לשני ימים ולילה אחד – מהיכא?
זבחים נו ע"ב
"הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם, ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד".
כתב רש"י:
"לשני ימים ולילה אחד - בבכור - יליף לה בגמרא, מעשר - לא ידענא מהיכא".
בתוספות כתב כיצד ניתן לדרוש גם למעשר, אלא שהדרשה שכתב לא הובאה בגמרא.
וניתן לפרש שלמדו מעשר באופן דומה לדברי רש"י לעיל שבסמוך:
"והמעשר לכל אדם - שלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן".
יש כאן כלל חשוב: כל מה שהתורה לא אסרה ולא התירה, הריהו מותר עד שיוודע לך איסורו.
אלא שקשה, כיון שלא מצינו לו בתורה למי ניתן, למה לא ינתן אפילו לטמא ולערל?
והלא כתב הרמב"ם בהלכות בכורות ו, ד:
"ודין מעשר בהמה... ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים כשאר קדשים קלים".
מהו כשאר קדשים קלים?
מבואר ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות י, ט:
"כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין".
ומניין איפא לאסור טמא וערל?
אלא על כרחך צריך לומר שאמנם לא מצינו לו בתורה שינתן לכהן דוקא, אבל בודאי אינו שונה משאר כל הקרבנות – לפחות מהקלים שבהם.
וכך ממש בדין "לשני ימים ולילה אחד". הרי לא מצינו למעשר בתורה שצריך לאוכלו ביום ולילה, לכן אזלינן לקולא. ומכל מקום אינו קל משאר קדשים קלים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
