|
דיוק ואיזון / רפי זברגרנידה כג ע''ב - כד ע''א
הקדמהבסיפא של המשנה בדף כ''א. למדנו על מחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי אשה המפלת כמין בהמה, או עוף. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: הכל מודים, גופו תייש ופניו אדם – אדם, גופו אדם ופניו תייש - ולא כלום. רב ירמיה בנו של אבא אמר לרב, כי כאשר צורת הפנים ברורה לגמרי אין מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים. ולכן: אם הפנים פני אדם, אף שהגוף דומה לבהמה, הרי הוא נידון כאדם. אם הפנים דומים לפני בהמה, אף שהגוף דומה לאדם, הרי הוא נידון כבהמה, ואין ימי טומאה. לא נחלקו אלא שפניו אדם, ונברא בעין אחת כבהמה, שרבי מאיר אומר: מצורת אדם, וחכמים אומרים: כל צורת אדם. ממשיך רבי ירמיהו וקובע כי מחלוקתם באופן שהפנים נראות כשל אדם, מלבד עין אחת הנראית כעין של בהמה. במקרה מעין זה רבי מאיר פוסק שדינו כאדם, שכן מספיק שהפנים יהיו ''מצורת אדם'' (עיקר הפנים נראים כפני אדם), וחכמים פוסקים שאינו נידון כאדם, שכן צריך שהפנים יהיו ''כל צורת אדם'' (כל הפנים כפני אדם). אמר לו לרב ירמיה בר אבא: והא איפכא תניא, רבי מאיר אומר: כל צורת, וחכמים אומרים: מצורת. רב הקשה לרב ירמיה מברייתא ששם הדעות בין רמי מאיר וחכמים הפוכות! אמר להו: אי תניא – תניא. אמר לו רבי ירמיה לרב, אם שנו הפוך, אזי כנראה שכך הוא, ולכן רבי מאיר סובר ''כל צורת'', ובמקרה והעין כשל בהמה לא נדונו כאדם ואין טומאת לידה. וחכמים סוברים ''מצורת'', ולכן נדונו כאדם.
הנושאאיתמר, המפלת מי שפניו מוסמסים, רבי יוחנן אמר: אמו טמאה, ריש לקיש אמר: אמו טהורה. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים על אשה שילדה תינוק שפניו מעוכין, אבל עדיין ניכרים תווי פניו. רבי יוחנן מחשיב אותו כוולד לכל דבר ולכן אמו טמאת לידה, וריש לקיש מתיר את האשה לגמרי, כיוון שסובר כי זהו וולד פגום. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה. ואם איתא - ליתני שמא מגוף אטום, או ממי שפניו מוסמסין. רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש מברייתא המטמאת אשה המפלת וולד עם יד או רגל חתוכה (אצבעותיהן מופרדות). הברייתא מנמקת בכך שאיננו חוששים שמא גוף הוולד היה ללא צורה (אטום), שהרי אז לא היינו מטמאים את האמא. אמר רב פפי: בפניו מוסמסין - כולי עלמא לא פליגי דטמאה, כי פליגי בפניו טוחות, ואיפכא איתמר - רבי יוחנן אמר: אמו טהורה, וריש לקיש אמר: אמו טמאה. רב פפי שונה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באופן אחר ואומר, כי אם הפנים מעוכין, אך ניכרים תווי הפנים - כולם מסכימים שהאמא טמאה (ואז לא קשה מהברייתא לעיל לפי שתי השיטות). אלא חולקין במקרה ותווי הפנים בכלל לא ניכרים (''טוחות'' בלשון הגמרא), וכן אומר רב פפי כי הדעות הפוכות מהגרסה הקודמת: רבי יוחנן מקל ואומר שהאמא לא נטמאת, וריש לקיש מטמא את האמא. ולותביה ריש לקיש לרבי יוחנן מהא? שואלת הגמרא, מדוע לפי גרסת רב פפי, ריש לקיש לא הקשה על רבי יוחנן מהברייתא, בדומה לקושיא לעיל, באופן הבא: מכך שהברייתא לא נמקה שאין חוששין מגוף אטום וגם אין חוששין מפנים טוחות, לכאורה כשיטת ריש לקיש. משום דשני ליה: היינו גוף אטום, היינו מי שפניו טוחות. עונה הגמרא, כי ריש לקיש לא הקשה זאת, כיוון שמשמעות גוף אטום דומה וזהה למשמעות פנים טוחות, ולכן אין טעם לחזור פעמיים על אותו דבר. בני רבי חייא נפיק לקרייתא, אתו לקמיה דאבוהון, אמר להם: כלום בא מעשה לידכם? מספרת הגמרא כי בני רבי חייא הלכו לראות בשדותיהם, וחזרו מדרכם והגיעו לאביהם. הוא כנראה שם לב שהם טרודים, ושאל אותם האם הם נשאלו דבר הלכה בדרכם. אמרו לו: פנים טוחות בא לידינו, וטימאנוה. סיפרו לו שהם נשאלו על אשה שילדה נפל עם פנים טוחות (לא ניכרו בכלל תווי פנים), והם טימאו את האשה. אמר להם: צאו וטהרו מה שטמאתם! רבי חייא אמר להם שהם צריכים לחזור למקום הפסיקה ולשנותה, ולומר לאשה שהיא טהורה לגמרי. מאי דעתייכו לחומרא? חומרא דאתיא לידי קולא היא, דקיהביתו לה ימי טוהר! רבי חייא ממשיך להסביר לבניו את פסקו, ולכן אומר להם שהם כנראה ביקשו להחמיר, אבל מבהיר רבי חייא שזו חומרה שבעטיה עלולים להקל במקום שאין להקל. שהרי כידוע לאשה יש ימי טהרה לאחר ימי הטומאה. ואם נחמיר עליה לשבת ימי טומאה (שבועיים במקרה של בת), היא עלולה להבין שהיא תהיה טהורה במשך שישים וששה יום, כמו כל יולדת נקבה. ואם בכל אופן האשה עצמה תבין שזו חומרה ולא תנהג בעצמה ימי טהרה, עלולות נשים אחרות ששמעו או ראו את הפסק, לחשוב כי בפנים טוחות יש טומאה וגם טהרה לאחריה. מכיוון שכך, ביקש רבי חייא מבניו לחזור למקום, ולשנות לאשה את הפסק שניתן לה.
מהו המסר?למדנו היום כי החמרה בדיני טומאת אשה, עלולה לגרום לקולא ולאיסורים במקומות אחרים.
כמו שרבי חייא ביקש מבניו לשנות את הפסיקה, ולנקוט ב''שיטה מאוזנת'' - לא להחמיר יותר מידי (שלא יבוא לידי קלקולים אחרים), אך גם לא להקל יותר מידי, כך שייך עיקרון זה גם בנושאי חינוך, ואולי בכלל בחיים.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |