טעמי הטומאות
זבחים סט ע"ב
"בהמה מטמאה במגע ובמשא, עוף אינו מטמא במגע ובמשא.
עוף מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה".
בספרים רבים נאמרו טעמים שונים למצוות, כמו בספר החינוך.
טעמים אלו לרוב אינם קובעים אימתי יחול החיוב. אפילו במצוות דרבנן קיים הכלל: "לא פלוג רבנן".
יש אומרים שלכך הם מכונים 'טעמים', מלשון: (איוב יב, יא) וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ - שאינם באים אלא לסבר את האוזן ולקרב לשכל. ואילו הטעם היסודי טמון הרחק במעמקי הסוד.
ולכאורה תמוה,
בשלמא "בהמה מטמאה במגע ובמשא, עוף אינו מטמא במגע ובמשא", הדבר קרוב לשכל שהבהמה גשמית יותר ושקועה יותר בחומר, מאשר העוף הקל המרומם מהארץ. לכן טומאתה רבה יותר מאשר טומאת העוף.
אולם למה "עוף מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה"? ולאו קל וחומר הוא? ומה עוף הקל שאינו מטמא במגע ובמשא, מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה שמטמאה במגע ובמשא, אינו דין שתטמא בגדים אבית הבליעה?!
אלא, שלמרות שהעוף אינו כה גשמי, נחות, וגס כבהמה, יש בו צד שאינו קיים בבהמות.
איסורי הטומאה והמאכלות יש בהם כדי להרחיק מהמידות הרעות והפסולות.
חובת ההרחקה מנבלת הבהמה במגע ובמשא אינה קיימת בעוף. אולם הבהמה אין בה את כח הדיבור, ולא טומאה מטומאות מוצא הפה. ואילו דרך העופות להיות מהגים משוררים ומצפצפין (רש"י ישעיהו מז, יג; שיר השירים ב, יב). עוֹף הַשָּׁמַיִם - יִתְּנוּ קוֹל (תהלים קד, יב). כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י, כ). ולכך, אם לא נשחט בקדושה, יש בכוח נבלתו להביא טומאה דוקא לבית הבליעה, מקום הדיבור והוצאת הקול.
