טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת  אין מטמאין טומאת אוכלין – כרוב ודלעת 

"... מסייע ליה לרב חייא בר אשי, דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת חייב חטאת; לימא מסייע ליה: ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת  אין מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן סלקא דעתך? עץ בעלמא הוא! ואמר רבי יצחק: בעל מנת ליבשן; טעמא דכרוב ודלעת הוא, כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו, הא שאר פירות מטמאי" (חולין, קכז ע"ב).

פירוש: ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב חייא בר אשי, שכן אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל בדינן של התאנים שצמקו (יבשו והתכווצו) בעודן באיביהן בהיותן נתונות עדיין על העץ אף שהן עדיין מחוברות, מכל מקום מטמאות טומאת אוכלין, שלענין זה הן נחשבות כתלושות, ואולם לענין דין שבת, הריהן נחשבות כמחוברות לעץ, ולכך התולש מהן בשבת חייב חטאת. הרי איפוא שישנם דברים שלענין מסויים נחשבים כתלושים ולענין אחר הם נחשבים כמחוברים, ובדומה לזה שלמדנו בדינם של אברים המדולדלים. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו, לשמואל] האומר שתאנים שצמקו הנתונות על העץ נחשבות כתלושות לענין טומאת אוכלים מברייתא זו ששנינו בה כי הירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין, שכן משעה שצמקו אין הם נאכלים כלל, והריהם כעץ סתם. ואולם אם קצצן בהיותם לחים ויבשן על מנת לעשות מהם כלים שונים (מן הדלעת היבשה) או להשתמש בהם להסקה הריהם מטמאין טומאת אוכלין. ותהו על הדברים: בזמן שקצצן ויבשן סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שהם מטמאים טומאת אוכלים, והלא אין הם "אוכל" כלל, שהרי עץ בעלמא [סתם] הוא! ואמר ר' יצחק בהסבר הדברים: אין הכוונה בשקצצם כשהם כבר יבשים, אלא שקצצם כשהם לחים על מנת ליבשן. וחידשה לנו הברייתא שאף שבסופו של דבר יהיו לעץ, כל עוד הם עדיין לחים הם מטמאים טומאת אוכלים. ומעתה יש לדייק: טעמא [הטעם] של הלכה זו הינו משום שמדובר דווקא בכרוב ודלעת הוא, שכיון שיבשן לאו [לא] בני אכילה נינהו [הם]. ומכאן נסיק: הא [הרי] בשאר פירות, הראויים לאכילה אף כשהתייבשו וצמקו הריהם מטמאי [מטמאים] בטומאת אוכלים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי:   כרוב עלים          שם באנגלית: Kale            שם מדעי:  Brassica oleracea var. Acephala

שם נרדף במקורות:  קולסי כרוב           
 

שם עברי: דלעת הבקבוק          שם באנגלית:   Bottle Gourd               

שם מדעי:  Lagenaria vulgaris  (L. siceraria)     שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא     
 

נושא מרכזי: מדוע נבחרו הכרוב והדלעת להדגמת הצטמקות ירקות ב"איביהן"?

לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכרוב הקש/י כאן.

על הצטמקות הכרוב (במשמעות שונה) אנו לומדים בסוגייה העוסקת בבישול בשבת (ראו במאמר "כגון כרוב ופולים ובשר טרוף אסור" (שבת, לח ע"א)). סוגייתנו עוסקת בהצטמקות שאינה קשורה לבישול אלא להתייבשות הגידולים בשדה. התייבשות זו משנה את מעמדם כ"אוכלין" דבר המשליך על יכולתם להיטמא. התשובה לשאלה בה פתחנו נעוצה בדברי הגמרא: "טעמא דכרוב ודלעת הוא, כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו, הא שאר פירות מטמאי". מפרש רש"י: "כגון הכרוב והדלעת - שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה". השאלה העומדת לפנינו היא במה שונים כרוב ודלעת מירקות אחרים הגורם לכך שאינם ניתנים לאכילה כאשר הם יבשים? רמז לתשובה ניתן לקבל מהלכה אחרת המשותפת לכרוב ולדלעת המובאת בגמרא במסכת ברכות (לח ע"ב):   

"דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו  בורא פרי האדמה. בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא; אלא כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, היכי משכחת להו? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי וכרתי"(1). 

העובדה שבישול משפר את התאמת הכרוב והדלעת למאכל קשורה לתכולת החומרים שבהם. הם מכילים בעיקר סיבים תזונתיים דוגמת התאית והפקטין הדורשים בישול כדי להתרכך ולהפוך לקלים לעיכול וללעיסה. בניגוד לירקות ופירות אחרים (למשל תאנים, ענבים או תמרים) שלעושר הסוכרים שבהם יש יכולת לשמר מרקם נעים וגמיש גם כשהם יבשים, או קטניות (שיש בהן עמילן מרוכז), כרוב ודלעת יבשים הופכים לבלתי ראויים למאכל אדם. לסיכום, הצורך לבשל את הכרוב והדלעת נובע מן ההכרח לרכך את רקמת הסיבים בעזרת נוזלים וחום, והעובדה שאינם ראויים למאכל כשהם יבשים היא תוצאה ישירה של הרכבם (מים וסיבים). ברגע שהמים יוצאים, נשארת רק מעטפת סיבית קשה שאינה ראויה למאכל. כרוב ודלעת יבשים נחשבו לדוגמה מובהקת לירקות שאיבדו לגמרי תורת אוכל ברגע שהתייבשו, בשונה מפירות האילן או דגן.
 

כרוב ודלעת מהווים דוגמה מעולה לירקות שיבשו באיביהן משום שהם מורכבים ברובם מנוזלים (הכרוב בעלים והדלעת בפרי). אחוז המים בדלעת הבקבוק נע בין92%  ל – 96% מהמשקל הכולל שלה (בממוצע כ-95% מים). כרוב עלים (קייל Kale) מכיל מעט פחות מים בהשוואה לכרוב רגיל, בעקבות העלים הדחוסים והסיביים יותר. אחוז המים בכרוב עלים עומד על כ- 84% עד 89%. תכולת נוזלים גדולה זו היא הסיבה לכך שבהתייבשותם בעודם מחוברים לקרקע ("צמקו באיביהן"), הכרוב והדלעת מאבדים נפח עצום ומתכווצים בצורה בולטת הרבה יותר מאשר ירקות יבשים או סיביים מטבעם.
 

בהמשך הסוגיה נאמר "קצצן ויבשן סלקא דעתך? עץ בעלמא הוא! ואמר רבי יצחק: בעל מנת ליבשן". מפרש רש"י: "קצצן - לחין על מנת ליבשן אף על פי שאין עומדין למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות הימנה כלי וכרוב להסקה אפילו הכי כל זמן שהן לחין מטמאין". על הדלעת כחומר גלם להכנת כלים אנו לומדים אפילו משמה "דלעת הבקבוק" (ראו במאמר "האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה" (שבת, קכה ע"א)). הגבעול המפותח (קלח) של הכרוב ועליו היבשים עשויים היו לשמש להסקה.
  

תמונה 1. כרוב עלים		תמונה 2. דלעת הבקבוק       מקור

(1) פירוש: כן דרש רב חסדא משום (בשם) רבינו, אשר בדרך אגב מעירים: ומנו [ומיהו] רב, שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ואילו רבותינו היורדין מארץ ישראל, ששוב מעירים בדרך הסבר: ומנו [ומיהו] החכם שכך כינויו  עולא משמיה [בשמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", לפי שלאחר שליקתם פסקו להיות ירקות באותו טיב כמקודם. ורב חיסדא מדעת עצמו אמר, ואני אומר שיש לקבוע שיטה ממוצעת: כל ירק שתחלתו, כלומר, בעודנו חי מברכים עליו "בורא פרי האדמה", שהוא ראוי כבר לאכילה, אם שלקו מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", כי שליקתו פוגמת בטיבו. וכל וירק שתחלתו היתה ראויה רק לברכה "שהכל נהיה בדברו", שאין רגילים לאוכלו חי, וכשמבשלים אותו זו דרך אכילתו הרגילה, אם שלקו צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה". ושואלים: בשלמא [נניח] כל שתחלתו ברכתו "שהכל נהיה בדברו" וכאשר שלקו ברכתו "בורא פרי האדמה", שיש ירק שנעשה טוב יותר על ידי הבישול ובעודו חי אי אפשר כמעט לאוכלו, משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא [מוצא אתה אותה דוגמא בכרוב בסלקא ובדלעת], אלא כל ירק שתחלתו ברכתו "בורא פרי האדמה", וכאשר שלקו ברכתו "שהכל", משום שהירק מתקלקל על ידי הבישול היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו]? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [מוצא אתה אותה] דוגמא לכך בתומי וכרתי [בשומים וכרישים].
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.