אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"גדלהו משל אחיו"
"חוק האברכים" בראי ההלכה
בשבועות האחרונים (חשון, תשע"א) סוערים עמודי החדשות, יושבי אוהל המשימים לילות כימים בעמלה של תורה היו לשמצה, כאשר המשמיצים אינם בושים לתלות עצמם באילן גדול הוא הנשר הגדול רבינו משה בן מיימון בפירושו למשניות (אבות ד, ה), שם מרחיב בדבריו על כך שאף לתלמידי חכמים ראוי לפרנס עצמם ואין להם להטיל עצמם על הציבור ובוודאי שלא לחוקק חוקים שיחוייבו הציבור לההנותם מממונם.
אנו לא נעסוק בהקבלה שבין דברי הרמב"ם לבין הנעשה בימינו אנו, כי אם נתבונן בדברי רבינו שמעון בן צמח דוראן הנדרש אף הוא לשאלה דומה (שו"ת "תשב"ץ" א, קמב).
התשב"ץ פותח, "לפי שראיתי הרבה בני אדם מגמגמין על מה שנהגו בכל קהלות ישראל בכל הדורות לתת פרס לחכמיהם ונתלים בזה במה שכתב בזה הענין הרמב"ם ז"ל בפירושיו למסכת אבות, על כן אחקור בזה הענין כאשר יראוני מן השמים ומהגמרא וממקומות אחרים אם הדבר הזה רשות או מצוה או חובה או יש שם נדנוד עבירה. ואני בטוח בכחן של ראשונים שנהגו לעצמן היתר בדבר זה שלא אכשל בדבר הלכה ושיתבררו ושיתלבנו הדברים בענין הספק הזה".
ותיכף לאחר הקדמה זו מודיע התשב"ץ את מסקנתו: "ואומר כי חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם, וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניים ושינהגו בהם כבוד. ושורש דבר זה יוצא לנו מן התורה על פי מדרש חכמים".
אחת הראיות העיקריות לדבריו – מביא התשב"ץ מסוגייתנו. לפנינו למדו מהפסוק (ויקרא כא, י) "והכהן הגדול מאחיו", שהכהן הגדול צריך להיות גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר. ומנין שאם אין לו (עושר), גדלהו משל אחיו, תלמוד לומר "והכהן הגדול מאחיו" – גדלהו מאחיו. והיינו שאם אין הכהן הגדול עשיר משאר אחיו הכהנים, נוטלים מממונם ונותנים לו כדי שיהא עשיר מכולם.
ומעתה – כותב התשב"ץ, הלא לקמן (יג, א) דרשו מהפסוק (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים", שהעוסק בתורה חשוב מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. וכיון שתלמיד חכם עדיף מכהן גדול, הרי כשם שהכהנים מחוייבים לגדל את אחיהם הכהן הגדול מממונם עד שיהא עשיר יותר מהם, כן מחוייבים כל ישראל לגדל חכמים שבהם בעושר. הוא מביא שכן כתב רש"י (תענית כא, א ד"ה מלך רבי יוחנן), שמנהג הוא, מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן, ומעשירין אותו, כדאמרינן לגבי כהן גדול "והכהן הגדול מאחיו" - גדלוהו משל אחיו.
עוד מביא התשב"ץ שעוד בימי הגאונים היתה קופה מיוחדת לישיבות, אליה היו משלחין מכל הקהלות ממון קצוב לראשי הישיבות ותלמידיהם. והוא מביא שאף לאחר תקופתם היה המנהג הולך ומתפשט.
ואת דבריו חותם, הנה נתבאר צד אחד של חיוב בענין הזה, והוא שהצבור חייבין לפרנס חכמי דורם לפי כבודם וכבוד תורתם וזה דבר תורה.
ובענין זה ראוי להביא אף תשובה מאת מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, שאף שנכתבה כמעט לפני יובל שנים – הרי דומה כאילו נידונה אך בשבוע החולף, וכה כותב ה"איגרות משה" (יורה דעה ב, קטז):
"הנה בדבר תלמידי חכמים הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים. וכן הרבנים הנוטלים פרס והמלמדים עם תלמידים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם אם שפיר עבדי או שיש מה להרהר אחר זה ויהיה מדת חסידות שלא להתפרנס מזה אלא ממעשה ידיו".
ומסיק מיד: "הנה ודאי שפיר עבדי". ותיכף נדרש לדברי הרמב"ם, ומביא שהש"ך (יורה דעה רמו, כ) מביא את דברי הכסף משנה (תלמוד תורה ג, סוף הלכה י) שלתלמידי חכמים מותר להתפרנס מן הציבור. ואפילו אם נאמר שאין כן דעת הרמב"ם, משום שכל חכמי ישראל קודם זמנו ואחריו נוהגים היו ליטול שכרם מהצבור. ואף אם לדינא הלכה כהרמב"ם, מכל מקום הסכימו חכמי הדורות שלומדי תורה יתפרנסו מן הציבור, והרי יש כאן משום משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". שכן אילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת מישראל ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
הש"ך מוסיף שכן כתב גם המהרש"ל, שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו.
ומרן רבי משה פיינשטיין מסיק, כי לכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות - אם מדינא אם מתקנה דעת לעשות לה' הפרו תורתך - שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להמנע מזה אפילו ממדת חסידות. ומוסיף, "ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה. כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל שכן בדורנו דור יתמא דיתמי. וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה".
והוא חותם, "לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה ת"ח היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
