הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

האם אפשר להקריב קרבנות בזמן הזה?

 
היום נעסוק באחד הויכוחים המפורסמים שהיו בין פוסקי ההלכה במאתיים השנים האחרונות, ויכוח שהתחיל עם התעוררות מבשרי הציונות, אם כי נדמה לי שבשנים האחרונות העוצמה שלו דעכה במידת מה. כאשר התחילו מבשרי הציונות, ובראשם הרב צבי הירש קאלישר, לדבר על שיבה לארץ ישראל, הם לא דיברו רק על מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא על החזרת עבודת הקרבנות. הם לא התכוונו לחכות לביאת המשיח כדי להתחיל להקריב קרבנות, ואף לא לבניין בית המקדש. הם התכוונו להקריב קרבנות בהר הבית עוד לפני שבית המקדש נבנה. נדמה לי שכיום רק מעטים מאוד מבין פוסקי ההלכה סוברים שצריך להקריב קרבנות כבר היום, אבל בזמנו היה זה ויכוח קשה מאוד.

מקור הדיון הוא סוגיה מפורסמת, שאותה למדנו השבוע בדף היומי, ואשר עוסקת בתחילת ימי שיבת ציון, כאשר התחילו לבנות את בית המקדש השני. יש הרבה דמיון בין תחילת ימי הבית השני לבין ימינו, אבל יש הבדל אחד גדול ויסודי בין שתי התקופות שנמצא בעכרינו, והוא העובדה שבתחילת ימי הבית השני היו גם נביאים שאמרו מה צריך לעשות, ואילו היום "אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה" (תהלים עד, ט).

בתחילת ימי הבית השני, אומרת הגמרא, אמרו הנביאים בדיוק היכן לבנות את בית המקדש, אבל הם גם אמרו שאין צורך להמתין עד שייבנה הבית כדי להקריב את הקרבנות:
 

1. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף סב, א

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.

העובדה שמותר להקריב קרבנות גם כאשר בית המקדש עצמו אינו קיים אכן נפסקה להלכה ברמב"ם, אשר מבדיל בין דיני קדושת הארץ לבין דיני קדושת ירושלים. לגבי קדושת הארץ היו שתי תקופות: מאז כיבוש יהושע כל הארץ היתה קדושה וקיימו בה מצוות התלויות בארץ, אך לאחר שחרב הבית פקעה הקדושה. בימי הבית השני התחדשה קדושת הארץ - אבל רק בגבולות שבהם ישבו עולי בבל. לגבי קדושת ירושלים, לעומת זאת, הקדושה מעולם לא פקעה. את ההסבר בין שתי הקדושות מסביר הרמב"ם כך:
 

2. רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכות טו - טז

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שַם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

בימינו, אם כן, מותר להקריב קרבנות בהר הבית, ויש לכך גם השלכה הלכתית:
 

3. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה טו

מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

ואולם, בספר המצוות כתב הרמב"ם כבדרך אגב שעבודת הקרבנות אינה קיימת היום:
 

4. ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג

והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה "החדש הזה לכם ראש חדשים"... אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד, ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש.

יש שרצו לומר שאולי יש כאן סתירה ברמב"ם, שהרי הרמב"ם כותב שעבודת הקרבנות בטלה בהיעדר המקדש, אבל יכול להיות שאין הדברים מוכרחים, ואולי הרמב"ם התכוון להגיד שבפועל עבודת הקרבנות בטלה, אבל לא שאי אפשר להקריב את הקרבנות.

ואולם, כאמור, לפני כמאתיים שנה התחיל להתעורר הויכוח האם אפשר להקריב קרבנות כשבית המקדש אינו קיים. המהר"ץ חיות כתב שלא רק שזה אפשרי, אלא שאף עשו כן בימי התנאים. ומכיון שדבריו נתפסו כחידוש, והיה מי שערער על כך, הוא ראה צורך לייחד תשובה ארוכה בספרו ולהוכיח בה את טענתו שאין שום מניעה להקריב גם היום קרבן פסח בהר הבית, למרות שבית המקדש אינו בנוי, איננו טהורים, ואין לנו דרך לייחס כהנים באופן ודאי:
 

5. שו"ת מהר"ץ חיות (ר' צבי הירש חיות, המאה ה-19, גליציה) סימן עו

במקומות שונים מחיבורי הראיתי בראיות ברורות, כי החלטת הגאון ר"ש בן צמח במאמר הגדה המכונה יבין שמועה, והגאון יעב"ץ בשו"ת שלו סימן צ"ט כי גם אחר חורבן בית שני לא נמנעו השרידים מלהקריב הפסח במועדו בירושלים... כי בזמנינו קמו במדינות איזהו משכילים בעלי מדע, והאריכו בלשון מדברת גדולות לסתור היסוד הראשי, מֵאֶפְשָרוּת הקרבת קרבנות אחר חורבן הבית, וסתרו כל הראיות התומכות השורש הראשי, והרב החכם המפורסם מו"ה מרדכי דוב נ"י פריעדענטאהל מברעסלוי ערך מערכה נגדם בשפה ברורה ובראיות נכונות להחזיק דעתי נגד המשיגים המשכילים, אולם אלו השלמים לא נחו ולא שקטו ועמדו עוד הפעם בקרב, (ולא קראתי מהם רק מקצתו ולא כולו, כי לא היה לפניי סוף דבריהם), לכן חשבתי למשפט לייחד לעניין נכבד הלזה מדור בפני עצמו ולהוציא משפט חרוץ...
על כל פנים חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שייבנה היום מזבח על מקום אשר היה בנוי בראשונה אשר יכולים להגביל ולברר אחר העיון במשנה ובתלמוד המתעסקים בענינים אלו, וא"כ דברי ר"ח כהן דרצה להקריב קרבנות בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי (1257 לספה"נ), וכן רצון הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל, דגלה דעתו לבקש משרי ירושלים שיתנו רשות להקריב על מקום המזבח נכונה, ובענין כהן מיוחס כבר ביאר הגאון מהר"מ סופר דגם בזמנינו יכולים להקריב ע"י כהני חזקה. ועתה, כיון שביארתי אפשרות הקמת מזבח היום, הנני אביא ראיות כי כן נהגו הרבה תנאים שהיו אחרי חורבן הבית והנהיגו להקריב קרבן פסח.

דברים אלו, כאמור, היו רק חלק מדיון טעון מאוד שהתרחש באותה תקופה בין גדולי הדור. נדמה לי שהראשון שכתב דברים מפורשים על חידוש העבודה בהר הבית בעת העתיקה היה הרב צבי הירש קאלישר, אחד ממבשרי הציונות, אשר כתב על כך ספר שלם בשם 'דרישת ציון', וכן גם מאמר ארוך בעניין בתוך ספרו 'אמונה ישרה', ובכך עורר את הפולמוס הזה. הוא מתמודד עם שלוש הטענות העיקריות נגד חידוש העבודה בזמן הזה: העובדה שבית המקדש אינו בנוי, העובדה שכולנו טמאים והעובדה שאין כהנים מיוחסים, ואומר שכל הבעיות האלה אינן מונעות את חידוש העבודה:
 

6. אמונה ישרה (הרב צבי הירש קאלישר, המאה ה-19, פולין) מאמר שלישי

מן השלשה דברים אשר עלימו העולם עומד, הוא העבודה להקריב קרבנות ולהעלות ריח ניחוח לפניו ונשלמה פרים שפתינו בלימוד סדר העבודה כאשר עשה לנו הרמב"ם לחבר לפנינו כל דרכי התורה וכל הדינים השיכים לארץ ישראל בשֶבֶת ישראל יחד בארץ.
ונעסוק נם אנחנו בקדש הקדשים להעמיק בדין, אם יורשה לנו מטעם המלכויות עשות בהר הקדש כחפץ לבנו, אם יהיה רשות בעת כזאת להעלות ריח ניחוח לפניו או לא? ובפרט כפי הראיות שהבאתי למעלה מן הירושלמי ושאר מקומות שתחלת הישועה תהיה בשלום האומות עלינו, וברצונם להרשות לנו לבנות מזבח חדש בציון, ובעבודת בית המקדש נשמחה ונגילה בישועתו, מהו?
מתחילת ההשקפה ישנן שלש מניעות, ואמנם את כולם ישא רוח, כפי אשר נברר בע"ה מפי ספרים ומפי סופרים, וכפי אשר הסכימו על ידי (אחר מחלפות מכתבים אשר אעתיקם בסוף מאמרינו בזה) שני גדולי עולם נוחי נפש אשר כל בית ישראל נשען עלימו, ה"ה אדוני מו"ר הגאון הגדול החסד ועניו רבן שכב"ה מ"ה עקיבא איגר זצוק"ל, ואחריו חתנו הגאון הגדול החסיד מו"ה משה סופר זצוק"ל.
המניעות המה, א' כי קשה מאוד לבנות מקדש כתכונתו אשר מיד ה' עליהם השכיל דמות תבניתו. ב' שכולנו טמאי מתים ואין לנו, אפר פרה לטהרינו, ואיך תדרוך כף רגלינו במשכן הש"י? ג' למצוא כהן כשר מיוחס מזרע אהרן, מי יודיענו אם לא היה שמץ פסול באבות אבותיו. ועל שלשתן אברר שאין בו מהנמנעות כלל...
שאין צריך רק מזבח ולא בית המקדש, ועיין רש"י במגילה שם דבבית שני גם כן הקריבו במזבח שניים ועשרים שנה קודם שנגמר הבית. ועל זה השיב רבנו הגדול מוהרע"א זצ"ל הנ"ל איך נידע מקום המזבח, אשר הוצרכו נביאים לזה בבית שני... והשבתי לו שיש ראיה ברורה מן המדרש שלא כמקדש ראשון מקדש שני, כי במקדש ראשון נתקיים "ערו ערו עד היסוד בה", ולא נשאר רושם עד שהוצרכו לנביאים, אך במקדש שני לא כן היה כדאיתא במדרש איכה (א, לא) על פסוק היו צריה לראש וכו' וסליק פילי מערבאה, כי כן גזרו מן השמים דלא יחרב לעולם למה ששכינה במערב עיי"ש, הרי ראינו ראיה ברורה שנשארה כותל מערבי בגזירה מן השמים עד היום הזה (וכאשר רבים מעידים שהולכין להתפלל לעומתה) ומעתה נוכל לחשוב מקום המזבח כאשר נעשה חשבון צדק הדק היטב ע"פ מסכת מדות וכל המקומות בש"ס וברמב"ם מידת ההיכל ואולם ועזרות ותאים ויומדד הכל לצפונה ולדרומה מכותל מערבי נוכל להבחין מקום המזבח ל"ב אמה...
מניעה השנית שאנחנו טמאי מתים, כבר נפסקה ההלכה שטומאה הותרה לקרבן ציבור... ואם יטען הטוען: הן בטרם נרצה להקריב ונצא לחפש מקום המזבח ולבנותו איך נלך שם בטומאה שלא בעידן עבודה ומי יבננו? גם זה אינה שאלה, כבר נפסקה ההלכה שצורך בנין ההיכל והמקדש לחזק בדקו יכולין לכנוס שם טמאין אם אין טהורין...
מניעה השלישית למצוא כהן מיוחס והוא כמו זר נחשב בתחלת הרעיון לפי הש"ס ורמב"ם, אכן אביא בע"ה ראיות ברורות להתירא, הן אמת שנמצאים מעט מזעיר אשר עדן כתב התיחסם עד אחד הכהנים הגדולים, אך מיעוטא דמיעוטא המה. ואולם נברר בע"ה דכאשר נצרוך כהנים לעבודה כולם בחזקות כשרות אם לא שנודע בו שום ריעותא...

כאמור, הציע הרב קלישר את הדברים גם בפני החת"ם סופר וחותנו ר' עקיבא איגר, אשר בהתחלה התנגדו לרעיון, אך לאחר שהוא שכנע אותם הם הסכימו לכך. ואכן, החת"ם סופר כתב בתשובתו שאם היה אפשר לשכנע את הסולטאן, היה אפשר להקריב קרבן פסח בזמן הזה:
 

7. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ב (יו"ד) סימן רלו

שוכ"ט אורך ימים ושנות חיים עד זקנה ושיבה ינוב בטובה ה"ה אדוני מו"ח גאון ישראל נזר הודם ותפארתם עה"ח פה"י כקש"ת מו"ח עקיבא נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א.
יקרת קדשו הגיעני ומ"ש מו"ח הגנ"י לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב הוא קפדן גדול כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם ועכ"פ מ"ש מו"ח הגנ"י מה נעשה מטומאה ויחוסי כהונה ואבני חשן הנה בס' כפתור ופרח פרק שלישי שם כ' שר"ח מפרי"ז עלה לירושלים שנת י"ז לאלף הששי ואמר להרב שרוצה להקריב קרבנות ואמר מתוך טרדה לא שאלתי על הטומאה וכהן מיוחס שוב כ' הלא טומאה הותרה בציבור ומכהן מיוחס לא הזכיר כלל תירץ וביעב"ץ ח"א סי' פ"ט הביא ממנו בקיצור וכתב עליו שיש לשאול גם על שקלי ציבור ואולי קרבן פסח רצה להקריב דבא בטומאה בציבור ולא בעי שקלים והנה מבגדי כהונה לא שאלו כי פשוט הוא שאין כהאי גוונא מעכב ונוכל להקריב בלעדו ומ"ש מיחוס כהונה נראה דלק"מ להר"ח ז"ל דמאן לימא לן דלא יקריב אחזקה...

הכפתור ופרח, שאליו מציין החת"ם סופר, מעיד כך:
 

8. כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי, המאה ה-13, ארץ ישראל) פרק ו

אחר שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו חננאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה.

ואולם, לדברים אלו של המהר"ץ חיות, הרב קלישר, החת"ם סופר ור' עקיבא איגר, שכולם הסכימו שבאופן עקרוני אפשר לחדש את קרבן פסח בזמן הזה, היו מתנגדים רבים. אחד מגדולי המתנגדים היה ר' דוד מקארלין שבתגובה לספר 'דרישת ציון' של הרב קלישר כתב קונטרס ארוך ובו הוא הגיב בתקיפות רבה נגד האפשרות של חידוש עבודת הקרבנות. (אגב, מעניין לראות כיצד למרות ההתנגדות הוא רוחש כבוד גדול לרב קלישר, ולהתגעגע לניסוחים האלה במחלוקות לשם שמים בדורנו...) יחד עם זאת, הביע ר' דוד מקארלין תמיכה בעניין ההתיישבות בארץ ישראל. והוא אף היה מתומכי חיבת ציון, כפי שהוא כותב כאן, וגם השתתף בועידת קטוביץ (תרמ"ד, 1884), אך כנראה שאחר כך שינה את טעמו, והיה ממתנגדיה.
 

9. שאילת דוד (ר' דוד פרידמן, המאה ה-19, ליטא) קונטרס דרישת ציון וירושלים

שמוע שמעתי זה זמן כביר אשר יש רבים וגם שלמים משלומי אמוני ישראל אשר ידרשו לשלום ציון עדי באהבתם אל מקום מקדשנו לחונן אבניו ישגו להעפיל לעלות ההרה בחשבם להגיע לבנות להם גם עתה מזבח במקום מזבח ה' ההרוס ולהקריב עליו קרבנות, ואמרתי בלבי אשר זה אך דבר שפתיים אשר ישגו ברוב אהבתם לחונן אדמת ציון וירושלים וכל דיבורם היה על דרך פטפוטי דאורייתא טבין, ואם מפני שמדמין לא יעשו מעשה עדי שמעתי בחודש העבר מאחד אשר בא מארץ הקדושה וסיפר אשר כבר הסכימו לרבנים היושבים בקודש לבנות מזבח ה' ההרוס ולהקריב עליו קרבן פסח, נעויתי משמוע דברים כאלה אשר חכמים כאלה ישפטו ע"פ דמיונם בדרך הפלפול שאינו מוכרח לעשות מעשים נוראים כאלה והלכתי שומם ברעיוני זה מה זה עשה ה' לנו עתה למסוך רוח עוועים על ראשי מנהיגינו לטעות בענין גדול כזה לעשות לנו במות באיזה מקום... ויהי בהתהלכי נבוך בעשתונותי אלה לא אדע מה לעשות האיר ה' נגד עיני חיבור קטן רב האיכות מדורשי בשלום ציון המתאוים לעלות בחצריהם ה"ה הרב הגאון ירא א-לוקים מרבים מו"ה צבי הירש המכונה קאלישער וראיתי בהחיבור הזה אם כי מחברו הוא גדול בתורה וביראת חטא הקודמת לחכמתו, עם כל זה מרוב אהבתו לחונן אדמת ציון ישגה בזה. ואני כאשר מעת חנני חונן הדעת אף לאינו הגון לו, לא השגתי על דברי זולתי רק כתבתי דעתי בזה וראיותיי, ומהם יובן סתירת מי שאינו אומר כן...
מאמר ראשון - מקום ההקרבה: בזה נכלל שלושה ספיקות: א' לכוון מקום המקדש והמזבח. ב' לברר מקום המזבח אם הוא עתה ראוי להיבנות עליו. ג' איכות בניינו...
מאמר שני - בייחוס כהן העובד - לדעתי הוא עתה מהנמנע למצוא כהן מיוחס הכשר לעבודה...
מאמר שלישי - בגדי כהונה...
מאמר רביעי - טומאת הציבור והכהנים...
על כן אבקש את מנהיגי החברה ישוב א"י שלא יעלה זאת על מחשבתם כלל לבנות עתה מזבח ולהקריב קרבנות, שנראה מתוך המכתבים של הגאון ר׳ עקיבא איגר שג"כ לא הסכים לזה, ובשארי דברים הנוגעים לחברת ישיבת א"י אם אראה אשר יחדלו לבנות מזבח בציון ולהעלות עליו קרבנות הנני להיות נטפל לעושי מצוה זו.

מלבד ארבע הבעיות שהעלה ר' דוד מקארלין, החפץ חיים, בפירושו למסכת זבחים, הביא סברא נוספת שעל פיה אי אפשר יהיה להקריב קרבנות בזמן הזה: אמנם מותר להקריב קרבנות במזבח גם אם לא בנוי בית המקדש, אבל מכיון שכיום יש באותו מקום מבנה אחר, אסור להקריב שם קרבנות:
 

10. זבח תודה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) זבחים פרק ה

ומ"מ נראה פשוט דעל כל פנים אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין כמו שמצוי היום בעוונותינו הרבים ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח, דהלא על כל פנים איננו שוב נגד חלל פתח אהל מועד. אמנם אחר כתבי זה מצאתי בחידושי הרשב"א שבועות שהקשה גם כן קושיתנו ותירץ דכל זה כשיש אהל מועד בעינן שיהיה נגד פתחו, מה שאין כן כשאין בית... ולפי זה אפשר דגם היום כשר, וצריך עיון.

בהמשך דבריו הביא החפץ חיים את כל הבעיות שיכולות להתעורר בבניית הבית בזה"ז:
 

11. זבח תודה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) זבחים פרק ח

ודע דאף שסתמנו בפנים דמקריבין בזמן הזה אף על פי שאין בית, מכל מקום יש להתבונן הרבה אודות שארי עניינים דהיינו אודות מקום המזבח ואודות מה שכולנו טמאי מתים ואיך נעמיד המזבח על מקומו וגם איך נקריב בטומאה באשר שאין לנו ציץ לרצות וגם באשר שאין לנו כתב יחוס אם יש לסמוך על חזקה וגם אודות תכלת שאנחנו צריכים להאבנט, ואם יעזרני ה' נבאר כל פרט על מקומו.

מי שהתנגד בחריפות רבה עוד יותר לרעיון של חידוש העבודה בהר הבית היה הרב חיים נתנזון, אשר כתב ספר שלם (225 עמודים) נגד חידוש העבודה:
 

12. עבודה תמה (ר' חיים נתנזון, המאה ה-19, גרמניה) הקדמה

והנה זה מקרוב נתעוררו איזה חכמי לב מחכמי הזמן להמציא לנו חדשות כי גם בזמן הזה נוכל לעבוד את ה' בעולותינו וזבחינו באין מעצור דבר, וחכם אחד מחכמי זמנינו הוציא לאור ספר אשר קרא שמו אמונה ישרה, ובחלק השלישי ממנו נלוה אליו קונטרס אשר כינה אותו בשם "מאמר העבודה" אשר בו הוכיח במשור (לפי דעתו) כי אין מונע מלעבוד עבודת הקרבנית בזמן הזה. וכאשר באה השמועה הזאת לאזני, נתתי שמחה בלבי, ואמרתי אמנם יש מקוה לישראל על זאת, הלא זה הדבר אשר אליו נכספה וגס כלתה נפשנו, ועל זה דאבה נפשנו זה כמה, הנה בא העת צץ הצפירה, אשר בו נשיג מאויי לבנו, ואף כי היה הדבר בעיני לזרא מחמת הרבה מניעות אשר עלו ברעיוני, בכל זאת אמרתי, אם גם כי הדבר רחוק ממך, אולי ימצאון חכמי לב אשר לבם שלם בדבר יותר ממך, ולהם נגלו תעצומות חכמה הנסתרים ממך, המה ימצאו פשר דבר בזה, ולזאת מהרתי להביא הספר אל חדר הורתי, אולם כאשר שמתי עין עיוני בו, וקראתי בו שנים שלשה דלתות, אז חלף כל רוח שמחה מעל פני, כי ראיתי כי עלה כולו קמשונים, והוא מלא שגיאה ומשגה, ואני עומד ומשתאה, השתוממתי על המראה על אשר לא יצאו לקראתו בעלי תריסין חכמי הדור להוכיח שגיאותיו הרבים אל פניו. ומה גם כי הרב המחבר שיח' התאמץ להורות הלכה למעשה, וכתב כמה פעמים שהעלה הלכה ברורה בלי ספק שהעבודה מותרת בזה"ז, ולא זו בלבד, כי עוד יתאמץ יותר מזה לומר שבלי שום ספק כה יהיה וכה יקום שיצא הדבר לפועל ממש שיקריבו קרבנות קודם ביאת המשיח, ובלי קודש ומקדש, רק במזבח אשר יקימו להם, והתיגע בזיעת אפו להמציא לו ראיות מדומות לזה, ובראותי זאת עמדתי מרעיד, ורעיוני יבהלוני, ואמרתי איכה נהייתה הדבר הזה, כי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וכל חכמי הזמן שמו יד לפה, ולא יצאו לקראתו בנשק וכלי קרב, ולהעביר קול במחנה העברים כי הלכה זו מוטעית היא, וחלילה חלילה לסמוך עליו, למען לא יהיה הדבר למכשול ולפוקה להבאים אחרינו להתיר העבודה, אשר כמה וכמה איסורים גדולים וחמורים יש בה באמרם מדשתקו לו חכמי הזמן, אודויי אודי ליה, אי לזאת אזרתי עוז וחיברתי את המחברת הזאת, בה הראיתי לדעת, והוכחתי בראיות ברורות ואמתיות בעזה"י נכוחות לכל מבין, כי אי אפשר בשום אופן להקריב קרבנות בזמה"ז מחמת כמה וכמה מניעות שיש בזה.

כיום, מעטים מאוד קוראים לחידוש קרבן פסח בהר הבית, למרות שהריבונות על ההר עברה לידי ישראל, כביכול. ואולם, שאלה מעניינת נשאל הרב ולדנברג: האם יש חובה על אדם לצאת מירושלים בערב פסח, כדי שלא יתחייב בקרבן פסח? הוא כותב, כמובן, שאין שום חובה כזו, ואפילו למי שסובר שאפשר לחדש את עבודת קרבן פסח בימינו, אין זו חובה אלא רק רשות. הרב ולדינברג עצמו התנגד לכך בתוקף וניתן לראות מתשובתו שהסיבה העיקרית להתנגדותו היא גם מה יגידו הגויים:
 

13. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יב סימן מז

ע"ד ששאלני אם יש מקום להחמיר בזמנינו לצאת מירושלים בער"פ בזמן הקרבת קרבן פסח כדי שיחול עליו דין נמצא בדרך רחוקה ולא יחול עליו חיוב הקרבת ק"פ.
לדעתי אין כל מקום לחומרא כזאת, דגם בהמצאו בקירוב מקום לא חל עליו כל חיוב הקרבה בזה"ז, וכל מה שעמלו בספרי הפוסקים הוא רק על אפשרות הקרבה אבל לא על חיוב, וג"כ רובא דרובא דנו בזה רק מבחינת דרוש וקבל שכר בלבד
...
ונזכיר בזה בסקירה אחת מה המה באופן כללי העיכובים הרבים בהלכה שישנן בזה, והמה: ידיעת כיון מקום המקדש והמזבח ומדתו ואיכות בנינו, חיסרון אפר פרה, ריצוי ציץ, כהן מיוחס, בגדי כהונה, שקלי ציבור, משמרות כהונה, טמאי מתים וזבים, ובזב הא לא הותרה בציבור, ורבים גם הסוברים דזה שטומאה הותרה בציבור הוא רק על ההקרבה אבל לא שיותר גם שיכנסו בטומאה לשם הכנת מקום המזבח ובניתו, ועוד ועוד, וספרים שלמים חוברו על כך ותשובות מרובות ומפוזרות בספרי הפוסקים נכתבו על כך, ותקצר היריעה מהכיל כדי לפרטם...
אבל רוח ד' דיבר בו בהגאון מקוטנא ז"ל, ומבין השיטין של דבריו ז"ל נשמע דבר שיש להחיל אותו גם בנוגע לקרבן פסח, ויש לו השלכות במיוחד לזמנינו אנו, והוא, הפיזור הגדול בהדיעות וההשקפות והבדלי הגישות השונות שזה נוטל לגמרי את האפשרות של איזה ביצוע שהוא, כי זה יביא ממש אנדרלמוסיא רוחנית שאחריתה מי ישורנה, ובמיוחד ומעל לכל כאשר לדאבונינו בעו"ה השלטון ויכולת הביצוע מסור בידי פורקי עול שדבר אין להם עם ההלכה, ומכריזים השכם והערב שההלכה לא מחייבת אותם ל"ע, ולא צריכים איפוא להיות חכם מיוחד כדי לראות הנולד מראש האיסורים החמורים מצדדים שונים שיעברו בסיטונות כאשר כך תותר הרצועה בזה, באופן שחובה מיוחדת גם מבחינה זו לסגור את הדרך ולהוריד לגמרי את הבעיה מן הפרק ולחדול לחשוב מזה כולל גם לא להחמיר לצאת לדרך רחוקה, כי כאשר נתבאר אין כל מקום לכך בהלכה.
כל האמור עד כה הוא גם אפילו בהנחה שכעת שונה המצב ממאז ומתמיד וכי בידינו הדבר לעשות בשטח הר הבית ככל העולה על רוחינו, אבל למעשה אין הדבר כן, ומאומה לא נשתנה כמעט בשטח זה, ואם רק יהינו להשתלט על השטח בפועל ובמעשים כלבנות מזבח במקומו וסידור פולחן המוני וזביחת קרבנות וכו', או אז יקומו נגדנו בחמת זעם מאות מליוני בני אדם שאינם בני ברית בעולם כולו, ויכריזו מלחמת קודש עלינו ואחריתה מי ישורנה, באופן שבכלל לא נתחדש לפנינו בזה דבר חדש המצריך עיון מחודש לאור שינוי המצב, ולא טובים אנו על כן מאבותינו ורבותינו הגדולים בדורנו ובדורות קודמים שמעולם לא העלו על דעתם שיש מקום למין חומרא כזאת לצאת בע"פ בזמן שחיטת הפסח לדרך רחוקה.

הרב ולדינברג מצרף נימוקים רבים נגד חידוש עבודת הקרבנות, וביניהם גם דברים שהוא יודע שאינם באמת מעכבים כגון העובדה שיש בינינו זבים (אמנם לטומאת זיבה מספיקה טבילה במקוה ואין צורך בפרה אדומה, אבל יש צורך בקרבן. ובכל זאת: האם באמת זו בעיה של כולם?) חסרון שקלי ציבור (בקרבן פסח בכלל לא צריך שקלי ציבור), וכן בעיות אחרות שכבר התמודדו איתם הרב קלישר וסיעתו. אבל הרב ולדינברג לא הסתפק בדברים אלו, ובשולי תשובתו הוא אף הוסיף שתי תוספות לתשובה שגם בהם הוא חוזר ומדגיש שאין להתיר עבודת קרבנות בזמן הזה. מעניין לציין שבין האסמכתאות הרבות שהוא מביא כדי להוכיח שאין אפשרות להקריב היום קרבנות הוא מביא גם דברי אגדה, כפי שכתב הרב רוזנבוים, שכתב פירוש בשם מתא דירושלים ובו הוא כתב שאי אפשר לשרטט היום את גבולות ארץ ישראל, כי הארץ הצטמקה, כדברי האגדה הידועה על הביטוי 'ארץ צבי' - שהיא כמו עור של צבי שמיד לאחר הפשטתו מצטמק:
 

14. מתא דירושלים (ר' משה אריה לייב ליטש רוזנבוים, המאה ה-19, סלובקיה) מגילה א, א

עיין בנודע ביהודה מהדורה קמא סוף תשובה לה בחלק או"ח הביא קושיה בשם בעל כפתור ופרח מדוע אין אנו מקריבים עתה קרבנות הלא קיימ"ל קרבן ציבור בא בטומאה ונוכל להקריב תמידין ומוספין ופסחים, ולפענ"ד לק"מ כיון דארץ צבי כתיב וא"י גמדא לה וקפצה לה ופי' בק"ע שנעשה גי או הר וא"כ מכ"ש הר הבית ומקום המקדש וגם מקום המזבח וא"כ אינם נודעים איה מקום המזבח דהרי גם מקום המזבח גמדו וקפצו, ואמרתי ליישב עפ"ז הא דאנו אומרים בתפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך", וצ"ע מדוע כפל הדברים "גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו"? ונראה לי לתרץ על דרך משל לב' אוהבים העומדים ביחד זה אצל זה ונתרחק אחד מחבירו, וראשון נשאר במקומו הוי רק הרחקה אחת וכששני גם הוא הולך לצד האחר הוי הרחקה כפולה. והנה כשישראל גלו מארצם ונשאר הארץ במקומו הוי רק הרחקה אחת, אך עתה אשר גם הארץ גמדה וקפצה הוי הרחקה כפולה וז"ש גלינו מארצנו ונתרחקנו גם מעל אדמתנו שגמדה, ועי"ז אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתנו.