אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"
לשאלת הירושה ברבנות
לפני כשבע מאות שנים רעשה צרפת וגעשה. רבה הראשי של המדינה רבי מתתיהו שבק חיים לכל חי, ונסתלק לישיבה של מעלה. בני מדינתו ביכו מרות את האבידה וככלות ימי האבל נמנו וגמרו להכתיר את בנו רבי יוחנן לממלא מקום אבותיו. רבי יוחנן זה כבר שימש ברבנות באחת הקהילות החשובות בצרפת עוד בימי אביו שסמכו בעצמו לרבנות. ועתה נתנו בו עיניהם ראשי ואלופי הקהילות בצרפת, ומינוהו לרבם תחת אביו. המינוי ישר אף בעיני מלך צרפת בימים ההם שנתן לרבי יוחנן רשות לדון ולהורות, ורבי יוחנן אף החזיק ישיבה ממנה יצאו תלמידים הראויים להוראה ששלשה מהם כבר נסמכו על ידיו להורות בשלוש קהילות שונות בצרפת.
אך הנה לאחר חמש שנים קם פקפוק על רבנותו של רבי יוחנן, אחד מגדולי תלמיד החכמים שבצרפת – שהיה בעצמו תלמיד של רבי מתתיהו אביו של רבי יוחנן, קם משום מעשה שהיה ונסע לאשכנז שם נסמך על ידי גדול הדור רבינו מאיר בן רבי ברוך הלוי (אין זה רבינו מאיר בר ברוך מרוטנבורג שקדם כמאה שנים למעשה זה, ונודה למי שיודיענו דבר במי מדובר שכן מהכבוד הרב שרחשו לו גדולי הדור ההוא, ניכר שהיה רב רבנן באשכנז באותה תקופה). רבי מאיר הלוי הכריז כי רבי ישעיה הוא הרב המוכתר לצרפת, כי כל הקהילות כפופות אליו וכי על כל מי שרוצה להורות ולדון ליטול רשות ממנו, שאם לא יעשה כן דיניו בטלים, גיטיו פסולים וחליצות שיעשה אינן חליצות.
החלטה זו עוררה רעש גדול ומחלוקת עזה בכל קהילות צרפת, ובעיקר היתה נוגעת למעשה ביחס אל שלושת הרבנים שכבר נסמכו על ידי הרב הראשי המוכתר הוא רבי יוחנן. שכן כל רבנותם של אלו בטלה לאחר הוראתו של רבי מאיר הלוי. השאלה עוררה מחלוקת עזה ולא היה מי שיכריע בדבר, עד שנמנו הצדדים וגמרו לשלחה לפני חכמי קטלוניה שבספרד ובראשם רבינו יצחק בר ששת – הריב"ש, שיכריעו בדבר וכפסק ההלכה שיכריעו כן יהיה. תחילה לא רצה הריב"ש להידרש לשאלה מורכבת זו, אם לא לחצו של אחד ממכריו שנסע במיוחד מצרפת לקטלוניה כדי לפעול אצלו שיידרש אליה ולפי בקשה מיוחדת מאחד מידידיו הוא ה"ר חסדאי קרשקש.
הריב"ש מקדיש לשאלה זו יריעה נרחבת (שו"ת ריב"ש סימנים רסח- רעא) ובה הרי הוא כבר מרחיב במשמעותה של הסמיכה שהיתה נהוגה אז בארצות אשכנז; על סמכותו של רב מארץ אחת (ואף אם יהא רבה ומאורה של ארץ זו) לפסוק הלכה ליושבי ארץ אחרת; על עצם תוקפה של גזירת רבי מאיר הלוי, ובעיקר על שאלת הרבנות למי ראויה היא.
ומכמה סיבות מכריע הריב"ש שהרבנות שייכת לרבי יוחנן והראשונה שבהן מקורה בסוגייתנו. לפנינו אמרו שאין מושחין למלוכה מלך בן מלך אלא אם יש מחלוקת בדבר שאז צריכים את המשיחה כדי להודיע שהוא שהוכתר למלך ולא אחר בלתו, ולכך נמשח שלמה למלכות – מפני מחלוקתו של אדוניה. ובטעם הדבר שאין מושחים מלך בן מלך ביארו בגמרא שהמלכות עוברת בירושה לבנו אחריו - ולכך אין צריך משיחה שהיא חידוש מלוכה ואילו כאשר המלוכה עוברת בירושה הרי אינה מתחדשת כי אם נמשכת.
וברמב"ם (מלכים א, ז) נפסק כי דין זה אינו רק לגבי מלוכה כי אם אף לשאר מינויי שררה, וכלשונו: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל".
ומעתה – כתב הריב"ש – כיון שרבי יוחנן נשוא השאלה הרי הוא בנו של רבי מתתיהו שכבר שימש ברבנותה של צרפת, וכיון שרבי יוחנן ידוע ברבים כירא שמים – שזהו המודד העיקרי למינויו במקום אביו כממלא מקומו, הרי אף אם יטען רבי ישעיה שהוא גדול בתורה, אין בכך דבר והרבנות ראויה לרבי יוחנן ממלא מקום אבותיו שזכה בה מדין ירושה.
יצוין שיש פוסקים הסבורים (כך למשל הגאון רבי משה מרדכי יוסף בן רבי רפאל מיוחס, הראשון לציון דירושלים לפני כמאתיים שנים בספרו "ברכות מים" חושן משפט סימן ז) שאין ירושה ברבנות לבדה אלא אם יש בה אף מינוי של שררה – שכן בסוגייתנו הנידון הוא לגבי מלך שזהו מינוי של שררה וממשלה ולא מינוי תורני-רוחני לבדו. אמנם מבארים הם שבנידון בו עוסק הריב"ש, כיון שמינוי זה היה בהסכמת המלך היה בו משום מינוי של שררה ולכך שייכת בו ירושה.
