשטיין:
10. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) יו"ד חלק ב סימן כז
ודזעלאטין הנעשה מעורות בהמות טמאות ונבלות וטרפות יש לאסור דאיסורא איכא בעורות ועצמות וכדומה אף שפטור כדאיתא ברמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הלכה יח שכתב אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור פטור וממילא אסור גם הדזעלאטין מהם.
מחלוקת זו היא גם המחלוקת בעניין העטיפות של הנקניקים, שהרי בזמן שהם עוטפים את הנקניקים הם ודאי לא ראויים למאכל, והרי הם כנייר בעלמא. דיון זה אינו חדש, ולמרות שהרב אליהו עורר את העניין בשבוע האחרון, הדיון הינו ישן, היה מי שהתיר והיה מי שאסר. כך כתב הרב וייס, שהיה רבה של העדה החרדית בירושלים על הנקניקים:
11. מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, המאה ה-20, ישראל) חלק א סימן נב
מה שבירר באריכות להתיר את הדקים המלאכתיים שמשתמשים בהם למלוי בשר שקורין ווארשט או סאסעדש. (נקניקיות) ואף שכבודו דן לפי צורת השאלה שהציעו לפניו. שהדקים נעשים מעורות שנתיבשו. וכפי אשר נתברר פה ע"י כימי איש חרדי. נעשו ממין נייר, שחצי החומר הוא דזשעלאטין או מחומר של גבינה ישנה. ונקרא קעזעאין שיש חשש של בשר וחלב מ"מ יסודות היתרו שייכים גם כן בזה.
...גם דעתי מסכמת עם כת"ה ובתנאי שיש להזהר תמיד לשום עין בקורת עליהם, כי באם ישתנה עשייתו ישתנה הדין. ידידו דושת"ה יצחק יעקב ווייס
אח"כ כשזכיתי בשנה זו שנת תשי"ד לפ"ק לעלות לירושלים עיה"ק תובב"א, ובקרתי את הרב הגאון המפורסם מעשובין שליט"א וקבלתי ממנו במתנה את ספר שו"ת חזון נחום מאחיו הגאון המפו' מוה"ר נחום וויידענפעלד זצ"ל אבד"ק דאמבראווא, ראיתי שם (בסי' ס"א) דכבר נשאל בענין דקים המלאכתיים (קונסטדארמע) שנעשים מנייר, אם אפשר להשתמש בהם לווארשט כשר לכתחילה... אלא דיש לדון גם משום ממשו של איסור שהרבה בנ"א אוכלים ווארשט ואינם קולפין את המעטפה ונמצא שאוכלים גם הליים הנבלע בנייר... וסיים דנראה לו להלכה ולמעשה בנ"ד שנפסל לגמרי מאכילת כלב, דהוי כעפרא בעלמא ומותר אפילו לכתחילה, ועכ"ז מפני שהדבר נוגע למעשה להנהיג זה בקביעות לצורך הרבים, ע"כ רצונו שלא לסמוך ע"ז רק באופן שיסכים עמו עוד רב מובהק עיי"ש. והנה הגם דכפי הנראה הדקים מלאכתיים שלנו אינם מתאימים לגמרי עם הנ"ל, מ"מ טעמו ונימוקו בהיתירא דהנ"ל שייך גם בנידון שלנו.
ואולם, הרב צבי פסח פרנק כתב שהדבר מותר בתנאי שיוברר שהנייר הזה נפסל לגמרי מאכילת כלב ולא רק מאכילת אדם, וגם אז הוא אמר שאין לעשות כן לכתחילה:
12. שו"ת הר צבי יורה דעה סימן צו
רק מה שמוסיף כת"ר שע"י מריחת החימקלים ע"ג השקיקים נפסלים הם מאכילת כלב, אם הדבר כן יש להתיר הנקניקים, אבל מאן מפיס דהחימיקלים מפסידים מאכילת כלב, ואף את"ל דנפסלו מאכילת כלב, אם לבסוף כשנתבטלו וקבלו טעם מהבשר שבנקניקים, אפשר דכבר פג מהם החימיקלים, וכבר הושבחו וראוים לאכילת אדם, וכפי ששמעתי כשמבשלים הנקניקים ומטגנים אותם נוהגים לאוכלם יחד עם השקיקים, ואם כי בספר חוות דעת (יור"ד, סימן קג ס"ק א) כתב, שבנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכו' מקרא דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי, דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו, עיי"ש. מ"מ יש לחלק בין דברי החוו"ד שהאיסור נפסל מחמת עצמו ובין נידון דידן שלא נפסל האיסור מחמת עצמו רק ע"י החימיקלים. וכעין זה כתב בספר יד יהודה (הובא דבריו בדרכי תשובה, סימן קג ס"ק ל), לענין פוגם ולבסוף השביח: דאפילו פגם מתחילה בתוך התבשיל לגמרי עד שאינו ראוי לגר, אם משביח אח"כ אסור מדאורייתא, דכיון דלא נפסל האיסור בעצמו אלא שהתערובות מפגימו מתחילה חוזר ומשביח וכו'.
עכ"פ איך שיהיה, להתירם לכתחילה צ"ע, וכעין שכתב הש"ך יור"ד (סימן פז ס"ק לג) על הרמ"א שם שכתב עור הקיבה לפעמים מולחים אותם ומייבשים אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית של בשר, ע"כ. וכתב ע"ז הש"ך, ומ"מ נראה דלכתחילה אין לעשות כן.
ראינו, אם כן, שגם המחלוקת לגבי הנקניקים אינה חדשה, ויש על מי לסמוך להתיר לאכול אותם. אבל מה שטוען הרב אליהו הוא שכשם שבג'לטין יש לציין 'לאוכלי ג'לטין בלבד' לצורך מי שאינו רוצה לסמוך על המתירים, כך יש לציין גם לגבי הנקניקים הללו.
