דף נב - ב
אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר [בראשית ו] "רק רע, מתווספת רעתו כל היום.
אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו.
שנאמר [תהלים לז] "צופה יצר הרע, הנקרא "רשע", בתמידות לצדיק. ומבקש להמיתו".
ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול האדם לו, ליצר הרע, לנצחו בכוחות עצמו.
שנאמר [תהלים לז] "ה' לא יעזבנו לצדיק בידו של יצר הרע. ולא ירשיענו לצדיק בהשפטו עם יצרו הרע".
תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע] - משכהו לבית המדרש.
אם אבן הוא היצר הרע - הרי הוא נימוח בבית המדרש.
אם ברזל הוא - הרי הוא מתפוצץ שם.
והראיה מן הכתוב:
אם אבן הוא - נימוח, דכתיב [ישעיהו נה] "הוי כל צמא לכו למים". ואין מים אלא תורה, לפי שנמשלה התורה למים.
וכתיב [איוב יד] "אבנים - שחקו מים". ומוכח שיש בכח התורה, המשולה למים, לשחוק אבנים.
אם ברזל הוא - מתפוצץ, דכתיב [ירמיהו כג] "הלא כה דברי כאש, נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע".
בשעה שהאש מפעפעת את הברזל ניתזים ממנו ניצוצות, כמו בשעת פיצוץ. ולכך נמשלה התורה, שהיא דבר ה'.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: יצר הרע, תחילה הוא מסיתו לאדם בעולם הזה, שיחטא. ואחר כך הוא בא ומעיד עליו לעולם הבא על חטאו.
שנאמר [משלי כט] "מי שהוא מפנק מנוער, מצעירותו, את יצרו הרע, למרות שיצר הרע אינו אלא עבדו, היות שיכול האדם למשול בו, אם ירצה.
אם הוא מפנקו ואינו רודה בו, הרי: ואחריתו, בסופו של דבר, אותו העבד - יהיה מנון! זה יהיה העד שיעיד נגדו בעולם הבא.
והראיה ש"מנון" משמעותו "עד" - שכן באטב"ח לפי סדר מנין האותיות [עיין רש"י] של רבי חייא, קורין לסהדה - מנון.
רב הונא רמי הקשה סתירה, לכאורה, בין שני פסוקים, בענין יצר הרע:
כתיב [הושע ד] "כי רוח זנונים התעה [את עם ישראל], ויזנו מתחת אלהיהם [שעשו להם] ". ומשמע שהצלחתו של יצר הרע, הקרוי רוח זנונים, היתה רק בתורת טעות גרידא.
ומאידך כתיב בפרק הבא שהיתה הצלחתו גמורה. שנאמר [הושע ה] "כי רוח זנונים בקרבם". שחדר בהם והיה כבר נטוע בלבם.
אלא שכך היא דרכו של היצר הרע: בתחילה התעם טעות בלבד, ולבסוף היה נטוע לגמרי בקרבם.
אמר רבא: בתחילה קראו הכתוב ליצר הרע "הלך", עובר דרך בלבד, שאינו מתאכסן כאן. ולבסוף ולאחר מכן קראו הכתוב "אורח", המתאכסן במקום לתקופה קצרה, ולבסוף קראו "איש", בעל הבית, המתגורר במקום בקביעות.
שנאמר [שמואל ב יב] במשל שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך בשעה שלקח את בת שבע:
"ויבא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח". וכתיב בהמשך "ויקח את כבשת האיש הרש, ויעשה לאיש הבא אליו".
אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם.
מרעיבו - שבע, יהיה שלם בגופו.
משביעו - רעב. שלעת זקנה יהיה גופו תשוש ורעב.
שנאמר [הושע יג] על המשביעים את יצרם: "כמרעיתם וישבעו, שבעו וירם לבם".
וענשם: "ואהי להם כמו שחל" [אטרפם כאריה].
אמר רב חנא בר אחא, אמרי בי רב: ארבעה דברים, כביכול "מתחרט" עליהן הקדוש ברוך הוא על שבראם. ואלו הן:
גלות ישראל, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע.
גלות - דכתיב [ישעיהו נב] "ועתה מה לי פה [לשון חרטה] נאם ה', כי לקח עמי חנם".
כשדים - דכתיב [ישעיהו כג] "הן ארץ כשדים זה העם - הלואי ולא היה!".
ישמעאלים - דכתיב [איוב יב] בתלונת איוב על הצלחת הרשעים בעולם:
"כמה מרגיז הדבר, כאשר ישליו אהלים לשודדים [הישמעאלים, שהם ערבים שודדים, יושבים באהלים, כשהם שלוים], וחיי בטוחות ללא פגע יש למרגיזי אל".
וכל ההרגזה הזאת היא "לאשר הביא אלוה - בידו". שהקב"ה בעצמו, שהביאם לישמעאלים לעולם, גרם זאת לעצמו. ועתה הוא כביכול "מתחרט" על כך.
יצר הרע - דכתיב במיכה [פרק ד] אודות אשר יקרה באחרית הימים:
"ביום ההוא, נאום ה': אספה הצולעה, והנדחה אקבצה.
וכל זאת - באשר אני עצמי הרעתי".
אמר הקב"ה: אני עצמי גרמתי לסבלם של ישראל, באשר בראתי יצר הרע, שהחטיאם, והביא לחורבנם.
אמר רבי יוחנן: אלמלא שלש מקראות הללו, המעידים שהעונות והזכיות בידי הקב"ה, ושהוא תוכן לבבות [רש"י] - נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל [בלשון סגי נהור].
חד - דכתיב [מיכה ד] "ואשר הרעתי", וכמו שנתבאר.
וחד - דכתיב [ירמיהו יח] "הנה כחומר ביד היוצר - כן אתם בידי בית ישראל".
ואידך - [יחזקאל לו] "והסרתי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".
רב פפא אמר: אף מהאי קרא נמי [יחזקאל לו]: "ואת רוחי אתן בקרבכם".
וכיון שהביאה הגמרא מספר פסוקים העוסקים במה שעתיד להתרחש באחרית הימים, מביאה הגמרא ומבארת פסוק נוסף המדבר על אחרית הימים, מנבואת זכריה [זכריה ב]:
"ויראני ה' ארבעה חרשים אמנים".
והוינן בה: מאן נינהו מי הם אותם ארבעה חרשים?
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אלו ארבעת האומנים שיבואו בעתיד כדי לבנות את בית המקדש השלישי. ואלו הם:
משיח בן דויד, ומשיח בן יוסף, שתפקידם לבנות את המקדש.
ואליהו, הנקרא "חרש" לפי שבנה מזבח בהר הכרמל, והוא עתיד להשתלח ולבוא לפני המשיח.
ושם בן נח, שבנה את התיבה עם נח אביו, הנקרא כהן צדק.
ומצינו שהוא נקרא "חרש" בספר ישעיהו [פרק מא], דכתיב "ויחזק חרש את צורף". ודרשינן בבראשית רבה, ששם בן נח, הנקרא בתורה "מלכי צדק", חיזק את אברהם אבינו, וברכו.
מתיב רב ששת: אי הכי, שאלו הם ארבעת החרשים, יקשה המשך האמור באותה נבואה: היינו דכתיב [זכריה ב]: "ויאמר אלי: אלה הקרנות אשר זרו פיזרו את יהודה".
ולדבריך שארבעת הרועים הם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו הנביא, הרי הני - לשובה אתו, להשיב הם באים, ולא לפזר!
אמר ליה רב חנא: שפיל רד והמשך לסיפיה דקרא של "אלה הקרנות", ותווכח מסוף הפסוק שהקרנות שבתחילתו אינן "ארבעת החרשים", אלא הם אומות העולם.
דכתיב בסופו "ויבואו אלה [ארבעת החרשים] להחריד אותם, את אומות העולם, ולידות את קרנות הגוים, הנושאים קרן אל ארץ יהודה, לזרותה".
והיינו, שארבעת הרועים יבואו ויחרידו את האומות [הקרנות] שרצו לפזר את יהודה.
אמר רב ששת לעצמו: בהדי לדון עם חנא [בר ביזנא] באגדתא - למה לי. לא כדאי לי, שהרי בקי הוא באגדתא יותר ממני, ולא אוכל לו.
[מיכה ה] "והיה זה שלום אשור, כי יבוא בארצנו, וכי ידרוך בארמנותינו - והקמונו עליו שבעה רועים, ושמנה נסיכי אדם".
מאן נינהו שבעה רועים?
דויד באמצע,
שלשת הצדיקים הראשונים: אדם, שת ומתושלח - מימינו.
שנים מהאבות אברהם, יעקב, ומשה - בשמאלו. [היכן יצחק - עיין ברש"י].
ומאן נינהו שמנה "נסיכי אדם" -
ישי, ושאול, ושמואל.
הנביאים עמוס, וצפניה.
צדקיה, ומשיח, ואליהו.
שנינו במשנה: ארבעה סולמות.
תנא: גובהה של מנורה חמשים אמה.
וארבעה ילדים של פרחי כהונה, ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג.
איבעיא להו: האם מאה ועשרים לוג שמן היו לכולהו, לכל ארבעתם יחד, שהם שלשים לוג לכל אחד.
או דלמא מאה ועשרים לוג לכל חד וחד?
תא שמע: ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג, שהם כולם מאה ועשרים לוג.
תנא: והן, פרחי הכהונה הללו, משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס.
אמרו על הכהן, בנה של מרתא בת בייתוס, שהיה נוטל לבדו בידיו שתי ירכות של שור הגדול שהובא לקרבן עולה, שלקוח באלף זוז ומשקלו כבד מאד.
ומהלך על הכבש בנחת, עקב בצד גודל, ולא היה ממהר לפרוק משאו.
ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן לשאת את שתי הירכות הללו לבדו, משום [משלי יד] "ברב עם הדרת מלך", ויש להרבה כהנים ליטול חלק בנשיאתו.
ומבארת הגמרא: מאי, במה היו פרחי הכהונה משובחים ממנו? אילימא משום יוקרא, שנשאו משקל יותר כבד, אין זה נכון. כי הני שתי ירכות - יקירי כבדים טפי יותר משלשים לוג.
אלא, התם, היה הכהן עולה עם משאו על כבש, ושיפוע הכבש היה נוח, "מרובע" ולא זקיף, שהיה השיפוע ביחס של אמה גובה לכל ארבע אמות אורך.
ואילו הכא היו פרחי הכהונה עולים על סולמות, וזקיף טובא. שהיו עומדות הסולמות בזוית זקופה, שקשה מאד לטפס עליהם עם משא של שלשים לוג.
שנינו במשנה: ולא היה חצר בירושלים.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. יש לדקדק הוה ליה למימר 'בְּרַח וְהִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ' ולשון 'מָשְׁכֵהוּ' משמע שיוליכהו לבית המדרש, ומה יעשה בו שם?
ונראה לי בס"ד הכונה דרך משל, יבא יצר הרע בבוקר ויאמר לאדם היום הרוח טוב צא לשדות וכרמים וטייל שם או היום יש מראה עונג במקום פלוני ונקבצים שם אנשים ונשים לך וטייל שם וכיוצא בזה, אם יאמר אדם: לא כי אלא אלך לבית המדרש! אז היצר הרע שהוא השטן יעשה לו עכבות מבחוץ מינים ממינים שונים. כיצד יעשה? יאמר ליצר הן כן אעשה כאשר דברת! וכשיצא מביתו אומר בפירוש שהולך לטיול דנמצאת הליכתו הוא עם היצר הרע ביחד שמראה לו שהוא הולך עמו על פי עצתו ואחר שיגיע לפתח בית המדרש אז ישמט ויכנס שם ונמצא משך אותו עד פתח בית המדרש וזהו שאמר 'מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ'.
אִם אֶבֶן הוּא, נִמּוֹחַ.. אִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ. נראה לי בס"ד נקיט שתי דמיונות אבן וברזל כי שתי מיני יצר הרע הם, אחד על מצות עשה וזה קורא אותו בשם אבן כי מטמטם לבו של אדם ולא יניח לו תאוה לקיים מצות עשה, ואחד על ביטול מצות לא תעשה שמיעצו לעשות איסור להכריתו מן הקדושה דנמצא עצתו היא כברזל שחותך וכורת.
או יובן בס"ד אבן וברזל רמז לשני מיני מצודות של יצר הרע האחת העושר שמעשירו כדי שיבעט כי הוא שטן הוא יצר הרע וזו תדמה לברזל ששולט בכל, כן העשיר שולט בעושרו על כל אדם, והאחת העוני שמרושש אותו כדי שיבעט, וזה ידמה לאבן שהכל דשים עליה כן העני הכל דשים בו. ועיין מה שכתבתי בס"ד במאמרים אלו בגמרא דקידושין דף למ"ד.
(משלי כט, כא) "מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ, וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן" שֶׁכֵּן בְּ'אטב"ח' דְּבֵי רַבִּי חִיָּא קוֹרִין לְ'סַהֲדָה': 'מָנוֹן'. יש להקשות למה הזכירו בחילוף אותיות? ולא עוד אלא שהוא חלוף סַהֲדָה שהוא תרגום של עד, והוה ליה למימר 'וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה עַד'?
ונראה לי בס"ד אמר 'מָנוֹן' לרמוז בזה לפי דרכו עוד ענין אחר לומר כי סופו יתגבר עליו בשם השלישי משבעה שמות שלו שהוא שם 'טָמֵא' [50] שמספרו נו"ן כי שם זה קשה מכל שמות היצר הרע כי הוא מספר נו"ן שערי טומאה ולכן אמר 'מנון' תניח חיר"ק תחת מִ' ותהיה אות השימוש ועיקר התיבה נוּן רוצה לומר יִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ מִשֵּׁם נוּן שהוא שם 'טָמֵא' והוא ראש שמו של נחש הקדמוני לכך נחש התחתון ארס שלו בראשו.
או אותיות 'מָנוֹן' יש בתוכם גם כן מנון רוצה לומר במלואם לרמוז שיתחלק לשני סהדה אחד מצד יצר המתהוה מן החומר ואחד מצד יצר הנמשך ובא מהקליפה כאמור לעיל ונעשו ב' עדים בדבר.
בִּתְחִלָּה קְרָאוֹ: 'הֵלֶךְ', וְלִבְסוֹף קְרָאוֹ 'אוֹרֵחַ', וְלִבְסוֹף קְרָאוֹ 'אִישׁ'. נראה לי בס"ד סופי תיבות 'הֵלֶךְ אוֹרֵחַ אִישׁ' חֹשֶׁךְ, שמחשיך לאדם וזה החשך יהיה בסוף לכך נרמז בסופי תיבות. גם הוא אותיות שָׁכַח, שנשכחו דברי תורה ומוסר. גם הוא אותיות כָּחַשׁ, שמכחישו ומזיקו ובאמצע יש לרי, רמז לקליפה הנקראת לר"י וראשי תיבות בגימטריא ז' רמז לשבעה שמות שהם שבעה כוחות טומאה שיש לו.
אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב, מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ. נראה לי בס"ד יש באדם צלם מאותיות שם הוי"ה בפנימיותו וצלם מאותיות שם אלקים בחיצוניותו ושניהם נגמרין בעטרה של האבר הזה ולכן חיבור שני שמות הוי"ה אלקים שהם אחד בפנימיות ואחד בחיצניות אם תמלאם במלוי יודי"ן יהיו שבע שהם ע"ב ש' שבע שהם ע"ב ש' ואם תמלא שם הוי"ה ביודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] ושם אלקים בריבוע [אֱלֹקִים בריבוע הוא כזה: א, א״ל, אל״ה, אלה״י, אלהי״ם = 200] יהיה צירוף 'רעב' שהוא ר' מספר שם אלקים וע"ב מספר שם הוי"ה.
אַרְבָּעָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם עַל שֶׁבְּרָאָם, אֵלּוּ הֵן: כַּשְׂדִּיִּים, וְיֵצֶר הָרַע, יִשְׁמָעֵאל, גָּלוּת. ודאי לא שייך חרטה אצלו יתברך כי הוא צופה עתידות ויודע נסתרות צופה ומביט עד סוף כל הדורות! אך נקיט לשון חרטה לברר חובה שלהם כי יֵצֶר הָרַע יאמר שבראו הקב"ה להחטיא על כן מאחר שעשה שליחותו יתברך ראוי שיקבל שכר, לכך אמר הקב"ה לשון חרטה ביצר הרע להראות שאין לו רצון במלאכתו של יצר הרע ואין נחשב לו שעשה רצון השי"ת אלא אדרבה להפך! וכן בְּגָלוּת יאמרו אומות העולם מאחר שהקב"ה גזר על ישראל גלות ושעבוד עשינו רצונו ויש לנו שכר, לכך אמר הקב"ה על הגלות לשון חרטה להראות שלא עשו רצונו בזה! וכן כַּשְׂדִּיִּים שהיו בעלי עצה לנבוכדנצר הרשע להביאו להחריב ירושלים יאמרו מאחר שהנביאים נתנבאו בחרבנה יפה עשינו בעצה ויש לנו שכר, לכך נאמר על מציאותם בעולם לשון חרטה להראות שאין לו יתברך רצון בהם כלל! וכן יִשְׁמָעֵאל כיון שאמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית יז, יח) 'לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ' והשיב לו וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וכו' יאמר יש להקב"ה רצון בי וחביב אני לפניו כי אברהם בקש שיחיה בלבד והקב"ה הוסיף לו יותר על בקשתו, לכך במציאות ישמעאל בעולם אמר לשון חרטה להראות כי הוא מאוס לפני הקב"ה!
(זכריה ב, ג) "וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים". מַאן נִינְהוּ 'אַרְבָּעָה חָרָשִׁים'? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וְאֵלִיָּהוּ, וְכֹהֵן צֶדֶק. נראה לי בס"ד ארבעתם רמוזים בתיבת 'חָרָשִׁים' שיש בתיבה זו אותיות משיח [חָרָשִׁים] דקאי על משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ויש גם כן בתיבה זו אותיות שם [חָרָשִׁים] זה שם בן נח שהוא מלכי צדק, ויש גם כן בתיבה זו אותיות חי [חָרָשִׁים] רמז לאליהו זכור לטוב שנשאר חי ועלה חי לשמים.
מַאן נִינְהוּ "שִׁבְעָה רֹעִים"? דָּוִד בַּאֶמְצַע, אָדָם, שֵׁת, וּמְתוּשֶׁלַח מִימִינוֹ. אַבְרָהָם, וְיַעֲקֹב, וּמֹשֶׁה מִשְּׂמֹאלוֹ וּמַאן נִינְהוּ "שְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם"? יִשַׁי, וְשָׁאוּל, וּשְׁמוּאֵל, וְעָמוֹס, צְפַנְיָה, חִזְקִיָּהוּ, וְאֵלִיָּהוּ, וּמָשִׁיחַ. הנה ודאי קבלה היא זו ביד רז"ל שיהיו על סדר זה, אך קשה איך יהיה דוד המלך ע"ה גדול מכולם? ועוד איך אברהם יעקב משה יהיו משמאל ולא בימין?
ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו על אליהו זכור לטוב אשר יתגלה בכל מילה ומילה שאינו בא כולו אלא רק חלק ממנו שיתחלק לכמה חלקים, ולכן יבא באלף מילות ויותר אשר יזדמנו ברגע אחד שבכל מילה יבא חלק אחד ממנו ואין כל החלקים שוים שבכל מילה יתחלק בחלק גדול לפי ערך בעלי המצוה, וכן כאן הרועים אשר יתגלו לעתיד ודוד באמצע, לא יבא כל אחד ואחד כולו אלא חלק אחד ממנו כפי מה שראוי לבא על פי חכמתו יתברך ורצונו הפשוט ואין החלקים שוים, ואפשר כי השלשה שהם מימין יבואו בחלקים גדולים והשלשה אשר משמאל יבואו בחלקים קטנים וחלק דוד המלך ע"ה אשר באמצע יבא יותר גדול או אפשר שיבא כולו. ונראה לי בס"ד בזה קיים בו השי"ת הבטחתו מה שאמר (תהלים פט, לז) 'וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי' שיהיה דוגמת החמה בשבעה כוכבי לכת שהם שַׁצַ"ם חַנְכַּ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה] דחמה באמצע כן הוא באמצע.
ומה שמנה את המשיח בנסיכים לבסוף נראה דקאי על משיח בן יוסף, או כי הנסיכים מני להו על סדר הדורות שלהם ולא נקיט להו על סדר ישיבתם ואין הכי נמי סדר ישיבתם יהיה כפי מעלתם.
ונראה לי בס"ד כי יעשה הקב"ה כן לעתיד שיהיה דוד המלך ע"ה יושב באמצע במקום מלך ויהיו גדולי עולם מימינו וגדולי עולם משמאלו כדי לקיים 'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב' ששילם לו הקב"ה כבוד בשביל דברי ענוה שדיבר על עצמו דאמרו רז"ל במדרש שוחר טוב אמר דוד אין לי לישב במקום גדולים כי יודע אני בעצמי אלא יהיו אברהם יצחק ויעקב בטרקלין ומשה ואהרן בקיטון ואני מקומי בסף הדא הוא דכתיב (תהלים פד, יא) 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' עד כאן. ופרשתי בס"ד המאמר שדיבר כנגד אחיזתם דהאבות בחג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם ג' אמצעיות ומשה ואהרן בנצח והוד ודוד במלכות סופא דכל דרגין כי לכן נקראת שער ולכן אומר (תהלים נא, יז) 'אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח' [כלומר שם אֲדֹנָי במלואו גימטריא תרע"א 671, שהוא תרגום של שער] והוא בענותו אמר בסף ממש לכן עשה לו הקב"ה הכבוד הזה לעתיד שיהא יושב כמלך בגדוד הוא באמצע וגדולי עולם מימינו וגדולי עולם משמאלו שבכללם אברהם ויעקב ומשה.
ונראה לי שבעה רועים כנגד תורה שבכתב שהיא שבעה ספרים כמו שאמרו רז"ל (שבת קטו:) על פסוק (משלי ט, א) 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' ושמנה נסיכים כנגד תורה שבעל פה שיש בה שמנה דרגין שהם כשר ופסול, חייב וזכאי, טהור וטמא, אסור ומותר.
214ימים לסיום הש״ס