סוכה נג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

תנא: אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה.

שנינו במשנה: חסידים ואנשי מעשה.

תנו רבנן: יש מהן משבחים להקב"ה בכך שאומרים: אשרי ילדותנו שלא עברנו בה עבירה, ולא ביישה את זקנותנו -

אלו שמשבחים כך להקב"ה הם החסידים ואנשי מעשה.

ויש מהן אומרים שבח אחר: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו -

אלו בעלי תשובה.

אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא.

ומי שחטא, ישוב - וימחול לו.

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה דורש לרבים בשמו של הקב"ה ואמר כן: אם אני, הקב"ה, רוצה להיות כאן, שתהיה שכינתי בבית המקדש, אם תנהגו כשורה - הכל יבואו כאן, לפי שאז יהיה כבודו של הבית הזה קיים.

ואם תחטאו, איני כאן, אסלק את שכינתי מכאן, ואז - מי יבוא לכאן!?

ומביאה הגמרא אימרה נוספת של הלל בשמו של הקב"ה:

הוא, הלל, היה אומר כן בשמו של הקב"ה:

למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי.

ומהו המקום שאני אוהב?

אם תבא אתה האדם אל ביתי למקדש - אני אבא אל ביתך.

אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך.

שנאמר [שמות כ כא] "בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אבא אליך, וברכתיך".

אף הוא הלל ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים.

אמר לה הלל לגולגולת: על דאטפת שהרגת אדם והצפת את גולגלתו על פני המים, אטפוך, הרגו אותך, והציפו אותך על פני המים.

וסופם של מטיפיך - שגם הם יטופון.

אמר רבי יוחנן: רגלוהי דבר איניש - אינון ערבין ביה.

לאתר דמיתבעי למקום שהוא מתבקש על ידי מלאך המות ליטול שם נשמתו - תמן לשם רגליו של האדם עצמו מובילין יתיה אותו.

וכמעשה שהיה:

הנהו תרתי כושאי [יפי תואר, הנראים בלשון סגי נאור "כושים"], דהוו קיימי קמי שלמה ושמם נזכר בספר מלכים א [ד ג] "אליחרף ואחיה בני שישא", וסופרים דשלמה המלך הוו.

יומא חד, חזייה ראה שלמה למלאך המות, דהוה קא עציב.

אמר ליה שלמה: אמאי עציבת?

אמר ליה: דקא בעו מינאי שביקשו ממני משמים שאטול את נשמותיהם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא. של שני הכושים שיושבים כאן לפניך, ואיני יכול ליטול אותן.

ולא גילה לו מלאך המות שאינו יכול ליטול את נשמותיהם היות ומקום נטילת נשמותיהם נקבע שיהיה במחוז לוז ולא כאן.

רצה שלמה המלך להצילם, מסרינהו ומסר אותם לשעירים, לשדים שהיה לשלמה המלך שלטון עליהם, שדרינהו ושלח אותם על ידי השדים למחוזא דלוז, שהיא עיר שאין מלאך המות שולט בה.

אך מיד כי מטו, כשהגיעו למחוזא דלוז - שכיבו, מתו.

למחר חזיא ראה שלמה את מלאך המות דהוה קבדח, במצב רוח מבודח.

אמר ליה שלמה: אמאי בדיחת?

אמר ליה: באתר דבעו מינאי, במקום שמשמים ביקשו ממני שאטול נשמותיהם - תמן, לשם שדרתינהו שלחת אותם.

מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש - אינון ערבין ביה, הן ערבות לשמים, ולכן, לאתר דמיתבעי למקום שבו מתבקש האדם ליטול משם את נשמתו - תמן לשם הן מובילין יתיה אותו.

תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה - היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו.

וכשהוא היה משתחוה, היה נועץ שני גודליו של ידיו בארץ, ונשען עליהן עד שהיה שוחה, ונושק את הרצפה, וזוקף.

ואין כל בריה יכולה לעשות כן.

וזו היא קידה האמורה בכתובים [עיין בדברי רש"י].

לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע, נהיה צולע, כיון שזקף את גופו בלי להשען על ידיו, והתרכזה זקיפת כובד משקלו על מתניו.

ותמהינן: וכי הא קידה גרמא ליה שיצלע?

והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה [שאמר "עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח על בניך"], ואיטלע, ומנו - לוי!

ומשנינן: הא והא גרמא ליה. סיבת העונש היתה הטחת דבריו, ומאורע העונש היה כאשר קד קידה לפני רבי.

לוי הוה מטייל קמיה דרבי, ומשמחו בזריקת תמני סכיני.

שמואל היה קמיה שבור מלכא מלך פרס, והיה זורק ותופס בתמניא מזגי חמרא, בשמונה כוסות זכוכית מלאות יין, ולא היה היין נשפך.

אביי היה עושה זאת קמיה דרבה בתמניא ביעי, ביצים, ואמרי לה בארבעה ביעי.

תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה שהיה מן הלויים המשוררים: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה - לא ראינו שינה בעינינו.

כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה.

ותמהה הגמרא איך יתכן שלא ישנו כלל?

איני! והאמר רבי יוחנן: הנשבע שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו על שבועת שוא, שאינו יכול לקיימה, וישן לאלתר, כיון ששבועת שוא אינה מחייבת.

אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.

שנינו במשנה: חמש עשרה מעלות.

אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה, וכך אמר ליה:

וכי שמיע לך הני חמש עשרה מעלות - כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה ההוא מרבנן: הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא צף התהום [מימיו], ובעי למשטפא עלמא, ורצה לשטוף את העולם.

אמר דוד חמש עשרה מעלות, והורידן למי התהום לעומק האדמה.

אמר ליה רב חסדא: אי הכי, מדוע אמר חמש עשרה "מעלות"?

והרי כיון שהוריד את מי התהום - חמש עשרה "יורדות" מיבעי ליה לומר!

אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן: הואיל ואדכרתן, והזכרתני ענין זה, נזכר אני כי הכי אתמר:

בשעה שכרה דוד את השיתין, קפא תהומא, צפו מי התהום על הארץ, ובעא למשטפא עלמא. ורצה התהום לשטוף את הארץ.

אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה שעד כדי כך היה האור מרובה.

א שנינו במשנה כי חסידים ואנשי מעשה היו שרים לפניהם. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא: יש מהן שהיו אומרים בשירם כשבח לקדוש ברוך הוא: אשרי ילדותנו שלא חטאנו בצעירותינו, שלא ביישה בשל כך את זקנותנו — אלו חסידים ואנשי מעשה שהיו כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו לאחר שחטאנו בהיותנו צעירים — אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא — ישוב וימחול לו ה'.

תניא [שנויה תוספתא]: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה דורש בפני הציבור ומפציר בהם לבל יחטאו, ואמר כן, דעו כי כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם אני כאן, שחפץ אני בבית הזה ומשרה אני בו את שכינתי — הכל כאן, שיהא כבודו קיים ויבואו כולם אליו, ואם איני כאן, שאסלק את שכינתי ממנו אם תחטאו — הרי מי כאן, מי הוא זה שיחפוץ לבוא לכאן. וכן הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי, ולכן אני בא למקדש. ואף הקדוש ברוך הוא אומר: אם אתה תבא אל ביתי — אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי — אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

כיון שהוזכר הלל הזקן מזכירים אימרה אחרת שלו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון [על שהטבעת — הטביעוך, ומטביעיך — יטובעו], שכך הדרך שכל אדם נענש ונגזר עליו מידה כנגד מידה. כהמשך לדברי הלל שרגלי אדם מוליכות אותו למקום האהוב עליו, אמר ר' יוחנן פתגם שונה במקצת: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [רגליו של אדם הם ערבות בו], לאתר דמיתבעי [למקום שהוא מתבקש שם] — תמן מובילין יתיה [לשם הן מובילות אותו].

ומספרים: הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי [אותם שני כושיים שהיו עומדים לפני] שלמה; "אליחרף ואחיה בני שישא" (מלכים א' ד, ג) וסופרים של שלמה הוו [היו]. יומא חד חזייה [יום אחד ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קא עציב [שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה: דקא בעו מינאי [שרוצים ממני] שאקח את נפשם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא [שני הכושים היושבים כאן]. מסרינהו [מסר אותם] שלמה לשעירים, השדים שהיו משמשים את שלמה, שדרינהו למחוזא דלוז [ושלח אותם על ידיהם למחוז לוז] ששם אין שליטה למוות. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו [כאשר הגיעו למחוז לוז מתו].

למחר חזיא [ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קבדח [שהוא שמח]! אמר ליה [לו]: אמאי בדיחת [מדוע אתה שמח]? אמר ליה [לו] מלאך המות: באתר דבעו מינאי, תמן שדרתינהו [במקום שביקשו ממני שאקחם משם, לשם שלחת אותם]. שכן הורו לו ליטול את נפשם במחוז לוז, ומאחר והיו יושבים בבית שלמה ולא הגיעו מעולם ללוז, לא היתה לו אפשרות לבצע את שהוטל עליו ולכך היה עצב בתחילה. ומאחר שבסופו של דבר הגיעו ללוז בהוראת שלמה, ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן ונטל את נפשם ובשל כך היה שמח. ואז מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי, תמן מובילין יתיה [רגליו של אדם הן ערבות בו, למקום שהוא מתבקש לשם הן מובילות אותו].

ב ועוד בענין שמחת בית שואבה. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור (אש), וזורק אחת ונוטל אחת והיו כולן באויר ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה, היה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן לפי שהוא מעשה קשה ביותר, וזו היא קידה שהיה עושה הכהן הגדול.

ומספרים: החכם לוי אחוי [הראה] כיצד עושים קידה קמיה [לפני] רבי ואיטלע [ונעשה צולע], שנקעה ירכו מחמת המאמץ. ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זה שעשה קידה הוא שגרם לו] להיות צולע? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם לא יטיח (יזרוק) אדם דברים כלפי מעלה בתפילתו, שלא יבוא בטענות קשות כלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואף שנענה בתפילתו נענש ואיטלע [ונעשה צולע], ומנו [ומי הוא] זה — לוי. הרי שצליעתו נבעה בשל סיבה אחרת! ומשיבים: אין זו סתירה, הא והא גרמא ליה [זה וזה גרם לו], שמפני שהטיח דברים אירע לו שבשעת המאמץ נעשה צולע.

ומספרים: לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני [היה מהלך וזורק לפני רבי שמונה סכינים] באויר, ואילו שמואל היה עושה כן קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך] בתמניא מזגי חמרא [בשמונה כוסות זכוכית המלאים יין] ולא היה היין נשפך, ואביי היה עושה כן קמיה [לפני] רבה בתמניא ביעי [בשמונה ביצים], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה עושה כן בארבעה ביעי [ביצים], וכל זה אגב אותו סיפור שסיפרנו.

תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהושע בן חנניה, שהיה לוי: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו כל אותם הימים. כיצד היה סדר היום? שעה ראשונה של יום היה קרב תמיד של שחר והיו באים לראות בהקרבתו, משם היו הולכים לתפלה לבית הכנסת הסמוך, משם היו הולכים לראות בהקרבת קרבן מוסף, משם הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין, משם היו הולכים לבית המדרש ללמוד, משם היו הולכים לאכילה ושתיה בסוכה, משם הולכים לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים בבית המקדש, מכאן ואילך לאחר התמיד, היה לשמחת בית השואבה.

ותוהים: איני [וכן הוא] ויכול אדם לעשות כן? והאמר ר' יוחנן: אדם שאמר: "שבועה שלא אישן שלשה ימים" — מלקין אותו על שנשבע לשוא וישן לאלתר (מיד), כי אין אדם יכול להישאר ער שלושה ימים רצופים! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את דברי ר' יהושע: לא טעמנו טעם שינה, שלא ישנו שינה כתיקונה, אלא דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [שהיו מנמנמים זה על כתיפו של זה], ואכן לא היו ערים לגמרי כל הזמן.

ג שנינו במשנה שחמש עשרה מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהלים. אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו], אמר ליה: שמיע לך [האם שמעת], הני [אותם] חמש עשרה שירי המעלות הכתובים בספר תהלים, כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין שהם המערות והנקבים ביסוד המקדש קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם], מיד אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. הקשה לו רב חסדא: אי הכי [אם כך], לא חמש עשרה "מעלות" היו צריכים להיקרא אלא "יורדות" מיבעי ליה [היה צריך לו] שייקראו!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הואיל ואדכרתן מלתא, הכי אתמר [הואיל והזכרתני את הדבר, כך נאמר הדבר] במקורו: בשעה שכרה דוד את השיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם] אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב [האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב] שם של קודש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It was so bright that a woman would be able to sort wheat by the light of the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.

§ The mishna continues: The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration. The Sages taught in the Tosefta that some of them would say in their song praising God: Happy is our youth, as we did not sin then, that did not embarrass our old age. These are the pious and the men of action, who spent all their lives engaged in Torah and mitzvot. And some would say: Happy is our old age, that atoned for our youth when we sinned. These are the penitents. Both these and those say: Happy is he who did not sin; and he who sinned should repent and God will absolve him.

It is taught in the Tosefta: They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21).

The Gemara cites another statement of Hillel the Elder. Additionally, he saw one skull that was floating on the water and he said to it: Because you drowned others, they drowned you, and those that drowned you will be drowned. That is the way of the world; everyone is punished measure for measure. Apropos following one’s feet, Rabbi Yoḥanan said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.

The Gemara relates with regard to these two Cushites who would stand before Solomon: “Elihoreph and Ahijah, the sons of Shisha” (I Kings 4:3), and they were scribes of Solomon. One day Solomon saw that the Angel of Death was sad. He said to him: Why are you sad? He said to him: They are asking me to take the lives of these two Cushites who are sitting here. Solomon handed them to the demons in his service, and sent them to the district of Luz, where the Angel of Death has no dominion. When they arrived at the district of Luz, they died.

The following day, Solomon saw that the Angel of Death was happy. He said to him: Why are you happy? He replied: In the place that they asked me to take them, there you sent them. The Angel of Death was instructed to take their lives in the district of Luz. Since they resided in Solomon’s palace and never went to Luz, he was unable to complete his mission. That saddened him. Ultimately, Solomon dispatched them to Luz, enabling the angel to accomplish his mission. That pleased him. Immediately, Solomon began to speak and said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.

§ It is taught in a baraita: They said about Rabban Shimon ben Gamliel that when he would rejoice at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, he would take eight flaming torches and toss one and catch another, juggling them, and, though all were in the air at the same time, they would not touch each other. And when he would prostrate himself, he would insert his two thumbs into the ground, and bow, and kiss the floor of the courtyard and straighten, and there was not any other creature that could do that due to the extreme difficulty involved. And this was the form of bowing called kidda performed by the High Priest.

The Gemara relates: Levi demonstrated a kidda before Rabbi Yehuda HaNasi and strained his thigh and came up lame. The Gemara asks: And is that what caused him to be lame? But didn’t Rabbi Elazar say: One should never speak impertinently toward God above; as a great person once spoke impertinently toward God above, and even though his prayers were answered, he was still punished and came up lame. And who was this great person? It was Levi. Apparently his condition was not caused by his bow. The Gemara answers: There is no contradiction. Both this and that caused him to come up lame; because he spoke impertinently toward God, he therefore was injured when exerting himself in demonstrating kidda.

Apropos the rejoicing of Rabban Shimon ben Gamliel at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, the Gemara recounts: Levi would walk before Rabbi Yehuda HaNasi juggling with eight knives. Shmuel would juggle before King Shapur with eight glasses of wine without spilling. Abaye would juggle before Rabba with eight eggs. Some say he did so with four eggs. All these were cited.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: When we would rejoice in the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, we did not see sleep in our eyes the entire Festival. How so? In the first hour of the day, the daily morning offering was sacrificed and everyone came to watch. From there they proceeded to engage in prayer in the synagogue; from there, to watch the sacrifice of the additional offerings; from there, to the synagogue to recite the additional prayer. From there they would proceed to the study hall to study Torah; from there to the eating and drinking in the sukka; from there to the afternoon prayer. From there they would proceed to the daily afternoon offering in the Temple. From this point forward, they proceeded to the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.

The Gemara wonders: Is that so? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: One who took an oath that I will not sleep three days, one flogs him immediately for taking an oath in vain, and he may sleep immediately because it is impossible to stay awake for three days uninterrupted. Rather, this is what Rabbi Yehoshua is saying: We did not experience the sense of actual sleep, because they would merely doze on each other’s shoulders. In any case, they were not actually awake for the entire week.

§ The mishna continues: The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms. Rav Ḥisda said to one of the Sages who was organizing aggada before him: Did you hear with regard to these fifteen Songs of Ascents in Psalms, corresponding to what did David say them? He said to him that this is what Rabbi Yoḥanan said: At the time that David dug the drainpipes in the foundation of the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. Immediately, David recited the fifteen Songs of the Ascents and caused them to subside. Rav Ḥisda asked: If so, should they be called fifteen Songs of the Ascents? They should have been called Songs of the Descents.

Rav Ḥisda continued and said to him: Since you reminded me of this matter, this is what was originally stated: At the time that David dug the drainpipes, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. David said: Is there anyone who knows whether it is permitted to write the sacred name

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה ולא היו מועלות דא"ר סימון ריח ומראה וקול אין בהן משום מעילה ז' קולות נשמעין מיריחו קול שער הגדול שנפתח. קול המגריפה. [בערכין יא] רב ושמואל חד אמר עשרה נקבים היו בם וכל נקב מוציא מאה מיני זמר וחד אמר מאה נקבים היו בם וכל נקב מוציא (ט"ז) [עשרה] מיני זמר מדברי שניהם המגריפה היתה מוציאה אלף מיני זמר [קול העץ] שעשה בן קטין מוכני לכיור. קול גביני כרוז. קול החליל. קול הצלצל קול כ"ג ביוה"כ בשעה שאומר אנא השם. ריח פטום הקטורת. מראה כדאמר ר' חייא בר אבא הוא נבל הוא כנור נימין יתידות בין זה לזה. ולמה נקרא שמם נבל מפני שמנבל כל מיני זמר עוגב זה ארדלס חסידים ואנשי מעשה שלא טעמו טעם חטא בילדותם כ"ש בזקנותם.

חסידים בעלי תשובה.

הלל הזקן כד הוה חמי עבדין בפחז הוה אמר וכי קילוסין דהללו צריך והכתיב אלף אלפין ישמשוניה וכד הוה חמי לון דעבדין בכושר הוה אמר הכי (אי אנן לינ מזלן) [דאי לא אנן הכא מאן הכא]. אע"פ שיש כמה קילוסין לפניו חביב עליו קילוסי ישראל יותר מן הכל דכתיב ונעים זמירות ישראל ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ר' חייא רבה אחוי כריע' קדסרבי ונפסח ונתרפא' לוי אחוי קידה כריעה קמי רבי ונפסח ולא נתרפא.

הלל ראה גולגולת אחת צפה על פני המים [אמר לה] על דאטפאך עטיפוך ודאטפך יטופון.

הנהו תרי כושאי כו'. א"ר יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה לאתר דמתבעי תמן מובלן יתיה. כשהיה משתחוה רשב"ג היה נועץ שני גודליו ושוחה ונושק פני רצפה וזוקף ומה שאין אחר יכול לעשות כך וזו היא הקידה.

לוי הוה מטלל קמי דרבי בתמני סכיני תניא א"ר יהושע בן חנניה כשהיינו מתעסקין בשמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה בעינינו.

שעה ראשונה לתמיד של שחר ומשם לתפלת השחר ומשם למוספין. ומשם לתפלת המוספין ומשם לביהמ"ד. ומשם לאכילה ושתיה ומשם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. ואסיקנא מאי לא ראינו שינה בתרדמה אלא שינה כעין נמנום:

תנא אשה בוררת חטים מאור של בית השואבה תימה והיאך היא נהנית מאור זה תירצו בירושלמי דהא קי״ל קול וריח ומראה אין בהם מעילה ואין זה מספיק דהא אמרינן בגמרא דילן בפרק כל שעה מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא וי״ל דבוררת לאו דוקא אלא שיכולה לברור:

אם אני כאן הכל כאן.‎ פי׳‎ ‎כנגד השכינה הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל יבואו והוי יודע שכל השמחה היתיר׳‎ היתה בהלל ולהודות לה׳‎ על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד הע״ה הניתן לצדיקים ולפיכך לא היה אלא ע״י גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמח׳‎ בחורים וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקו׳‎ של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר והיו עומדין על ט״ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם הלוים עומדים לשיר שירה זו של בית השואבה דאלו שאר שירין על הדוכן כדאמרינן במקדש:

עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. פי׳‎ השער הוא בראש המעלות ועזרת נשים בסוף המעלות ושתי חצוצרות בידם של כהנים:

קרא הגבר.‎ פי׳‎ ‎הכרוז שהיה קורא תמיד עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכן מפורש בפ״ק דיומא:

תקעו והריעו ותקעו. פירוש להרבות בשמחה והוי יודע שאע״פ שמתחילין להתעסק במילוי המים מקריאת הגבר קודם עלות השחר מתכוונין היו כשבאים מן המים שלא יכנסו למקדש עד שיאיר מזרח שכלי שרת אין מקדשין את המים אלא במקומן כדכתיבנא לעיל ואלו נכנסין שם קודם האיר המזרח היו מתקדשין לאלתר ונפסלין בלינה כדאיתא בזבחים:

הגיע למעלה עשירית בגמרא מפרש לה:

אמטינהו למחוזא דלוז. פי׳‎ קבלה היתה בידם שאין מלאך המות נכנס שם:

הא דאמרינן שבועה שלא אישן כו׳‎. פי׳‎ במקומו בנדרים:

כל המקיימים שמחת בית השואבה לא היו טועמים טעם שינה כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפילת המוספי' משם לקרבן המוספים משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לבין הערבים מכאן ואילך שמחת בית השואבה ולא היו ישנים אלא מעט זה על כתפו של זה:

כל האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר שהרי נשבע על מה שהוא נמנע כמו שיתבאר במקומו ויש אומרים דלאלתר לאו דוקא אלא שהם מפרשים מלקין אותו לאלתר וישן לכשירצה:

בד"ה אם אני כאן כו' דפריך ולקילוסיו כו' עכ"ל כצ"ל ולקילוסיו בוי"ו:

אשרי זקנתינו שכפרה כו'. כולם בנעשו כבר זקנים קמשתעי שהם שמחים בבית השואבה שמחה של מצוה דהילדים מסתמא שמחים בלאו הכי כמ"ש שמח בחור בילדותך וגו' וכל אחד מהזקנים דהיינו החסידים ובעלי תשובה משמח במעלות זקנתו בשמחה של מצוה זו. ואמר

אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא כו'. לא מיירי בזקנים שא"כ היינו חסידים אלא דב' כיתות הזקנים שזכר הם אומרים על אלו שעדיין ילדים ולא חטאו עדיין אשרי להן ומי שחטא ועדיין בילדותו ישוב אז וימחול לו כי התשובה בילדותו מעולה ביותר כמ"ש אשרי האיש ולא אשה אלא כשהוא עדיין איש:

אם אני כאן כו'. עיין פרש"י וכינוי אני קאי על הקב"ה ושמעתי בזה ע"ש שמספר הלל גימטרי"א אדנ"י ולולי פירושו נראה יותר לפרש כמשמעו שאמר כן בשם ישראל אם אני כאן שאבא למקדש הכל שהוא הקב"ה שבידו הכל הוא ג"כ כאן ואם ישראל אינן כאן מי כאן דגם שריית השכינה אינה כאן והשתא ניחא דקאמר ואף הקב"ה אומר כן אם אתה תבא לביתי כו' ומייתי לה שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי בכל המקום אשר אמרתי להזכיר שמי דהיינו במקדש דבגבולין אסור להזכיר שם המפורש שם אבא אליך וגו':

רגלי מוליכות כו'. ר"ל דבזו הסיבה אני בא לשם למקום שאני אוהב כו' ועש"ה ה' אהבתי מעון ביתך מקום משכן וגו'.

על דאטפת בו'. פרש"י והכיר בו שהיה רוצח ופגעו כו' ע"ש נראה דדקדק לפרש כן שהכיר את בעל הגלגולת שהיה רוצח דאם לא כן מנא ידע דעל דאטפת אטפוך דאימא משום עבירה אחרת היה נהרג דע"כ הראשון שנהרג משום עבירה אחרת היה וגם מדאמר וסוף מטיפיך יטופון ע"כ דידע שזה שפגע בבעל הגלגולת היה ליסטים ורוצח דאל"כ אימא שזה בעל הגלגולת נהרג ע"י אחר בשוגג כדאמרינן פרק קמא דמכות זה שהרג בשוגג וזה שהרג במזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו' ומיהו הלשון לא משמע כן:

לתמן מובילין יתיה כו'. ועד"ז כינו את המיתה בהולכה כמ"ש פ"ק דסוטה אין הולכות אלא לשון מיתה שנאמר אנכי הולך למות ודקדק לומר דבר אינש כו' דשאר ב"ח מיתתן במקרה משא"כ מיתת בר אינש הוא ע"פ הגזירה בזמן שהגיע למות ובכלל הגזירה נמי באיזה מקום אם במכובד לו או במבוזה כפי מעשיו לטוב או לרע:

תרי כושאי דהוו קיימי כו'. פרש"י ע"ש שהיו יפין כו' וכן אשה כושית ת"א אתתא שפירתא ע"ד שקורין לסומים ס"נ ומה שהזכיר כאן שהיו יפין שע"י זה טעה שלמה שמה שהיה המלאך המות עצב על מיתתן לפי שהיו אנשים יפה תואר ולכך מיהר לשלחן ללוז להצילן שם ואלו היה יודע שלמה כוונתו שהיה על שלא היה יכולת בידו להמיתן כאן בו' כפרש"י וכדמוכח לבסוף דהווה קא בדח על מיתתן ודאי דלא היה משלחן לשם אלא אדרבה היה מעכבן כאן כדי שלא יוכל להמיתן וק"ל:

למחוזא דלוז כי כו'. ענין לוז עיין בחידושינו בפרק עגלה ערופה:

נוטל ח' אבוקות כו'. עיקר שמחת בית השואבה היה בלילה כדלקמן ומשם לתמיד של בין הערבים ומשם לשמחת בית השואבה ולכך עשה כן באבוקות ולקמן מייתי נמי שעשו כן בטיול בח' סכינים ובח' מזגי ובח' ביעי וי"ל לקמן שהיו במספר ח' דהיינו בב' ידים בין כל אצבע ואצבע הוי ח' אבל הכא באבוקות ליכא לפרושי הכי דגרסינן ביה בידו אחת:

ונושק את הרצפה וזוקף כו'. עיין פרש"י והוא דחוק מה שייך הכא בשמחת בית השואבה לנשק הרצפה כדי לקיים כו' ולולי פירושו נראה לפרש דיותר חידוש נפלא ליגע בארץ בנשיקת פיו מליגע בעקימה בגובה ראשו ועל ענין הקידה אמר הכתוב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי דהיינו שעשו בשמחתם ברגלים ומועדים לרמוס חצרי בידים על ידי קידה וק"ל:

בתמני סכיני כו'. מה שאין כל אדם יכול לעשות כן מפני הסכנה וכן בתמני מזגי חמרא מפני שבירת הכלי זכוכית ומפני שפיכת יין על ידי הטיול וכן בח' ביעי מפני שבקל ישברו:

ומשם לתפלת השחר כו'. הכא וכן במוספין הקדים הקרבן לתפלה ולגבי מנחה הקדים התפלה לקרבן ויש להשיב דהתפלות מכלל עבודת המקדש הם ואמרינן אין לך עבודה קודם תמיד של שחרית דהתפלה אחריה וכן המוספין שנקרבין קודם חצות דינם כתמיד של שחרית דהתפלה אחריה אבל בתמיד של בין הערבים אמרינן בהיפך דאין לך עבודה אחריה ולכך התפלה לפניה ודו"ק:

הני ט"ו שיר המעלות כנגד מי כו'. המאמר הזה מבואר כי מחסד אלהים שאמר יקוו המים ותראה היבשה כי לפי טבע מהראוי שיהיו גם המים עולות על הארץ כהיקף כ"א מהיסודות הפשוטים לחברו כי הארץ המרכז לכלם והש"י במאמרו כינס המים ונתנך באוצר התהום וכמ"ש במס' תענית גבי ור"י ההוא בבריותו של עולם הוא ופרש"י שם שהיה כל עולם שטוף במים והקב"ה כנסן במקום אחד כמכניס מים בנאד שנתנן באוצרות תהומות ונתן חול גבולו ובפ"ב דחגיגה אר"ל בשעה שברא הקב"ה עולמו הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה כו' פי' שהיה הים מרחיב והולך לפי טבעו על הארץ עד שגער בו הקב"ה וכנס אותו למקום אחד באוצר התהום ולזה נבראו השיתין שמהן הושתת העולם והן מקור מי התהום ואוצרו במקום הקדוש הנבחר אשר ה' אלהים דורש אותו תמיד עיני ה' בה שלא יעברו על גבולם אף במקום מן הארץ כפי טבעם אך יתברך העולם ממי מקור הברכה ואוצרו והוא שירדו הנסכים לשיתין כמ"ש במסכת ר"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמים וכמ"ש בכל זה לעיל ולז"א כשכרה דוד שיתין ויסודות של בהמ"ק ואשכח שם חד עציץ שהיה מונח וכבוש על נקב התהום מן שעתא דאמר הקב"ה בסיני אנכי ה' אלהיך וגו' אעפ"כ דוד לא שמע ליה כיון דרמייה סליק תהומא בעי למשטפיה עלמא כו' כדאיתא בירושלמי ע"ש והוא מבואר כי בקבלת ישראל התורה אנכי ה' וגו' אז נתקיים העולם קיום גמור כי לולי זאת היה העולם ראוי לישטף כי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם כו' ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו והוא העציץ שהיה כבוש ומונח על התהום בסיני שכבש הקב"ה מי הים באוצר תהום רובצת תחת לארץ היפך טבעם וכשבא דוד ורצה לכרות היסודות של בהמ"ק עד התהום גילה נקב התהום וכיסויו שהוא העציץ שהיה מונח וכבוש שם במעשה בראשית ובסיני במאמר הש"י סליק תהומא למקומו הטבעי לישטף עלמא כטבעו להוות על הארץ עד שכתב אחיתופל שם על החספא וחזר להניח אותו על נקב התהום שבאותו מאמר השם שהיה כתוב על החספא כבשו המים לירד לתהום כמו שנכבשו שם המים ע'"י הש"י בסיני ונזכר ענין זה בט"ו שיר המעלות דכתיב ביה אזי המים שטפונו וגו' אזי עבר על נפשנו המים הזדונים וגו' שנקראו ע"ש כך שלא רצו להיות מתחת לארץ עד שגער בהן הקב"ה כמ"ש לעיל וסיים עזרנו בשם ה' וגו' ושינה לומר בשם ה' עושה וגו' ולא אמר עזרנו מעם ה' כמו עזרי מעם ה' וגו' להורות כי עזרתנו ממים הזדונים שזכר היה בשם ה' ממש הנכתב על החספא שעל ידו נכבש התהום למקומו ובזה יתיישב שאמרו בפרקי אבות הלומד מחברו כו' או אפילו אות א' ומייתי לה מאחיתופל דהיינו אות א' שהוא אות השם הה' ממנו כמ"ש כי בי"ה ה' צור עולמים שברא עוה"ז בה' והשם גופיה הוא אות כמ"ש אות הוא בצבאות שלו:

בתוס' ד"ה אם אני כאן וכו' אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיה הוא צריך כנ"ל להגיה ור"ל דבירושלמי משמע דהלל על עצמו אמר אם אני כאן וכו' דפריך שם ולקילוסיה הוא צריך ד"ל וכי צריך הקב"ה לקילוסו של הלל שאמר על עצמו אם אני כאן וכו' שנראה שאין להקב"ה מי שישמשנו ולשבחו כ"א הוא וכי היה הקב"ה צריך לשבחו של הלל והא כתיב וכו' כנ"ל:

גמ' אם תבא אל ביתי כו' נ"ב זהו אומר בשמו של הקב"ה וק"ל:

שם שדרינהו למחוזא דלוז כו' נ"ב נ"ל דשלמה סבר מסתמא עדיין לא הגיע השעה למיתתם דאי לאו הכי כבר קטלינהו אלא יש זמן מעט לקצם ומש"ה מצער עצמו עליהם כי תאב להם ומש"ה רצה למהר שיביאו כשדים אותם בתוך העיר ודו"ק:

שם דהוה קבדח כו' כצ"ל:

שם הואיל ואדרכתן הכי כו' קפא תהומא בעא למשטפא כו' כצ"ל:רש"י בד"ה ה"ג כו' תבא לביתי כו' ונ"ל כו' כצ"ל:

בד"ה איטלע נעשה חיגר לפי כשזוקף גופו כו' נ"ב מבואר בלשון יפה בפ' הקורא עומד (מגילה דף כ"ב:)

בד"ה הא והא גרמא ליה כו' נ"ב ופי' הראב"ד הא כדעבד דאחוי הקידה ואיטלע להא דהטיח דברים כלפי מעלה תוס' פ' כיצד סדר תעניות אלו:

רש"י ד"ה אם אני כאן ושכינתי שרויה בו. ק"ק דהא אמרי' ביומא ספ"ק דבבית שני לא שרתה בו שכינה אכן שם (ט ב) איתא דקצת חזון שכינה היתה שם:

רש"י ד"ה דקא בעו מינאי ולא היה יכול ליטול נשמתם כאן שלא כו'. כ"ה ברש"י שבע"י:

רש"י ד"ה הא והא נענש בהטחת דברים כו'. כ"ה שם:

רש"י ד"ה מי איכא דידע דוד לא כו' בפ"ר כו'. עמש"כ באבות פ"ו:

גמרא אמרו עליו על רשב"ג כו'. נ"ב הוא רבן שמעון הנהרג בנו של ר"ג הזקן ואביו של ר"ג דיבנה:

אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ. נראה לי בס"ד כי דברים אלו אומרים אותם הכל מנער ועד זקן והיינו כי עניינים הגופניים מכונים בשם 'מעשה ילדות' ועניינים הנפשיים מכונים בשם 'מעשה זקנות' והאדם יש לו שני מיני עסקים בעולם הזה שהם עסקים של גופניות ועסקים של נפשיות, ואם האדם עוסק עסקי הגוף בזריזות ושמחה ובשלימות ועסקי הנפש בעצלות ועצבון ובמחסור הא ודאי יבוש ויכלם מצד עסקי הגוף איך לא תהיה כּוֹהֶנֶת כְּפֻנְדָקִית (משנה יבמות טז, ז) ועל זה אומרים 'אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקים הגופניים 'שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ' רוצה לומר שלא גרמו לנו בושה בעסק הנפשיי שהם עסקי זקנתינו. וחוזרים ואומרים עוד 'אַשְׁרֵי זִקְנָתֵנוּ' הם עסקי הנפש שביצירה 'שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקי הגוף דלא יבצר מהיות בהם איזה מכשול ואיסור הן מצד הדיבור הן מצד המעשה.

אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא, יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ. קשה למאי אצטריכו לפרש זאת הלא התשובה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים? ונראה לי הכונה אם חטא ולא שב שכבר נחתם לרעה ביום כיפור בנעילה יש לו עדיין תקנה עד הושענא רבה ושמיני עצרת שיכתב ויחתם בספר מחילה ובספר חיים כמו שכתוב בספר הכונות שנתן הקב"ה לישראל זמן חדש אחר כיפור עד שמיני עצרת קודם מוסף ושמחת בית השואבה היא קודם שמיני עצרת לכך אומרים מִי שֶׁחָטָא יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן. הא דנקיט 'עָלָיו' לומר דשבח זה עליו דוקא נאמר ולא על זולתו אף על גב דרבים חכמים וחסידים היו נמצאים ושמחים בשמחת בית השואבה.
ומה שאמר 'אִם אֲנִי כָּאן' נראה לי בס"ד דידוע שהלל היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן היה עניו גדול וחי ק"ך שנה, וידוע שמשה רבינו ע"ה היה שקול כנגד כל ישראל ולכן על ניצוץ משה רבינו ע"ה שבו אמר אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן ורמז גם כן למשה רבינו ע"ה בתיבות 'אִם אֲנִי' שהם 'א' מאין' והמלוי של משה רבינו ע"ה [מ״ם שי״ן ה״א] הוא אותיות מאין. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר יא, יג) 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה', רוצה לומר מֵאַיִן 'לִי' ולכן מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה.
או יובן המלכות נקראת אֲנִי והיסוד נקרא כֹּל ולזה אמר אִם 'אֲנִי' כָּאן הַ'כֹּל' כָּאן, כונתו לחבר היסוד עם המלכות ולכך סיים לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי היא המלכות אוֹהֵב, רַגְלַי רמז לזווג שמכונה בשם רגל כמו שנאמר (שמואל ב' יא, ח) 'וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' מוֹלִיכוֹת אוֹתִי וכונתו לזווג דגדלות, אוֹתִי 'אות יו"ד'.
ועוד פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד המצוה של ראיית כל זכר בישראל בבית המקדש ברגל יעוין שם. ופרשתי 'מִי כָּאן' על הבינה והבן בדברים.

וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אִם אַתָּה תָּבוֹא לְבֵיתִי אָבוֹא לְבֵיתֶךָ. נראה לי בס"ד הגוף נקרא בשם בַּיִת כמו שנאמר בקהלת (קהלת יב, ג), ואם אתה תבא אל ביתי בית המקדש לקיים מצות ראיה בשלימות אז אני אבא אל ביתך הוא הגוף שלך שנקרא בַּיִת שאשרה שכינתי בגופך כמו שנאמר (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ' וכן הוא אומר (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכן הוא אומר (שמות כה, ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' ומביא על זה הפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי' דהיינו בגוף האדם שנרמז בו שם הוי"ה ב"ה כמו שכתב השל"ה ז"ל שני עינים הם ב' יודי"ן וחוטם הוא וא"ו הרי כ"ו כמנין שם הוי"ה ב"ה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' בעין טובה דכתיב (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן'.

אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אָמַר לָהּ: עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ, וְסוֹף מְטַּיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. עיין רש"י ומהרש"א ונראה פשוט שהוא לא הכיר זה הצף מי הוא דראה ראש אדם חתוך לגמרי דבזה ניכר שלא נהרג בשוגג דלא יזדמן שיהיה נהרג בשוגג הריגה כזו שיחתכו ראשו לגמרי, גם שיער דודאי נהרג על עבירה של רציחה ולא על עבירה אחרת מאחר שנתנוול ניוול כזה שחתכו ראשו לגמרי ודאי הוא על רציחה שרצח גלגלו עליו מן השמים זאת.
ברם יש לדקדק תיבת 'אַחַת' יתיר כיון דאמר גֻּלְגֹּלֶת לשון יחיד? ונראה לי בס"ד שהוא לא ראה צורת פנים ורק הכיר בה שהיא של זכר ולא של נקבה כי האשה גלגלת שלה עצם אחד ושל איש שתים מורכבים זה בזה והוא ראה חתיכה אחת מן השתים לכך אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' וכיון דהכיר שהיא של זכר דבר עמה דברי מוסר כדי שיקחו השומעין מוסר זה לעצמן ואמר לה עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ פירוש בעבור השחתת זרע לבטלה שהשחית בידים כמעשה דור המבול שזה נחשב שפיכות דמים לכך רצחו אותך ולכך את צפה על פי המים דהזרע נקרא מים, ולכך דור המבול לקו במים בעבור עון זה וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו המשחיתים שנבראו מן עון שכבת זרע לבטלה אשר הם קטרגו עליך ועשו לך רציחה זו גם הם יְטוּפוּן שימחו במים שהיא התורה של הצדיקים.
ועוד נראה לי בס"ד שהוא הכיר בה שהיא של אשה מפני שראה אותה עצם אחת ואינה מורכבת משתי חתיכות לכן אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' רוצה לומר גֻּלְגֹּלֶת שהיא חתיכה אַחַת והבין שזו היתה אשת איש וקלקלה בזנות ומיתתה בחנק לכך טבעה במים ואכלו הדגים את גוף שלה ונשאר הגלגלת בלבד שצפה על פי המים, וזנות נקרא בשם מים דכתיב (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' ולזה אמר עַל דְּאַטַפְתְּ לאחרים במים גנובים לכך אַטְּפוּךְ מן השמים במים אלו וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו כוחות היצר הרע אשר החטיאוך וגרמו לך זאת יְטוּפוּן במים של תורה שימחו ויתבטלו בה.

דְּקָא מִיתְבְּעִי מִינָאִי הַנֵי תְּרֵי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבֵי הָכָא. יש להקשות למה הוצרך לומר 'דְּיָתְבֵי הָכָא' כיון דאמר 'הַנֵי' שמע מינה דהיו לפניו ומורה באצבע עליהם?
ונראה דאמר לו כן להטעותו כדי שיבין שבא לרמוז לו שיבריחם במקום שאין שליטה למות שם, והראה עצמו מצטער על צערו של שלמה אשר ודאי יצטער עליהם אחר מותם ולכך אמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' במקום שליטת המות וצריך שתבריחם למקום שאין בו שליטת המות, אך באמת כונת לבו שאמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' הוא רוצה לומר שהוא מצטער על אשר שהם יתבי הכא במקום שאינו מוכן להם למות בו שהם רחוקים מן אותו מקום המוכן להם מהלך רב ומי יוליכם לשם עתה זו היתה כונתו העקרית? אך שלמה המלך ע"ה הבין שהוא מצטער על צערו בשביל אהבתו עמו ובא לרמוז לו שיבריחם למקום שאין בו שליטת המות וכן עשה שהבריחם ללוז על ידי שדים ברגע ואז עשה שם מלאך המוות שליחותו בר מינן.

פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר: רַגְלוֹהֵי דְּבַר אִינִישׁ, אִינוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לְאַתְרָא דְּמִתְבָּעִי, לְתַמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ. הא דאמר 'פָּתַח שְׁלֹמֹה' דהוה ליה למימר אמר 'שְׁלֹמֹה', נראה ללמדך שדבר זה על ידי מעשה זו נתחדש ולא היו דברים אלו נאמרים בפי העולם קודם זה שאם היו דברים אלו אמורים לא היה טועה שלמה בהבנת דבריו של מלאך המוות באומרו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' אלא היה מבין דבריו ולא היה מניח שיזוזו מאותו מקום. והא דיחס הרעה לרגלים מפני שהקליפות נאחזים ברגלים כמו שאמרו רז"ל בברכות (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הווי.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת. נראה לי בס"ד כנגד ב' שמות [אותיות] הוי"ה אדנ"י או כנגד תורה שבעל פה שיש בה שמנה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טהור וטמא, 'וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה' רמז לבירור ניצוצי קדושה שמעלה אותם מלמטה למעלה על ידי יחוד הוי"ה אדנ"י ועל ידי עסק התורה. והיה 'זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת' שמעלה אור מ"ן [מיין נוקבין] ומקבל אור מ"ד [מיין דוכרין] 'וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ' שהיה מתכוין לעשות העליות כל אחד לשרשו ולא היו מתבלבלים הכונות והיחודים זה בזה. 'וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ' דנמצא כל גופו נסמך על ב' גודליו רמז כי הגוף רומז לעולם, וכמו שכתוב בתיקונים בראשית (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת' שהאדם נקרא עולם קטן והגודל הוא כנגד ספירת החסד כמו שכתוב בשער הכונות בדרושי הציצית וכתיב (תהלים פט, ג) 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' שהוא מתקיים על ידי החסד. גם ידוע גודל רומז לישראל והעולם קיים עליהם. 'וְשׁוֹחֶה' רמז חשיבות האדם הוא במדת הענוה 'וְנוֹשֵׁק הָרִצְפָּה' שהיא חלק הדומם בפיו לרמוז כי האדם בפיו יוכל לברר ניצוצי קדושה אפילו מחלק הדומם שהוא תחתון על ידי תורה ותפלה ועל ידי אכילה ושתיה דהכל הוא בפה, ואחר כך 'זוֹקֵף' כי השפל הקב"ה מגביהו וזוקפו. ולוי היה מטייל בשמנה סכינים לכבוד תורה שבעל פה שיש אצל רבי שיש בה ח' דרגין ודברי תורה הם כמו חרב וסכין להכרית בהם הקליפות כמו שנאמר וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו).

הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ. נראה לי דנזכר עתה הטחת דברים שעשה בשביל עצירת גשמים בעת שהיה משמח את רבי ביסורין שלו שבעבורם לא היו הגשמים יורדין כמו שאמרו בגמרא דמציעא כל אותם השנים שהיה לרבי יסורין לא הוצרך העולם למטר שלא היה המטר יורד אלא נעצר.
או יובן כי היסורין באו לרבי בשביל שלא רצה לתקן אותו העגל בפיו בתפלה אלא הניחו לשחיטה, ולכן הוא שהטיח בפיו נעשה עליו קטרוג מצד הפה כי יסורי רבי גם כן באו מסיבת הפה.

אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע דְּשָׁרִי לְמִיכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא. מקשים והלא משה רבינו ע"ה עבד מעשה כיוצא בזה שהוציא ארונו של יוסף מן המים על ידי שם?
ונראה לי בס"ד דהתם אפשר שכתב שם אחד שאינו משמות שאינם נמחקים דליכא ביה איסור מחיקה. ולדידי חזי לי בהשערת השכל שכתב שם מה"ש שהוא א' משמות ע"ב כי ראיתי בקהילת יעקב ז"ל שכתב סגולת שם זה להציף את האדם על המים שאם יזכרהו תמיד לא יטבע, וזהו שנאמר (שמות ב, י) 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ' מה"ש בהפוך אתוון מֹשֶׁה עיין שם. ויתכן כתב משה רבינו ע"ה שם זה ובכוחו צף ארונו של יוסף, אך כאן אי אפשר לכתוב שם זה כי דוד המלך ע"ה רוצה להוריד המים ולא להציף וצריך לכתוב שם מפורש דאית ביה איסור מחיקה.
אי נמי נראה לי בס"ד אפילו אם נאמר משה רבינו ע"ה גם כן כתב שם המפורש התם לא שהה השם בתוך המים כדי שימחק אלא ברגע אחד עלה והעלה עמו ארונו של יוסף ונטלו משה רבינו ע"ה ולא בא לידי מחיקה, אך כאן צריך שישאר החספא שכתוב עליו השם בתוך המים לעולם ובודאי לפי רוב השנים יבא לידי מחיקה ממה נפשך אם יהיה על צד המונח על מי התהום ימחק ברוב הימים במי התהום ואם יהיה כתוב בצד השני ימחק ביין של נסכים היורד עליו מן השיתין בכל יום. ולפי האומרים שכתב על עץ 'עֲלֵה שׁוֹר' נראה לי דכתב שם אב"ג ית"ץ [אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה] שמספרו שׁוֹר [506].
ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה יתכן כתב השם מפורש בחקיקה ולא בכתיבה בדיו, אך כאן דוד המלך ע"ה שעלה בידו אותו חספא שהיה מונח על פי התהום על פי גזרתו יתברך מששת ימי בראשית בעבור שמירת העולם שלא יעלה משם התהום רצה לכתוב שם המפורש על אותו חספא כדי שירד למקומו הראשון למטה כאשר הונח שם בששת ימי בראשית ולכן לא רצה לכתוב השם בחקיקה באותו חספא כי בחקיקה נחסר מגוף החספא ונעשה בו שינוי והוא לא רצה לעשות בגוף החספא שום שינוי אלא שישאר כאשר נברא מקודם לכך רצה לכתוב עליו השם בדיו וצורך בתיבת שם המפורש היה בעבור להוריד את החספא למקומו הראשון שיהיה מונח כאשר הונח שם בששת ימי בראשית.
ובזה יובן בס"ד דקדוק דברי המאמר שאמר 'מִי אִיכָּא דְּיָדַע דְּשָׁרִי לְמִיכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא וְנִשְׁדֵיהּ בִּתְהוֹמָא' שיש כאן מילות יתירות, ובזה ניחא שאמר צריכין אנחנו לכתוב השם על אותו חספא דוקא שהיה מששת ימי בראשית ולכן אי אפשר לעשות בו שינוי כלל לכתוב השם על ידי חקיקה בגופו וגם הודיע שכל צורך כתיבת השם היא רק כדי למשדייה לחספא בתהומא שיהיה במקומו הראשון שהונח שם מששת ימי בראשית.
והא דקלל בחניקת גרון נראה לפי שדבר זה נעשה בשיתין שהם דוגמת הגרון וקפא תהומא ועלה בהם והרי זה נעשה שם כמו חניקת גרון ולכן מי שיודע תיקון דבר זה ולא יאמר יחנק בגרונו.

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן. נראה לי בס"ד הלל הזקן היה מרכבה לנצוץ משה רבינו ע"ה לכך חי ק"ך שנה כמו משה רבינו ע"ה כידוע, וזהו שאמר 'אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן' רוצה לומר אמרו על נצוץ משה רבינו ע"ה שהיה על הלל הזקן שדברים אלו הם יוצאים מן נצוץ משה רבינו ע"ה שהיה רוכב על הלל הזקן, ולכך היה אומר 'אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן' כי משה רבינו ע"ה היה שקול כנגד ששים רבוא ישראל שהם שיעור לברך עליהם 'ברוך חכם הרזים' וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן, מִי כָּאן? כי אי אפשר שיתקבצו כאן ששים רבוא ישראל ביחד במקום זה.
ועוד נראה לי בס"ד 'אִם אֲנִי כָּאן' כלומר אין עבודה שלימה ותמה במחשבה שלימה אלא רק מעשה שהיא במלכות שנקראת אֲנִי, אז הַכֹּל הוא היסוד כָּאן, שזוכים לעשות בזה יחוד יסוד במלכות, אבלאִם אֵין אֲנִי כָּאן, רוצה לומר עבודה שלימה שהיא מעשה ודבור וכונה ומחשבה ורעותא דליבא שהם מן כתר הנקרא אין עד המלכות הנקראת אם, אז מִי כָּאן עושים זווג עליון של בינה הנקראת מִי.

בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. הנה רש"י ז"ל במכות (מכות יא.) הקשה כשקנה דוד המלך ע"ה הגרן שהוא מקום המזבח מן ארונה היה אחר מיתת אחיתופל? ותירץ שכרה השיתין קודם שקנה. ועיין מהרש"א ז"ל שהרבה להקשות בדברי רש"י ז"ל עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה בעת שהשיג בחכמתו מקום המקדש בזמן שמואל המלך ע"ה על פי טעם דיליף מן הכתובים בספר יהושע השיג ברוח הקודש מקום המזבח שיהיה באותה רצועה של יהודה, אך לא הגיד ולא גילה זאת שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש שהוא משבט יהודה, ועוד לא היו מאמינים בדבר זה באומרם כל המקדש בחלק בנימין, ואיך לא יזכה גם במקום המזבח, ומי יכריחם לצמצם מקום המקדש שיהיה בנוי סמוך ממש לאותה רצועה של יהודה כדי שיהיה המזבח בתוך רצועה של יהודה, על כן אף על פי שראה ברוח הקודש בכיוון מקום המקדש ומקום המזבח שהוא בגרן ארוונה לא גילה דבר זה, וגם לא רצה לקנות הגורן כדי שלא לפרסם הדבר, ורק כרה השיתין כי אמר אולי לא אזכה שיתגלה הדבר בימי על פי הנביא שהמזבח יהיה באותו מקום כדי שאחפור ואכרה השיתין בידי, ואולי יהיה זה הגילוי על פי נביא בזמן שאחרי, לכן הקדים לכרות השיתין ולא גילה טעמו לשום אדם, והיה זה בזמן שאחיתופל עודנו קיים.
ודע דלמאן דאמר שחלל השיתין נברא מששת ימי בראשית נראה שלא נשאר חלול אלא נסתם בעפר, ודוד המלך ע"ה כרה העפר ופינהו מתוך החלל, והנה סוף דבר נסתבב שנתגלה הדבר שזה מקום המזבח, מפני שראו את המלאך עומד בגרן ארוונה והגיד הנביא בדבר ה' שצריך לבנות המזבח שם, ואז אמר דוד המלך ע"ה לכל ישראל זה הוא בית האלהים וזה מזבח העולה לישראל, ולעולם הוא עצמו ידע דבר זה מקדם קדמתא וכרה השיתין שם וכאמור.

גמרא אליחרף. עיין ירושלמי פ"ט דכלאים ושם איתא בשינוי לשון קצת:

שם משם לתפלת המנחה. בתשובת תשב"ץ ח"ב סימן קס"א הביא סוגיא זו משם לתמיד של בין הערבים משם לתפלת מנחה. ועיין בתשובת הרמ"ע סימן י"ד:

תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן וכו' פירש"י שהיה הלל אומר בשמו של הקב"ה. ואתיא כמאן דגריס בשילהי סנהדרין אר"ש אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאלו מעלה עולה כליל לפני וכתב הרב הגדול מהר"ר יוסף אשכנזי (שהיה בזמן האר"י זצ"ל) כי דרך החכמים לדבר הדברים כאלו נאמרו מפי הקב"ה עכ"ד וא"ש מ"ש כשהיה שמח בשמחת בית השואבה כלומר דהיא נקראת בית השואבה ששואבים רוח הקדש והלל כרב גודלו בתוקף שמחתו נחה עליו הרוח והיה או' כאלו הקב"ה אומר:

שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה וכו' אע"ג דאיכא מ"ד פ' תפלת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום והכא קאמר דהיו מקריבין התמידין ומתפללים. אין כונתו דתפלות במקום תמידין תקנום ולפי שבטלו התמידין תקנו תפלות דהא תפלה להרמב"ם מ"ע דאוריתא אלא הכונה דתקנו רז"ל שיהיו מתפללים התפלות בזמן התמידין דייקא נמי דקאמר כנגד התמידין ולא אמר במקום התמידין ועמ"ש הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן קס"א:

(נג סע"א רש"י) ד"ה ומי איכא וכו' דוד לא היה מורה הלכה וכו'.—נראה דמש"ה כתב רש"י כן, דאיתא בפרק "קנין תורה". ומה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו אלופי ומיודעי, ופירש"י ז"ל^*ופירוש זה מיוחס לפנינו בטעות להרמב"ם. שם, דב' דברים אלו הם, שאסור ללמוד יחידי ושצריכים ליכנס באימה לביהמ"ד^*והוא ע"פ מס' כלה רבתי פ"ח (ע"ש), אלא שלפנינו שם בדבר השני הנוסח: כי אתית לצלויי רהוט כאיניש דאזיל בתר מלכא.. ומאחר שרק ב' דברים למד דוד ממנו מוכרח, שגם דוד בעצמו ידע שמותר לכתוב שם אחספא אלא שלא רצה להורות בפני רבו. אבל בירוש' סנהדרין פ"י ה"ב [כט סע"א] וכן במד' שמואל רבתי פכ"ו מבואר, שבאמת דוד לא ידע מזה. אלא ששם הוא בשינוי נוסח, שדוד לא ידע מה לומר כדי לעצור את התהום שלא יציף את העולם עד שלימדו אחיתופל. ומוכרח שהירושלמי והמדרש חולקים על כלה רבתי^*וכך כתב מהרש"א בח"א סנהדרין קו ב, דהאגדה דמכות יא א, דכתב שם אחספא, חולקת על הדרשה הנ"ל, שכתב רש"י באבות, ונעלם ממנו באותה שעה פי' רש"י כאן.. ולפי הירושלמי והמדרש הדבר השני הוא מה דאיתא בירושלמי שם וכן בבמדבר רבה ספי"ד, שדוד שאל לאחיתופל מה יעשה לארון שנשא את הכהנים למרום והשליכם לארץ ואמר לו שיזבח לפניו (ע"ש). וכן כתב הערוך בע' שני.

יש מהם אומרים. היינו תושבחתא דמתני' שמשבחין להקב''ה על כך: אלו חסידים. כל חסיד הוי חסיד מעיקרו: שלא ביישה כו'. שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו: אם אני כאן הכל כאן. דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב''ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן: הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי. ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר ר' יוחנן בתרה רגלוהי דבר איניש כו' ואי לא גרסינן ליה מאי שייכא דר' יוחנן הכא: שצפה על פני המים. שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו: אמר לה על דאטפת אטפוך. על שהצפת גלגולות של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו: לסוף מטיפיך יטופון. עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך: לאתר דמתבעי. למקום שנגזר עליו למות בו משם הוא מתבקש ליטול נשמתו: תמן מובילין יתיה. לשם רגליו מוליכות אותו: תרי כושאי. על שם שהיו יפים קרי להו הכי: אליחורף ואחיה. פסוק הוא במלכים שהיו סופרים לשלמה: דקא בעו מינאי. אלו מתבקשים ממני למעלה שהגיע זמנם למות ולא היה יכול ליטול נשמתם כיון שלא נגזר עליהם למות כי אם בשער לוז: מסרינהו. שלמה: לשעירים. לשדים שהוא היה מלך עליהם כדכתי' (דה''א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך שמלך על העליונים ועל התחתונים: אמטינהו למחוזא דלוז. עיר שאין מלאך המות שולט בתוכה כדאמרינן בסוטה (דף מו:): ערבין ביה. לשמים משלמין ערבותן ומוליכין אותו למקום שמתבקש שם: שני גודליו. של שתי ידיו ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה (תהלים קב): וזו קידה. האמורה בכתובים דאמר מר קידה על אפים אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד מי שיודע ויכול לעשות כן ובדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן אלא הוא: איטלע. נעשה חיגר לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו: יטיח. יזרוק לשון כמטחוי קשת (בראשית כא): הטיח דברים. במס' תענית (דף כה.) עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך: הא והא גרמא ליה. נענש בחטאת דברים ונענש בשעת המאורע כדאמרינן במסכת שבת (דף לב.) נפל תורא חדד לסכינא: קמיה דרבי. בביתו שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו כדאמרינן בנדרים (דף נ:) יומא דמחיך ביה רבי אתי פורענות לעלמא: שבור מלכא. מלך פרס היה: מזגי חמרא. כוסות זכוכית מלאים יין ואין היין נשפך: רבי יהושע בן חנניה. מן הלוים המשוערים היה כדאמר בערכין (דף יא:) וכבר הלך ר''י בן גודגדא לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות: מלקין אותו. שנשבע לשוא ומשעה שיצאת שבועה מפיו הרי הוא כנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר ובשבועות (דף כט.) תנן דהיינו שבועת שוא וחייבים על זדונה מכות וכגון שהתרו בו: בשעה שכרה דוד שיתין. ולא סבירא ליה שמששת ימי בראשית נבראו ואי סבירא ליה שמא נתמלאו עפר או צרורות וצריך לכרותן: קפא תהומא. צף התהום למעלה ויצא ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): א''ל. רב חסדא לדידיה הואיל ואדכרתן הכי איתמר: מי איכא דידע כו'. דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם:

אשה היתה בוררת חיטין לשמחת בית השואבה. בירושלמי פריך היאך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה דבפרק כל שעה (פסחים דף כו. ושם) אמרינן עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא וי''ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה: אם אני כאן. פירש בקונטרס שהיה הלל אומר בשמו של הקב''ה אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיו הוא צריך כלומר וכי היה צריך לשבחו והכתיב אלף אלפין ישמשוניה ומשני דכנגד ישראל היה אומר וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל שנאמר (שמואל ב כג) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה דהא דריש ליה מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:

דף נג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד