הדר אוקי רבא אמורא עליה
זבחים צד ע"ב
"דרש רבא: מותר לכבס מנעל בשבת.
א"ל רב פפא לרבא, והא"ר חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאני במיא, שכשוך אין, אבל כיבוס לא!
הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו: שכשוך מותר, כיבוס אסור".
פירש רש"י:
"אמר ליה רב פפא - לאחר שישב לו המתורגמן.
הדר אוקי - באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי".
רש"י נתקשה, הרי רבא דרש בתחילה, ונוהגו היה להעמיד לפניו מתורגמן שתפקידו היה להכריז ולבאר את דבריו. ורב פפא בהכרח היה נוכח באותה דרשה, שהרי שמע והקשה. והרי לא היתה לו סיבה להמתין מלהקשות, פן תושרש הטעות. ומדוע היה צריך אחר כך רבא להעמיד אמורא – הוא המתורגמן, והלא כבר היה עומד שם!
אלא בודאי שעם סיום דברי רבא ישב המתורגמן, ובעקבות קושיית רב פפא שב רבא והעמידו.
וכך נפסק בשו"ע או"ח שב, ט:
"מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור".
והאריך בביאור הלכה וכתב שאיסור זה הוא מדרבנן.
בכך מבואר למה המתין רב פפא עם קושייתו עד לסוף הדרשה, ולא הקשה באמצע הדרשה מחשש שמא יצאו מהשומעים ויכשלו בדבר הלכה. הלא רבא עצמו אמר במסכת עירובין דף סג ע"א:
"ולאפרושי מאיסורא - אפילו בפניו שפיר דמי... כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב".
גם אמרו במסכת שבועות דף לא ע"א:
"מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: (שמות כ"ג) מדבר שקר תרחק.
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: מדבר שקר תרחק".
אלא שכך הדין באיסורי תורה. אולם באיסור דרבנן אין חוששין כל כך. כמו שאמרו במסכת עירובין דף סז ע"ב:
"ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! - אמר ליה: נסמוך אשיתוף. - אמר ליה: הא לא שתפינן! - נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא - מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן - עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא".
ורב פפא בסוגייתנו עשה כמצוות רבא רבו, וגם רבא עצמו קיים את הבטחתו, במסכת בבא בתרא דף קל ע"ב:
"אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי".
