השולח יד בפיקדון / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מי שהפקידו אצלו רכוש עושה טובה לרעהו, אך עלול למצוא את עצמו כמי שמועל באמונו ומנצל את רכוש הזולת. לבית שמאי די אפילו במחשבה כזו

מוכר לנו מצב שבו הופקד בידנו דבר מה של חבר לשם שמירה וטיפול בו, כאשר הוא נוסע לחוץ לארץ לכמה שבועות – למשל, שמירה על המכונית שלו. והנה, ביום מן הימים יש צורך מיוחד להשתמש בה ללא ידיעת החבר. ברור לנו שהוא לא יקפיד אם היה יודע; ועוד, הרי אנו משקיעים מזמננו היקר להתניע ולהזיז את המכונית מדי פעם, וגם החבר סמך על יכולות הנהיגה שלנו כאשר ביקש שניסע בה מידי פעם. האם יש שמץ של גזל בשימוש במכונית לשם צרכים פרטיים? האם זו מעילה באמון החבר?
מקרים כאלו נידונים בסוף פרק שלישי במסכתנו.
מהות המעשה מבחינה מוסרית איננה חד-משמעית, היות שקיימות דרגות שונות של חומרה בשימוש בפיקדון שלא מדעת הבעלים. בדף מ ע"ב נידונו שני מצבים: הראשון - "(הרועה) הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס – למקום שגנב מחזיר, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים"; והשני, הנידון באריכות: "רועה שהיה רועה עדרו והניח מקלו ותרמילו (על בהמה)".
במקרה הראשון רבי ישמעאל קובע שאם יוחזר הפיקדון למקומו המקורי מבלי לפגוע בו ומבלי לשנותו, אין כל מעילה בשמירה ואין בכך גזל למרות אי הידיעה של הבעלים. רבי עקיבא סובר שעצם השימוש בחפץ ללא ידיעת בעליו מהווה מעילה באמון ולקיחת דבר מה מרשותו של הזולת בכוח, מה שמהווה מעשה גזל. לפיו, ההגדרה של "גזל" איננה מצטמצמת לתפיסה הפיזית של אדם בחפץ לא לו, אלא בפגיעה באמון של חבר. ההלכה הוכרעה כרבי עקיבא (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנה).
במקרה השני קובעת הגמרא ששימוש זעיר כמו הנחת מקל או תרמיל על בהמה לזמן מה, על אף שבעל העדר אינו מודע לשימוש, נחשב כשימוש "קל" שאין מקפידים עליו. רק כאשר הרועה יעשה מעשה שייחשב כפעולת קניין מבחינה משפטית - כמו הגבהת גדי לשימוש כלשהו או הרצתו - ייחשב הרועה כמי שגזל מהפיקדון.

גזלן לעניין אחריות

הקביעה שמי שהשתמש בפיקדון לשם צרכיו האישיים נידון כגזלן זקוקה לבירור מצד עצמה, ללא קשר לנסיבות. על אף השימוש ללא ידיעת הבעלים, גם אם הוא שימוש משמעותי, יש להניח שאין בכוונת השומר להחזיק בפיקדון ולא להחזירו לבעליו. אם כן, מה המשמעות המעשית של הקביעה שאיש זה שהשתמש בפיקדון נידון כגזלן? השימוש בפיקדון שלא מדעת הבעלים נידון כגזל על אף הכוונה להחזירו היות שמרגע הניצול לשם צרכים פרטיים - אחריות השומר מתעצמת ומתרחבת.
אחריות הגזלן כלפי שמירת חפץ שגזל עד שיחזיר אותו לבעליו הינה כאחריות אדם השואל דבר מה מחברו. יש היגיון בהשוואה לשואל: השואל מביא חפץ לרשותו ביוזמתו ולשם סיפוק צרכיו, וללא כל תמורה כספית למשאיל, בעל החפץ. בתורת השומרים התורנית, אחריות האדם על שמירת דבר מה בחינם או אפילו בשכר פחותה מאחריות השואל, היות שבמקרים אלו יוזמת ההתקשרות היתה של בעל החפץ ומתוך צרכיו שלו. בין האחריות המעטה של השומר לאחריות החמורה של השואל עומדת אחריותו של השוכר: הוא אמנם יוזם את ההתקשרות ומשתמש בחפץ לשם מילוי צרכיו, אך הוא עושה זאת תמורת תשלום, כלומר מפצה את המשכיר. אחריותו לחפץ גדולה יותר מאשר השומרים בחינם ובשכר, אך פחותה מזו של השואל.
הרחבת אחריות השואל מתבטאת בכך שהוא יחויב לא רק בפיצוי במקרה של גנבה ואבדה, אלא גם אם ייארע נזק באונס - נזק שייעשה על ידי גורם שאין לשואל יכולת להתגונן מפניו, אף אם שמר בכל דרך, דוגמת שרפה, פגעי טבע וכדומה. היות שגם הגזלן מביא חפץ לרשותו מיוזמתו ומשתמש בו לשם סיפוק צרכיו, הוא חייב בפיצוי כמו השואל, יחד עם החובה להחזרת הגזלה לבעליה.

השיטה המופלאה של בית שמאי

המשניות וסוגיות הגמרא מבררות את הגבול הדק בין שימוש לגיטימי בחפץ מושאל לבין שימוש הנידון כגזל. למשל, בדף מג נמצאת שיטה מפתיעה של בית שמאי במשנה העוסקת בבירור זה.
החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים: חייב; בית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח יד, שנאמר, 'אם לא שלח יד במלאכת רעהו' (שמות כב,ז').
שיטת בית שמאי נראית כחריגה בגבולות המקובלים של ההלכה. ההלכה מזוהה עם יסוד המעשה. המעשה הוא המחייב בקיום מצוות, והוא העוקץ של הנשיאה באחריות כאשר אדם עובר על דברי התורה. ככל שהן חיוניות בעולם הפנימי של האדם, למשל בתפילה או בתהליך של תשובה, המחשבה וההתכוונות אינן בנות תוקף מבחינה משפטית-הלכתית בכל הקשור למבחן הרצון, האחריות וההתחייבות של האדם.
בניגוד למקובל, שיטת בית שמאי מהדהדת בדברי כמה מחכמי הגמרא שהחמירו בשליחת יד לחפץ של אחר. בדף מא ע"א מובאת מחלוקת בשאלה אם "שליחת יד צריכה חסרון כיס". כלומר, האם שימוש בפיקדון שלא מדעת הבעלים, כשלא נגרם כל הפסד כספי, ייחשב כגזל. הסובר שהשולח יד גם ללא גרימת כל הפסד ממשי ייחשב גזלן קרוב לשיטת בית שמאי.
נדונה שאלה נוספת המוכרת לכולנו - האם אדם נחשב גזלן אם הוא שואל חפץ מחברו ללא ידיעתו כאשר הוא משוכנע שחברו היה מסכים להשאיל לו? שאלה זו נושקת למחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא לגבי חפץ שהוחזר למקומו אחרי שלא אונה לו כל רע. גם בשאלה זו חלקו חכמי הגמרא, וגם מי שסובר שלקיחה כזאת מהווה גזילה קרוב לשיטת בית שמאי, שלאיסור "הושטת היד" יש פן מוחלט.
הגמרא בדף מג ע"ב חשה בקִרבה הברורה בין דעות אלו לבין שיטת בית שמאי ומתאמצת לקרב דעות אלו למגמה המקובלת המכריעה כדברי בית הלל. אם כן, מה פשר כוחה של שיטת בית שמאי, לפיה מהרגע שחשב שומר לשלוח יד בפיקדון הוא נחשב כגזלן ומתחייב לפצות את בעל החפץ באונסין?
בבחינת "מכלל לאו אתה שומע הן", נתבונן במחלוקת נוספת בין בית שמאי ובית הלל שבמשנה:
השולח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר; ובית הלל אומרים: כשעת ההוצאה. רבי עקיבא אומר: כשעת התביעה.
במשך רוב העיסוק במשנה זו סוברת הגמרא שכוונת הביטוי "ילקה בחסר וביתר" בשיטת בית שמאי היא שהשולח יד בפיקדון יהיה חייב לפצות את בעל הפיקדון בכל שינוי במחירו – אם ירדו המחירים עד שיחזירנו, יוסיף סכום שישלים למחיר הפיקדון בשעה שגזל; אם יעלו המחירים מאז שעת הגזילה עד ההחזרה לבעלים, יהיה השואל-הגזלן אחראי לפיצוי על כך. בית הלל סוברים ששווי הפיקדון התקף בשעת החזרת החפץ לבעליו הוא כשוויו בשעת שליחת היד, כלומר בשעת הגזילה, ללא קשר אם השווי עלה או ירד מאז. רבי עקיבא סובר שנקודת הזמן הקובעת את שוויו של החפץ היא שעת התחלת המשפט בבית הדין, שיכריע אם אכן השומר עשק את חברו.
השיטה העקבית של בית הלל היא שהגורם הקובע לגבי הפיכת השומר לגזלן הינו השימוש הממשי בפיקדון, בזמן אמת. המעשה הוא הקובע. הגמרא מדגישה ששיטת רבי עקיבא מבוססת על רמז בפסוק "לאשר הוא לו, יתננו ביום אשמתו" (ויקרא ה, כ"ד). כפי שראינו בסוגיות הגזלה שבסוף מסכת בבא קמא, רבי עקיבא מדגיש שפן האחריות העיקרית של הגזלן הינו בינו לבין "מצפונו", בינו לבין הקדוש ברוך הוא. עיקר תיקון מעשה הגזל איננו בהשבת הגזילה אלא בתהליך של חרטה ותשובה. כתוצאה מכך, שעת הפיכת השומר על חפץ חברו לגזלן הינה בשעה שבה בית הדין יושב כדי לקבוע את "אשמתו" לפני א-להים.
אם מעשה הגזילה הממשי אינו מהווה בסיס לשיטת בית שמאי, וגם לא הכרעת אשמה לפני א-להים, מה מהווה שורש שיטתם של חכמי בית שמאי בעניין מהות הגזל?

קניין כקודש

למחשבה ישנו תוקף משפטי על פי ההלכה בעיקר בתחום הקודש. מי שמתכוון לשחוט בהמה לשם עבודה זרה נחשב כמי שעשה מעשה של פולחן; כהן פוסל קרבן אם בשעת שחיטת קרבן או זריקת דמו חשב מחשבה לא ראויה - שהקרבן יקרב למטרה שונה מרצון בעליו, או שמקום האכילה או זמנה יהיו שונים מהראוי לאותו קרבן. כמו כן מותר לאדם להפריש תרומה לכהן אם "נותן עיניים בצד אחד ואוכל מצד האחר"; והמעבד עורות לשם ספר תורה חייב להתכוון לכך. בכל המקרים הללו המחשבה מכוננת את המציאות ההלכתית.
מחלוקת נטושה בין מפרשי התלמוד במקרים הללו, כמו גם לגבי שיטת בית שמאי במשנתנו, אם המחשבה כשלעצמה מספיקה או שישנה חובה לבטא את ההתכוונות במילים. במקורות רבים משתמע שהמחשבה וההתכוונות מספיקות לבדן.
לבית שמאי דעה עקבית הרואה בתחום קניין האדם נגיעה לתחום הקודש. הקניין האמיתי הנו קניין הא-להים בבריאה ובכל הנמצא בה. זוהי איננה רק תובנה תיאולוגית, אלא קביעה שיש לה השלכות משפטיות מעשיות. לקניין האדם יש מימד של פיקציה, מין תיקון פורמאלי כדי שהחיים יוכלו לזרום, אך הוא איננו בעל משקל קיומי ביש הנברא. על כן, למשל, קבעו בית שמאי שבמעשה של הפקרת רכוש יכולים הבעלים לייעד רכוש לעניים, כמו הפרשת פאה בשדה, שהרי גם רכוש בבעלות אנושית היה שייך לבורא העולם, המחלק את קנייניו לעניים.
בית שמאי סוברים שגם שומר החושב לשלוח יד בחפץ המופקד אצלו פוגע בקודש. גם מי שחושב לשלוח יד וליטול מהברכה של האחר, פוגע באמונתו בחשבונו של עולם. המחשבה של הושטת יד לרכוש הזולת הנה כמחשבה הפוגעת ביסוד המוחלט של שורש הברכה המגיעה באופן הראוי ביותר לכל אדם. רכוש האדם מבטא את הברכה שהבורא מחלק על פי חשבון השפע הראוי לכל נברא. מי שלוקח מברכת הזולת יישא באחריות לכל הפסד שגרם בברכת השפע המגיעה לו.