הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

אורך כתונת הכהנים

זבחים יח ע"א (יט ע"א)

"תנו רבנן: היו מרושלין, מסולקין...".

פירש רש"י:
"מרושלין - נגררין בקרקע.
מסולקין - מן הקרקע מתוך שהם קצרים".
לדעת רש"י כתונת הכהנים צריכה להגיע באורכה עד לארץ כמעט.
וכן על מסכת פסחים דף סה ע"ב: "והתניא: (ויקרא ו) מדו בד, מדו - כמדתו, שלא יחסר ולא יותיר", פירש רש"י: "כמדתו - שוה לארץ".

אבל הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש ח הלכה יז:
"אורך הכתונת עד למעלה מן העקב".
ואין לפרש שסובר כרש"י ומה שכתב 'למעלה מן העקב' כוונתו לתחתית העקב, כי במקומות אחרים מוכח שלמעלה מן העקב פירושו למעלה מכל העקב – בקרסול.
ברמב"ם הלכות ביאת המקדש ח, יג:
"מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים והוא דומה לפיקה שטוות בה הנשים, מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד".
כאן הרמב"ם מונה שני מומים. במום הראשון הוא הזכיר שעצם הפיקה היא למעלה מן העקב, והיא אמנם למעלה מכל העקב. במום השני הוא תיאר כלשון הגמרא עקב שיוצא לאחוריו יותר מדאי, גם פה מדובר בעקב כולו.
וכן משמע ברמב"ם הלכות שחיטה ח הלכה יג:
"צומת הגידין הן בבהמה ובחיה למעלה מן העקב במקום שתולין בו הטבחים הבהמה".
ומפורשת שיטת הרמב"ם בהלכות כלי המקדש י הלכה ח:
"כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו".
הוא הזכיר את העקב כמקום מגולה, שאינו מכוסה על ידי הכתונת.
וכך כתב גם בבית הבחירה למאירי מסכת עירובין דף קג ע"ב:
"כל שאינו במקום בגדים כגון על אצבעו או על עקבו".
ואילו רש"י לשיטתו לא הזכיר עקב במסכת זבחים דף יט ע"א:
"אבל שלא במקום בגדים - כגון אצבע".

מכמה טעמים נראה שהמכינים לעצמם בגדי כהונה צריכים לנהוג כדעת רש"י:
א) אפשר שכוונת הרמב"ם "אורך הכתונת עד למעלה מן העקב" רק לומר שלמעלה משיעור זה פסול, ואילו למטה משיעור זה כשר לכתחילה. רק צריך שלא יתלכלכו בארץ, כמשמע במסכת פסחים סה ע"ב.
ב) לרש"י אם יעשה קצר מדאי יפסול, ואילו לרמב"ם נראה שלא מעכב.
ג) אם יתברר שהלכה כרמב"ם קיימת עדיין אפשרות לשרת בכתונת זו, כלשון הרמב"ם: (הלכות כלי המקדש ח, ד) "היו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמדתו ועבד עבודתו כשרה".
ד) אם יתברר שהלכה כרמב"ם יוכל תמיד לתקן ולחתוך, אך כתונת קצרה אין לה תקנה לכהן זה.
ה) בחידושי בתרא פירש שגם הרמב"ם סובר כרש"י, אלא שכיון שאי אפשר שיגיעו לארץ ממש הוא כתב את השיעור העליון שעדיין כשר. ואפשר שגם רש"י סובר כמעט כך, שכן כתב רש"י במסכת זבחים דף יח ע"ב: "אלא מסולקין קשיא - דקתני כשרין וסתם מסולקין גבוהין מן הקרקע למעלה מרגליו משמע". משמע בדבריו שכל הדיון בסוגיה הוא אם פסול למעלה מרגליו, וכל עוד מכסה הכתונת מעט מרגליו נחשב לסמוך לארץ.
ו) מפשט הגמרא נראה כרש"י, ואם תמצי לומר שהרמב"ם מצריך דוקא למעלה מהעקב אין לפסוק בזה כמותו כיון שלא ידוע מקורו וטעמו. כבמסכת בבא בתרא דף קז ע"ב: "אמר רב אשי: טעמא דדייני גולה לא ידעינן, הלכתא עבדינן כוותייהו?". ובמסכת גיטין דף עב ע"א: "א"ל רב הונא לר"נ, בעי מיניה מרבה בר אבוה: הלכה כרבי יוסי או אין הלכה? א"ל: טעמא דרבי יוסי לא ידענא, הלכה איבעי מיניה?". ובמסכת בבא בתרא דף קל ע"ב: "כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא... לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
ז) אפשר שסברת הרמב"ם שבבגדי כהונה בעינן "לכבוד ולתפארת" ובכיסוי כף הרגל יש משום גסות רוח לדעתו. כמשמע קצת בדבריו על תלמיד חכם בהלכות דעות פרק ה הלכה ט: "ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו". אלא שלא ברור אם 'עד עקבו' הוא שונה מ'למעלה מן העקב', ופירושו עד עקבו ועד בכלל, שכשמכסה עקבו אינו בכלל גסי הרוח (וכדברי רש"י שעל מסכת שבת דף קיג ע"א: "ישלשל בבגדיו {רש"י: והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ}. מתקיף לה רב ספרא: והא מיתחזי כרמות רוחא"). או ש'עד עקבו' פירושו ולא עד בכלל, וכשמכסה את עקבו הריהו בכלל גסי הרוח כמי שבגדיו סחובין על הארץ.
אלא שיש כמה ראיות בדברי חז"ל שמנהגם היה שכיסוי כפות הרגלים הוא דרך כבוד:

1) בירושלמי מסכתות סוכה פרק ה ה"ד וסנהדרין פרק ב ה"ד:
"אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם (נ"א אותן) לא עקב ולא גודל מימיהם".
משמע שבאנשים מכובדים הסתרת כף הרגל היא כבוד ולא גסות רוח. ודוחק לחלק דמלך שאני, שכן "רבנן איקרו מלכים" (מסכת גיטין דף סב ע"א), וגם בכהנים כתוב לכבוד ולתפארת.
וכרשב"ם על מסכת בבא בתרא דף נז ע"ב:
"חלוק של ת"ח כיצד? כל שאין בשרו נראה מתחתיו".
ופירש רשב"ם:
"כל שאין בשרו נראה מתחתיו - שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף".
משמע שבת"ח דרך כבוד שיכסה רגליו ואינו גסות רוח.
ועל מסכת בבא בתרא דף צח ע"א:
"א"ר יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה".
פירש רשב"ם:
"כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים - דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז:) טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם".
לדעתו יש בזה גסות רוח דוקא למי שאינו ת"ח שמתחזה בזה לת"ח.
2) במסכת שבת דף קנב ע"א:
"אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי? - אמר ליה: כמהכא לגוזניא. אמר ליה מינאה: ברחא קרחא בארבעה. - אמר ליה: עיקרא שליפא בתמניא. חזייה דלא סיים מסאניה, אמר ליה: דעל סוס - מלך, דעל חמור, בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי - בר איניש, דלא הא ולא הא - דחפיר וקביר טב מיניה".
משמע שלא היה ניכר מיד שהוא יחף, הרי שאורך בגדו היה מכסה את עקביו.
3) במסכת חגיגה דף יג ע"ב:
"כתוב אחד אומר (ישעיהו ו) שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר (יחזקאל א') וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם! - לא קשיא: כאן - בזמן שבית המקדש קיים, כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול שנתמעטו כנפי החיות.
הי מינייהו אימעוט? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן. כתיב הכא (ישעיהו ו) ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר וכתיב (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו. ורבנן אמרי: אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר (יחזקאל א) יחזקאל א, ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה [וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל] ואי לאו דאימעוט - מנא הוה ידע? - דלמא דאיגלאי וחזיא ליה. דאי לא תימא הכי - ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט? אלא - דאיגלאי וחזיא ליה, הכא נמי - דאיגלאי וחזיא ליה. - הכי השתא! בשלמא אפיה - אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה - לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה".
מגמרא זו מקור הרמב"ם לכסות הרגלים בתפילה, שכן כך דרך תלמיד בפני רבו. וכאן בהכרח הכיסוי כולל את כף הרגל, שאם לא כן ניתן לראות את כף הרגל שהיא כשל עגל.