סוכה מו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

דתניא: העושה לולב לעצמו [ולא העושה סוכה לאחרים], אומר בערב יום טוב: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

נטלו לצאת בו ביום טוב, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. ואף על פי שבירך עליו יום ראשון - חוזר ומברך כל שבעה.

העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב, אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו.

וכאשר נכנס לישב בה בחג הסוכות, אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.

וכיון שבירך יום ראשון - שוב אינו מברך.

קשיא לולב אלולב. שלפי הברייתא ברכתו שבעה, ואילו לפי רבי יוחנן [לדעת רבה בר בר חנה] ברכתו יום אחד.

קשיא סוכה אסוכה! שלדעת הברייתא ברכתה פעם אחת, ואילו לפי כל האמוראים בדעת רבי יוחנן ברכתה כל שבעה.

ומסייגת הגמרא את הקושיה:

בשלמא לולב אלולב לא קשיא; לפי שיש לחלק:

כאן, בברייתא, מדובר בזמן שבית המקדש קיים, ובמקדש היתה מצותו מן התורה כל שבעה, ולכן היו מברכים עליו במקדש כל יום, וכדברי רבי יוחנן, שמחלק בין ברכה בכל פעם על מצוה דאורייתא לברכה על מצוה מדרבנן.

כאן, בדברי רבי יוחנן, מדובר בזמן שאין בית המקדש קיים, שאז מצות לולב בשאר הימים היא רק זכר למקדש, מדרבנן, ולכן אין חוזרים ומברכים עליו בכל יום.

אלא סוכה, שהיא מן התורה, ולדעת הברייתא מברכים עליה רק פעם אחת, אסוכה, על ברכת הסוכה כל שבעה לפי רבי יוחנן - קשיא!

ומשנינן: תנאי היא, שנחלקו אם ברכת הסוכה היא רק בפעם הראשונה או כל שבעה, ורבי יוחנן סובר כדעת האומר כל שבעה.

דתניא: ברכת תפילין - כל זמן כל פעם שחולץ את התפילין ומניחן מחדש מברך עליהן, דברי רבי. וכמותו סובר רבי יוחנן בסוכה, שבכל פעם מברך מחדש, כמו תפילין שחלצן והניחן מחדש.

וחכמים אומרים: אינו מברך אלא פעם אחת, בהנחתן שחרית, בלבד. וכן בסוכה, מברך בפעם הראשונה בלבד.

אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי.

ורבא אמר: הלכתא כרבנן.

אמר רב מרי, ברה דבת בן בתו של שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, ראיתי את רבא שלא נהג כדבריו למעשה, לברך על התפילין רק פעם אחת. אלא נהג כאביי, שהלכה כרבי. כי ראיתיו כיצד היה מקדים לקום בבוקר, וקאי ועייל לבית הכסא. ונפיק, ומשי ונוטל ידיה, ומנח תפילין, ומברך בפעם הראשונה על הנחת תפילין.

וכי איצטריך זימנא אחרינא לצאת, שוב עייל לבית הכסא, ונפיק, ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך גם על ההנחה בפעם השניה, שלא כדבריו שהלכה כרבנן.

ואנן נמי - כרבי, הסובר שיש לברך בכל פעם על הנחת תפילין, עבדינן, ולכן אנחנו מברכין כל שבעה על הסוכה, וכן מברכים על הלולב בכל יום. ^[1]

אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת, בכל פעם, דמנח תפילין - מברך.

רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו בתפילין מברכי, היות וחייב אדם למשמש בהם בכל שעה, כדי שלא יסיח דעתו מהן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מצות לולב היא כל שבעה, לחיוב ברכה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: רק ביום ראשון מצות לולב מחייבת ברכה, כיון שהוא ניטל בו בגבולין מן התורה.

אבל מכאן ואילך אין מברכים עליו, היות וחיובו בשאר הימים הוא רק מכח "מצות זקנים", שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו כזכר למקדש.

ורבי יצחק אמר: כל יומא הוא מצות זקנים.

ותמהינן: וכי אפילו יום ראשון לדברי רבי יצחק הוא רק מדרבנן?

והא קיימא לן דיום ראשון, מצות לולב היא מדאורייתא בגבולין!

ומשנינן: אימא הכי אמר רבי יצחק: כל שאר הימים לולב מצותו היא מצות זקנים, בר חוץ מיום ראשון, שאז מצותו היא מן התורה.

ותמהינן על התירוץ הזה: אי הכי, דברי רבי יצחק היינו הם כמו דבריו דרבי יהושע בן לוי, ובמה הוא נחלק עליו!

ומשנינן: אכן לא נחלק רבי יצחק על רבי יהושע בן לוי. ואימא: וכן אמר רבי יצחק.

וממשיכה הגמרא: ואף רב סבר: כל שבעה מצות לולב לברכה, אף על גב שחיובו הוא רק מדרבנן.

ויש לנו ללמוד זאת ממה דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך עליו, על אף שמצות הדלקת נר חנוכה היא רק מדרבנן.

ומכאן יש לנו ללמוד שהוא הדין לפי רב, שצריך לברך על הלולב כל שבעה.

רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה דולק בפתח הבית של ישראל אחר, והוא לא הדליק בביתו - צריך לברך על הראיה הראשונה.

והוינן בה: מאי מברך על הראיה?

אמר רב יהודה: יום ראשון, המדליק - מברך שלש, על ההדלקה, על הנסים ושהחיינו. ואילו הרואה שאינו מדליק - מברך שתים, על הנסים ושהחיינו.

מכאן ואילך, מדליק מברך שתים, להדליק ושעשה נסים, ורואה מברך אחת, שעשה נסים בלבד.

ועתה דנה בחיוב הברכה של נר חנוכה:

ומאי מברך - ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה. והיכן צונו זאת בתורה, והרי כל החיוב של הדלקת הנר הוא מדרבנן!?

מהאמור בפרשת שופטים [דברים פרק יז]:

"ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך.

על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל".

ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא: [דברים לב] "שאל אביך ויגדך".

רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא, שכך אמר רב במפורש, ואין צורך ללמוד זאת מדבריו בנר חנוכה: כל שבעה מצות לולב.

תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו, אומר: ברוך שהחיינו כו'.

נכנס לישב בה, אומר: ברוך אשר קדשנו כו'.

היתה הסוכה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה בעשייתה דבר לפני החג, מחדש, ומברך על העשיה המחודשת לפני החג, ברכת שהחיינו.

אם לאו - לכשיכנס לישב בה, מברך שתים, לישב בסוכה ושהחיינו.

אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו, לברכת לישב בסוכה ושהחיינו, אכסא דקדושא על כוס הקידוש.

תנו רבנן: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות.

רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה.

אמר רבי זירא, ואיתימא רבי חנינא בר פפא: הלכתא כרבי יהודה.

ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה?

למד זאת מדכתיב [תהלים סח] "ברוך ה' יום יום".

וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו?

אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום ויום - תן לו ברכות מעין ברכותיו. בשבת יש לברך ברכות של שבת, וביום טוב ברכות של יום טוב, ולהזכיר בהן מעין המאורע של יום טוב, וביום חול ברכות חול.

הכא נמי בכל דבר ודבר של מצוה - תן לו מעין ברכותיו.

ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

הערות

^[1] כתב רש"י שאנו מברכים גם על לולב כל שבעה, אע"ג שהוא רק מדרבנן, כמו שאנו מברכים על נר חנוכה ומגילה, כי רב ושמואל סוברים כך בלולב, ורבין בשם רבי יוחנן גם אמר כך.

העושה לולב לעצמו (אבל לא לאחרים) בערב החג, אומר בשעת עשייה: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נטלו לצאת בו בתוך החג אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב". ואף על פי שבירך עליו ברכה זו ביום ראשון — חוזר ומברך עליו אותה ברכה כל שבעה בזמן שנוטלו. העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ". נכנס לישב בה אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה", וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך בשאר הימים, שכל הימים נחשבים כיחידה אחת.

ומעתה קשיא [קשה] מדין לולב שבברייתא זו שמברכך עליו כל שבעה, על הדין שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן בלולב שמברך עליו יום ראשון בלבד, וכן קשיא [קשה] מדין סוכה שבברייתא זו שמברך עליה יום אחד בלבד, על הדין שאמר ר' יוחנן בסוכה שמברך עליה כל שבעה!

ומעירים: בשלמא [נניח] כי מדין לולב על דין לולב לא קשיא [קשה], כי ניתן לומר: כאן בברייתא שאמרו מברך עליו בכל יום הרי זה בזמן שבית המקדש קיים שהרי מצותו במקדש כל שבעה, וכאן שאמר ר' יוחנן שאינו מברך על הלולב אלא יום אחד בלבד, הוא בזמן שאין בית המקדש קיים. אלא מדין סוכה על דין סוכה קשיא [קשה], שלדברי ר' יוחנן משמע כי ישיבה בסוכה בשבעת ימי החג היא שבע מצות נפרדות, ומברייתא זו נראה שאינה אלא מצוה אחת בלבד!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא ולא בדין זה בלבד אלא בבעיה כוללת יותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין, כל זמן, כלומר: כל פעם שמניחן — מברך עליהן מחדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא פעם אחת ביום, בשחרית בלבד. ונראה כי אף בסוכה נחלקו אם מברך בכל פעם שבא לקיים את המצוה, או שמברך בפעם הראשונה שחלה עליו המצוה, ושוב אינו מוסיף לברך.

בענין תפילין אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה; אביי אמר: הלכתא [הלכה] כשיטת רבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן [הלכה כשיטת חכמים], שאין מברך אלא שחרית. אמר רב מרי ברה דבת [בנה של בתו] של שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה [ראיתי את רבא שאינו נוהג כשיטתו] שמברכים רק פעם אחת, אלא מקדים וקאי ועייל [ועומד ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך עליהן, וכי איצטריך זמנא אחרינא [וכאשר הוא נזקק פעם אחרת] לצרכיו עייל [הריהו נכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך, ואנן נמי [ואנחנו גם כן] בדין סוכה כשיטת רבי עבדינן [אנו עושים], ומברכין כל שבעה ימים.

ועוד בענין תפילין אמר מר זוטרא: חזינא ליה [ראיתי] את רב פפי, דכל אימת דמנח [שבכל פעם שהיה מניח] תפילין היה מברך ברכה חדשה. רבנן דבי [חכמים של בית מדרשו] של רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי [כל פעם שהיו ממשמשים בהם בתפילין היו מברכים].

א אמר רב יהודה אמר שמואל: מצות לולב לענין ברכה, היא כל שבעה ימים של החג. ור' יהושע בן לוי אמר: יום ראשון של החג — מצות לולב מן התורה וצריכה ברכה. מכאן ואילך — אינה אלא מצות זקנים, כלומר: תקנת חכמים היא, זכר למקדש ואינה צריכה ברכה. ור' יצחק אמר: כל יומא [יום] מחג הסוכות מצות זקנים. ותוהים: ואפילו יום ראשון?! והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שמצות נטילת לולב ביום הראשון היא דאורייתא [מן התורה]! ומתקנים: אימא [אמור]: בר [חוץ] מיום ראשון. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש — היינו [הרי זו בדיוק] שיטתו של ר' יהושע בן לוי! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן בלשון: וכן אמר ר' יצחק, כדברי ר' יהושע בן לוי.

ומעירים, ואף רב סבר: כל שבעה מצות לולב וחובה לברך עליה כל שבעת הימים, אף על פי שחוץ מן היום הראשון אינה מן התורה. שאמר ר' חייא בר אשי אמר רב בענין דומה: המדליק נר של חנוכה, אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים — צריך לברך. ר' ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה, אף על פי שלא הדליק בעצמו — צריך לברך. ושואלים: מאי [מה] מברך? אמר רב יהודה: ביום הראשון המדליק מברך שלש ברכות ("להדליק נר של חנוכה", "שעשה נסים", "שהחיינו"); ואילו הרואה אינו מברך אלא שתים ("שעשה נסים", "שהחיינו"), מכאן ואילך, מיום השני והלאה, המדליק את הנרות מברך שתים ("להדליק נר של חנוכה", "שעשה נסים"), והרואה מברך אחת ("שעשה נסים").

ומאי [ומה] הוא נוסח הברכה שמברך על הדלקת הנרות: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". על לשון הברכה שואלים: והיכן צונו דבר זה? שהרי הדלקת נרות חנוכה ודאי לא נצטוינו עליה בתורה! ומשיבים: ממה שנאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ט-יא). ורב נחמן בר יצחק אמר שלמדים את הדבר ממה שנאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז), וכל המקיים דברי חכמים — מקיים מצוות אלה שבתורה.

ומבררים: מאי [מה, איזה ברכה] הריהו ממעט מיום שני של חנוכה והלאה? — ממעט ברכת זמן ("שהחיינו") שאומרים רק פעם ביום הראשון. ושואלים: אימא ממעט [אמור שימעט] את ברכת הנס "שעשה נסים")? ומשיבים הלא נס כל יומא איתיה [בכל יום ישנו]. על כל פנים מדברי רב למדנו שמברכים גם על מצוה שמדברי חכמים בלבד וכן אם כן הדין גם בלולב כל שבעה. רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא [היה שונה הלכה זו במישרין] ולא הוצרך ללמדה בעקיפין מדבר אחר, שאמר רב: כל שבעה מצות לולב לענין ברכה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: העושה סוכה לעצמו, אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה, אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה". היתה הסוכה עשויה כבר ועומדת מקודם, שלא נעשתה לשם מצוה, אם יכול לחדש בה דבר בבניינה לשם מצות סוכה, הריהו מברך "שהחיינו", ואם לאו — לכשיכנס לישב בה בסוכות מברך שתים: "לישב בסוכה", ו"שהחיינו". אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא [שהיה אומר את כולן את כל הברכות הללו על כוס הקידוש]; "שהחיינו" ו"לישב בסוכה".

תנו רבנן [שנו חכמים]: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר' יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: הלכתא [הלכה] כר' יהודה. ואמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "ברוך ה' יום יום" (תהלים סח, כ), ועל לשון הכתוב יש לשאול וכי ביום בלבד מברכין אותו, ובלילה אין מברכין אותו? ואם כן, מה משמעות לשון "יום יום"? אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שבכל יום מימות החול יש לברך בנוסח המתאים לימות החול, אם נתחדש דבר ביום זה (כגון שהוא שבת, או חג, או נתחדשה בו מצוה) יש לברכו בברכה אשר נוסחה מתאים לאותו יום או מאורע, הכי נמי [כאן גם כן] — בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו המיוחדות לו, ואל תצרף את הברכות כולן.

כיון שהזכרנו שלשלת מסורת זו, מביאים עוד ממה שאמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם — כלי ריקן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who prepares a lulav for himself, but not one who prepares for others, recites when preparing it on the eve of the Festival: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he takes it during the Festival in order to fulfill his obligation, he says: Blessed…Who sanctified us with His mitzvot and commanded us concerning the taking of a lulav. And even though he recited the blessing over the lulav on the first day of the Festival, he repeats and recites the blessing over the lulav all seven days when fulfilling the mitzva. One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to sit in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. And once he recited the blessing on the first day, he no longer recites it on the rest of the days, as all seven days are considered a single unit.

Now, the halakha cited in this baraita that the blessing over lulav is recited all seven days is difficult; it contradicts the halakha stated by Rabba bar bar Ḥana in the name of Rabbi Yoḥanan, that the blessing over lulav is recited only on the first day. The halakha cited in this baraita that the blessing over sukka is recited only on the first day is likewise difficult, as it contradicts the halakha that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, that the blessing over sukka is recited all seven days.

The Gemara continues: Granted, the contradiction between the halakha with regard to lulav in the baraita and the halakha with regard to lulav stated in the name of Rabbi Yoḥanan is not difficult. Here, in the baraita, where the halakha is to recite the blessing each day, it is referring to a time when the Temple is in existence, where the mitzva of lulav is performed all seven days. There, in the case of the statement of Rabbi Yoḥanan that the blessing is recited only on the first day, it is referring to a time when the Temple is not in existence. However, the contradiction between one halakha of sukka and the other halakha of sukka remains difficult, as Rabbi Yoḥanan’s statement indicates that the mitzva of sukka during the Festival is considered seven separate mitzvot, while the halakha in the baraita indicates that it is one extended mitzva.

The Gemara answers: This matter is related to a general dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to phylacteries, every time one dons them he recites the blessing over them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: One recites the blessing only in the morning. Apparently, these tanna’im would dispute the issue of sukka as well: Does one recite the blessing each time he performs the mitzva or only the first time he performs it at the beginning of Sukkot?

Apropos phylacteries, it was stated that Abaye said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: I observed Rava, who did not act in accordance with his own halakha and recite the blessing over phylacteries only once. Rather, he rises early, and enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and dons phylacteries, and recites the blessing. And when he needs to go another time, he enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and then dons phylacteries, and then recites the blessing. And we too, in the case of sukka, act in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and recite the blessing all seven days.

Mar Zutra said: I observed Rav Pappi, who recited the blessing whenever he donned phylacteries. The Sages of the school of Rav Ashi recited the blessing whenever they touched the phylacteries that they were donning.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days of the Festival. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: On the first day, there is the mitzva of lulav by Torah law, and one recites a blessing. From that point onward it is a mitzva of the Elders, a rabbinic ordinance to commemorate the Temple, and one is not required to recite a blessing. Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot it is a mitzva of the Elders. The Gemara wonders: Even on the first day? But don’t we maintain that on the first day the mitzva of lulav is by Torah law? The Gemara emends the citation. Say that Rabbi Yitzḥak said: On each day of Sukkot except for the first day. The Gemara asks: If so, that opinion is the same as that of Rabbi Yehoshua ben Levi; but they appear to disagree. The Gemara answers: Emend the citation and say: And likewise, Rabbi Yitzḥak said, in agreement with Rabbi Yehoshua ben Levi.

The Gemara notes: And Rav also held that the blessing over the mitzva of lulav is recited all seven days, and one recites the blessing even on the six days when the mitzva is by rabbinic law, as Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who lights a Hanukkah light must recite a blessing. Rabbi Yirmeya said: One who sees a burning Hanukkah light must recite a blessing. What blessings does one recite? Rav Yehuda said: On the first day of Hanukkah, the one who lights recites three blessings: To light the Hanukkah light, Who has performed miracles, and the blessing of time. The one who sees burning lights recites two blessings. From this point onward, from the second day of Hanukkah, the one who lights recites two blessings, and the one who sees recites one blessing.

The Gemara asks: And what is the first blessing that one recites? He recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how can one say that it was commanded to us by God? The Gemara answers: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all Jews to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a mitzva by Torah law. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mitzva to heed the voice of the Elders is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7).

The Gemara asks: What blessing does he omit on the other days of Hanukkah? The Gemara answers: He omits the blessing of time: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The Gemara asks: And say that he omits the blessing of the miracle: Who has performed miracles. The Gemara answers: The miracle is relevant on all of the days, whereas the blessing: Who has given us life, is pertinent only to the first time one performs the mitzva each year. In any event, from the statement of Rav it is clear that one recites a blessing over a rabbinic mitzva, and therefore one recites the blessing over the lulav all seven days. Rav Naḥman bar Yitzḥak taught this halakha in the name of Rav explicitly, and it is unnecessary to infer Rav’s opinion from statements in other areas of halakha. Rav said: On all seven days, one recites the blessing over the mitzva of lulav.

§ The Sages taught in a baraita: One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to reside in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. If the sukka was already established and standing and was not constructed for the sake of the mitzva of sukka, then if he is able to introduce a novel element in the sukka for the sake of the mitzva, he recites the blessing: Who has given us life. And if not, then when he enters to reside in the sukka on the Festival he recites two blessings: To reside in the sukka, and: Who has given us life. Rav Ashi said: I observed Rav Kahana, who recites all these blessings over the cup on which he recites kiddush.

The Sages taught: If one had several mitzvot before him to fulfill, he recites: Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot, and commanded us concerning the mitzvot. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over each and every one in and of itself. Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written: “Blessed is the Lord, day by day” (Psalms 68:20). The question arises: Is it so that one blesses Him by day and does not bless Him at night? Rather, the verse comes to tell you: Each and every day, give the Lord the blessings appropriate for that day. Here too, with regard to each and every matter, give Him blessings appropriate to that matter, and do not group the blessings together.

Apropos the halakha transmitted by this pair of amora’im, the Gemara continues: Rabbi Zeira said, and some say that it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר שמואל לולב ז'. פי' צריך לברך עליו כל שבעה. אבל סוכה סגי לה בחד יומא. רב' בר בר חנה אמר סוכה צריכה ברכה כל ז'. ולולב ביום אחד. ורב דימי ורבין תרוייהו משמא דר' יוחנן תרוייהו כרבה בר בר חנה קיימי בסוכה ומותיבנן עליה דר' יוחנן מהא מתניתא דקתני לולב ז' וסוכה יום אחד ומשני לולב שבעה בזמן שבהמ"ק קיים. לולב יום אחד האידנא.

סוכה תנאי היא דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד ור' יוחנן דאמר כרבי. ואע"ג דאמר רבה בר בר חנה הלכה כחכמים לא עביד עובדא כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך.

רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו משמש בהו מברכי אמר רב יהודה אמר שמואל מצות לולב כל ז' ואף רב סבר מצות לולב כל ז'.

דאמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך ביום ראשון המדליק מברך ג' והרואה מברך ב' כו'. וריב"ל אמר יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים וכן א"ר יצחק:

ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו. נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. היתה עשויה אם יכול לחדש בה דבר מברך אחת מיד שהחיינו. ואם לאו לכשיכנוס בה מברך שתים אמר רב אשי רב כהנא מסדר להו לכולהו הני ברכתא אכסא דקידושא.

ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת מדכתיב ברוך ה' יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם היא שבת מברך ברכת שבת. ואם י"ט הוא מברך ברכת י"ט הכא נמי כל מצוה ומצוה תן לו ברכתה בפ"ע והלכתא כר' יהודה א"ר זירא [לא] כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק שנאמר והיה אם שמוע תשמע ריקן אינו מחזיק שנאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע כלומר אם הוא פנוי לא תשמע.

והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו׳‎ הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה ז׳‎ כרבי דאמר תפילין כ״ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א׳‎ כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ׳‎ יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי״ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי״ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי״ל דמ״מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה ז׳‎ אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר׳‎ יוחנן ועליה אמרי׳‎ תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו׳‎ דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב״ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס״ד:

והא דאמרי׳‎ אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור״י דאע״ג דקי״ל דשמואל ור״י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע״ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר׳‎ יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר׳‎ יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר׳‎ בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי:

ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר״פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי׳‎ רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר׳‎ וכאידך רבנן וי״א שחייב לברך כ״ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך:

העושה סוכה לעצמו אומר זמן.‎ פי׳‎ ‎בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ״ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר״ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי׳‎ בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי׳‎ שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ״ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב״ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד:

היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר. פי׳‎ ‎בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה:

ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים. פי׳‎ ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא י״מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס׳‎ זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי׳‎ דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל׳‎ והכין כתבו רובא דרבנן ז״ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני׳‎ בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א׳‎ כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח״כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ״ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח״כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע״י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל:

העושה לולב לעצמו ר"ל שאוגדו ומתקנו מערב יום טוב לאחר שאגדו ותקנו מברך שהחיינו אע"פ שלא חל עדיין זמן חיובו הואיל ולצורך חיוב הוא נעשה נטלו משחל זמן חיובו לצאת בו מברך על נטילת לולב ואע"פ שבירך ביום ראשון מברך עליו כל שבעה ואינו מברך שהחיינו בשעת נטילתו אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייתו הא אם לא בירך שהחיינו בשעת עשייתו מברכו בנטילת יום ראשון אבל לא כל שבעה ובזמן הזה מברכין אותו אף ביום שני שהרי תורת ראשון עליו:

וכן העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב אע"פ שלא חל זמן חיובה עדיין לאחר שעשאה לעצמו למצותו מברך זמן נכנס לישב בה משנכנס זמן חיובה מברך לישב בסוכה וי"מ בה קודם שישב ומשום עובר לעשייתה ואין צורך בכך שאף לאחר ישיבתה נמשכת מצותה הרבה ואין ענין לישב אלא לקבוע ישיבה לשם כענין ותשבו בקדש ומברך לישב בסוכה כל שבעה כמו שביארנו ולא עוד אלא אף כל זמן שנכנס לישב בה אפי' ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר"ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך וכן בציצית ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי' מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך אבל שהחיינו אינו מברך כלל אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייה ואם לא ברכו בשעת עשייה מברכו ביום ראשון ושני בקדוש הלילה שהשני כראשון ושמא תאמר ברכו בשעת עשייה יחזור ויברך בקדוש מחמת יום טוב אפשר מאחר שעיקר יום טוב משום סוכה ונפטר מחמת הסוכה אינו חוזר וניעור מחמת היום טוב הא אם לא בירך בשעת עשייה מברכו בקדוש ואפילו לא אכל בסוכה כגון שירדו גשמים או שהיה חולה מברכו בביתו מחמת יום טוב וכשיאכל בסוכה מברך זמן מחמת הסוכה אפי' ביום ואפי' התחיל בה בחולו של מועד:

סוכה שהיתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד שהחיינו שחדושו כעשייתו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו והוזכר על מקצת חכמים שהיו מסדרין אותם על כוס הקידוש ולא היו מברכים בשעת עשייה וכן המנהג:

בתלמוד המערב אמרו באחרון של ברכות העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה עשאה לאחר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה לשמה נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה העושה לולב לעצמו מברך אקב"ו לעשות לולב עשאו לאחר מברך אקב"ו לעשות לולב לשמו כשנוטלו מברך על נטילת לולב כשמניחו אומר שהחיינו העושה מזוזה לעצמו מברך אקב"ו לעשות מזוזה עשאה לאחר מברך אקב"ו לעשות מזוזה לשמה כשקובעה אומר ברוך אקב"ו לקבוע מזוזה ואין הלכה כדברים אלו שהרי אמרו במסכת מנחות פרק תכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברך על עשייתה כגון מילה אבל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפילין אינו מברך על עשייתה ומעתה ציצית לדעת האומר חובת מנא היא הרי עשייתה גמר מצותה ומברך על העשייה אבל לדעת האומר חובת גברא אין מברך על עשייתה ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים שאף העושה לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן ואף בברייתא מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח יתר והדברים רופפים:

מי שהיו לפניו מצות הרבה והוא בא לעשותן כאחת כגון להתעטף בציצית ולהניח תפלין ולישב בסוכה וליטול לולב וכיוצא באלו אינו רשאי לכלול את כולן בברכה אחת כגון שיאמר אקב"ו על המצות או על מצות אלו אלא צריך לברך על כל אחת בפני עצמה כך דרשו רבותינו ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם שבת שבת ואם יו"ט יו"ט ואם ר"ח ר"ח כך כל מין ומין ותן לו מעין ברכותיו וכן כל מצוה ומצוה צריך לברך על כל אחת ואחת ואע"פ שבששי של ברכות אמרוה בפירות הארץ כגון קשואין ודלועין ודומיהם שמברך עליהם בורא פרי האדמה ובירקות שהם נבלעות בארץ כגון כרוב וסילקא או כרתי ודומיהם אמרו חכמים גם כן שמברך עליהם בורא פרי האדמה ור' יהודה אומר בורא מיני דשאים ומפני שהוא מצריך בהם ברכה מיוחדת ומטעם כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו ואין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן ונמצא שאין אנו הולכים אחר טעם זה בזו פירות הארץ וירקות כעין דבר אחד הם ודי להם בברכה אחת אבל מצות אלו כל אחת ואחת מצוה בפני עצמה היא וצריך ברכה לכל אחת ואחת ומה שנתגלגל כאן בענין ברכות נר חנוכה כבר ביארנוהו במקומו ודברים פשוטים הם:

תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי ר' וחכ"א אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד פי' וכך הם כל שבעת ימי הסוכה כיון דלא מיפסקי לילות ביום אחד של תפילין ור' יוחנן דלא כרבנן אלא כר' וכי היכי דבתפילין מברך עליהן כל זמן שחוצצין ומניחן הם הכי בסוכה כל זמן שיוצאין ונכנסין ואפילו כמה פעמים ביום והאי דקאמר ר' יוחנן סוכה שבעה לאו למימרא דבכל יומא ברכה חדא ותו לא אלא ה"ק בכל השבעה נוהגת הברכה ולאפוקי משמואל דאמר יומא ותו לא ומיהו בכל שעה שנכנס ויוצא מכי נכנס חייב לברך כתפילין אליבא דר':

המדליק נר חנוכה חייב לברך אי קשיא כיון דמברכין אמצוה דרבנן למה אין מברכין על הדמאי דתנן בפ"א דתרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומ' האלם והשיכור והערום כו' וטעמא לא משום שחייב לברך על הפרשת תרומ' וערום לא מצי לברוכי ובפ"א דדמאי תנן ומפרישין אותו ערום ומפרש בירושלמי לפי שאין צריך ברכה חשיב' י"ל בדמאי הקילו מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן:

תוס' בד"ה העושה סוכה לעצמו כו' עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה עכ"ל מהרש"ל הגיה לשמו ולא ידענא טעם שיתכוין האחר לשמו וי"ל לר"א דפוסל סוכה שאולה מש"ה הוצרך האחר לעשותה לשם מי שיושב בה וברא"ש הביא הירושלמי בע"א עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה עכ"ל ולפי זה יש טעם בחילוק הברכה כמו שכתבו המפרשים בפ"ק דפסחים דכל המצוה הנעשית ע"י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך בעל כדאמרינן התם גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל ויש לפרש הירושל' לגיר' התוס' שלפנינו דסוכה לשמה בעינן לב"ש כדאמרינן בפרק קמא ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צריך לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ"ל בברכה כך דעשאה לשמה ודו"ק:

בד"ה העושה כו' ודאמרינן בהרואה כו' כתב רב שרירא כו' דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה כו' עכ"ל ר"ל דבהך מלתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהך דפדיון הבן ועיין בר"ן שתירץ בזה דפדיון הבן נמי מזמן לזמן קאתי וק"ל:

בד"ה הרואה נר של חנוכה כו' דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ"ל מפי' מהרש"ל דלעשות ברכה אחרת שאין העושה מברך זה לא יתכן וברכת שהחיינו לק"מ אע"פ שעושה כו' כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ועוד כו' עכ"ל ודאי דמצינו ברכת שהחיינו שפיר בלאו ברכה אחרת וכגון ברואה חבירו לאחר ל' יום גם לא ידענא מאי קשיא ליה משהחיינו דהא באחר הרואה קיימינן ודומיא דהכי אפילו אחר העושה אינו מברך שהחיינו אלא בעושה לעצמו וק"ל:

ברוך ה' יום יום כו'. בכל יום תן לו מעין ברכותיו כו' כל הסוגיא מפורש פרק כיצד מברכין:

גמ' ר' ירמיה אמר הרואה נר חנוכה וכו' כצ"ל והא דכתוב בספרים דידיה אמר ט"ס הוא:

שם מאי מברך אמר רב יהודה כו' נ"ל דלא גרסי' מאי מברך הכא דאין כאן מקומו וק"ל וכן בשבת פ' במה מדליקין ליתיה:

רש"י ד"ה הרואה נר חנוכה וכו' צריך לברך על הראשונה פי' על הנרות שרואה בראשונה:

תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו וכו' ואיכא תנא דתני בירושלמי וכו' עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה כן הגי' בספרים שלנו בתוס' אבל הרא"ש כתב בשם הירושלמי עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה:

ד"ה דכל אימת דמשמשי מברכי וכו' עד או להניח וכו' כדאיתא בהקומץ רבה דהכא הרי מונחים ועומדים וכו' ר"ל דהואיל ומונחים ועומדים לא שייך לברך לשמור את חקיו דברכה זו לא שייכא אלא בשעת הסילוק:

ד"ה חרואה נר חנוכה כו' ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן וכו' ר"ל דבשלמא בנר חנוכה דהמדליק שהוא העושה בעצמו מברך להדליק וגם שעשה נסים תקנו שהרואה יברך אחת מהן דהיינו שעשה נסים אבל בסוכה דאין העושה מברך כ"א לישב בסוכה וברואה לא שייכא ברכה זו א"כ נצטרך לתקן ברכה חדשה שאינה בעושה וזה אין שייך וכן בלולב ובשאר המצות ואין להקשות דלתקן שיברך הרואה שהחיינו שאין ברכת שהחיינו ברכה על המצוה בעצמו אלא על הזמן ואינה אלא צירוף לברכת המצוה וק"ל:

גמ' נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה כו' כצ"ל:

שם מאי ממעט זמן אימא ממעט נס נס כל יומא איתיה כל זה נמחק ונ"ב בס"א אינו וכן נ"ל כי אין כאן מקומו:

רש"י בד"ה הרואה נר חנוכה כו' צריך לברך הס"ד ואח"כ מה"ד על הראשונה מברך שתים כו' והד"א ונ"ב כך הוא נקוד בס"א אבל יכול להיות ג"כ (להיות) לברך על הראשונה פי' אותה שראה בראשונה וק"ל:

תוס' בד"ה העושה סוכה לעצמו כו' עליה שמחה כו' נ"ב ומילה צערא דינוקא וק"ל:

בסה"ד דאתי מזמן לזמן נ"ב ופסק מהרא"י בתה"ד דדברי רב שרירא ליתא מקמי כל המחברים:

בד"ה הרואה נר של חנוכה כו' שאין העושה מברך נ"ב פי' ולישב בסוכה אין שייך לעשות אפי' רואה אחד שיושב בסוכה כמו שהכא אין שייך לברך להדליק אלא שעשה נסים וא"כ צריכים אנו לעשות ברכה אחרת מה שאין העושה מברך וזה לא יתכן ודו"ק ומברכת שהחיינו לא קשה מידי אע"פ שהעושה מברך בעשיית סוכה לא קשה כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ודו"ק ועוד העושה נמי יכול לסדר אותה על כוס של קידוש ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא וריב"ל אמר כו' מכאן ואילך מצות זקנים. עמש"כ בס"ד במ"ר במדבר פי"ד אות טו במ"ק:

שם דאר"ח בר אשי אמר רב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כאן בזמן בהמ"ק דמדאורייתא היא. כצ"ל:

רש"י ד"ה על הראשונה. ב"ת אלו שייכים לסה"ד דלעיל ומה"ד

מברך שתים ועי' מהרש"ל:

[רש"י ד"ה כל יום כו' של חול מעין של חול. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל של חדש מעין של חדש] :

(מו א) מכאן ואילך מצות זקנים.—פירש"י דחוק כמובן. אבל העיקר דמצות זקנים היינו שמברך "אקב"ו על מצות זקנים", כמבואר בירוש' פ"ג ה"ד (וכבר העיר ע"ז בק"ע שם).

העושה לולב. בערב יום טוב: לעצמו. ולא לאחרים: כאן בזמן בית המקדש. מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא: כל זמן שמניחן. ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע''ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח: אלא שחרית. ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון: דלא עביד כשמעתיה. אלא כל זמן דמנח תפילין מברך: הכי גרסינן ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה. ואע''ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע''ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר' יוחנן אמר לולב שבעה: דמשמשי בהו. דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק''ו מציץ בפ''ק דיומא (דף ז:): מצות לולב שבעה. לברכה: יום ראשון מצות לולב. דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה: מכאן ואילך מצות זקנים. רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה: ואף רב סבר לה כל שבעה. בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה: דאמר רב. בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא: הרואה נר חנוכה. קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה: מברך שתים. שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר: מכאן ואילך. זמן ליכא: המדליק מברך. להדליק נר ושעשה נסים: והרואה. שעשה נסים לחודיה: והיכן צונו. הואיל והוא מדבריהם: מתני לה בהדיא. להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה: מברך שתים. לישב בסוכה וזמן: מצות הרבה. ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית: על המצות. ויצא ידי כולן: כל יום ויום מעין ברכותיו. של שבת מעין של שבת של חול מעין של חול של יו''ט מעין של יו''ט המאורע:

העושה סוכה לעצמו. דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (מנחותדף מב. ושם:) ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך [ ] לעשות סוכה [לשמו]: העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג''ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר''א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין ד' מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן.: נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו''ט כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע''פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא: דכל אימת דמשמשי מברכי. דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו דבפרק קמא דיומא (ד' ז:) ילפינן מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות דף לז. ושם) דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין לשמור בתר דמסלקין תפלתו כדאיתא פרק בא סימן (נדה דף נא:): הרואה נר של חנוכה צריך לברך. בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך:

דף מו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד