מתי כופים אדם לקיים מצווה?

הרב דב קדרון

חולין קמא ע"ב

בגמרא מסופר על אדם שרצה להערים במצוות שילוח הקן. הוא קיצץ את כנפי הציפור, שילח אותה, ולאחר מכן תפס אותה. רב יהודה נתן לו עונש מלקות, וחייב אותו לשלח את הציפור לאחר שתגדלנה הכנפיים מחדש. בגמרא מבואר שלא הלקה אותו כעונש על עבירת לא תעשה, אלא מדין "מכת מרדות".

יש מחלוקת מה בדיוק הייתה המטרה של מלקות אלו, ולפי רש"י היו אלו מלקות של "רידוי ותוכחה" כדי שלא יתרגל אותו אדם לנהוג כך. רש"י מוסיף שאין קצבה למלקות אלו, אלא מלקים אותו עד שיקבל עליו. היו שהבינו מפירוש רש"י שמטרת המלקות הייתה כפייה על קיום מצוות שילוח הקן, ועל כך קשה, שכן בגמרא (לעיל קי,ב) למדנו שכל מצוות עשה שמתן שכרה כתוב בפירוש בתורה אין בית דין מוזהרים לכפות על קיומה, והרי השכר של מצוות שילוח הקן מפורש בתורה (דברים כב,ז): "למען ייטב לך והארכת ימים".

אכן, ניתן לומר שהכלל שבית דין לא כופים על קיום מצווה שמתן שכרה כתוב בתורה אמור בכפייה על קיום מצווה מסוימת ברגע מסוים, כפי שנאמר במסכת כתובות (דף פו) שמכים אדם שאומרים לו לעשות סוכה ואינו עושה או ליטול לולב ואינו נוטל. מכיוון שלא מדובר בסירוב עקרוני של האדם לקבל עליו את עול המצווה, אין בית דין מתערבים בכך במצווה ששכרה כתוב בפירוש, כי די בהפסד שכר המצווה כדי לזרז אותו לקיימה. אולם במעשה כאן מדובר על כפייה על קבלת עול המצווה ולא רק על הקיום שלה ברגע זה, כפי שכותב רש"י: "שלא ירגיל בזה... עד שיקבל עליו". לפי זה נמצא שמי שפורק מעליו עול של מצווה - בית דין כופים אותו לקבל עליו את עול המצווה גם אם מתן שכרה כתוב בתורה.