תשובה הלכתית שיש בה חסד

הרב דב קדרון

חולין צט ע"ב

בגמרא מסופר שרבי אמי סובר שיש טעם בגיד הנשה ואם הוא התבשל עם בשר, הבשר אסור, אבל כאשר באו אנשים לשאול אותו על כך, הוא שלח אותם לרבי יצחק בן חלוב שסבר שאין בגידין בנותן טעם והורה להתיר את הבשר על פי מסורת שהייתה לו משמו של רבי יהושע בן לוי.

בדרך כלל, כאשר שואלים חכם שאלה בהלכה, אם תשובתו הייתה שהדבר אסור - אסור לשואל ללכת ולשאול חכם אחר שאולי יתיר, כמו שלמדנו במסכת עבודה זרה (ז,א): "הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר". האיסור חל גם על השואל וגם על הנשאל: "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר".

לפי מה שמסופר בגמרא כאן, רבי אמי לא הורה בכלל, ולכן היה מותר לשואל ללכת ולשאול חכם אחר, ולחכם האחר היה מותר להתיר.

אולם ב"בירור הלכה" (למסכת עבודה זרה) מובאת דעה שאם לחכם השני יש מסורת מרבותיו להתיר - מותר לו להתיר גם אם חכם אחר אסר את הדבר לפניו.

מסופר על הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שפעם בא אליו אדם עם שאלה בהלכה, וענה לו: לדעתי הדבר אסור מדרבנן, אולם אני יודע שיש רב אחר שמורה להתיר, ומכיוון שיש לך ספק בדבר - מותר לך, על פי הכלל: ספק דרבנן לקולא. על כגון זה נאמר (משלי לא,כו): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". זוהי תשובה שיש בה גם תורה וגם חסד עם השואל.