מדוע חשוב לדעת מה מקור כל איסור?

הרב דב קדרון

חולין קיג ע"א

במשנה מובאת דעתו של רבי עקיבא שאיסור בשר בחלב נוהג בבשר בהמה, אבל לא בבשר חיה או עוף, וכך אכן פוסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,ג-ד).

אולם בהלכות ממרים (ב,ט), כאשר הרמב"ם נותן דוגמה לאיסור בל תוסיף, הוא כותב: "הרי כתוב בתורה 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה... אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה".

ב"בירור הלכה" מובא בשם נכדו של הרמב"ם, שהרמב"ם עצמו נשאל על סתירה זו, והשיב שנפלה טעות סופר בהלכות ממרים, ולפי הגרסה הנכונה לא מוזכר שם כלל בשר חיה, כי איסורו הוא אכן מדרבנן.

מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים אנו לומדים כמה חשוב לדעת ולהודיע אילו דברים אסורים מן התורה ואילו דברים הם גזרה מדרבנן, כדי שאנשים ידעו את היחס הנכון בין המצוות והאיסורים השונים.

על פי מדרש חז"ל הידוע (מובא בפירוש רש"י לבראשית ג,ג), שחוה אמרה לנחש שאסור לגעת בעץ הדעת, והנחש דחף אותה וגרם לה לנגוע בעץ, ואמר לה שכשם שאין עונש על הנגיעה כך אין עונש על האכילה, אפשר לומר שהחטא הקדמון של אדם הראשון היה בעניין זה של "בל תוסיף". אדם הראשון לא הודיע לחוה שהקב"ה אסר רק את האכילה של הפרי, ושהאיסור לגעת בעץ היה גזירה של אדם הראשון עצמו. אילו חוה הייתה יודעת זאת, לא היה הנחש מצליח לגרום לה לאכול מהפרי.