ביצה ג ע"ב

דף ג - ב

רבינא אמר: לעולם לא תיפוך את השיטות במשנת אין סוחטין, ובאמת רבי יהודה מתיר משקה שזב מפירות העומדים לאכילה משום שהוא אוכלא דאפרת, ולשיטתו הביצה שנולדה מותרת אפילו ביום הראשון.

ומה שאמר רבי יהודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני - לדבריהם דרבנן קאמר להו, וכך אמר:

לדידי, אפילו בראשון נמי שריא הביצה,, וכמו שמותר לשתות משקין שזבו בפירות העומדים לאכילה, היות דמשקה שזב מפרי כזה, וכן ביצה שנולדה - אוכלא דאפרת הוא!

אלא לדידכו, לשיטתכם, שאתם סבורים שמשקה הוא ולא אוכלא דאפרת, וכן הביצה אינה נחשבת כאוכלא דאפרת אלא אסורה מדין משקין שזבו ^[1], אודו לי מיהת דביום השני של ראש השנה שריא הביצה, היות דשתי קדושות הן, ואם אתמול היה קודש היום הוא חול, ואין כל איסור, ואם היום הוא קודש הרי נולדה הביצה אתמול בחול, ולא נאסרה.

ואמרי ליה רבנן: לא כדבריך ששני הימים של ראש השנה שתי קדושות הם, אלא קדושת שני הימים קדושה אחת היא, וכיון שמשקין שזבו אסורים ביום טוב, בראש השנה תאסר הביצה שנולדה ביום הראשון, עד מוצאי היום השני, שהם כיום אחד.

ומביאה הגמרא יישוב נוסף לסתירה של דברי רבי יהודה:

רבינא בריה דרב עולא אמר: הכא, במשנת ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה - מדובר בה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ורבי יהודה שאסר את הביצה ביום הראשון לטעמיה, הולך בשיטתו, דאית ליה מוקצה, ולכן הביצה הנולדת גם היא מוקצה, ומכח דין מוקצה יש לאוסרה ולא מצד גזירת משקים שזבו.

מיתיבי - על האמוראים הסוברים שאיסור ביצה שנולדה ביום טוב הוא מחמת גזירת פירות שנשרו, או משקים שזבו - ממה ששנינו בברייתא:

דתניא: אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב -

א. אין מטלטלין אותה ^[2], לא כדי לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה המתנדנדת, כאשר הוא זוקף את הביצה תחתיה ^[3].

ב. אבל, כופה עליה את הכלי, לשומרה בשביל שלא תשבר. וקא משמע לן שמותר ליטול כלי הניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל.

ג. וספיקא של ביצה זו - אסורה.

ד. ואם נתערבה הביצה האסורה אפילו באלף ביצים מותרות, אין היא מתבטלת ברוב, אלא - כולן אסורות ^[4].

ודנה הגמרא בברייתא זו על פי ההנחה שהספק המדובר בברייתא הוא הספק אם נולדה הביצה ביום טוב או בחול:

בשלמא לרבה, דאמר שביצה שנולדה ביום טוב אסורה מן התורה משום חוסר הכנה מימות החול לשבת או יום טוב, שפיר ספיקא אסורה, כי לפי רבה הוי ביצה זו ספיקא דאורייתא, וכל ספיקא דאורייתא הולכים בה לחומרא ^[5]. אלא לרב יוסף ולרבי יצחק, דאמרי שאיסורה של ביצה זו הוא רק משום גזרה, תיקשי: הרי ספיקא דרבנן היא, וכל ספיקא דרבנן הולכים בו לקולא! ^[6] ומשנינן: סיפא של הברייתא, העוסקת בספק - אינה מדברת באיסור מחמת יום טוב, אלא אתאן לספק טרפה, שהיה ספק אם ביצה זו נולדה מתרנגולת טריפה ^[7] והוא ספק מן התורה, ולכן הולכים בו לחומרא, והביצה אסורה.

ומקשינן: אי הכי, שהסיפא עוברת לעסוק בספק טריפה ואינה מדברת עוד בספק איסור מחמת יום טוב, תיקשי, שהרי אימא סיפא דסיפא של הברייתא:

נתערבה הביצה באלף - כולן אסורות.

אי אמרת בשלמא שהברייתא עוסקת גם עתה, כמו בתחילתה, בביצה שאיסורה מחמת ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול - מובן הטעם שאינה מתבטלת אפילו באלף, היות והוי הביצה "דבר שיש לו מתירין", שהרי היא תהיה מותרת לאכילה במוצאי יום טוב מבלי להזדקק להיתר של ביטול ברוב.

החמירו חכמים לאסור כל דבר שיש לו מתירין - ואפילו באלף לא בטיל. היות ויכול לאוכלו לאחר זמן בהיתר גמור, החמירו רבנן, שלא יאכלנו באיסור על ידי ביטול ברוב, אף שמן התורה מותר לאכלו מפני שהתבטל ברוב ^[8].

אלא אי אמרת שהברייתא עוסקת עתה בביצה שהיא ספק טרפה - הרי דבר שאין לו מתירין היא, ואם כן, תבטל ברובא, ככל איסורים שבתורה! ולמה נאמר בברייתא שכלן אסורות ^[9].

וכי תימא לתרץ שביצה היא "חשובה", ולא בטלה כדין "דבר חשוב", שתיקנו בו חכמים שלא יתבטל ברוב ^[10].

הרי תירוץ זה לא לדברי הכל הוא!

שהרי מצינו שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור כוונת רבי מאיר שאמר במסכת ערלה, שדבר חשוב [שאינו מתבטל ברוב], הוא זה ש"דרכו להמנות", שמוכרים אותו במנין, ולא באומד.

לדעת רבי יוחנן רק דבר שכל בני אדם מקפידים למכרו במנין הוא דבר חשוב. ואילו לדעת ריש לקיש די בכך שחלק מהאנשים מקפידים למוכרו במנין כדי שיחשב כ"דבר חשוב".

ולכן, מקשה הגמרא:

הניחא למאן דאמר "כל דבר שדרכו לימנות" שנינו [במשנה במסכת ערלה, לדברי רבי מאיר] שהוא דבר חשוב.

והיינו, שכל דבר שיש אנשים המקפידים עליו, מחמת חשיבותו, למוכרו שלא באומד אלא רק ב"מנין", שמונים כל יחידה ויחידה ממנו בפני עצמה, הרי הוא "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב [מדרבנן], על אף שיש אנשים המוכרים אותו באומד לפיכך אין ביצת טריפה מתבטלת ברוב, לפי שיש המחשיבים את הביצה למוכרה דוקא במנין, ולא באומד.

אלא למאן דאמר שרק "את דבר שדרכו לימנות" שנינו, שרק הוא איננו מתבטל ברוב מחמת חשיבותו, והיינו, רק דבר מיוחד, שדרך כל בני אדם למנותו, רק הוא נקרא דבר חשוב [והיינו "את המיוחד לכך, שאין אדם מוכרו באומד". רש"י], ולא דבר שיש גם אנשים המוכרים אותו באומד - מאי איכא למימר, איך נתרץ לשיטתו את השאלה מדוע אין ביצת הטריפה בטילה ברוב!?

והרי ביצה נמכרת גם באומד, ואינה נחשבת לדבר חשוב, ומדוע שלא תיבטל ברוב!?

ומבארת עתה הגמרא היכן מצינו את דברי רבי מאיר בגדר דבר חשוב, ואת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשיטתו:

דתנן במסכת ערלה [ג, ו ז]:

מי שהיו לו חבילי תלתן [מין קטנית שממתיקים בו את התבשיל. רש"י] של כלאי הכרם - ידלקו. שדינם לשריפה, כדין כלאי הכרם.

ואם נתערבו החבילות הללו בחבילות היתר אחרות, ואפילו שוב חזרו נתערבו מקצת מן החבילות האחרות המעורבות [שהתערבו בהם חבילות הכלאים] בחבילות היתר אחרות - כולן ידלקו, דברי רבי מאיר. וכפי שתבאר המשנה את דבריו בסמוך.

וחכמים אומרים: יעלו, יתבטלו ברוב, ויותרו חבילות התלתן האסורות, ביחס של אחת איסור ומאתים היתר, כדין כלאי הכרם המתבטלים באחת ומאתיים ^[11].

ומסבירה המשנה שרבי מאיר אוסר את כולן מפני שהיה רבי מאיר אומר: את שדרכו למנות - כל דבר שיש לו חשיבות מחמת שהדרך למוכרו במנין ולא באומד - מקדש, אוסר את תערובתו אם הוא כלאי הכרם או ערלה, ומחייב את התערובת כולה בשריפה, וכלשון הכתוב בכלאי הכרם "פן תקדש המלאה, ודרשינן: תוקד אש.

ואילו חכמים אומרים: אפילו דבר שדרכו להמנות אינו חשוב כדי להיות מקדש, שלא להתבטל ברוב, ולאסור את כל התערובת, ולחייבה בשריפה בגלל חשיבותו, אלא רק ששה דברים, שהם חשובים במיוחד, בלבד ^[12].

רבי עקיבא אומר: יש שבעה דברים חשובים במיוחד.

ואלו הן ששת הדברים החשובים: אגוזי פרך [שם מקום], ורמוני באדן [שם מקום], וחביות יין כשהן סתומות, וחלפי [צלעות של] תרדין, וקלחי כרוב [שבארץ ישראל היה הכרוב גדול מאד], ודלעת יונית.

רבי עקיבא מוסיף דבר שביעי: אף ככרות לחמים של בעל הבית, שאינן של הנחתום, אלא נעשות באופן מיוחד, וחשובות הן מחמת ייחודן.

ומוסיפה המשנה לבאר:

כל דבר הראוי משבעת הדברים האלו להיות ערלה, דהיינו, דבר הגדל על האילן, כמו אגוזים, רימונים ויין - הרי הוא אוסר את התערובת כולה באיסור ערלה.

וכל דבר הראוי להיות כלאי הכרם, כמו ירק, חלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית - הרי הוא אוסר את התערובת כולה משום כלאי הכרם.

ואתמר ושנינו עלה על משנה זו, בביאור דברי רבי מאיר:

רבי יוחנן אמר: "את שדרכו למנות" - שנינו בדברי רבי מאיר. והיינו, רק דבר שאין לך אדם שמוכרו באומד אלא כל אדם מוכר אותו במנין מחמת חשיבותו, הוא הנקרא דבר חשוב שאינו בטל ברוב.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: "כל שדרכו למנות" שנינו, שדי בכך שיש כמה אנשים שמוכרים אותו במנין מחמת חשיבותו, למרות שאין הכל מחשיבים אותו כך, הרי הוא חשוב לדברי רבי מאיר שלא להתבטל ברוב ^[13].

ועתה מבארת הגמרא את הקושיה: הניחא לרבי שמעון בן לקיש, אפשר לבאר שהברייתא האוסרת ביצה שהיא ספק טריפה, הולכת בשיטת רבי מאיר, ולדעתו אין ביצת טריפה מתבטלת ברוב, היות ויש אנשים המחשיבים אותה שלא למוכרה באומד אלא במנין.

אלא לרבי יוחנן, הסובר שדבר חשוב הוא רק דבר שכל אדם אינו מוכרו באומד אלא במנין, ואילו ביצה יש המוכרים אותה באומד - מאי איכא למימר? כיצד נסביר לפיו את הדין שאין ביצת טריפה בטילה אפילו באלף? והרי לדבריו, אפילו לפי רבי מאיר, הביצה אינה חשובה!

ומשנינן: אמר רב פפא: האי תנא האוסר ביצת טריפה אפילו נתערבה באלף, לא רבי מאיר הוא - אלא תנא דברייתא של "ליטרא קציעות" הוא.

דתנא זה אמר: כל דבר שיש אנשים המוכרים אותו במנין - הרי הוא חשוב, ואפילו באיסור דרבנן הוא לא בטיל ברוב, וכל שכן באיסור דאורייתא, וכמו ביצת טריפה.

כל דבר איסור [כולל תרומה האסורה לזרים] שהתערב ברוב דברי היתר, הרי הוא בטל ברוב, מן התורה, ומותר לאכול את כל התערובת.

בכלל ה"תערובת" נכללים כל הדברים המסופקים אם הם מההיתר או מן האיסור, אך דברים שודאי לנו שהם היתר, אינם נכללים ב"תערובת", ואין הם מצטרפים כדי ליצור רוב היתר שיבטל את האיסור המעורב בו.

יש דברים שהחמירו בהם חכמים שלא יתבטלו ברוב רגיל, וכגון תרומה, שאינה מתבטלת ברוב רגיל, ואין התערובת כולה מותרת לזרים אלא אם כן יהיה בתערובת היחס של אחד תרומה למאה חולין.

אך, מאידך, בתרומה דרבנן נחלקו חכמים בצירוף של דברי ההיתר ליצירת התערובת ביחס של אחד למאה, אם הקלו בה לצרף לתערובת גם דברים שודאי לנו שהם היתר, באופן שיש להם קשר כל שהוא לתערובת.

דתניא: ליטרא [מידה מסוימת] של קציעות תאנים מיובשות, שהיו קדושות בקדושת תרומה, וקדושתן היא רק מדרבנן, לפי שמן התורה אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר [תבואה, יין ושמן], שדרסה [והיינו, שנהגו לדחוס את התאנים המיובשות ולדבקם לגושים גדולים על ידי דריסתם בכלים מסוימים, כגון "עגול", שהוא כלי עגול, שדוחסים בו את הקציעות עד שמתקבל גוש מדובק בצורה של "עיגול", או שדחסו אותו בחבית או בכורת] - הרי אם דרסה לליטרת הקציעות הקדושה בקדושת תרומה:

על פי עגול, בחלקו העליון של הכלי העגול, ולא דחסה בתוכו, ובתוכו נמצאים קציעות חולין, ונמצאים כאן עוד הרבה כלים עגולים שיש בהם קציעות חולין, ונתערב בהם הכלי העגול שבפיהו נמצאת ליטרת קציעות התרומה, ואינו יודע האדם שדרס את ליטרת קציעות התרומה באיזה עגול דרסה לליטרת התרומה.

או שדרסה לליטרת הקציעות של תרומה על פי חבית, ואינו יודע באיזו חבית דרסה.

או שדרסה על פי כורת, ואינו יודע באיזו כורת דרסה.

ואין כאן מאה פיות של כלים עם קציעות חולין כדי שנוכל לומר שמתבטל פי העיגול שיש בו תרומה במאה פיות עיגולין חולין.

רבי מאיר אומר: כך נחלקו בדבר זה רבי אליעזר ורבי יהושע:

רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו ביו"ט ראשון שריא ואוכלא דאפרת הוא כו'.

רבינא בריה דרב עולא אמר (לעולם) [הכא] בעומדת לגדל ביצים ור' יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא דמיא ביצה לפירות.

מיתיבי אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה כלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וספיקא אסורה.

ואם נתערבה באלף כולם אסורות.

בשלמא לרבה דאמר משום הכנה כיון דהכנה מדאורייתא היא הוי ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא.

אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי גזרה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו כל ספיקא דרבנן לקולא הוא. אמאי ביצה זו אסורה. ופריק רב אידי סיפא דקתני וספיק' אסורה אינה ביצה שנולדה ספק ביו"ט ספק בחול אלא כגון שהיתה שם תרנגולת טרפה ואחרת שלמה ונמצאת בקן ביצה זו ואין יודעין אם הטרפה ילדה או השלמה ילדה אותה שהיא אסורה.

ואקשינן בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין כלומר ביצה זו ביו"ט אסורה אבל למחר מותרת וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. לפיכך תני ואם נתערבה באלף כולן אסורות.

אלא ספק טרפה דבר שאין לו מתירין לעולם הוא ונבטיל ברובא.

וכי תימא ביצה חשובה וכל דבר שהוא חשוב לא בטיל אפי' באלף הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. כלומר זה שכתוב במשנה את שדרכו לימנות שנינו מקדש היה ר"ל שונה כל שדרכו לימנות מקדש. וכיון ששונה במשנתנו כל שדרכו שמעינן מינה ואפי' ביצה בכללם שדרכה לימנות אחת אחת אלא לר' יוחנן דאמר את שדרכו שנינו שאין בטלין אפי' באלף [והיינו] אלו השנויין במשנתנו בלבד. והן עשרה דברים. דאשכחן בירושלמי במסכת ערלה דר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשין וחד אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשין. ש"מ דאליביה דר' מאיר חולקין ר' יוחנן ור"ל. ואלו הן עשרה השנויין במשנה. ראשון בגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים כולן ידלקו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שני האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה וארגו בבגד ונתערב באחרים ואין ידוע איזו היא ר' מאיר אומר הבגד כולו ידלק. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שלישי חבילי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו באחרים כולם ידלקו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. באלו הג' חלקו. והודו לו על השאר. ועל זה שנינו שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש.

וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ואלו הן אגוזי פרך ורמוני באדן. חביות סתומות. חליפות תרדין. קולסי כרוב. ודלעת יוונית. ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית. פירוש מפני שהן גדולין. ואינן (במנין) [נמכרין] אלא אחד אחד.

הראוי לערלה ערלה. פי' כל מי שהוא מין אילן. כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות של יין או של שמן איסורן משום ערלה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. אבל חליפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יוונית שהן ירקות אין איסורן אלא משום כלאים. אבל איסור ערלה אין בהן. וזה ששנינו כי אין בטלין לעולם בזמן שהן שלמים. אבל אם נתפצעו האגוזים או נתפרדו הרמונים וכן כל כיוצא בהן לא הוו ממי שדרכו לימנות אלא עולין באחד ומאתים וראינו רבותינו שחשבו תשלום העשרה שהזכירו בתלמוד א"י כל הזבחים שנתערבו בחטאות מתות כו' והא דביצה וחתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות כו'. ומפרש בגמרא [יבמות פ"ב זבחים ע"ב] דבכל שדרכו לימנות ובאת שדרכו לימנות פליגי. (אלא) [ולא] סמכנו על זה דחזינא בה פרכא ולא השבנו על זה הפירוש שאין משיבין את הארי שלא בפניו. וחזרנו בעינייננו לפרש שמועה זו. הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו לימנות מקדש שנינו אליבא דר' מאיר איכא לרבויי אפי' ביצה דהא קתני ביה כל.

אלא לר' יוחנן דאמר את שדרכו אפילו לר' מאיר [והיינו] אלו העשרה שפירשנו מאין לנו לרבות ביצה ועמדה הקושיא אליבא דר' יוחנן ופריק רב פפא הכי זה התנא ששנה אחת ביצה שנולדה בשבת כו'.

תנא דלטרא קציעות הוא. דסבר כל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וכיוצא בה שלא יתכן להיות מותרת לזר לעולם אפילו בדרבנן לא בטיל דתניא ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול ואינו יודע כו':

רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש: ואפילו רבינא נמי משום משקים שזבו קא מפרש לה, דאי לא לא תיקשי ליה ולא מידי אף אם אמרה לנפשיה. וקשיא לי דכיון שכן אמאי לא קאמר ואף רבי יוחנן ורבינא סברי גזרה משום משקין שזבו, וניחא לי דאיכא למימר דרבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה.

אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת הכא בצריך למקומו של כלי וכדאיתא התם בפרק כירה (שבת מג, א) גמרא אין נותנים כלי תחת הנר, ושמעינן מינה דכלי הניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו מניחו באיזה מקום שירצה, והיינו שכופהו כאן על הביצה, וכדמוכח נמי מהנך טובא דאקשינן עליה דרבי יצחק חבית של טבל שנשברה מביא כלי וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכופין כלי תחת הנר וכולהו מוקמינן דצריך למקומן, וכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו אלא ודאי כדאמרינן, וכן כתב שם רש"י ז"ל (ד"ה בצריך). ולמאן דאמר דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל הכא נמי אפילו נטלו ממש לכסות את הביצה.

נתערבה באלף כולן אסורות. פירש ר"ת ז"ל: דאודאי קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אפילו בדאורייתא. ולפי פירושו הא דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וליבטיל ברובא, הכי קאמר אי אמרת בשלמא האי ספיקא דקתני ספק יום טוב ספק חול קאמר היינו דקתני שאם נתערבה באלף לא בטלה אלא אי אמרת ספק טריפה ודאי נמי כי נתערבה ליבטיל ברובא, וזהו דוחק קצת. אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ספק ספקא להקל אלא בב' ספקות הבאות מכח התערובת, כגון (זבחים עד, א) טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דכל חדא וחדא דאיכא ברובא שני יש בה ספק ספקא, דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן עכשיו שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא הראשון שנפלה בו, אבל כאן מה תאמר שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא [היא] גופא שריא, והלא מתחלתה אסרתה והיאך תחזור ותתירנה אחרי שהספק בגופה ממש, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר.
ומיהו איכא למידק מדתנן התם במסכת ערלה (פרק ג משנה ה) הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, ואלו נתערבה באחרים לא קתני דאלמא משמע דאם נתערב באחרים לא ידלקו וטעמא משום דהוי ספק ספקא ואף על פי שהוא בעצמו נתערב שם, ויש לומר כגון שנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו יודע אם האיסור נחתך דהשתא אם נתערב באחרים הוי ליה ספק ספקא. וקשיא לי בהא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון והתם אין הספקות באות מכח התערובת ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספקא להקל. ויש לתרץ דהתם שאני שאי אפשר לה לדון לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך תתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בזו שהיא ספק חול ספק של יו"ט שמי[ד] עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרים ונתוסף בתערובת ספק זה השני. ומכל מקום בירושלמי (פ"א ה"א) מצאתי סיוע לדברי ר"ת ז"ל, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול (ב)כך היא אסורה לטלטל נתערבה אחד במאה או אחד באלף כולן אסורות, מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור, נשרים ספק מהיום נשרו ספק נשרו מאתמול ברם הכא יש כאן [אחת] אסורא והיא מוכחת על כלן, עד כאן.
ומדברי ר"ת ז"ל נלמוד דכל ספק ספקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר, דהא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואפילו הכי דוקא ודאי אבל ספק לא, וטעמא משום דכל שהוא בספק ספיקא התר גמור משוינן ליה ואם כן אפילו לשיש לו מתירין (למה) [נמי]. הלכך אפילו בריה דלא בטלה או דבר שדרכו לימנות כל שיש בו ספק ספקא מותר לאלתר, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספיקא בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי לקמן דבדבר שיש לו מתירין אסור, דהתם היינו טעמא דכיון דבספק אחד כנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקלת בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו.

בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ליה ספיקא דאורייתא. פירוש: משכחת לה דאורייתא ביום טוב אחר שבת ומתניתא אית ליה אוקמתא, אלא לרב יוסף ולרב יצחק גזרות דרבנן נינהו ולא משכחת לה לברייתא אוקימתא. והא דלא מקשו מינה ג"כ לרב נחמן דהא מוקצה נמי דרבנן היא היינו משום דכבר אידחיא ליה בקושין, ואי נמי דאמר לך רב נחמן דהאי תנא סבר מוקצה דאורייתא וכדבעי רבה למימר בפרק אלו עוברין בפסחים (מז, ב).

אלא לרב יוסף ולרבי יצחק קשיא. תמיה לי אמאי לא תוקמא כתנאי דלקמן (ביצה ד, א) דתניא נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין הוא מחלוקת, דאלמא תנא קמא לית ליה הכנה דרבה אלא הוי טעמא או משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ולרבי אליעזר אית ליה הכנה דרבה, והלכך ברייתא דהכנה כרבי יהודה משמיה דרבי אליעזר ורב יוסף ורבי יצחק כתנא קמא. ויש לומר משום (דדחיא) [דההיא] לא מפרשא דהוי טעמא דתנא קמא משום פירות הנושרין [ו]לא משום משקין שזבו אלא דלמא כולהו אית להו הכנה דרבה כיון דאשכחן האי ברייתא דאית ליה הכנה דרבה, אלא דלמא טעמא דתנא קמא דהתם משום דביומה מדינא שריא אם כן אין כאן הכנה ומדינא שריא, ואפילו לרבה לא אשכחן ליה דאסר בכי הא אלא דרב הוא דאמר הכי דקסבר דכיון דמדאורייתא ביום טוב אחר [השבת] נולדה בשבת אסורה ביו"ט מדרבנן. והא דאמרינן לקמן לאו למימרא דתנא קמא שרי מטעמא דמילתא דר' יוחנן אלא אעיקרא קאי, כלומר נולדה בזה אסורה בזה כרב או מותרת כר' יוחנן תנאי נינהו ולאו מטעמייהו ממש אלא מר אמר הכנה דאורייתא ממש אית לן דרבנן לית לן ומר סבר אפילו דרבנן אית לן כדאמרינן, כן נראה לי.

מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כלן ידלקו וכו'. חבילי תלתן מפורש בירושלמי: כמה היא חבילה עשרים וחמשה זרדים.

נתערבו באחרות. יש ספרים שכתוב בהם ואחרות באחרות, ורבנו תם ז"ל לא גריס ליה דהוי ליה ספק ספקא, ובפרק התערובות בזבחים (עד, א) (ממש) [משמע] דליכא תנא דאית ליה ספק ספקא אסור אלא לרבי יהודה דברייתא בלבד, דאמר שמואל התם טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא כולן אסורות ופריך (מטעם דשמואל) [התם אשמואל] מברייתא דשרי' ולא משכח תנא דקאי כשמואל אלא לר' יהודה דברייתא דאסר ספק ספקא בכל האיסורין ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואי איתא לימא קאי כתנא דהא מתניתין. ועוד תדע דהתם במסכת ערלה דאיתא (להו) [להא] מתניתין קתני (פ"ג מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב(ה) באחרים כולן ידלקו, וקתני התם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני, וכן נמי קתני התם האורג מלא הסיט מצמר [הבכור] בבגד ידלק ולא קתני ביה נתערב באחרים כדקתני גבי חבילי תלתן וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה, והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט דמשתרי מטעם ספק ספיקא.
ויש מפרשים דאפילו גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות, ואצטריך ליה לאשמועינן כי האי גוונא אף על גב דאיכא תרי רובי, ודכוותיה איכא בסוף פרק קמא דכתובות (טו, א עיי"ש) הולכים אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואפילו עיר קטנה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא.

כולן ידלקו. ואם תאמר אמאי ידלקו לסגי ליה בהולכת הנאה לים המלח, כאותה ששנינו בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט, ב) גבי אשרה נטל ממנה עצים ואפה את הפת ונטל ממנה כוש וארג בו את הבגד ונתערב עם אחרים ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים, ואיפסיקא הלכתא התם בהדיא כר' אליעזר, ויש לומר דהתם הוא משום דליתיה לממשות אסורא בעיניה אבל הכא דאיתי' בעיניה לא. וההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמרא דשרינן נמי בהולכת הנאה לים המלח (שם), התם לא שרינן ליה בהולכת הנאה לים המלח אלא היתר הנאה כגון למכור לגוים או ליתן לפועליו עכו"ם ולא שיהנה גופו בדבר, ואלו היה בעי לזבוני נמי כוליה חמריה לעכו"ם בבת אחת חוץ מדמי ההוא חבית שרי, הילכך לא שרינן למיכל מכל הני חבילי תלתן בהולכת הנאה לים המלח.
ואם תאמר מכל מקום ימכרו כלן לגוים חוץ מדמי האיסור שבהם וכדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דעבודה זרה (עד, א) גבי יין נסך שנתערב ביין (כיון) תירצו אותה בירושלמי מס' עבודה זרה (פ"ג הי"ג ופ"ג דערלה שם) דחיישינן בהו דילמא הדר ביה עכו"ם ומזבין לישראל וכאותה שאמרו (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם, אבל ביין נסך ליכא למיחש דהא לא זבנינן ליה והוא הדין לכל הדברים שאין נקנין מעכו"ם.

כולן ידלקו. כתב רבנו שמשון ז"ל: ולא מבעיא (דאמרינן לזבנינהו) [דאסרינן לבדרינהו] כדמוכח בפרק התערובות (זבחים עג, ב) דגזרי' שמא יבאו י' כהנים בבת אחת והכי נמי גזרה שמא יבואו עשרה בני אדם, אלא אפילו אתרמי דניידי מאליהן אסירי משום האי גזרה דכיון שהיו קבועים שעה אחת ונאסרו תו לא משתרו, כדמוכח מילתיה דרב יהודה דהתם (עד, א) דטבעת של עבודה זרה כשנפלה למאה ופירשו ארבעים לצד אחד ונפלו לאלף שרו, ומשמע דוקא שנפלו לאלף הא פירשו ולא נתערבו אסירי ואף על פי דפירשו משמע מאיליהן, וכן קתני בברייתא גבי כוסות.
ואם תאמר דבנזיר פ' הריני נזיר מן הגרוגרות גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה (יב, א) משמע דבשוקא מצי לקדושי אי לאו משום דהדרא לניחותא ולא חשבינן לה ניידא ואפילו בשוקא חשיבא קבועה, ואמאי הלא נאסרה בבית מקום קביעות, ויש לומר דשאני התם דלא שייך בכל נשים שבעולם גזירה שמא יבואו כל העולם. ועוד דכולא שמעתא דהתם אינו אלא קנסא בעלמא מפני שהכניס עצמו בספק, וכן בההיא דקן סתומה (שם), והא דקאמר ואלו שאר קיני' דעלמא [מיתקנן] מיהא דאפילו לדידיה שרו קא דייק. (וגרע) [ותדע] מדלא אסרינן כל אנשים שבעולם בנשים שהיו קטנות באותה שעה והיה להן אבות שמא קבלו אביהן הקדושין מזה האיש והן אינן יודעין. והא דמייתי לה בפרק התקבל (גיטין סד, א) ולא קאמר האי טעמא, היינו טעמא משום דאי לאו דאמרינן בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא כהאי גוונא לא היו קונסים אותו, ע"כ.

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. פירש רש"י ז"ל: יעלו כלומר: יסלקו אחד מהן והשאר מותרין. ואינו מחוור דבהדיא תנן בריש פ' ב' דערלה ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים, ואף על גב דבתרומה שנינו שצריך להרים דוקא תרומה משום גזל השבט.

ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו. ואיכא למידק דהא שמעינן ליה לר' מאיר בסמוך גבי ליטרא קציעות דעולה לכ"ע במאה ואף על גב דליטרא קציעות חשבינן לה מכל שדרכו לימנות כדאיתא בסמוך, ועוד דהא כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן לדעת ריש לקיש דאמר במסכת יבמות (פב, ב) דקדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבוא וכיון שכן אף הן יעלו באחד ומאתים ככל שדרכו לימנות, דכל שהוא מדרבנן ומכל שדרכו לימנות עולה וכדאמר ריש לקיש גופיה ביבמות בפרק הערל (שם) דתרומה בזמן הזה דרבנן וקא מייתי ראיה שאני שונה עיגול בעגולים עולה. ויש לומר דהתם איכא תרי דרבנן חדא תרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ מה שאין כן בכלאי הכרם דליכא אלא חדא דרבנן. ואין זה מחוור בעיני דתלתן אינו (דרבנן דבר תורה) [דבר תורה אלא דרבנן]. ויש לומר דכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהם כל שדרכו, אף על פי שהם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן. ואי נמי יש לומר [דה"ק] שהיה ר' מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש, ואם כן בכלאי הכרם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן את שדרכו וחבילי תלתן (משדרכו) [מאת שדרכו] לימנות היא אף לריש לקיש.

הא דתנן: ליטרא קציעות שנדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה. ולא אמרינן בכל חד מינייהו לא זהו שנפל שם ולישרו כולהו, כאותה שאמרו (תרומות פ"ז מ"ה) שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו דתרומת תאנים נמי דרבנן היא והוה לן למימר בה שאני אומר, כבר פרשתיה ביבמות פרק הערל בס"ד (פב, ב ד"ה וסבר).

ביצה זו שנולדה בשבת או ביו"ט שאמרנו עליה שלא תאכל הן מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומתורת מוקצה הן מן העומדת לאכילה ומתורת הכנה הואיל ומ"מ נאסרה באכילה אין מטלטלין אותה אפילו לצורך כגון לכסות בה פי צלוחית או לסמוך בה כרעי המטה ויראה לפרש במטה זו שהוא כלי ששוליו עגולים ומשתמשים בו בסעודתם והוא צר וארוך כעין מטה ונוטלין אותו בשפת השולחן מלא מים ומזומן להם לנטילת ידים שבין מאכל למאכל ומתוך ששוליו עגולים אין צריך להגביהו כדי ליטול אלא שמ"מ הוא צריך לסמכו באיזה דבר בצדדיו שלא יפלו מן המים על השולחן וכבר שמעתי לקצת חכמי הערב שהם רגילים להשתמש בכלי שכעין זה לדבר זה וקורין אותו חמיטה אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר שמותר לטלטל כלי הראוי לטלטול אף לצורך דבר שאין ראוי לטלטול שאין הלכה כדברי האומר שבת מ"ג ב' אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואע"פ שבמסכת שבת מ"ב ב' אמרו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה טעם הדבר הוא מפני שמבטל כלי מהיכנו שלא יוכל עוד לטלטלו אבל בכאן כל זמן שרוצה ליטול הכלי הרי יכול ליטלו ומפני זה פירשו בתלמוד המערב שלא הותר כן אלא בדרך שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שמא מתוך כך יבא לטלטל הביצה:

היתה ביצה זו ספק אם נולדה ביו"ט אם לאו אסורה ואם נתערבה ביצה זו הן ביצת הודאי הן ביצת הספק באחרות כלן אסורות ואע"פ שבספיקא מיהא יש כאן שתי ספיקות שהרי היא גופה ספק וכשנתערבה ולא הוכרה יש על כל אחת שתי ספקות מ"מ העלו בסוגיא זו שמאחר שיש לה היתר אחר יום טוב אינה בטלה אפילו באלף ויש באין באיסורה מצד עצמה שלא נאמר לדעתם ספק ספקא אלא בתערובת אחר תערובת וכמו שהתבאר בזבחים אבל זו שספיקה הראשון ספקת הגוף הוא נעשה מ"מ גוף האיסור ואין בתערובתה אלא ספק אחד וזהו עקר וחכמי הצרפתים משיבין בה מצובע מלא היסט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא ופרשו בה שאם נתערב באחרים הותר מכח ספק ספיקא ואע"פ שמלא היסט בעצמו נתערב שם ותרצוה בשנחתך מלא היסט ואין ידוע אם נחתך האיסור אם לאו ולמדת מ"מ שאפילו ודאי שנתערבה באחרות ואחרות באחרות כל שהוא בתערובת שני הותר וקצת חכמי צרפת פרשו זו של נתערבה באחרות על ביצת הודאי שביצה שודאי נולדה ביו"ט הוא שאוסרת תערובתה אבל ביצת הספק מותרת ומדין ספק ספקא וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר ספק הכן מותר הכא אסור נשרים ספק היום נשרו ספק אתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כלם ולדעת זה לא אמרו נתערבה באחרות כלן אסורות אלא אודאה אבל ספק אינה אוסרת תערובתה שכל ספק ספיקא מותר אף בשל תורה ואף בעבודה זרה כמו שהתבאר בזבחים ואין בזו איסור לדעתם אף ביש לו מתירין ואף בבעלי חיים או דבר שדרכו לימנות אלא היתר גמור הוא וכעין ראיה אצלם מה שאמ' נתערבה בלשון נקבה ואלו נאמ' על הספק היה לו לומר נתערב שהספק לשון זכר הוא והם גורסין בשמועה זו וספקא אסור ואין הדברים נראין:

ומ"מ צריך שתדע שאף לדעת המכשיר בה אין לסמוך על זה להתיר ליקח ביצים או פירות שיש במינן במחובר מחנוני גוי אע"פ שיש כאן שתי ספקות אחת שמא נולדו או נלקטו בחול והשנית שמא היום חול הוא שאין עקר דין שני ספקות אמור אלא כשאותן שתי הספקות בגוף אחד ויש חולקין בזו וקצת רבני צרפת מתירין מטעם זה כל ספק מוכן ביו"ט שני ואנו נוהגין לאיסור וכן עקר ויש מתירין בביצים מטעם אחר והוא שהולכין אחר הרוב אף באיסורין כדין האמור בקטן וקטנה לענין ייבום ואינו נראה כן שכל שיש לו מתירין אין מקילין בו משום רוב וכן רוב העולם נוהגין באיסור:

וכן תדע שאין גורסין כאן ואחרות באחרות שהרי יש כאן ספק ספיקא אף בתערובת ולא נאמר כן אלא בעין שאף ספק ספקא שבהן אסורה לדעת ר' יהודה אע"פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר בשלישי של ע"ז ויש גורסים ואחרות באחרות ופרשוה בשנתערבו כלן:

כל דבר שודאו אינו אסור אלא מדברי סופרים ספקו מותר לכתחלה וכל שודאו מן התורה ספקו אסור וזהו שאמרו כאן בשלמא לרבה ספקו דאוריתא היא כלומר דמוקמינן לה ביו"ט אחר השבת ויש דברים שאנו נוהגין איסור בספק שלהם אע"פ שאין איסור בודאם אלא מדברי סופרים מחשש שמא יבאו בהם לספק תורה כגון מעשר בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ואע"פ שבחשיכה בודאי אין איסור מעשר אלא מדברי סופרים ואעפ"כ נאסר בספק חשכה מפני שמא מתוך המעשר יבוא לברור והברירה היא אסור תורה ויש דברים שאין בודאם איסור תורה כלל ואף ספקם אסור כגון גבינת הגוים שאין ודאה אלא מדברי סופרים שהרי החלקת פניה בשומן חזיר או העמדתה בעור קיבה אין בה איסור תורה לדעת קצת מפרשים כמו שיתבאר במס' חולין וכל שכן לדעת האוסרה משום נקור כמו שיתבאר במקומו ואעפ"כ נאסרו כל הגבינות אף ספקותיהן ויראה לי טעם הדבר באלו מפני שעקר גזרתם על הספקות היתה ודנוה כודאי ואלו לא גזרו אלא על הודאי היינו מתירין את הספקות ומ"מ כל הספקות אם יש לאותו ספק מתירין אסור וימתין לה עד שיגיע זמן התרו:

ומ"מ יש חוככין בכלל זה ממה שאמרו לערב ולהטביל בין השמשות אע"פ שאף בשבת אין אסורן אלא דברי סופרים וכוללין בזה שאף בדברי סופרים לכתחלה אסור וזו של ביצה הואיל ואינה יכול לאכלה ביומה דיעבד הוא וזו שאמרו במסכת ע"ז ז' א' שכל שאחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שוים בחכמה ובמנין הלך אחר המיקל וכן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כל אלו הואיל והם חולקים בגוף הגזרה מספיקא אין מחזיקין באיסור וכן מה שאמרו ביבמות פ"ב א' שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד חולין ואחד תרומה נפלה זה בתוך זה מותר אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין והעמדנוה בתרומה דרבנן בזו הואיל ונתערבה דיעבד הוא אבל עירוב ועשור והטבלה הוא משים עצמו בה לכתחלה ומתוך כך אסור ומכאן הם למדים שהלוקח בגדים תפורים מן הגוים צריך להתיר התפירה אע"פ שאותן הכלאים דרבנן שהרי הוא הכניס עצמו באותו קנין מספק וספק מוכן לדעתנו שאוסרין אותו אפשר שודאו מן התורה ולמאן דאמר מוקצה דאוריתא ואף לדעת האומר דרבנן הואיל ויש במין המוקצה מה שהוא מן התורה גזרו בכלם וקצת מפרשים חוככין להקל מכח כלל זה שאם נתן גוי לישראל גבנים מותרין מספק סופרים ואינו כן שבודאי עקר הגזרה על הספקות היתה כמו שביארנו:

תרנגולת שהיתה ביצתה במעיה ונטרפה וילדה אותה ביצה אחר הטרפות אסורה אע"פ שנוצרה קודם הטרפות שמ"מ נגמרת היא באיסור ואפילו לא היתה טרפה ודאית אלא ספק טרפה כגון שהוכתה בראשה ולא נודע אם נקב קרום של מוח אם לאו אסורה שהרי ספק של תורה הוא וכן כל ספק שבה כגון שהיו לו אחת כשרה ואחת טרפה ואינו יודע בביצה זו אם נולדה מן הטרפה אם מן הכשרה אלא שבספק טרפה משהין אותה ערימה הראשונה ואם חוזרת וטוענת מתירין אותן כמו שיתבאר במקומו אבל ביצת עוף שנתנבלה בשחיטתה כל שנגמרה בקליפתה עד שכיוצא בה נמכרת בשוק כשרה שהרי לא גדלה באיסור נבלה וכן מצאנוה לגדולי המחברים בקצת ספרים בספר קדושה אלא שברוב ספרים לא מצאנוה ואע"פ שבמסכת עדויות אמרו עליה בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין כבר פירשו בתלמוד המערב שבפרק זה דההיא למשנה ראשונה נאמרה והיא אותה שנאמרה במסכת ע"ז שהחלב הכנוס בתוך הקיבה לא נחשב כפרשא דעלמא הא למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה וגדולי הדורות פסקוה לאיסור בפרק גיד הנשה וממה שבית הלל אסרוה ולא חששו לדברי תלמוד המערב ואף אני מסתפק בהם ממה שראיתי שאמרו שם ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר באה וכן שהדברים שם מבולבלים וקשים בפירושן אלא שרוב מפרשים סוברים שלמשנה אחרונה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש מביאין ראיה לאיסור ממה שאמרו בפרק טרפות ס"ג ב' לוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות אלמא דביצת נבילה אסירא ואף גדולי המחברים הביאוה בלשון זה אלא שאנו מתרצים דהתם סרכיה נקט ואשגר לישן הוא ומ"מ נבלות לאו דוקא אלא שמא בנבלה שמתה מאליה שאף היא לפעמים נקראת נבלה:

ביצת טרפה או ספיקה שנתערבה באחרות בטלה ברוב הואיל ואין לה מתירין ואפילו אחת בשתים בטלה שכל איסור שאינו נבלל זה בזה ואינו מדברים החשובים בטל ברובו ואע"פ שבמסכת חולין צ"ז ב' אמרו שביצה צריך ששים ואחת של היתר דוקא בשנתבשלה עם האחרות ונתנה טעם לאחרות כגון ביצה שיש בה אפרוח או ביצה בלא אפרוח שטרפה עם המותרות בקערה והרי הוא כדין כל שאר איסורים אלא שבשאר איסורין בששים וביצה בששים ואחת מפני שאין הביצים שוין כללו של דבר לא נאמר ששים אלא לח בלח או דבר שנתבשל כמות שהוא עם דברים של התר ונתן בהם טעם או כגון חיטים של איסור שנטחנו עם של היתר שהרי נתערב הכל אבל יבש ביבש אם הוא מין במינו אחד בשנים בטל ובלבד שיבשל או יצלה כל אחד בעצמו ואם בשל הכל כאחד צריך ששים ואע"פ שיש בקצת דברים אלו חולקים כך יצאה הוראה פשוטה מחכמי צרפת ובפירוש כתבו על שפוד של נבלה שנתערב עם שנים או שלשה שפודין של שחוטה ואין האיסור ניכר שצולה כל אחד בפני עצמו ומין בשאינו מינו אף ביבש צריך ששים ודברים אלו יתבאר עקר שלהם במסכת חולין:

יש כוללין בדיני הביצה שאפילו נתבשלה קלופה אינה פולטת ומפרשים מה שנאמר עליה בפרק גיד הנשה צ"ז ב' והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא אפילו בקלופה וכן מפרשים גיעולי ביצים האמור בפרק טרפות ס"ד ב' ביצה שנתבשלה עם האחרות או עם תבשיל שאין פליטתה אלא זיעה בעלמא וכבר פרשנוה שם בדרך אחרת ומ"מ לדבריהם אם נתבשלה ביצה שנולדה ביו"ט בשוגג עם התבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניחה עד למחר וכן נעשה מעשה בלוניל בטפילה שקורין פאנאדאה ומ"מ ביצה שנתבשלה עם דברים האסורים אסורה שאע"פ שאינה פולטת בולעת היא ואפילו נתבשלה בקלפתה:

יש דברים שאינן בטלים לעולם מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במסכת חולין והם כל שהוא בריה כגון זבוב או פרעוש ואע"פ שגיד הנשה בכלל זה הביצה מ"מ אינה בכלל כמו שיתבאר במסכת חולין בפרק גיד הנשה וכן חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לדעת קצת אינה בטלה כמו שיתבאר במקומו וכן דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו ויש אומרין אף שלא במינו אלא שהעקר כדעת ראשון כמו שביארנו בפרק גיד הנשה וכן דבר חשוב במינו ושיהיו כל אדם אפילו עשירים שבהם מיקרים אותם שלא למכרם אלא במנין ואין הביצה ממין זה ומהו ממין זה אגוזי פרך ר"ל שנפרכות ביד ורמוני בדן והוא שם מקום וחביות סתומות של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר שכל שהן סתומות היין חזק וחשוב וכשנפתחת מפיגה את טעמה וחילפי תרדין והוא מין אחד של תרדין שאינם חלקות אלא משעירות מעט ומשמושן קשה וגחור והוא הוא לשון חילפי והם חשובות במינן והם כעין הנקראות עכשו בורייא"ש וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו ודלעת יונית והיא החשובה שבדלועין אצלם וככרות של בעל הבית שאינם עשויים לימכר והם גדולים וחשובים ומתוך כך הם מקדשים את תערובתן ונראה לי שלא הוזכרו אלו אלא מפני שהם דברים שיש במינן הרבה מינים וזו חשובה שבכלן ומעתה כל הדומים לאלו מדברים שיש במינן מינין רבים ואותו דבר הוא המין החשוב שבאותו המין בדין זה וזהו שאמרוה כן בחתיכה הראויה להתכבד אע"פ שאינה משבעה דברים וכן זהו הענין שהאגוזים מקדשין תערובתן אע"פ שאינן שוות אלא מעט [ובהמה גדולה שוה כמה] בטלה שאין הדבר תלוי אלא בשנוי המין ולעלויא ואם נתפצעו האגוזים ונפרצו הרמונים ונפתחו החביות ונחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות בטילות כדינן באחד ומאתים אם ערלה כגון באגוזים ורמונים אם כלאי הכרם כגון כרוב ותרדין וכן בככרות אם הם תרומה באחד ומאה וכן בריאה שנחתך ממנה אבר אחד וחתיכה שנחלקה לשנים והנבלה כלה שלמה אינה קרויה בריה ולא ראויה להתכבד אלא נתחין שבה הראויין ועקר דברים אלו יתבאר במסכת חולין:

ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו שסתם בני אדם מוכרים אותם במנין אע"פ שהעשירים אין מדקדקין בכך ואע"פ שבבהמה אמרו בזבחים ע"ב א' שהיא מכל שדרכו בשמועת חטאת שמתו בעליה שנתערבה במאה חטאות אף בהמה בכלל זה הוא שהעשירים מוכרין לפעמים כל העדר בבת אחת ואין מדקדקין במנין ואת שדרכו למנות פירושו שאף העשירים קפדים שלא למכרו אלא במנין והביצה הרי היא מכל שדרכו לימנות ולמדת שאף בדברים החשובים הרבה דוקא בכגון אלו החשובים במינם:

מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם והם ראויים למתק בהם את הקדרה ידלקו שכלאי הכרם אסורין בהנאה ולא סוף דבר חבילה אלא אף בשאין שם חבילה ולא תפש לשון חבילה אלא לדעת האוסר את תערובתה שהחבילה היה סבור בה שהיא דבר חשוב ופרשו בתלמוד המערב שבמסכת ערלה כמה היא חבילה כ"ה עירין ומ"מ לענין פסק אף חבילות עולים באחד ומאתים:

ולענין ביאור מיהא לרבי דאמר כלן ידלקו ואף לרבנן כל (שיש) [שאין] שם מאתים של היתר יש שואלין ויוליך דמי הנאתו לים המלח כמו שנאמר בעצי אשרה שאפה בהן את הפת בשלישי של ע"ז מ"ט ב' ומתרצים דהתם שאני דליתיה לאיסורא בעיניה אי נמי ע"ז שאני שתופשת דמיה ובהולכת הנאה סגי שהרי דמיה כהיא עצמה הן אלא שהרבה מפרשים כתבוה כן אף בשאר איסורין ומתרצים כתירוץ ראשון ומ"מ הלכה בזו שבכאן כחכמים ואף החבילות בטלות באחד ומאתים:

ולענין כל שדרכו ואת שדרכו דקאמר ר' יוחנן את שדרכו וריש לקיש כל שדרכו י"מ שעל דעת ר' מאיר נחלקו ולמדין ממנה לפסוק כר' מאיר להיות חבילי תלתן מקדשין וכנגד מה שפסקנו ולומר שכל דבר חשוב אינו בטל אע"פ שאינו משבעה דברים ואינו נראה שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן שר' עקיבא בכלל הרבים אלא שאנו מפרשים דר' יוחנן וריש לקיש אליבא דרבנן פליגי דלריש לקיש כל שדרכו שנינו ועליה אמרו שאינו מקדש אלא שבעה דברים הא כל שיש לו חשיבות גדול אע"פ שאינו משבעה דברים מקדש ולר' יוחנן את שדרכו שנינו ועליה אמרו שאף באלו דוקא באותם הדברים או כיוצא בהם והלכה כר' יוחנן על הדרך שביארנו שיהא דבר החשוב במינו ושיהא מאת שדרכו לימנות וי"מ ששני אלו דבר אחד הוא:

לדידי אפילו בראשון שריא. וא"ת והיכי עביד כבית שמאי ולא כבית הלל דאסרי במתניתין. ולי נראה משום דר' אליעזר הוי רביה דרביה דר' יהודה וסבירא ליה כר' אליעזר דשמותי הוא ותנא קמא דר' יהודה כבית הלל. ומעתה לא קשיא לן הא דר' יצחק ומפרש מתניתין משום משקין שזבו דהא איהו טעמא דבית הלל קאמר ואם כן ר' יצחק כתנא קמא דר' יהודה סבירא ליה ולא כר' יהודה כן נראה לי.

כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. וגרסינן עלה בירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה.

נתערבה באלף כולן אסורות. פירש ר"ת דאודאה קאי דאלו אספיקא לא משום דהוי ספק ספיקא ושריא. ורבינו יצחק ז"ל פירש דלא מיקרא ספק ספיקא אלא היכא שבאו שניהן מכח התערובת אבל הכא ספיקא קמייתא דספק נולד או דספק טריפה היא ובתרייתא ספק תערובת היא. ומהאי טעמא אסר ז"ל בספק טרפה שנתערבה רגליה ברוב רגלים של בהמות כשרות. וגם אסר בארי שנכנס לעדר ולא נודע אם דרס ברגל דאין דריסה ברגל ואם תימצי לומר דרס ביד מכל חדא וחדא איכא למימר לא זו דרס וכן כל כיוצא בזה. והא תנן במסכת ערלה הצובע בקליפי ערלה מלא היסט וארגו בבגד ואין ידוע אי זו היא ר' מאיר אומר ידלק וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואילו נתערבו באחרים לא קתני דמשמע דאם נתערב באחרים מותרין ואף על גב דהיסט בעצמו נתערב שם. וי"ל דמיירי כגון שנחתך מן הבגד מלא היסט ואין ידוע אם האיסור נחתך אי לא. וכתב מורי הרב נר"ו דדוקא כשנחתך מלא היסט ולא נאבד שאם נאבד אפילו אותו בגד עצמו שנתערב בו מותר ולא ידלק מפני שאני אומר שאותו היסט שנאבד היה אותו הצבוע בקליפי ערלה. וכדאמרינן פרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות. ודוקא לים הגדול אבל אם היה במקום אחר עדיין באיסורן עומדין. והראיה בזה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונאסר הכל ואחר כך נפלה כשיעור התרומה למקום אחר שחוזר ומדמע ועדין הראשון באיסורו עומד. וכן בדין שלא נאמר כל דפריש מרובה פריש אלא להתיר אותו שפירש אבל הנך כולהו באיסורן עומדים. ובמה שאנו אומרים שהאיסור בטל יש בו דינים חלוקים שאם נתערב אחד בשנים שהאיסור בטל צריך שיאכלם אחד אחד שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל האיסור כיון שאוכל הרוב ביחד ודמי לשני שבילין ובאין לישאל בבת אחת. ואם האיסור חמור כגון תאנה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלה אחת מהן לים הגדול שהשאר מותרות אוכלין שתים שתים כדי שיאכל מן ההיתר על כל פנים כדאמרינן בזבחים גבי ראש בין הראשים שמקריבין שנים שנים עד כאן לשונו.

כולן אסורות. וא"ת ולישקול דמי איסור שבו ולשדינהו בנהרא והשאר יהא מותר כדאמרינן בפרק כל הצלמים גבי ההיא חביתא דחמרא דיין נסך שנתערב עם שאר חביות דלשקול ארבעא זוזי ולשדינהו בנהרא. וי"ל דהתם ודאי לא התירו שאר חביות לשתות אלא למכור לנכרי וליהנות מן הדמים והכא נמי מאי אסורות אסורות לאכול הביצים קאמר אבל למכור וליהנות מן הדמים שרי. ובתוספות אסרו ואמרו דלא שרו אלא יין נסך או עבודה זרה או עצי אשרה שתופסין דמיהן והאיסור נתפס על הדמים והוי כאלו משליך האיסור אבל בשאר מילי לא. ולמכור הכל לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמרינן גבי יין נסך לא משום דחיישינן דלמא הדר ומזבין ליה לישראל. והרשב"א האריך בזה. ואי נמי דינא קתני ולא תקנתא.

הא דאקשינן ונבטל ברובא פירושו ברובא ממש חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי ואפילו מדרבנן. והוא שיאכל כל אחד בפני עצמו כמו שפירש מורי נר"ו. ועוד טעמא כדי שלא יתן טעם זה בזה. ויש מפרשים דמדרבנן אפילו יבש ביבש בעי ששים ואם כן הכי מקשה תבטיל ברובא הראוי לו דהיינו ששים והוא דחוק מאד.

הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. כלומר דכל דבר שפעמים נמכר במנין אף על פי שפעמים נמכר באומד לא בטיל וביצה נמי נמכרת היא במנין וכיון שכן לא בטלה אף על פי שפעמים נמכרת באומד. אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו כלומר את המיוחד דדוקא נמכר במנין משום חשיבותו לא בטיל אבל היכא שפעמים נמכר באומד בטיל. מאי איכא למימר דהא ביצה נמי פעמים נמכרת באומד. ותיפוק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בעלי חיים ולא בטלה. תירץ ר"י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחלת בריתה.

נתערבו באחרים כולן אסורות. רבינו תם ז"ל לא גריס ואחרים באחרים משום דהוי ספק ספקא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן התם במסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערבו באחרים כולם ידלקו ואמרי התם נמי הצובע מלא היסט בקליפי ערלה ידלק וכו' ולא קתני נתערב באחרים כדקתני בכל הני היינו משום דיכול להסיר מאחד מהם מלא הסט ומשתרו מטעם ספק ספקא אם נתערב באחרים. ומורי הרב נר"ו הקשה עליו וכתב דהיאך יכול להסיר מלא הסט כדי להתירן והא אין מבטלין איסור לכתחלה דאפילו באגוזי פרך אמרינן פרק הנזקין שאם פצען במזיד שאסורים והכא לא שנא שאם חתך מלא הסט כדי להתירן שאסורין. ואין לומר דלא דמי הא לאגוזי פרך אסורין שנתערבו עם של היתר ופצען דשאני התם שהן נשארים לשם אבל כשחתך מלא הסט זורקו לחוץ ודלמא איהו הוא האסור שאינו תירוץ כלל דההיא דאגוזי פרך דפרק הנזקין התם מיתמרא ואפילו הן דתרומה שאף על פי שפצען ובטלה לה צריך להרים כמותן וליתנן לכהן משום גזל השבט ואפילו הכי כיון שפצען קנסוהו. והכא נמי אם עושה כן כדי להתירן אסירי דלא שנא. אלא ודאי לדברי רבינו תם ז"ל דחשיב ספק ספקא כל היכא דאיכא תרי ספיקי ואף על פי שהאסור ישנו לשם וכדאמרינן לעיל הכא אם נתערב באחרים מישתרו כולהו ואף על פי שלא חתך מהם כלום משום דאיכא בכל חד תרי ספיקי שמא אין זה אותו בגד שנתערב בו מלא הסט אסור ואם תמצי לומר דאיהו הוא שמא אין זה אותו הסט האיסור. אבל הרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה דאמר דכל היכא שהאיסור בודאי נתערב בתוך ההיתר כי הכא שהסט האיסור נתערב לשם אף על גב דאיכא כמה ספיקי אסיר ולפיכך כתב ז"ל לעיל שנחתך מלא הסט מן הבגד כלומר מעצמו דאי לאו מעצמו ודאי אסיר לפי דברי הרשב"א ז"ל דלא חשיב ספק ספקא היכא שהאיסור בתוכו והוי כטבעת עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים דאמרינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא באיסור עומדות עד כאן לשונו נ"ר. אבל הריטב"א ז"ל הסכים לפירוש רבינו תם ז"ל.

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. פירוש יבטל ולא יסלק אחר מהם קאמר כמו שפירש רש"י ז"ל דלא נאמרה אלא לענין תרומה ומעשר משום גזל גבוה וגזל השבט כדאיתא בירושלמי. והאי דקתני יעלו אשגרות לישן הוא דאיידי דנקט תנא לשון העלאה גבי תרומה ומעשרות נקיט לה הכא ובשאר דוכתי.

ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן. פירוש מקומות הן שהאגוזים והרמונים חשובים בהם. וחביות סתומות של יין ושל שמן והני שלשה מיירי שהן של ערלה. וחליפי תרדין וקלחי כרוב פירוש אותן של ארץ ישראל. והא דלא קתני הכי בהדיא נראה לי משום דידוע היה אצל העולם דאי לא מאי שנא קלחי כרוב משאר ירקות. ר' עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית. פירוש מחטה שנזרע בכרם. הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כו'. ואמאי לא קאמר הראוי לתרומה תרומה. וי"ל משום דלישנא דהראוי לתרומה משמע דאיכא דלא חזו לתרומה וליתא דכולהו חזו לתרומה כן תירצו בתוספות. הניחא לר' שמעון בן לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. פירוש דר' מאיר קתני כל שדרכו לימנות. וקשיא לי בשלמא לר' שמעון בן לקיש דאמר דר' מאיר קתני כל שדרכו היינו דפליגי חכמים עליה ואמרו דוקא המיוחד למנין דהיינו ששה דברים שנמכרים במנין ולא באומד לא בטילי אבל חבילי תלתן דלפעמים נמכר באומד בטיל וחכמים מנו את שדרכו לימנות. אבל לר' יוחנן דאמר דאת שדרכו קתני ר' מאיר אם כן ר' מאיר וחכמים במאי פליגי. וא"ת דלחכמים לא מיקרי חבילי תלתן את שדרכו אלא כל שדרכו אין זו סברא ניזל לשוקא ונחזי אי נמכר באומד או במנין דוקא. וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה כיון דר' יוחנן וריש לקיש פליגי בפירושא דדברי ר' מאיר קיימא לן כר' מאיר ולא כחכמים ור' עקיבא שלא אסרו אלא ששה ושבעה דברים. ועוד דבכמה דוכתי מייתינן לה בתלמודא להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש והכי סוגיין בתלמודא דכל דבר חשוב לא בטיל. ואפשר דלחכמים אף על גב דחבילי תלתן נמכר דוקא במנין לא חשיב להו משום דהם נמכרים בזול ולא חשיב להו אלא ששה דברים אלו בלבד שהם נמכרים ביוקר ובמנין לפי שהן חשובין בעצמן וכן נראה מפירוש רש"י. אבל בתוספות פירשו בפרק הערל דר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר' מאיר דלכולי עלמא לר' מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר' יוחנן סבר דרבנן את שדרכו לימנות ודווקא הני ששה. וריש לקיש סבר דאפילו לרבנן כל שדרכו לימנות שנינו וכל שדרכו דרבנן לא הוי ככל שדרכו דר' מאיר דסבר ר' מאיר דאפילו נמכרים פעמים מועטים בשוק במנין חשיבי ולא בטילי ורבנן סברי כגון ששה דברים דרוב פעמים בשוק נמכרים במנין.

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל. ולעולם מתניתין בספק קתני. ואף על גב דביצה גמורה פירשא בעלמא היא ואפילו נולדה מטרפה ודאית הוה לן למשרי מדאורייתא. מכל מקום כיון דקודם שנגמרה בחלבון וחלמון אסירא מדאורייתא לפי שהיא כגופה של תרנגולת גזרו חכמים בכל ביצה ואפילו נמכרת בשוק כיוצא בה וקרינן לה איסורא דאורייתא.

על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה. ואם תאמר ולמה ליה למינקט עיגול וחבית וכוורת. ויש לומר לאשמועינן דלמאן דאמר שרואין את העליונות כאלו הן פרודות קאמר בכל אחד מהכלים ואפילו בכוורת שהוא דבר מסויים יותר ולמאן דלית ליה רואין אפילו בעיגול וחבית שאינן מסויימין כל כך קאמר.

ר' מאיר אומר ר' אליעזר אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות. כלומר אף על פי שהעליונות מסויימות למעלה על הפה ואין הספק בתחתונות כלל מכל מקום לפי שהספק נולד בכל הכלים רואין כאלו נתפרדו העליונות ממקומן ונתערבו למטה. ואף על גב דהכא משמע דלר' מאיר כל שדרכו לימנות בטיל כגון הכא שהן תאנים דתרומה דרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא דגן תירוש ויצהר ולריש לקיש לר' מאיר גבי חבילי תלתן שהן כלאי הכרם דרבנן לא בטלי. שאני התם משום דאיכא למיחש דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא כגון כלאים דאורייתא שהוא אפילו בזמן הזה אבל בתרומה דרבנן בזמן הזה לא. והא דאמר ר' אליעזר רואין אפילו אם הוא בתרומה דאורייתא הוה אמר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וכל העיגולין חשיבי כאלו הן מעורבין ויעלה באחד ומאה ומיירי שאין בעיגול אחד ומאה דאלו כן למה לן טעמא דרואין כן נראה לי.

בד"ה לדידי אפי' בראשון כו' ותימה ר"י דאמר כב"ש וכי שביק ב"ה כו' עכ"ל ולעיל לר"נ דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר"ש במוקצה כב"ש בי"ט ושבק ב"ה וכן ר"י עבד בשבת במוקצה כב"ש ושבק ב"ה דאיכא למימר דר"ש ור"י משוים מדותיהם בחד דינא שבת וי"ט ולהכי ר"י אית ליה כיון דבי"ט אית להו לב"ה מוקצה ההיא מתני' דגבי שבת דשרי מוקצה לב"ה ליתא וכן ר"ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה ההיא מתני' דגבי י"ט ליתא וק"ל:

גמ' אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן היא כו' [א] אבל לר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן. מתוספות ישנים. ונראה הא דקאמר בשלמא לרבה דהוי ספיקא דאורייתא דמיירי בי"ט אחר השבת ושבת אחר י"ט אבל שבת וי"ט דעלמא לרבה נמי אינו אלא משום גזירה:

שם ר' מאיר אומר ר"א כו' השתא משמע דבטל ולעיל גבי תלתן דקאמר ר"מ לר"ל כל שדרכו לימנות צ"ל הא דידיה הא דרביה מתוס' ישנים:

בגמרא מיתיבי אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' עד א"ל סיפא אתאן לספק טריפה וכו' נ"ל למחוק תיבת א"ל דהא האי תיובתא סתמא דגמרא קא פריך לה ולא שייך כאן אמר ליה וק"ל ומ"מ יש לדקדק למה לא פריך כי אם לרב יוסף ולרב יצחק ולא פריך לרב נחמן דמוקי מתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומטעם מוקצה ועוד עדיפא מיניה היה לו למפרך לדידיה דהא רב נחמן פסק לעיל במוקצה בשבת כר' שמעון ובי"ט כר' יהודה מכלל דלדידיה בשבת ביצה מותרת והכא תנא בהדיא אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה בי"ט וכו' ונוכל ליישב דרב נחמן יכול לתרץ דברייתא זו אתיא כר' יהודה דאית ליה מוקצה בין בשבת בין בי"ט ויכול להיות ג"כ דר' יהודה אית ליה מוקצה דאורייתא כמו שפי' רש"י לעיל אליבא דרבה ולכך אתי שפיר לדידיה הא דקתני וספיקא אסורה וק"ל:

תוד"ה אבל כופה עליה כלי וכו' עד דהא דקי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אסור אינו אלא דוקא כשאינו צריך לגופו או למקומו אבל לצורך גופו או מקומו שרי ואם התחיל לטלטלו וכו' כצ"ל אבל דבר מוקצה אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו או מקומו כמבואר בטור א"ח סי' ש"ח וע"כ אתי שפיר הא דקתני הכא גבי ביצה אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו' אע"ג דזה הוי לצורך גופו ואפי' לרב נחמן דטעם דאיסור ביצה הוי משום מוקצה וכ"ש לאינך אמוראי דאסרי לה מטעמים אחרים:

ד"ה לדידי אפי' בראשון נמי שרי ותימה ר' יהודה דאמר כב"ש וכו' לעיל נמי בריש פירקין דמוקי רב נחמן לב"ש כר' שמעון וב"ה כר' יהורה היה יכול להקשות קושיא זו אר"ש וכי שביק ב"ה וכו' ולתרץ דאיהו אמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כדהכא וק"ל:

ד"ה ואחרות באחרות וכו' עד ובהתערובות דקאמר מי איכא דאסר ספק ספיקא באיסורו הנאה וכו' לשון התוס' מגומנם ואין זה לשון הגמ' שם אלא דשם בזבחים דף ע"ד איתא דשמואל ס"ל דספק ספיקא אסור באיסורי ע"ז ולא בשאר איסורים ומותיב ליה התם מברייתא דקתני דמותר ומשני תנאי היא ואיהו סבר כהאי תנא ומייתי רבי יהודה דסבר דאף בשאר איסורים ספק ספיקא אסור ודחיק שם לומר דשמואל סבר כוותיה בחדא דהיינו באיסורי ע"ז ופליג עליה בחדא ולכך הקשו התוס' אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל ממתני' דהכא:

בא"ד כדפר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי אי נמי ההיא דלעיל ברייתא היא וכו' ברייתא דהכא מברייתא דהתם כצ"ל ור"ל אאיסור עצמו היינו שהאיסור הודאי נתערב באלף ולא קאי הא דקתני ואם נתערבה באלף אסורה אספיקא אסורה דבסמוך ליה אלא אודאי איסור קאי ולפי זה הא דקאמר הכא בגמ' אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף וכו' אא"ב ספק יום טוב ספק חול הוי ליה דבר שיש לו מתירין וכו' אלא א"א ספק טריפה וכו' צ"ל דה"ק אא"ב דהא דקתני וספיקא אסורה היינו ספק י"ט ספק חול א"כ הא דקתני אבתריה ואם נתערבה באלף איירי נמי באיסור י"ט דהיינו ביצה שנולדה בודאי בי"ט ונתערבה אפי' באלף הוי ליה דשיל"מ וכו' אלא א"א ספק טריפה א"כ הא דקתני נמי אבתריה ואם נתערבה באלף איירי נמי באיסור טריפה דהיינו בודאי טריפה משום דאין סברא לומר דהא דקתני ואם נתערבה באלף יחזור אאיסור י"ט מאחר דהאי דקתני לקמן וספיקא אסורה איירי באיסור טריפה וק"ל ועיין בספר בעל המאור:

בא"ד ור"י ב"ר ברוך אומר וכו' וה"פ שנתערב גם האיסור דסד"א שמותר הואיל ואיכא כאן תרי רובי וכו' פי' הא דקתני ואחרות באחרות אינו ר"ל שאחרים מן האחרות נתערבו באחרות אלא שכל האחרות עם האיסור שנפל לשם נתערבו באחרות וא"כ אין כאן כ"א ספק אחד בכל אחד ואחד וכי תימא א"כ מאי רבותיה בתערובות השני מבראשון הואיל וגם בשני נתערב האיסור דסד"א שמותר וכו':

בא"ד ועוד תירץ הר"ר יצחק וכו' דקאמר אם נתערב רובא בתוך רובא והתניא כו' גם זה אינו לשון הגמ' שם וכך צ"ל דקתני נפל אחד מהן לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורים ור"ל דמהכא לא היה יכול להביא ראייה לדברי שמואל דספק ספיקא אסור דשם צריך להביא ראייה דס"ס אסור אפי' בתרי רובי ומתני' דהכא היינו יכולין לפרש הא דקתני נתערבו באחרות וכו' שהתערובות הראשון לא נתערב ברובא דהתירא דהיינו חד בתרי אלא חד בחד דהוא שוה בשוה ולכך כשחזר אחד מהן ונתערב באחרות כולן אסורים משום דלא הוי תרי רובי אבל ברייתא דמייתי התם מוכח מינה שפיר דקתני במלתיה דרבי יהודה נפל אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא כולן אסורות וע"ש בתוס' דזבחים וביבמות דף פ"א:

גמ' וחליפי תרדין כו'. נ"ב פי' רבי שמשון בשם הערוך צלעות תרדין והרמב"ם פי' מה שמחליפות וצומחות ע"ש:

שם וקולסי כרוב כו'. כצ"ל ונ"ב הרמב"ם פי' קולסי כרוב עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהן:

שם דתנן ליטרא קציעות כו' ר' אליעזר אומר רואין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הניחא למ"ד לקמן הס"ד ואח"כ אותה במניין ג"כ ס"ד:

בד"ה יעלה באחת כו' יעלה אחד מהן וידליק כו'. נ"ב בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי משנה שלימה בפ' שני דערלה שא"צ להרים המדומע אלא בתרומה משום גזל השבט ולא בערלה וכלאי הכרם ובריש פ"ג דערלה פירש הרמב"ם יעלה באחד ומאתים ענינו כשיערבו אותו במאתים שיהיה הכל מותר כו':

בד"ה קולחי צ"ל קולסי קלחי כרוב גדלין כו':

בד"ה הניחא כו' דלעיל דקתני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל כופה כו' אינו אלא דוקא כשאינו צריך לגופו או למקומו אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי אם התחיל לטלטלו כו' כצ"ל:

בד"ה ואחרות באחרות כו' ובהתערובת דקא מתמה אשמואל דאסר ספק ספיקא באיסורי הנאה מברייתא דמתרת ולא אשכח דקאי כשמואל אלא ר"י אמאי לא פשיט כו' כצ"ל:

בא"ד כדפי' ר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי כו' כצ"ל. ונ"ב אבל הס"ת כתב בשם ר"י דנתערבה אפי' באלף קאי אספיקא ואפי' הכי אין זה ספק ספיקא שספק הראשון חשוב כודאי ולא מקרי ס"ס אלא ששתי הספיקות בגוף אחד כגון ספק תחתיו ספק אונס כו' או שתי תערובות וכן הביאו הסמ"ג ע"ש:

בא"ד ומאי אולמיה דהך ברייתא דהכא מהאי ברייתא דהתם כו' באחרות ור"י בר ברוך אומר דגרס ליה כו' בתוך רובא וכו' אבל הכא כו' כצ"ל:

גמ' מיתיבי א' ביצה כו'. יש לי לדקדק מאי קושיא דלמא אינהו ס"ל נמי דביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור משום מוקצה כר"נ רק מתניתין פלוגתא דבית שמאי ובית הלל לא מיתוקמא בהכי משום קושיא א"כ ליפלגו בתרנגולת מש"ה מוקי פלוגתייהו בתרנגולת העומדת לאכילה אבל בעומדת לגדל ד"ה אסור ובהכי איירי ברייתא דאחד ביצה כו' [דבברייתא לא שייך בתרנגולת האי דלסמוך בה כו' וכמ"ש למעלה בגמ' דף ב' ע"ב בד"ה יש לי ע"ש במה שהגהנו] וביותר קשה למ"ש רש"א בשם ת"י דלר"נ לא פריך דלדידי' ניחא דמוקצה חמירא וכו':

גמרא נתערבה באלף כו'. א"ל הא הוי ס"ס דשרי אפילו באיסור דאורייתא ואין שייך לומר דקאי (אנתערבה) [נתערבה אודאי]. דזה לא מיקרי ס"ס רק ביש ס"ס אם יש כאן איסור כלל כמו בנשבר הגף עיין בפוסקים [צ]:

גמרא בשלמא לרבה וכו'. ואוקי ברייתא בשבת אחר יו"ט ויו"ט אחר שבת אע"ג דתני סתמא סיפא דספיקא אסורה קאי דוקא אהא והא דלא הזכירו ר"נ יראה משום דלא נשאר אוקימתא דר"נ מכח קושיא וקאמר אלא אמר רבה אבל רש"א כתב מתוספות ישנים דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן:

גמ' אלא למ"ד את שדרכו למנות כו'. הוי כעין גברא אגברא קרמית דדלמא איהו ס"ל כשאר אוקימתות דמתני' משום הכנה או מוקצה [ק]:

גמ' האי תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כו' אפילו בדרבנן לא בטיל. נ"ל הא דקאמר אפילו בדרבנן דלא תקשי דר"מ אדר"מ [אליבא דר"ל] הכא קאמר כולן ידלקו והתם אמר ר"מ דלר"א ור"י מ"מ במאה פומין יעלו אלא הא דרבנן והא דאורייתא [ועיין בסמוך]:

גמ' ר"מ אומר ר"א אומר כו'. ברש"א והוא מתוספות ישנים השתא משמע דבטל ולעיל גבי תילתן דקאמר ר"מ לר"ל כל שדרכו למנות צ"ל הא דידיה הא דרבי' ע"כ ואין צורך לזה דלעיל קאי אכלאי הכרם וערלה שהוא איסור דאורייתא אבל בתרומות פירות דרבנן בטל. והגמרא מביא ראיה מכח כ"ש דלר"י אליבא דר' יהושע אפילו בתרומות פירות דרבנן ס"ל דלא בטל [ר]:

בתוס' בד"ה אבל כופה עליה כלי כו' בצריך למקומו. וה"נ הי' יכול לתרץ בצריך לגופו כמו שסיימו בדבריהם או לגוף הכלי כו' וא"ש ומכאן פוסקין כו' [הא] במשניות איתא בהדיא דלצורך גופו מותר נוטל אדם את הקורדם לחתוך בו כו' רק לצורך מקומו שמעינן מהכא. מיהו התוס' לא נחית לזה רק לשמוע המ"מ [ר"ל דכוונת התוספות ומכאן פוסקין דהא דקי"ל כו' לצורך גופו או לצורך מקומו שרי מ"מ אם התחילו לטלטלו מותר להוליכו אפילו בחדרו] ועיין בר"ן:
ובמהר"ם אבל דבר שבמוקצה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו כדאיתא בא"ח סי' ש"ח וע"כ קתני בביצה אין מטלטלין לא לכסות וכו':

בתוס' בד"ה לדידי כו' רש"א. ולעיל לר"נ דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר"ש במוקצה כב"ש בי"ט ושביק ב"ה וכן ר"י עביד בשבת במוקצה כב"ש ושביק ב"ה די"ל דר"ש ור"י משוו מדותיהן בחד דינא שבת ויו"ט ולהכי ר"י אית לי' כיון דביו"ט אית להו לב"ה מוקצה הך מתני' דגבי שבת דשרי מוקצה לב"ה ליתא וכן ר"ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה הך מתני' דגבי יו"ט ליתא ע"כ. ועיין:

בתוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' נוכל לפרש כפיר"ת כו'. אאיסור עצמה קאי משמע הא ריהטא דשמעתא (אנתערבה) [אספיקא] קאי ועכ"ז אמר רב אשי כו' ש"מ בדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס [אסור]:

בא"ד אי נמי כו' ברייתא היא ומאי אולמא כו'. לפי"ז לא ניחא מי איכא למ"ד דאסור אם לא שמברייתא ש"מ דאסור וא"ש הך ברייתא מהך ברייתא ע"ש בגמרא כי יש שם באופן אחר כלל [ש]:
בסה"ד שהתערובות הראשון היה שוה. נראה דה"ה דהתערובות הראשון הי' א' בק' והשני שוה צ"ט בצ"ט דליכא תרי רובא והשתא א"צ לפיר"ת לעיל דנתערבה אגוף האיסור קאי רק [משום דלא עדיף] מן [אלו הי'] התערובות הראשון שוה בשוה: [בדפוסים ישנים הי' נכתב כל הכתוב למטה במקומות מפוזרין לאחר כמה דפין שלא במקומו וענינו ובערבוביא גדול ואנחנו סדרנוהו והצגנוהו במקומו]:

גמרא בשלמא לרבה כו' אלא כו' משום גזרה כו'. וכתב הרש"א דלרבה ניחא די"ל דמיירי ביו"ט אחר השבת כו' ולא מחוור דכיון דברייתא סתמא תני משמע אפי' שבת ויו"ט דעלמא וכן אביי דמקשה ליה לעיל אלא מעתה כו' ע"כ כוונתו דמתניתין סתמא תני וגדולה מזו קושייתו השני' ומי גזרינן כו' אינה אלא מדתני סתמא וכמו שפרש"י ותוס' ול"נ דלרבה ל"ק משום דאף בספיקא שייכא הך גזירה גופה משום יו"ט אחר השבת דספיקא אסורה מה"ת (ואף לדעת הרמב"ם דספק בדאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן גם הוא מודה באיקבע אסורא דהרי חייבה התורה אשם תלוי) וכה"ג מצאתי להתוס' בב"ק (יא) בסד"ה שליא דגזרינן מקצתה אטו כולה וכולה גופה אינה אסורה אלא משום ספיקא דשמא נימוח שפיר של שליא כו' ע"ש ועוד ראיה מהנ"י בפ"ב דיבמות במשנת מי שקדש א' משתי אחיות וא"י כו' מת ולו אח אחד כו' כתב דאם חלץ לאחת וכנס לחברתה דיוציא ואע"ג שהיא ספק אחות חלוצה דרבנן דכיון דגזרו אטו אחות גרושה גזרו אף על הספק ע"ש וזה יש לדחות דהתם הגזירה משום ספק איסור כרת וכ"מ לשון הנ"י שם ותדע דהא תני שילא התם (דף כד) ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה ל"ג בה רבנן ואע"ג דגזרו בה משום גרושה דאורייתא אלא ע"כ משום דגרושה אינה אלא איסור לאו. ועי' פרש"י שם (קיט סע"א) ומ"מ לדידי לא תברא דש"ה דאיסור שאינו שוה בכל הוא:

שם א"ל סיפא אתאן לס"ט. כ"מ שהיה הגירסא לפני מהר"ם (לא וא"ל בו') ונ"ל שהוא ר"ת אמרי לך ובחנם מחקו המהר"ם ואחריו הגרי"פ:

תד"ה אבל אם התחיל לטלטלו כו'. כצ"ל אם בלא ו' וכ"נ מהמהרש"ל:

גמ' סיפא אתאן לספק טרפה. עי' חולין דף סד ע"א תוד"ה שאם ריקמה ובשיטה מקובצת בב"ק דף מז ע"א ד"ה מאי טעמא:

גמרא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה, הוי ספיקא דאורייתא [ושפיר קתני וספיקא אסורה דדלמא ביו"ט נולדה הביצה והוי איסור דאורייתא] אלא לר"י ולר' יצחק דאמרי משום גזירה [פירות הנושרים ומשקין שזבו] ספיקא דרבנן היא.
וא"ת והא מאי דלא הקשה גם לר"נ דאמר דמטעם מוקצה הוא הא הוי ספיקא דרבנן, צ"ל ע"כ כמו שתירצו בתוס' ישנים דמוקצה חמירא כדאורייתא וספיקו אסורה, וא"כ גם לרי"צ ור"י לא קשיא דנהי דס"ל דבתרנגולת העומדת לאכילה אסור משום משקין שזבו, הא מ"מ פשיטא לדר' יהודה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור משום מוקצה, א"כ גם לדידהו לא קשיא דדלמא מוקמי הברייתא בעומדת לגדל ביצים וכר"י, והוי ספק מוקצה דחמיר, [אב"ה וראיתי אני שהקשה כן בספר פני יהושע ורצה לנטות מסברת הת"י מחמת קושיא זו], וי"ל דדוקא לר"נ אין דוחק לאוקמא בעומדת לגדל ביצים, דהא כל עיקר איסורא דביצה רק כהאי גוונא, אבל לרי"צ ור"י דאיסורא דביצה גם בעומדת לאכילה, א"כ רישא דקתני אין מטלטלין אותה מיירי גם בעומדת לאכילה, משמע דמה דקתני עלה וספיקו אסור, עליה קאי ומיירי נמי גם בעומדת לאכילה, ודרך כלל דספיקו אסורה משמע דכל היכא דודאי אסור, גם ספיקו אסור, וא"ת א"כ תקשי גם לרבה דהא ביו"ט דעלמא אינו אוסר גם לדידיה כ"א משום גזירה והוי ספיקא דרבנן, ומוהר"ש איידלס ז"ל עמד בקושיא זו, וכתב דלרבה ניחא דמוקי לה ביו"ט אחר שבת, ולדברינו זה אינו דהא ברישא דודאי אסור גם ביו"ט דעלמא, וא"כ מה דקתני עליה וספיקו אסור נמי מיירי כן, וי"ל דס"ל להמקשן כיון דאיסורא דגזירה אטו יו"ט אחר שבת הוי אטו איסורא דאורייתא מקרי שרש בדאורייתא וספיקו אסור משא"כ גזירת פירות הנושרים וגזירת משקין שזבו, דבאמת בביצה ל"ש שמא יתלוש ושמא יסחוט, ואיסורו רק משום שכשגזרו על הנושרים ועל הזבין היה ביצה ממילא במשמע, וכמו שפי' רש"י לעיל אין כ"א איסור דרבנן לחודיה בלי לתא דאורייתא כלל וספק כזה ודאי לקולא:

גמרא, א"ר האי תנא [דקתני ביצה שנולדה ביו"ט ספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות, תנא דליטרא קציעות הוא דאמר] כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל.
מכאן תימא על מ"ש הרמב"ן במלחמות בשבת פ' השואל, בנכרי שהביא דורון דאם יש במחובר אסור, אף דהוי ספק דרבנן דשמא הביא הנכרי מהתלוש היינו משום דהוי דשיל"מ דהא ר"א משני הכי לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ כו' מבואר דרב פפא דמוקי הכא בספק טרפות, ס"ל דספק מדרבנן שרי בדשיל"מ א"כ ר"פ דהוא מרא דשמעתא דנכרי שהביא דורון, יקשה דלשתרי מטעם ספק דרבנן [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בתשובה]:

ואם נתערבה באלף וכו' ר"פ התערובו' ע"ב ריש ע"ב ביאור ר"ת אי הך ונתערבה אספיקא קאי ע"כ אתי' כר' יהודה דאוסר ס"ס שם ע"ד ע"א גבי רמוני בדן שנתערבו ברבוא. ומיהו נ"ל לר"ת אפילו ר' יהודה אינו אוסר אלא ברמוני בדן שהוא א' מששה דברי' דחמירי טובא. אבל שארי דברים אע"ג דס"ל לר' יהודה כל שדרכו למנות שנינו מ"מ ס"ס אינו אוסר וטבעת ע"ז הוה כמו ששה דברי'. וא"כ ע"כ אפי' לרבי יהודה נתערבה אודאי קאי וזהו דעת הרז"ה בשמעתין. ומיהו הראב"ד בשמעתין בתמי' דעי' הקשה אי ס"ד נתערבה לא קאי אספיקא. א"כ ה"נ נימא ספיקא קאי אטריפה. ונתערבה אי"ט ומשום דשיל"מ אע"כ פשיטא להש"ס דנתערבה אספקא קאי וס"ס איסורא וכן דעת ר"י בעל התוספות ודלא תיקשי הא בזבחי' ע"ד ע"א מבואר דבתערובו' מותר לזה תי' ר"י דוקא ב' תערובות ולא ס"ס אחר. ופי' רשב"א בתה"א בית התערובות שער ב' כוונתו לחלק בין ב' תערובו' שאז אפי' לא נודעו ב' הספיקו' יחד מ"מ מותר משא"כ ספיקות בגוף הדבר בעי שיודעו ב' הספיקו' ביחד דוקא כגון ס"ס דפתח פתוח ועמג"א סי' תל"ט סק"ג. והרא"ה בבד"ה ס"ל בכוונת הר"י ז"ל לחלק בין שהספק הראשון אסור מן התורה משא"כ בספק דפתח פתוח בספק הראשון אוקמא איתתא בחזקת היתר לבעלה ומשמרת הבית הקשה דלרבה נמי הא איירי ברייתא בשבת וי"ט דעלמא ונהי דמ"מ ספיקא להחמיר דעשאוה כי"ט אחר שבת דאוריי' מ"מ ספיקא שנתערבה ה"ל ספק הראשון בדרבנן. עוד פי' הרא"ה לחלק בין ס' א' בגופו וא' בתערובו' דלא מקלינן משא"כ שניהם בגופו כגון פתח פתוח או שניהם בתערובות כגון אחרות באחרות קיי"ל להקל ומה שקשה על זה מספ"ק דכתובות סוגי' אלמנת עיסה בארתי שם בעזה"י וכן כל הפרטי' הנ"ל מבוארי' במקומן בעזה"י ולא באתי אלא לסדר הדברים לפני התלמידים: והרמב"ם לא מייתי הך דספיקא אסורה וכ' ה"ה משום דכבר כ' ס' מוכן אסור מוכח מזה דס"ל נתערבו אוודאי קאי דאל"ה הוה ליה לאשמועינן ספק נתערבה דאסור אלא ע"כ דשרי לרמב"ם וכר"ת:

ובירושלמי דפרקין נמי לא גרס ספיקא אסורה בברייתא. וקאמר דלמ"ד ספק מוכן מותר מ"מ נתערבה גרע משום דאתחזק עכ"פ חד ביצה של איסור בתערובו' משא"כ ס' מוכן ע"ש ונ"ל מהאי טעמא פירש"י ספק נולדה מתרנגולת טריפה עכ"ל משמע שיש לפנינו ב' תרנגולת א' טריפה ודאי וא' כשירה ודאי ונמצא ביצה ביניהם אבל ביצה מתרנגולת א' שאירע לה ספק טריפות דלא איתחזק איסורא לא מיירי ברייתא כלל ועש"ך י"ד סי' ק"ב סק"ז ויבואר לפנינו אי"ה:

בשלמא לרבה דאמר משום הכנה וכו' וכ' ת"י ה"ה לר"נ דמוקצה הוה כעין דאורייתא ס"ל מוקצה דלאכילה הוה כעין דאורייתא דאסמכוה אוהכינו את אשר יביאו. וכיון שאסור באכילה מספק. שוב אין מטלטלין אותה בודאי דה"ל כצרורת ועפר. אבל ספק מוקצה לטלטל לא הוה כעין דאורייתא אלא גזירת נחמי' בן חכלי' היא והיינו דלקמן ד' ע"ב כדפריך והא מהפך באיסורא וכו' העלו תוס' דמוקצה אין לו שורש דאורייתא היינו להפך בהעצים דהוה מוקצה לטלטול וזה אין לו שורש דאורייתא ורבים נתחבטו בזה לחנם והיינו נמי דדייני' לי' כדשיל"מ אע"ג דלטלטל לא שייך עד שמטלטל באיסור טלטלהו בהיתר הא בעי לטלטלו היום ומחר וכל הימים אלא כיון דלענין אכילה ה"ל דשיל"מ ולא בטיל ואסורי' כל התערובו' באכילה הדר ה"ל כולי ביצים שבתערובות הזה כצרורת ועפר ואסור לטלטלם כולם:

אלא לר' יצחק ור' יוסף וכו' מקשי' דלמא בעומדת לגדל ביצים ור' יהודה הוא דאית לי' מוקצה ולזה י"ל דברייתא אמתני' קאי. ומיירי בעומדת לאכילה כביצה דמתני'. אבל קשה אחר שנאסרה ביצה משום משקי' שזבו או פירות הנושרי' ואסורה באכילה תו ה"ל כצרורת ועפר וה"ל מוקצה נמי דבין השמשו' לא הוה דעתו עלי' ותו ה"ל כעין דאורייתא וספיקא אסורה כמו לר"נ ומאי פריך לר"י ור' יצחק וי"ל בשלמא ר"נ אפשר דאית לי' הכנה דאורייתא והא דלא משני מתני' משום הכנה היינו משום דלא גזר י"ט ושבת דעלמא. אבל לעולם אית לי' הכנה. וא"כ מוקצה הוה כעין דאורייתא דאסמכוה אהכנה. אבל ר"י ור' יצחק דנדחקו בגזירת פירות הנושרי' ומשקי' שזבו ולא מוקי לי' כרבה וגזירה אטו י"ט אחר שבת וע"כ דלית להו הכנה כלל. א"כ א"א לומר דמוקצה הוה כעין דאורייתא. ויש לדחות דלמא הכנה לעולם אית להו ומוקצה כעין דאורייתא. רק הך סברא דמאתמול גמרה לה לית להו מנ"ל להקשות וק"ל:

ספיקא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. אבל מנתערבה לא פריך דהוה פשיטא לי' דדשיל"מ לא בטיל וא"כ באין לו מתירין חמיר ספיקא דאורייתא מתערובות. ובדשיל"מ חמיר לי' תערובות מספיקא והטעם כמ"ש הר"ן בנדרים דדשיל"מ אסמכוה רבנן אמין במינו דה"ל היתר והיתר אע"ג דעיקר טעם חומרא הי' משום עד שתאכלהו באיסור אכלהו בהיתר מ"מ לא החמירו אלא בצירוף דדמיא למין במינו היתר בהיתר אבל ספיקא דלא שייך למיסמך אמין במינו לא הוה ס"ד להחמיר משום דאכלהו בהיתר לחוד. ואסיק רב אשי דמהאי טעמא לחוד נמי מחמרינן בספיקא. ומ"מ אפי' למסקנא ה"מ בספקא. אבל בתערובות לא מחמרי' אלא במין במינו כעין דאורייתא וזה הוא שיטה מחורתא בר"ן דנדרים שם ועמ"ש בחי' למס' ע"ז ע"ג ע"ב בתוספות ד"ה טבל וכו' ע"ש:

סיפא אתאן לספק טריפה. לכאורה לפי מה דמשמע להש"ס דברייתא מיירו מתרנגולת העומדת לאכילה דומי' דמתני' או דמיירו סתם בכל מיני ביצים ואפי' בעומדת לאכילה נמי א"כ איך מיירי מציעתא מספק טריפה לא הוה דומי' דרישא דהא תרנגולת טריפה אינה עומדת לאכילה. וע"כ בנטרפה עכשיו סמוך ללידה. וא"כ כיון שהביצה כבר מאתמול גמרה לה. א"כ זאת הביצה לא גדלה ולא גמרה באיסור ומותרת מן התורה ורק מדרבנן אסורה ואי בכל זאת ספיקא אסורה דאחמרה רבנן כעין ביצת טריפה ממש ונימא נמי נתערבה אספיקא קאי כשיטת ר"י בעל התוספו' או כר' יהודה לר"ת דאוסר ס"ס מ"מ די לן כד אתחזק איסורא שנמצא ביצה בין ב' תרנגולת וא' מהם נטרפה טריפו' ודאי סמוך למציאת הביצה וכיון דהאי ספיקא אתחזק ה"ל קרוב לודאי ונתערבה באלף נמי אסורה למסקנא אבל אי ס"ד דמיירו שקרוב ללידת הביצה נולדה בהתרנגולת ספק טריפה מה"ת לאסור גם נתערבה אע"כ לא מיירו אלא בשתי תרנגולת וכנ"ל וכפירש"י. ומיושב קו' הש"ך י"ד סי' ק"ב סק"ח הנ"ל:

ובפשיטות י"ל דאפי' מוכח מהש"ס דספק טריפה לא הוה דשיל"מ מ"מ אין הכרח שיהי' מטעמו של הרשב"א הואיל ואין ההיתר ודאי שיבוא. כי אולי הטעם כמ"ש הגאון מו"ה גרשון בתשו' צמח צדק סי' ס"ט דממ"נ אם תחי' יב"ח לא נאסרה מעולם ואם לא תחי' לא תותר מעולם. ואע"ג דצ"צ דחה דעכ"פ עד שתאכלהו בספק איסור המתן ואכלהו בודאי היתר. מ"מ אין זה סברא פשוטה כל כך. וחידש לן רשב"א דהטעם הואיל ואין ההיתר ודאי שיבוא. ונפקא מיני' היכי דיתקלקל המאכל וק"ל:

וע"ש באותה תשובה שקיל וטרי בביצה טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ע"ש ונ"ל להכריע בודאי תרנגולת טריפה לא שייך יש לו מתירין דאע"ג דאיסור מוקצה ונולד בי"ט יש לו מתירין. מ"מ כיון דבודאי איסור יש כאן לא שייך מין במינו היתר בהיתר. דעכ"פ אסורה משום טריפה וה"ל אינו מינו ובטל. אך בספק טריפה יש מקום לדין זה. דאיכא לספוקי דלמא כשרה הוא. ומדנולדה בי"ט ה"ל יש לו מתירין למחר ואי משום דהוה איסור טריפה י"ל דלמא כשרה הוא וה"ל היתר בהיתר. ובודאי להס"ד דספק דשיל"מ מותר האי נמי שרי' אך למסקנא דרב אשי דספק דשיל"מ להחמיר ה"נ האי נמי ספק דשיל"מ הוא דלמא לית בה איסור טריפות ויש לה מתירין מאיסור י"ט. וי"ל דזה הי' באמת כוונת רב אשי באומרו כל דבר יש לו מתירי' אפי' בדרבנן לא בטיל. ויל"ד הא איהו לא אתי לחדותו אלא דשיל"מ בדרבנן ספיקו אסורה אמאי נקיט לא בטיל. אבל להנ"ל ניחא דהוה קשי' לרב אשי עכ"פ אהבריי' דנקיט ספיקא אסורה ואח"כ נתערבה והוה זו ואצ"ל זו דבדשיל"מ נתערבה חמיר מספקא. ולא ס"ל דנתערבה אספיקא קאי ולמיסר ס"ס בדרבנן נמי ע"כ ניחא לי' לאוקמא באופן הנ"ל דספק טריפה שנולדה בודאי בי"ט נתערבה כקו' השואל בצמח צדק הנ"ל וקמ"ל דמספיקא לא בטיל. וס"ס לא הוה דלא מצית למימר על כל ביצה את"ל זו הוא שנולדה בי"ט דלמא טריפה הוא ואין לה מתירין. דמה בכך אם תחליט זו הוא שנולדה בי"ט וטריפה נמי הוא הרי אסורה היום משני טעמי' והוא פשוט ובזה ניחא נמי טעמא דמסדר הברייתא אי' טלטול וספק טריפה ונתערבה בחדא. דהצמח צדק נדחק איך יחול איסור י"ט אאיסור טריפה ומ"ש דנולד הוה לי' כולל שארי ביצים כשירי' שנולדו היום. ומחילת כבודו לפום ריהטא כ' כן כי אין זה בגדר כולל כלל. ומה שגורם נולד אחר לביצה אחרת אבל היא איסור מוסיף די"ט גורם אי' טלטול משא"כ איסור טריפות בחול. והיינו דהקדים שאסור לטלטלו וספק טריפות אסורה. ונתערבה זו שנולדה בי"ט וגם היא ס' טריפה אפי' באלף אסורות ויש לפקפק דמשנולד מתרנגולת ס' טריפות בי"ט מיד ה"ל כצרורת ועפר ואסורה בטלטול בלא לידה:

בתוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון שרי וכו' ותימא ר"י דאמר כב"ש. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא ר"י מוקי לפלוגתא דב"ש וב"ה בעומדת לגדל ומשום מוקצה ולא קשיא ליה ונפלוג בתרווייהו דהא לר"י ע"כ לא מפיך למתני' דמגביהין עצמות וקליפין אלא לדידיה ב"ה ס"ל אין מגביהין וא"כ פליגי התם במוקצה להודיען כוחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיעך כוחן דב"ש. ויש ליישב דע"כ סובר התלמוד עכשיו דסתם ביצה היינו אפילו עומדת לאכילה דאל"ה מאי דוחקיה לפ' לדבריהם דרבנן קאמר וטפי הומ"ל דר"י נמי איירי בעומדת לגדל כדתירץ רבינא אע"כ דסתם ביצה משמע ליה אפילו עומדת לאכילה וק"ל:

בגמ' בשלמא לרבה וכו' וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה לרב נחמן היינו משום דלטעמא דמוקצה א"ש דאיסור מוקצה חמור כעין דאורייתא כדאמרינן לקמן ספק מוכן אסור עכ"ל ואי לאו שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה לי להשיב דודאי מהא דאמרינן ספק מוכן אסור אין ראיה דההיא אליבא דמסקנא דכולהו ספיקי נמי אסירי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא דיש ליישב משום דההיא דספק מוכן משמע להדיא ממתניתין דמצודות חיות ועופות וכו' אלא דלפ"ז קשיא לי דא"כ דהמקשה ידע דספק מוקצה יש לאסור טפי א"כ מאי מקשה לרב יוסף ולר' יצחק הא אינהו נמי מצי לאוקמי להאי ברייתא בעומדת לגדל ביצים ולמאן דאית ליה מוקצה דהא ע"כ לרב נחמן נמי לא אתיא אלא כר"י מדקתני א' שבת וא' י"ט ולרב נחמן משמע דבשבת לית ליה מוקצה כמ"ש לעיל. ועוד דלקמן גבי אין מבטלין איסור כתבו תוספות להדיא דמוקצה אין לו עיקר כלל מדאורייתא א"כ משמע דאדרבה גזירת מוקצה קיל טפי משאר מידי דרבנן שיש להם עיקר. וכן במ"ש מהרש"א ז"ל דהא דקאמר תלמודא דלרבה ניחא היינו דאיירי בשבת אחר י"ט או י"ט אחר שבת דוקא דכה"ג הו"ל ספק דאורייתא ולא בי"ט ושבת דעלמא ואם כן קשה מאי מקשה נמי להנך אמוראי דלמא אינהו נמי ס"ל הכנה דרבה בשבת אחר י"ט או י"ט אחר השבת ומוקי לברייתא בהאי גוונא גופא כמו לרבה אלא דמאי שסובר רבה דגזרינן י"ט ושבת דעלמא אטו י"ט אחר השבת בהא לחודא לא ס"ל כוותיה ומשום הכי הוצרכו לפרש מתני' במילי אוחרין ואף אם נאמר דמשמע להש"ס בפשיטות דלית להו הכנה דרבה כלל אפ"ה מצי לאוקמי אליבא דרבי אליעזר דאית ליה הכנה לקמן גבי ביצה שנולדה בי"ט דקאמר לא תאכל בשבת ואוקימנא משום הכנה וכן בפרק בכל מערבין אית ליה הכנה. (ואין לומר דכיחידאי לא מוקי לברייתא דה אף למאי דמשני דאיירי בספק טריפה נמי מסיק דלא מיתוקמי אלא כיחידאי):

לכך נלע"ד דהא דקאמר לרבה ניחא היינו אף בשבת וי"ט דעלמא דכיון דבי"ט אחר השבת מיהא הוי דאורייתא וספיקה אסורה א"כ בי"ט דעלמא שגזרו חכמים על ודאי ביצה שנולדה משום הנך גזרו ג"כ בספקן משום לא פלוג ובכה"ג מצינו בכמה דוכתי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפשר דאי לא הא לא קיימא הא משא"כ להני אמוראי דלא משמע להו לגזור י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת אלא שגזרו בי"ט משום פירות הנושרין דהוי נמי מדרבנן א"כ מקשה שפיר והיינו נמי דלא מוקי לה כר"א דנהי דאית ליה לר"א הכנה מ"מ לא מצינן לומר שגוזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כמו שיבואר. והא דלא מוקי לה בטעמא דמוקצה היינו משום דמוקצה גופא מדרבנן והא דקתני לקמן במשנה דמצודות חיות ועופות שספקן אסור אפשר דמשמע ליה משום טעמא דהכנה לרבה ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי לעיל דהכנה דרבה היינו דמוקצה דמחובר או נולד מדאורייתא הוי א"כ פשיטא דלק"מ והא דלא מקשה שפיר נמי לר"נ היינו משום דבלא"ה איתותב דהא אקשינן עליה וליפלגו בתרווייהו ולא משני מידי כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה דספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה כו' ולא ניחא ליה לפרש לביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה דאפשר דס"ל דבכה"ג מקרי דבר שיש לו מתירין אם תטעון התרנגולת לאחר כ"א יום ועיין בק"א ומש"ה ניחא ליה לפרש בכה"ג שאין אנו יודעים אם נולדה מתרנגולת טריפה או מכשרה. ומ"ש רש"י ז"ל עוד בזה הדיבור דלאו בי"ט קאי ואיידי כו' לולי פירושו היה נ"ל לפרש דקאי שפיר נמי אנולדה בי"ט ולענין טלטול דאיירי בה רישא דברייתא דכיון שהביצה היא ספק דאורייתא ואינה ראויה לאכילה וא"כ הו"ל מוקצה לר"י דהא הך ברייתא ע"כ ר"י היא מדקתני אחד שבת ואחד י"ט כן נ"ל:

בגמ' א"ה אימא סיפא כו' אלא בשלמא ספק י"ט כו' הוי דבר שיש לו מתירין לכאורה יש לתמוה כיון דהמקשה אסיק אדעתיה האי סברא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא ספיקא דרבנן הוא ואמאי לא אסיק אדעתיה דלענין ספיקא נמי יש להחמיר מה"ט גופא שיש לו מתירין כדמסיק רב אשי לקמן דמסברא ודאי יש להחמיר יותר בספק טריפה מבתערובת א' באלף שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. מיהו לפי שיטת מהרש"א שכתבתי בסמוך דהא דקאמר דסד"א בשלמא לרבה היינו משום דמוקמינן לה בשבת אחר י"ט א"כ מצינו למימר דיותר יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין באיסור דאורייתא אפילו באחד מאלף ממה שנחמיר בספיקא דרבנן משום דבר שיל"מ משא"כ לפי מה שהוכחתי בסמוך דלרבה נמי לא הוי אלא גזירה דרבנן כיון דמוקמינן לברייתא בשאר י"ט א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע ועיין לקמן בסוף הסוגיא:

בתוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' ועוד אומר רבי יצחק ב"ר ברוך דגרס ליה שפיר והכי פירוש' שנתערב גם האיסור דסד"א הואיל ואיכא כעין תרי רובא עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק אלא דבאמת מצינו לפרש בפשיטות דהאיכא רבותא טובא דודאי היכא שנתערב בפעם אחד אפילו באלף שייך להחמיר שיש כאן ודאי איסור מש"ה החמירו בו חכמים דאפילו באלף לא בטיל דכיון שדבר שבמנין הוא עשאוהו חכמים כעין קבוע דאורייתא כמבואר בפוסקים משא"כ היכא שנתערבו תחלה אפילו חד בתרי דמדאורייתא בטיל ומותר לאכול שלשתן א"כ הו"ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי וא"כ אפילו נתערב' אח"כ כולם כאחד לבין אחרים ס"ד אמינא דשרי כיון שאין כאן תערובת של איסור דאורייתא כלל אחר שכבר חזר להיתר כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן הוא ולקולא. אבל לרב נחמן משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמיר והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן כן פירשו התוס' ישנים.

וקשה לי אי מוקצה חמיר ומספיקא לחומרא מאי פריך אדרב יוסף ור"י הא ל"צ לטעמא דידהו דפירות הנושרין ומשקין שזבו אלא בתרנגולת העומדת לאכילה אבל בעומדת להטיל ביצים אסורא ביצתה משום מוקצה ואי מוקצה חמיר וספיקא לחומרא לוקי להא ברייתא בעומדת להטיל ביצים ומשום מוקצה וכדמוקי לה רבה בר עולא לעיל למתניתין בעומדת להטיל ביצים לחוד.

ועוד קשה לי הא אפ"ת דמיירי בעומדת לאכילה אם איסור דספק מוקצה לחומרא אפי' בעומדת לאכילה למאי דגזרי משום פירות הנושרין ומשקין שזבו ממילא יש כאן איסור מוקצה אע"ג דהאם עומדת לאכילה כיון דהביצה אסורה משום הני גזירה איסור מוקצה איכא עלה דמש"ה אסור לטלטלה וה"נ לענין אכילה נמי איסור מוקצה רכיב עלה וכיון דספק מוקצה להחמיר מה"ט אתי שפיר הא דספיקא אסורה ומאי פריך:

רבינא אמר. הא דקאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה לא תיפוך: אוכלא דאפרת הוא. וכיון דמשום סחיטה ליכא משום משקין שזבו נמי ליכא בעומדת לאכילה: לדידכו. דאסריתו לה אף בשני נהי נמי דאית לכו בביצה גזירת משקין שזבו ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה: אודו לי מיהת דבשני שריא. דחד מינייהו חול הוא: קדושה אחת היא. ולא דמו לשאר ימים טובים דהנך לאו משום ספקא אתקון דאף בזמן ב''ד היו עושין אותם שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כדאמרינן בר''ה (דף ל:): רבינא ברי' דרב עולא אמר. רבי יהודה אדר' יהודה מעיקרא לא תקשי דהא דקאמר בשני אין בראשון לא בעומדת לביצים קאמר ומשום מוקצה ולא משום משקין שזבו: מיתיבי. אהנך אמוראי קמאי דאפלוג בטעמא דבית הלל דמתני': לכסות בה את הכלי. פי צלוחית: לסמוך בה. זוקפה כנגד חודה וסומך בה: אבל כופה עליה כו'. ואע''ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצורכה ולאפוקי מדר' יצחק דאמר (שבת דף מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואיהו מוקי לה בצריך למקומו של כלי: וספקא. של זו אסורה קא סלקא דעתך ספק נולדה ביו''ט ספק בחול אסורה ביו''ט: ספק דרבנן היא. דאפי' ודאי משום גזירה הוא דאתסר וכי הויא לה ספיקא הוי ספק במידי דאסור מדרבנן: לספק טריפה. ספק נולדה מתרנגולת טרפה ולאו ביו''ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא: שיש לו מתירין. שיכול לאכלו אחר יו''ט בהיתר גמור: אפילו באלף לא בטיל. ואע''ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול: הניחא למ''ד. לקמן: כל שדרכו למנות שנינו. במשנת ערלה כדלקמן דלא בטיל משמע כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין ביצה נמי הרבה מוכרין אותה במנין: אלא למאן דאמר את שדרכו. דמשמע את המיוחד לכך שאין אדם מוכרו באומד: מאי איכא למימר. הרי ביצה הרבה נמכרת באומד בלא מנין: תלתן. מין קטנית למתק קדירה פילוג''ר בלע''ז: ידלקו. כדין כלאי הכרם שנאמר (דברים כב) פן תוקדש תוקד אש דאסירי בהנאה: יעלו באחת ומאתים. אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וזה שיעור ביטול כלאים וערלה באחד ומאתים: שהיה ר' מאיר אומר. כלומר להכי אמר ר' מאיר כולן ידלקו ולית להו ביטול שהיה ר' מאיר אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן: וחכמים אומרים. כל פירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים הללו המנויין כאן שהן חשובין מאד: פרך ובאדן. מקומות הן: קולחי. קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן וכרוב של א''י היה גדול כאילן כדאמרינן בכתובות (דף קיא:): הראוי לערלה ערלה. אותן שהן מין אילן וערלה נוהגת בהן מקדשין את ערוביהן משום ערלה: והראוי לכלאי הכרם. כגון חלפי תרדין וקולחי כרוב וככרות שאינן מין אילן מקדשין ערוביהן באיסור כלאי הכרם: את שדרכו לימנות שנינו. במילתיה דר' מאיר: הניחא לר' שמעון בן לקיש. איכא לאוקמא לברייתא דלעיל דקתני ביצה לא בטלה כר' מאיר: האי תנא. דלעיל: תנא. דאיירי גבי ליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שיש בו מנין אפילו במידי דרבנן כגון ליטרא קציעות דאיירי בתרומת פירות דרבנן לא בטיל כדמפרש לקמיה: וכ''ש. ביצה טרפה: ליטרא קציעות. תאנים שנתייבשו בשדה וקצען במקצוע והוא שם כלי העשוי לכך וחותכין בו עוקצי התאנים ואחר כך דורסים אותם בכלי עגול והן נדבקין יחד ונעשין כגבינה והוא נקרא עגולי דבילה וכשבאין למוכרן מפרידן במגריפה ומוכרן במשקל ליטרא: שדרסה ע''פ כלי. ששמו עגול שבו עושין העגולין: ואינו יודע באיזה עגול. אבל יודע שעל פיו הוא ולא בתוכו: רבי מאיר אומר. כן נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בדבר זה ר' אליעזר אומר אף על פי שאין לטרות תחתונות בספק דמוע מצטרפות התחתונות אל הפומין של כל העגולין הללו:

אבל כופה עליה כלי. פירש רש''י דמהך ברייתא פריך התם לר' יצחק דאמר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוא תירץ בצריך למקומו ומכאן פוסקין דהא דקי''ל דדבר שמלאכתו לאיסור אסור אינו אלא דוקא שאינו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי כופהו על הביצה: לדידי אפי' בראשון נמי שריא ותימה ר' יהודה דאמר כבית שמאי וכי שביק ב''ה ועביד כב''ש וי''ל דר' יהודה היה אומר לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה מעולם: ואחרות באחרות וכו'. תימה דאם כן אוסר ספק ספיקא ובהתערובות (זבחים דף עד. ושם) דקאמר מי איכא דאסר ספק ספיקא באסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע''ג דאיכא ספק ספיקא בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר''ת נתערב' באלף אאיסור עצמו קאי א''נ הא דלעיל ברייתא היא ומאי אולמא דהך ברייתא דהכא מהך ברייתא דהתם אבל (מברייתא קשיא למשנה) ע''כ לא גריס ר''ת ואחרות באחרות ורבינו יצחק ב''ר ברוך אומר דגרס ליה שפיר וה''פ שנתערב גם האיסור דסד''א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובי קא משמע לן ועוד תירץ הר''ר יצחק דגרס ליה שפיר ואעפ''כ לא מצי למיפשט מהכא דקים לן כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובי לכך אינו בטל הכא אבל התם מוכיח ליה מתרי רובי דקאמר אם נתערב רובא בתוך רובא והתניא וכו' אבל הכא אין כאן תרי רובי שהתערובת הראשון היה שוה ובפרק הערל (יבמזת דף פא. ושם בד''ה נתערבו) פירשתי: