סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

האיש שכפוף רק לא-לוהים / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

המנהיגות הגלומה במלוכה היא העצמה של האגו – ופתח להתקשרות ייחודית עם הבורא, שרק בכוחה להוביל את נושא המשרה אל הכרעה הבאה מכוונה טהורה


לא רק המעשה – גם הרצון והכוונה ודקויותיהם העסיקו רבים לאורך הדורות. מעצם קיומו כיצור בעל רצון אוטונומי נתבע האדם לשאת באחריות שעה שהוא נדחף על ידי יצרים רבי עוצמה. בהתמודדות תמידית זו הוא עומד מול סוד קיומו כיצור בעל חירות ובחירה.

הסוגיות בהתחלת הפרק השלישי במסכתנו דנות במורכבות זו מתוך בירור יצר השלטון באדם. הרקע לבירור הינו שתי משניות המשוות בין מעמדם השונה של הכהן הגדול והמלך – שתי הפונקציות העליונות בהנהגת הציבוריות הישראלית בתקופת המקרא.

כלל גדול בתורה הוא שחייב אדם בכפרה גם על חטא שנעשה בשגגה - על אי הידיעה או על חוסר הזהירות שגרמו לו לפגוע ברצון הבורא ובמצוותיו. הקרבנות המכפרים על חטאים שנעשו בשגגה שונים בין אדם רגיל מישראל (הדיוט, המביא כבשה או שעירה לחטאתו) לבין כהן גדול (המביא פר) ולבין מלך (המביא שעיר).


בין כהן למלך

על רקע זה המשניות בתחילת הפרק מעמידות הבחנה מעניינת: חטא שנעשה בשוגג לפני שאדם התמנה לאחת משתי משרות רמות אלו נידון כמעשה של "נפש אחת...מעם הארץ" (ויקרא ד, כו), כלומר כחטא של אדם רגיל. לעומת זאת, חטא שנעשה על ידי כהן גדול לאחר שירד ממעמדו (חלה, הזדקן או נטמא) עדיין נידון כמעשה של כהן גדול, ומחייב פר לכפרתו. הכהן הגדול מתחייב בהבאת פר על חטא בשגגה, היות שהפר מסמל את כלל הציבור וחטאו של כהן גדול מוערך על פי הנאמר במקרא "כאשמת העם" כולו, בשל תפקידו כמי שמשרת בקרבת שכינת ה' בשם הציבור ומתווך בין התורה לבין העם. המשנה קובעת שאדם אינו מתנתק ממעמד זה גם כאשר הוא כבר אינו מתפקד למעשה ככהן גדול.

לעומת זאת, במקרה של מלך - כאשר נפסק מינויו הרם חוזר הוא למעמד של הדיוט, ומעשיו אינם מתכפרים בקרבן שעיר (המסמל עזות ומרד) אלא בשעירה או בכבשה ככל אדם.

הבחנה זו חושפת שוני מהותי בין התפקידים. כהן שנמשח בשמן המשחה יוצא מהמערכת הציבורית ה"אזרחית" והופך להיות אחד מ"כלי המקדש". אישיותו הפרטית למעשה מתבטלת. הוא אינו רק מייצג את העם לפני א-לוהים במקדש, אלא גם מגלם אותו - הוא מנכיח מתוך קיומו הפרטי את מציאות העם לפני ה'. זהו פן נוסף לביטוי המיוחד "אשמת העם" בתיאור המקרא את שגגתו.

לעומת זאת, משרת המלך – הנשיא בלשון המקרא - אינה מביאה להתבטלות אישיותו כלפי הכלל אלא להעצמתה. ה"נשיא" איננו מואצל מעל העם בזכות סגוליות הקדושה היתרה השורה במעמדו בקודש, אלא מכוח יכולתו להנהיג, מכוח עוצמת רצונו, אישיותו ושיקול דעתו. הוא נבחן בעיקר בחיוניות מעשיו ולא בהיטהרותו. מעמדו הציבורי המיוחד מתבטא בחירותו כבעל רצון ובחירה ראשון בין שווים. מעמד זה מתבטל שעה שאין לו הסמכויות לפעול מתוך משרתו הרמה.

על רקע זה המשנה קובעת - "איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר, 'מכל מצוות א-להיו', שאין על גביו אלא ה' א-להיו". דרשה מכוננת זו מבוססת על הקשבה רגישה לשינויי לשון דקים בפרשיות קרבנות החטאת. חטא הנעשה בשוגג מתואר כפגיעה "באחת ממצוות ה'". רק בפרשת "הנשיא" מופיע הביטוי "עשה אחת מכל מצוות ה' א-להיו". תוספת המילה "א-להיו" מסמנת קשר אישי בלתי מתווך בין "הנשיא" לבוראו; לא א-להים כבורא העולם או המוציא את עם ישראל ממצרים והכורת איתו ברית, אלא הא-להים המופיע לאדם מתוך התקשרות פרטית, "א-להיו".

שלא כמו הכהן הגדול שזהותו מוגדרת בגין קרבתו לשכינה, זירת פעילות המלך נמצאת רחוק מהקודש, בעומק החול של החיים הציבוריים. אם כן המלך אינו זוכה שה' יהיה "א-להיו" מעצם העלאתו למעמדו הרם, כמו הכהן הגדול, אלא מתוך תביעה לעמידה אישית לפני בוראו מתוך התחייבות רצונית, בעלת התכוונות קיומית ראשונה במעלה. מה שיהפוך את בורא עולם להיות "א-להיו" הינו צורת הנהגתו והאופן שבו הוא משתמש בתעצומות הרצון והבחירה השייכות למי שעומד בראש מערכות הכוח הציבוריות. אדם מן השורה מחויב להיות כפוף לסמכויות אנושיות שמעליו, ואינו מסוגל בדרך כלל לחיות מתוך התפשטות הנפש עם "א-להיו". לעומת זאת, מי שלא מוטלת עליו חובת ההתכופפות לשלטון בני אדם באשר הוא, כלומר מלך, יש לו ההזדמנות לייצג את השאיפה של רבים לחיות מתוך מחויבות אישית לא-להיו.


בוודאי יחטא

דרשה זו, המגדירה את המלך כמי שמגלם את השאיפה לעמוד כבעל בחירה לפני הבורא, פותחת פתח לבירור של שורשי הבחירה. מי "שאין על גביו אלא ה' א-להיו" הינו אדם הנמצא תמיד על סף התהום כמי שנדחף תמיד על ידי יצר העליונות והשלטון. כל הפרשיות הדנות במעשה השגגה פותחות במילים "אם... יחטא" – החטא בשגגה אפשרי אך לא הכרחי. לעומת זאת, באופן חד פעמי, פרשיית הנשיא החוטא פותחת במילים "אשר נשיא יחטא" – אם הוא נשיא, בוודאי יחטא.

הגמרא מצטטת את שיטת רבי יהודה שפירש מילים אלו כ"בשורה", כגזירה שאין כל אפשרות לבטלה. העולה לגדולה נתקף על ידי העצמת האגו. מתוך תחושת העצמת קיומו הוא הופך לעבד, למי שנשלט על ידי יכולתו לשלוט באחרים. הוא נוטל מעצמו את ברכת הבחירה החופשית. אך מגמת הגמרא היא אחרת. בהעמדת שיטה נגדית, של רשב"י, הגמרא מבקשת לקבוע שהיצריות הבסיסית באדם אינה פוטרת אותו מנשיאת אחריות אישית. הראיה המפתיעה לכך היא מתחום הטומאה.

מאז שהתורה ניתנה, מי שהופיעה בגופו תופעה של מוות המהווה שורש הטומאה - למשל, זיבה מאבר הפריון או צרעת בגוף – מתחייב גם להיטהר בטבילה במים חיים וגם להתכפר בהבאת קרבן חטאת. מדוע מוטל על האדם לכפר על מה שנמצא אצלו בהעלם גמור? הרי אין לו כל שליטה על אותן הופעות גופניות?! הדבר נובע מחידת קיומו של האדם, מן המתח התמידי שבין החופש הפנימי ועצמיות הרצון והדעת - לבין הכפוי, היצריות והעוצמות הבראשיתיות הזורמות בתוכו מעצם ברכתו, מעצם היותו חי. קביעת הלכות אלו שבתורה הינה ביטוי רב עוצמה לידיעה הא-להית שהאדם אכן יכול לתקן את שורש חיותו הנמצא במצב של העלם מהכרתו, ולעדן אף את יצרי הקיום הבסיסיים ביותר ואת העוצמות היותר קמאיות הפועמות בו.

אם כן, איך אפשר לשלוט ביצר השלטון ולא לנצל את המעמד הרם למימוש אינטרס אישי – נפשי או חומרי – דחף המתעורר מתוך עצם ההימצאות בשלטון? בשלב זה במהלך הסוגיה מובא סיפור על אודות נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל השני, המזמין שני חכמים במילים מיוחדות להצטרף להנהגת הציבור יחד עם סגנו, רבי יהושע בן חנניה: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

מהי המטרה של שלטון בבני אדם? מהי השאיפה האמורה להניע מי ששואף לשלוט? על פי דעתו של נשיא הסנהדרין, השאיפה היא לבחור מתוך חירות להיות כמו הכהן הגדול – לשאוף לשלטון שלא כמימוש שאיפת האגו להיות ראשון במעלה ולקבוע לאחרים אלא כביטול הרצון הפרטי מול צורכי הכלל, בהזדהות עמוקה עם צרותיהם של אחרים ובמימוש החיות הנפשית האישית בנתינת שירות למצוא להן פתרונות.

נקודה נוספת מודגשת בדברי רבי יוחנן המוכרים: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו". כמה קשה לאדם להודות על חטאו, אפילו על זה הנעשה בשגגה. המוכנות להודות מותנית במוכנות לוותר לפחות לשעה על הכבוד האישי. על אחת כמה וכמה קשה לעשות כן בפרהסיה. והרי מדובר כאן באדם שזהותו הציבורית קשורה בכל נימי נפשו לכבודו האישי! "נשיא" המוכן להיכנס לבית המקדש, לעיני כול, כדי להקריב קרבן על חטאו, הינו מי שבוודאי השקיע עבודה פנימית רבה בהכרת יסוד אנושיותו המוגבלת למרות משרתו הרמה.


בין לוט לבנותיו

נקודת הבחירה של מנהיג לעמוד לפני ה' א-להיו איננה נבחנת רק בכפיפות ל"שולחן ערוך". ככל שאדם עולה בדרגות של אחריות ציבורית הוא נתבע להכריע בסוגיות שאינן ניתנות להכרעה על ידי פנייה להלכה פסוקה שכבר נקבעה. ראוי היה לבסס את שיקול הדעת הנדרש בהתמודדות עם שאלות ציבוריות של מדיניות כלכלית, צבאית ומדינית על תשתית ערכית תורנית, אך חיי המעשה בעוצמותיהם החיוניות והשוטפות מחייבים קביעת עמדה אישית והכרעה מול מציאות משתנה תמיד. זהו סודה של הדרשה "איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר 'מכל מצוות א-להיו'. שאין על גביו אלא ה' א-להיו".

על רקע זה מבררת הסוגיה את הפסוק "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י) . וכי איך אפשר להיכשל בדרכי ה'? ועוד, כיצד אדם אחד ילך בהן בישרות וזה שעל ידו ייכשל בהן? באיזה רובד של קיום הבחירה באדם מתקיימת האפשרות ללכת או להיכשל בדרכי ה'?

הדוגמה המתקבלת כתיאור של מציאות שבה אדם נמצא בפני הכרעה ב"דרכי ה'" הינה מעשה גילוי העריות של בנות לוט עם אביהן (בראשית יט). לשני הצדדים לאותו מעשה הייתה התכוונות שונה. הבנות "נתכוונו למצווה"; הן חשבו שהעולם נשמד ורצו לקיים את המין האנושי. לוט "נתכוון לשם עבירה", במיוחד עם בתו הצעירה בלילה השני, כאשר כבר נודע לו מה שאירע עם הבכירה אחרי שהשתכר בלילה הקודם.

בדומה לבנות לוט, הגמרא מבחינה בין שני מעשה זנות אחרים – האחד של תמר שהתחפשה לזונה ופיתתה את חמיה כדי לקיים את זרעם של בעליה שנפטרו ללא ילדים (בראשית לח); והשני של זמרי בן סלוא, ממנהיגי שבט שמעון, שבא בפרהסיה על אחת מנשות מדין שפיתו את בני ישראל לעבוד את בעל פעור (במדבר כה):

אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה. תמר זינתה – יצאו ממנה (בהתקשרות עם חמיה, יהודה) מלכים ונביאים; זמרי זינה – נפלו עליו (במגפה) כמה רבבות מישראל.

מהזרע שנולד מההתקשרות של בנות לוט עם אביהן נולד מואב שממנו יצאה רות המואבייה, המהווה שורש בשלשלת בית דוד. אף שמדובר בהתקשרויות שביסודן הן חטא חמור, בזכות ההתכוונות "לשם שמים" היו תמר ובת לוט הבכירה לראשית שלשלת המלכות משני צדדיה. רות עצמה עשתה מעשה מפוקפק בשכבה למרגלות בועז בגורן בחשכת לילה, אך מתוך התכוונות לשם הקמת זרע המשפחה הצטרפה לחוליות המלכות. ושמא שמירת גבול במעשים שכאלו הינה ברכתן של נשים.

כאמור, "דרכי ה'" אינן רשומות תמיד בספרי ההלכה לדורותיהם. החיים עצמם, בהשתנותם ובהתהוותם, מעמידים בפני כל אדם, ובמיוחד בפני היושבים במלכות, את האתגר להפוך את הנראה כרחוק מהקודש ל"דרכי ה'". הרשעים ייכשלו בהן, והמלכים, שואפי העבדות, ילכו בהן בישרות.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר