הפלפול ככלי דידקטי / חנן חריף
זבחים יג ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
ישנן כידוע כמה וכמה דרכים בלימוד התורה שבעל פה. אחת החלוקות הידועות היא בין השיטה שמקובל לקרוא לה 'הליטאית', השמה דגש על ה'עיון' המעמיק והמחדד את הסברות ואת החשיבה, ובין השיטה המשויכת בדרך כלל למסורת 'הספרדית', המדגישה את ההיקף, את רוחב הידיעה ואת הבקיאות בחלקים רחבים ככל האפשר של התלמוד והפוסקים. את מקורותיהן של שתי השיטות הללו ואת המתח ביניהן ניתן למצוא כבר בתלמוד עצמו: בסוף מסכת הוריות (שאותה סיימנו לפני כשבועיים) נשאלה השאלה המפורסמת בנוגע ל"סיני", רב יוסף, הבקי, לעומת "עוקר הרים", רבה, החריף. מי מהם עדיף? למרות שהתשובה שנשלחה (מארץ ישראל לבבל) קבעה שסיני עדיף, סירב רב יוסף לקבל עליו את ראשות ישיבת פומבדיתא בבבל והיא ניתנה לרב יוסף. בהמשך נשאלה השאלה בגרסה מעט שונה: רבי זירא – חריף ומקשה, כוחו בפלפול ובהעמקה; ולעומתו רבה בר מתנה – מתון ומסיק, יתרונו בעיון מתון וזהיר. מי מהם עדיף? והתשובה: תיקו. אין הכרעה בעניין.
שיטת 'הפלפול והחילוקים' שרווחה בישיבות אשכנז מהמאה השש עשרה ואילך הייתה פיתוח של מגמת 'עוקר הרים', אך זכתה לביקורות רבות מצד רבנים שונים כמהר"ל מפראג, המהרש"ל ואחרים, לצד אחרים שתמכו בה. אחת הביקורות הידועות על השיטה היא על כך שאין היא מבקשת "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא". דהיינו, מטרתה איננה בירור ההלכה על פי המקורות, אלא יצירת קושיות וסתירות – אמיתיות ומדומות – ותירוצן באמצעות סברות דקות והשערות הרחוקות ממהלך הסוגיה ופסיקת ההלכה.
עם זאת, ראוי לציין כי לעתים נהגו התנאים והאמוראים לעודד את התלמידים לחידוד ולחריפות גם בדרכים שחרגו מהניסיון להבנת הסוגיה וההלכה. כך למשל נהג רב הונא בעת שניסה להסביר בדרכים שונות את דעתו של בן עזאי במשנה בשם שבעים ושניים זקנים "ביום שנתמנה ר' אלעזר בן עזריא", ולפיה נפסלת "העולה שנשחטה שלא לשמה". לבסוף קבעה הגמרא כי אכן מדובר בקבלה שקיבל בן עזאי, ורב הונא לא ניסה אלא "לחדד בה [את] תלמידיו", שיקשו על הסבריו וכו'. כך גם במסכת ברכות (לג ע"ב) משבח רבה אדם שפנה כלפי שמים "אתה חסת על קן ציפור, אתה חוס ורחם עלינו" (בניגוד מפורש לדברי המשנה שם) רק כדי 'לחדד' את תלמידו אביי שאכן מיד הקשה על כך.
נראה כי המכנה המשותף ברוב המקרים שבהם נקטו החכמים בשיטת "חידוד התלמידים" הוא המטרה הדידקטית – ללמד את התלמידים לחשוב, לשאול ולהעמיק. הפלפול היה בידם כלי לפיתוח יכולותיהם התלמודיות, ולא מטרה בפני עצמה. לעומת זאת, פלפול לשם פלפול, וחריפות שאיננה מביאה לבירור הסוגיה, מהווים כפי הנראה הרחבה מוגזמת של מגמה זאת ואולי בכך נעוץ ההבדל בין השיטות שהזכרנו לעיל.
