שתי טבעות וניסוח בעייתי / חולין דף עא

1. נקודת החידוש לפי השיטות

לפי רש״י:
המשניות על טבעת טמאה וטבעת טהורה לא היו מוכיחות בהכרח דין “בלוע”, כי היה אפשר לומר שהסיבה שהאדם אינו נטמא מן הטבעת היא רק משום מגע בית הסתרים. כלומר: אין כאן חידוש על מעמד החפץ הבלוע, אלא רק שאין מגע טומאה דרך סתרי הגוף. לכן רבה מחדש מקרה של שתי טבעות: שם הטבעת הטמאה נוגעת בטבעת הטהורה עצמה, ובין טבעת לטבעת אין לומר “בית הסתרים”. לכן היינו חושבים שהן “כמונחות בתיבה” והטמאה תטמא את הטהורה. רבה מחדש שלא: עצם היותן בלועות מפקיע את פעולת הטומאה גם ביניהן. כך מפורש ברש״י: “טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר... אשמועינן רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא.”

לפי תוספות, כפי שמובא ברשב״א:
התוספות פחות מקבלים את מהלך רש״י, כי לדעתם כבר מן המשניות ברור שיש כאן דין בלוע, ולא רק בית הסתרים. לכן החידוש אינו “האם בלוע בכלל מציל”, אלא עד כמה דין בלוע מרחיק לכת. מן המשניות היינו יודעים שטומאה בלועה אינה מטמאה את מה שמחוץ לה, וטהרה בלועה אינה נטמאת מטומאה שמחוץ לה; אבל עדיין היה מקום לומר שכאשר הטומאה והטהרה בלועות יחד ונוגעות זו בזו, אין כאן חציצה ביניהן, והטמאה תטמא את הטהורה. על זה רבה מחדש שגם המגע הפנימי הזה אינו מגע מטמא. הרשב״א מסכם את פירוש התוספות כך: היינו אומרים שטומאה בלועה אינה מטמאה “לטהרה בעלמא שבחוץ”, אבל טהרה הבלועה עמה וסמוכה לה תיטמא; קמ״ל שאפילו שתי טבעות סמוכות אינן מטמאות זו את זו.

לפי הרמב״ן:
הרמב״ן מנסח ממש את הקושי שלך: אם כבר אומרים שטומאה בלועה אינה מטמאה, מה עוד צריך לומר שטהרה בלועה אינה מיטמאה? הרי במקרה שתי טבעות, אם אין לטומאה כוח לטמא — ממילא הטהורה לא תיטמא. תשובתו היא שצריך לקרוא את דברי רבה מחדש: “כשם” אינו כאן היקש בין שני דינים נפרדים, אלא הרחבת אותו עיקרון. כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את הבולע כלל, כך כשהיא נמצאת עם טהרה בלועה — אינה מטמאה גם אותה. לפי הרמב״ן, הקל וחומר שבתחילת הסוגיה הוא יותר דרך שבה הגמרא ביארה בתחילה את רבה, אבל חידוש רבה עצמו בשתי טבעות הוא סברה: אין לחלק בתוך דין בלוע.

לפי הרמב״ם:
הרמב״ם פוסק את דין שתי הטבעות בלשון חריפה: “אף על פי שנגעו זו בזו בודאי בתוך מעיו אינו מגע, והטמאה בטומאתה וטהורה בטהרתה.” כלומר החידוש אינו שהן לא נגעו פיזית, אלא שהנגיעה הזאת אינה נחשבת מגע הלכתי מטמא. זה מתאים מאוד להבנה שהבלוע מופקע ממערכת יחסי הטומאה, לא רק מוסתר פיזית. בפרק כ הרמב״ם גם מבחין בין צמיד פתיל ואוהלים, שמצילים על הטהורים אבל אינם מונעים את הטומאה לצאת, לבין בלועים ש”מצילין על הטהורים ומונעין את הטומאה”.

2. האם לשון “כשם” מתאימה למקרה שתי טבעות?

התשובה המדויקת: לא כל כך אם קוראים את “כשם” כהשוואה פשוטה בין שני דינים עצמאיים; כן, אם קוראים אותה כהגדרת מעמד של בלוע.

בקריאה הפשוטה, רבה אומר שני דברים:

1. טומאה בלועה אינה מטמאה.
2. טהרה בלועה אינה מיטמאה.

אבל באוקימתא של שתי טבעות, שני המשפטים מתארים לכאורה את אותה תוצאה עצמה. אם הטבעת הטמאה אינה מטמאה, ממילא הטבעת הטהורה אינה מיטמאת. לכן הקושיה שלך חזקה: במקרה הזה, “טהרה בלועה אינה מיטמאה” לא מוסיף תוצאה חדשה.

אלא שזה בדיוק מכריח לקרוא את “כשם” אחרת. לא כהיקש טכני: “כמו שמצאנו דין א, כך נלמד דין ב”, אלא כהגדרה של מרחב: דבר בלוע אינו משתתף ביחסי טומאה כרגיל — לא כמשדר טומאה ולא כמקבל טומאה.

לכן הניסוח העמוק הוא:

החידוש של שתי הטבעות אינו מחליף את “כשם”, אלא מכריח לקרוא את “כשם” לא כהיקש בין שני מקורות, אלא כהגדרת מעמד: הבלוע מופקע ממערכת יחסי טומאה, גם כמטמא וגם כמיטמא.

לפי זה, “אם לטמאה אין כוח לטמא מה מוסיף שטהורה בלועה לא מיטמאת?” — במישור התוצאה באמת כמעט כלום. אבל במישור ההגדרה הוא מוסיף את הצד השני של אותו מעמד: לא רק שהטומאה “מכובה” כמקור, אלא שגם הטהרה אינה עומדת כיעד לקבלת טומאה בתוך מצב הבליעה.

הנפקא-מינה המושגית:
לפי רש״י, החידוש קרוב יותר ליצירת קטגוריה חדשה מול ההווא אמינא של בית הסתרים. לפי תוספות, החידוש הוא פחות “מהו בלוע בכלל” ויותר “האם דין בלוע עובד גם בתוך המרחב הפנימי עצמו, כששני הדברים הבלועים נוגעים זה בזה”. אבל גם לפי תוספות, לשון “כשם” נעשית מעט דחוקה אם מחפשים שני דינים עצמאיים; לכן הרשב״א והרמב״ן נזקקים לפרש אותה כעיקרון סימטרי אחד, לא כשני חידושים נפרדים.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן