הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אישתיק - שתיקה כהודאה?

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

זבחים עו ע"א

"איתיביה אביי: וכולן רשאין כהנים לשנות באכילתן, לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין, ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה, דברי ר' ישמעאל! אמר ליה: הנח לתרומת תבלין דרבנן. איתיביה: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר, מפני שממעט באכילתה, ור' שמעון מתיר! אישתיק ליה".

1.
בשלב ראשון אביי הקשה לרבא, ורבא השיב לו.
בשלב שני שוב אביי מקשה לרבא, והוכיח לו, שאפילו בדין דאורייתא – תרומה – לפי רבי שמעון מותר להביא קדשים ותרומה להביא לבית הפסול, ואפילו לכתחילה. ורבא שתק. כנראה הסכים לדברי אביי.

2.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל כה:

אישתיק רבי פלוני,
מצינו בכמה דוכתי בגמרא דמקשה חד אמורא לחבריה ושתיק ליה המוקשה
ולא מצינן לברורי מתוך הסוגיא אי הא דשתיק ליה הוא משום דאודויי אודי ליה או משום דלא אשגח ביה,
וכלל גדול מסרו לנו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק המוכר את הבית [דף] ס"ב א' ד"ה ומודה רב
דכשתלמיד מקשה לרבו והרב שותק אז אמרינן דלא משום שהודה לדברי התלמיד שתיק ליה אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה
אבל כשהמקשה הוא תלמיד חבר של המוקשה אז לא שייך לומר שלא חש לדבריו דכיון דתלמיד חבר הוא אי לאו דאודויי אודי ליה היה חושש לדבריו, וכ"כ רדב"ז ח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' מ"ט.

משמע מדבריו שאם תלמיד או תלמיד-חבר שותק לרבו מוכח משתיקתו שהוא מודה לדברי רבו.

2.1
בסוגייתנו מדובר על רבא ואביי.
רבא היה צעיר מאביי ומתאים להיות לו כתלמיד-חבר [למרות שבכל ספרי הכללים נחשבים רבא ואביי כחברים].

3.
ואולי מסתבר יותר כדעה שמביא ה"יד מלאכי" ששתיקת החכם [גם כשמדובר ברבו של המקשן] מעידה שלא היתה לו תשובה.
לפי הדברים הבאים של ה"יד מלאכי" כללי התלמוד כלל כה:

ועיין עוד בדברי הכ"מ רפ"ו מהלכות שגגות שכתב וז"ל ופסק רבינו כר' עקיבא אע"ג דתלמידיה (דר' יהושע) הוא משום שהשיב על דבריו ושתק ע"כ משמע דלא ס"ל נמי כחילוק התוס' דלעיל

וכך נראה עוד מדבריו פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ד ע"ש גם מדברי הנמוקי יוסף ריש ב"ק מוכח
דלהרמ"ה דן בנין אב לכל הגמ' דשתיקה כהודאה דמיא גבי רב כהנא דשתיק רב

וכן מצאתי עוד להרז"ה פ"ק דסוכה שכתב גבי רב כהנא ורב אסי דאקשו לרב דלאו משום דקבלה מינייהו אלא משום דלא חש להו והרמב"ן שם השיב עליו דהא מילתא ספיקא דגמרא היא אי הדר ביה רב מאחר דאקשי עליה או לא ולבסוף מסיק דלא אמרינן משום דלא חש לה שתיק אלא היכא דמוכחא מילתא יעש"ב:

3.1
בסוף דבריו הוא מסכים שגם כשרב שותק לתלמידו סימן שמסכים לדבריו, אלא אם כן יש הוכחה שהרב שתק מפני שלא "חש" - לא היה לו אכפת.

4.
בסוגייתנו יש גורסים "רבה" במקום "רבא" ואז מדובר שהרב - רבה - שתק לתלמידו אביי. אבל לפי המסקנה לעיל אין הבדל, וגם משתיקת הרב יש להוכיח שהרב - רבה - הסכים לדעת תלמידו - אביי.

5.
בהמשך הסוגיה יש דיון בין רב יוסף לאביי [תלמידו] מדוע אביי לא הקשה לרבא ממקורות נוספים. לפי מהלך זה יוצא שגם רב יוסף עצמו חולק על רבא תלמידו, או על רבה חברו.

6.
כל הדיון בגמרא הוא על שיטת רבי שמעון במשנה.
הרמב"ם פוסק כחכמים במשנה נגד רבי שמעון [כך אומר ה"כסף משנה"]. וקצת קשה, הרי בסוגייתנו יש דיון רחב אליבא דרבי שמעון, ומדוע הרמב"ם לא פסק כרבי שמעון על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"? [ראה גם בדברינו על רבי מאיר ורבי שמעון בפיסקה אחרת דף זה].