ביצה ז ע"א

דף ז - א

כי ההוא אדם, שרצה לקנות ביצים, דאמר להו והכריז לפני מוכרי הביצים: ביעי  דפחיא [כמו דפעיא] - למאן?! למי יש למכור ביצים מתרנגולת חיה, הפועה בלידתה.

יהבו ליה נתנו לו המוכרים ביעי ביצים דתרנגולת שחוטה.

אתא הקונה לקמיה דרבי אמי, לתובעם לדין ^[1].

אמר להו רבי אמי למוכרים: מקח טעות הוא, והדר. התבטל המקח, והחזירו לו את כספו כנגד הביצים.

והוינן בה: הרי דין זה פשיטא הוא, ומה יש לנו להשמיעו, והרי הוא התנה עם המוכרים במפורש שהוא קונה ביצים של תרנגולת חיה דוקא! ^[2]

ומשנינן: הא קא משמע לן: מהו דתימא שאין זה מקח טעות, אלא רק הונאה כזאת שאינה מבטלת את המקח, אלא רק צריך להחזיר את ההפרש של ההונאה.

כי האי גברא לאכילה קא בעי להו שרוצה הוא לאכול ביצים, ולצורך אכילת ביצים מתאימות לו גם ביצים במעי אמן, והאי דקאמר שרוצה ביצים מתרנגולת ד"פחיא"

- משום דצריבן, שהן יותר טובות מחמת שהן יותר בשילות.

ולמאי נפקא מינה בין הקונה ביצים לאכילה ובין הקונה ביצים לגדל אפרוחים, והרי בכל אופן לא קיבל את מה שרצה, ויבטל המקח - למיתבה ליה ביני ביני, שאילו רוצה לאכילה, צריך המוכר להחזיר לו רק את ההפרש המועט בין שיווי ביצים בשלות יותר לבין ביצים בשילות פחות, אבל המקח אינו בטל, כיון שרצונו היה בביצים לאכילה, ובשביל ההפרש בטיב לא מתבטל המקח.

קא משמע לן שביטול מקח הוא, ויחזרו הדמים כולם, היות ומי שרוצה בדוקא ביצים שנולדו מתרנגולת חיה ולא ביצים של תרנגולת שחוטה, מתכוין הוא לגדל אפרוחים מהביצים, וביצי שחוטה אינם שוים לו כלום ^[3].

ההוא קונה ביצים דאמר להו למוכרי הביצים: ביעי דדכרא, ביצים של תרנגולת הנוצרים מהזדווגותה של התרנגולת עם התרנגול הזכר - למאן? ביעי דדכרא - למאן! למי יש למכור!?

יהבו ליה נתנו לו המוכרים ביעי דספנא מארעא, ביצים שהולידה התרנגולת בלי שהזדווגה לתרנגול, אלא רק התייחמה מהתעפרותה בעפר הקרקע, והן אינן ראויות לגידול אפרוחים.

אתא לקמיה דרבי אמי.

אמר להו רב אמי למוכרים: מקח טעות הוא, והדר. והוינן בה: פשיטא! שהרי ביצים הראויים לגידול אפרוחים הוא קנה, ולצורך זה הוא ביקש ביצים שנוצרו לאחר הזדווגות התרנגולת עם זכר, כי רק מהן יוצאים אפרוחים.

ומתרצינן: מהו דתימא דהאי גברא לאכילה קא בעי להו. והאי דקאמר שרוצה ביצים דדכרא דוקא, משום דשמינן טפי, שהן שמנות יותר.

ולמאי נפקא מינה אם רצה את הביצים לאכילה או לגדל אפרוחים - שאילו רצה ביצים לאכילה על המוכר למיתבא ליה ביני ביני, ליתן לקונה רק את הפרש השיווי בין הביצים השמנות יותר לבין הביצים השמנות פחות.

קא משמע לן שלצורך אפרוחים קנאן לביצים, והרי זה מקח טעות.

ואי בעית אימא להסביר בענין אחר את דברי רב לעיל "ביצה עם יציאתה נגמרה":

מאי ביצה "עם יציאתה נגמרה" - עם יציאת רובה נגמרה, וכדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב, וחזרה למעי התרנגולת ונולדה ביום טוב - מותרת לאכלה ביום טוב כשחזרה ונולדה בו, כיון שיציאת רובה מלפני יום טוב נחשבת כלידה גמורה ^[4].

ואיכא דאמר שרב בא לחלוק על רבי יוחנן:

מאי "עם יציאתה נגמרה" דקאמר רב? - דוקא עם יציאת כולה נגמרה!

עם יציאת כולה - אין, אבל רובה - לא, ולאפוקי מדרבי יוחנן.

גופא, השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן בחלב.

רבי יעקב אומר ^[5]: אם היו הביצים מעורות מחוברות לאשכול בגידין - אסורות באכילה עם חלב, לפי שעדיין בשר הן נחשבות ^[6].

ומבארת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:

נבלת עוף טהור, אינה מטמאה במגע ובמשא את האדם האוכל אותה, אלא בעת שהיא בית בליעתו.

האוכל מנבלת עוף טהור, אך אינו אוכל את בשרה, אינו נטמא כדין אוכל נבלת עוף טהור.

וכגון האוכל מן ה"שלל" של ביצים שבתוכה, והוא אוסף ביצים המעורות בגידים בתוך חלל התרנגולת, שאינם חשובים כבשר התרנגולת אלא כביצים ^[7].

וכן האוכל מן העצמות שאינן בשר.

והאוכל מן הגידין, לפי האומר שאין בהם בגידים טעם.

והאוכל מן הבשר שנתלש מן העוף החי, שאין זה בשר נבלה -

הרי הוא טהור, לפי שלא אכל דבר מבשר הנבילה של העוף הטהור.

אבל האוכל בשר מן האשכול של ביצים, מבשר השדרה ששלל הביצים אדוק בו, או האוכל מן בשר הקורקבן ובני מעיין.

או שהמחה את החלב של נבלת העוף הטמא, וגמעו -

הרי הוא טמא.

ומבארת הגמרא:

מאן תנא "האוכל מן השלל של ביצים הרי הוא טהור?"

אמר רב יוסף: דלא כרבי יעקב ^[8].

דאי כרבי יעקב - האמר: אם היו הביצים מעורות בגידין אסורות לאכלן בחלב משום שהן חשובות בשר, ולשיטתו נמצא שהאוכלן מן נבלת העוף הטהור, צריך להטמא כאוכל מבשר הנבילה! אמר ליה אביי: ממאי, מהיכן אתה בא לומר שיש להשוות בין דין בשר בחלב לדין אכילת נבילת עוף טהור?

דלמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם שאסור לאוכלן בחלב אלא לענין אסורא, שאסרום חכמים לאכלן בחלב לפי שהן קרובות להיות בשר. אבל לענין טומאה - לא גזרו עליהם חכמים שיטמאו כבשר.

וכי תימא: לענין טומאה נמי נגזור כשם שאסרנום באכילה עם חלב.

יש להשיב: גזירה שכזו - אפושי להרבות טומאה הוא, שיבואו להפסיד את כל הטהרות שיגע בהן האדם הזה.

ואפושי ולהרבות טומאה מדרבנן - לא מפשינן.

ואיכא דאמרי שאשכול הביצים הם הביצים המעורות בגידים, ואילו השלל הן הביצים שאינן מעורות ממש, לפי שכבר נגמרה קליפתן הלבנה ^[9].

וכך שנינו:

מאן תנא "האוכל מן האשכול של ביצים של נבלת עוף טהור - טמא"?

אמר רב יוסף: רבי יעקב היא. דאמר: אם היו מעורות הביצים בגידין - אסורות, ומשמע שלדעתו ביצים המעורות נחשבות כבשר.

אמר ליה אביי: ממאי ד" האוכל מן האשכול" הכונה היא לאוכל מהנך ביצים דתליא באשכול?

דלמא הכונה היא לאוכל מהאשכול גופיה! ורק הוא נחשב כבשר, אבל בביצים המעורות מודה להתיר ולטהר.

וכי תימא שאי אפשר לדחות כך, כי אשכול גופיה מאי למימרא, מהו החידוש לומר שנטמא באכילתו, והרי פשיטא הוא, היות ובשר נבילה הוא!?

יש לדחות: יש חידוש באכילת האשכול שמטמאה, שלא נטעה לומר שאין אכילת בשר האשכול מטמאה.

מידי דהוה וכמו שמצינו אקורקבן ובני מעיין, דאף על גב דבשר נינהו, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי היה צד לומר שאינם נחשבים בשר גמור ואין הם מטמאים כשאר הבשר.

ולכן איצטריך לאשמועינן שבשר הקורקבן ובני המעיין הוא בשר ממש, ולכן הוא מטמא.

הכא נמי בבשר האשכול, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ^[10] - איצטריך לאשמועינן שבכל זאת הוא בשר גמור, והאוכלו נטמא.

תנו רבנן: כל בעל חי שתשמישו ביום - נולד הרי הוא מוליד ביום.

כל שתשמישו בלילה - נולד בלילה.

כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה - נולד בין ביום ובין בלילה.

ומבארינן: כל שתשמישו ביום נולד ביום - זו תרנגולת, ^[11]

כל שתשמישו בלילה נולד בלילה - זו עטלף,

כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה - אדם, וכל דדמי הדומה ליה.

ומבארת הגמרא את האמור בברייתא:

אמר מר: כל שתשמישו ביום נולד ביום - זו תרנגולת.

למאי נפקא מינה?

לכדרב מרי בריה דרב כהנא.

דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקינה [בקן] של תרנגולין מערב יום טוב בין השמשות, ולא מצא בה ביצה. ולמחר השכים לפני עלות השחר ומצא בה ביצה - מותרת. שודאי נולדה הביצה אתמול לפני בין השמשות, כיון שאין התרנגולת מטילה ביצים בלילה, וכאמור בברייתא, שכל שתשמישו ביום מוליד רק ביום.

ומקשינן: והלא בדק בבין השמשות ולא מצא בה ביצה, ומוכח שלא הטילה את הביצה אתמול!

ומבארינן:

א. אימר: לא בדק יפה יפה.

ב. ואפילו בדק יפה - אימר: אמש "יצתה רובה וחזרה" הואי, ואז מטילה אותה התרנגולת גם בלילה, שהרי הביצה כבר "נולדה" ביום, אלא שחזרה.

והרי היא מותרת כדאמר רבי יוחנן, שמחשיבה כביצה שנולדה ביציאת רובה.

ותמהה הגמרא על דינו של רב מרי בריה דרב כהנא, שהרי מצינו שרב אוסר במקרה כזה, ולא מסתבר שהוא בא לחלוק על רב: איני! והא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה - אסור.

ומשנינן: התם, בדברי רב, המדובר הוא בתרנגולת דספנא מארעא, שכיון שייחומה הוא מעפר הקרקע, ולא דרך תשמיש מתרנגול ביום, הרי היא מטילה ביצים גם בלילה.

ומקשינן, אי הכי, שלפעמים היא מטילה בלילה, כשהיא ספנא מארעא, אם כן, במקרה דרב מרי נמי, אימא: מארעא ספנא, ואז היא מטילה ביצים גם בלילה, וכיצד היה בטוח רב מרי שביצה זו לא נולדה בלילה אלא מאתמול.

ומשנינן: רב מרי היה בטוח שלא ספנא מארעא לפי שהמדובר היה בדאיכא תרנגול זכר בהדה, עמה ^[12].

אך עדיין יש לתמוה, שגם בדאיכא זכר נמי, אימא מארעא ספנא, כי מנין לנו שרק ממנו ספנא.

אמר רבינא: גמירי, קבלה היא בידינו, העוברת מדור לדור, כי כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא ^[13].

ועד כמה, עד איזה מרחק נחשב התרנגול כסמוך אליה?

---

כי ההוא דאמר ביעי דפעיא למאן והבו ליה ביעי דשחוטה. ואמר ר' אמי מקח טעות הוא והדר. ואמרינן פשיטא מהו דתימא האי לאכילה בעי להו והאי דקאמר דפעיא משום דצריבן טפי למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני קמ"ל. ההוא דאמר ביעי דדיכרא למאן יהבו ליה ביעי דספנא מארעא. וא"ר אמי מקח טעות הוא והדר.

איכא דאמרי מאי עם יציאתה נגמרה עם יציאת כולה אין עם יציאת רובה לא ולאפוקי מדר' יוחנן דאמר ביצה שיצאתה רובה מעיו"ט וחזרה מותרת לאוכלה ביו"ט. תניא השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביו"ט.

גופא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב. ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות פי' כלומר בשר הן.

והתניא האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות ומן הגידים ומן הבשר שנתלש מן החי טהור. הנה השלל של ביצים אע"פ שהוא מעורה בגידים טהור. כלומר אינו בשר.

ואוקימנא דלא כר' יעקב. אבל האוכל מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומבני מעים או שהמחה את החלב וגמעו טמא. ופשוטה היא. אפושי פי' להרבות.

ת"ר כל שתשמישו ביום יולד ביום תרנגולת. תשמישו בלילה יולד בלילה עטלף. תשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה. אדם וכל מילי.

למאי נ"מ לכדרב מארי דאמר בדק בקינה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים. ובשחר השכים ומצא בה ביצים מותרות.

אימר יצתה רובה וחזרה הואי.

אמר להו מקח טעות הוא. כלומר: דאינו כיפות ונמצאו רעות אלא כמין (א') [אחר] הוא.

פשיטא. תמיה לי מאי פשיטא וכי מקשינן פשיטא גבי מעשה. ומשמע דהכי פירושו פשיטא ומאי הוה סלקא דעתיה דמוכר דאזיל בהדיה לבי דינא, ופרקינן דקסבר דסתם מאן דאמר ביעי דפחיא למאן איכא למימר דלאכילה קא בעי להו, וקא משמע לן ר' אמי. אלא דלישנא דמהו דתימא וקא משמע לן אינו מתיישב שפיר להאי פירושא.

גופא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. משמע דתנא קמא אף מעורות בגידין שרא וגמורות דקאמר שנגמר חלבון וחלמון שבה ונבדל החלבון מן החלמון, ומדאמרינן מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא כר' יעקב דקס"ד שלל היינו הביצים שהן מעורות בגידין ושנגמרו כבר ולת"ק דר' יעקב אתי שפיר דנפקי להו מתורת בשר אבל לר' יעקב עדיין בשר נינהו, ואשכול היינו אותן שהן קטנות עדיין שלא נגמרו ואין בהם אלא חלמון לבד, וללישנא בתרא דאמר מאן תנא אשכול של ביצים טמא ר' יעקב היא אשכול הוא אותן שתלויין בה באשכול כלומר שנגמרו אלא שמעורות בגידין, ושלל הן שאינן מעורות בגידין כלל אלא שאין קליפתן החיצונה מתקשת עדיין. והא דאקשי ליה אביי וממאי דמן אשכול מהנך דתליא באשכול דילמא מאשכול גופיה הוא הדין דהוה מצי למימר דילמא מהנך קטנים דעדיין לא נגמרו דהנהו לכולי עלמא כבשר נינהו, אלא משום דבעי לאשמועינן דאפילו אשכול גופיה טמא אף על גב דאיכא אינשי דלא אכלי ליה וזה החידוש לא היה משמיענו בביצים קטנים שלא נגמרו.
ולענין פסק הלכה מסתברא דהלכה כת"ק דר' יעקב דרבים נינהו ואפילו מעורות בגידין כל שיש לה חלבון וחלמון, ואע"ג דלישנא בתרא ברייתא דאשכול של ביצים אתיא כר' יעקב אפי' הכי לישנא קמא דייק טפי דאלו לישנא בתרא קא דחי ליה אביי וכיון דלישנא קמא לא אידחי ולא איפריך ולית ביה קושיא ולישנא בתרא אקשי עליה אביי (ו)לישנא קמא טפי דייק, ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ובשר עוף בחלב דרבנן דלית ליה חלב אם (חולין קיג, א).

הא דדחי אביי: ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם אלא לענין אסורא. כלומר: ומשום גזרת קטנים שלא נגמרו דעדיין בשר נינהו. קשיא לי דשאינן גמורות עצמן דרבנן נינהו דבשר עוף אינו דבר תורה לפי שאין לו חלב אם אלא גזרה אטו בשר בהמה, והיא גופא גזרה ואנן ניקום וניגזור גזרה לגזרה דאביי לית ליה גזירה לגזירה כדאיתא בריש פרקין (ביצה ג, א). ויש לומר דכולה חדא גזירה היא.

ביצה זו שנמצאת במעי האם אע"פ שנגמרה בכל קליפותיה אינה ראויה לגדל אפרוחים מעתה מי שמחזר ותובע ביצים שנולדו והם הנקראים ביעי דפחיא ר"ל שמקרקרת ומכרו לו ביצים שנמצאו במעי השחוטות והם הנקראים ביעי דשחוטה אע"פ שלא ביאר הלוקח שלצורך הושבה הוא לוקחן הואיל וביצים שנולדו שאל הרי זה מקח טעות וכן אם שאל ביצים הנקלטים מן הזכר והם הנקראים ביעי דדיכרא ומכרו לו ביצים הנקלטים מחמימות חכוך התרנגולת והם הנקראים ביעי דספנא מארעא מקח טעות הוא וחוזר:

נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה ואף בזו דוקא שיאכל מן הבשר אבל אכל מן העצמות הרכים או מן הגידים או מן הדם או מן השלל של ביצים ר"ל רבוי החלמונים המקובצים או בשר מן החי ר"ל שתלש בשר מעוף טהור חי ואכלו כל אלו אין מטמאין אבל אם אכל מן האשכול של ביצים והוא מקום השדרה שהחלמונים מקובצים בו או מן הקורקבן או מבני מעים או שאכל מן החלב אפילו לא אכלו אלא שהמחהו ושתה הרי זה טמא ובמסכת חולין התבאר שאין הדברים אמורים אלא בשהמחהו על ידי האור אבל המחהו בחמה טהור שהרי הסריחו ולענין אכילה כלן אסורים משום נבלה ומצטרפין עם בשרה אבל העור והגידים והקרנים והטלפים והצפרנים של עוף והשיליא אע"פ שאסורין פטור באכילתן ואין מצטרפין עם הבשר מפני שאינן ראויים לאכילה:

ביצה שיצתה רובה מערב יו"ט וחזרה במעי האם ונולדה ביו"ט מותרת שמשעה שיצתה רובה היא נדונת כנולדה:

כל שטבעו להזדקק לבן זוגו ביום ולא בלילה נולד ביום ולא בלילה וזהו תרנגול וכל שטבעו בכך בלילה ולא ביום נולד בלילה ולא ביום וכל שטבעו בכך ביום ובלילה כגון אדם ודומה לו נולד בין ביום ובין בלילה מעתה הדבר ברור שאין התרנגולת יולדת אלא ביום אלא שלא נאמר כן אלא בקולטת מן הזכר אבל ספנא מארעא יולדת לפעמים בלילה ואף בזו אין הדבר מצוי אחר שכן מי שהשכים ביו"ט קודם שיאור היום ומצא ביצה בקינה של תרנגולים אע"פ שהתרנגולת זו ספנא מארעא הרי זה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ומוכנת ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין והיה ראוי להחמיר בה כמו שהחמירו בתערובת מ"מ לידת הלילה אף בספנא מארעא אין הדבר מצוי ואם בדק מבערב ולא מצא שם ביצה והשכים ומצא ביצה אם לא בדק יפה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ואם בדק יפה יפה אם היתה התרנגולת ספנא מארעא תולין את הדבר בנולדה בלילה ואסורה ואם אינה ספנא מארעא אלא שקולטת מן הזכר הרי אי אפשר שילדה בלילה ועל כרחנו מאתמל יצתה רובה ומאחר שיצתה רובה היה באפשר שתלד בלילה ומ"מ מותרת ביו"ט שהרי יצאתה רובה מאתמל:

כיצד יודע אם התרנגולת ספנא מארעא או אם קולטת מן הזכר כל שיש עמה תרנגול בבית או קרוב לבית בכדי שתשמע קולו ביום שהוא שעת תשמישה לעולם אינה ספנא מארעא אלא שהולכת לו ואפילו היה נהר מפסיק בנתים הואיל ויש שם גשר או איזו הכנה שתוכל לעבור בו ואם לא היה בדרך זה הרי היא ספנא מארעא מן הסתם:

ממה שכתבנו למדת שלוקחין ביצים בלילי יו"ט של גליות שהרי ביום נולדו דרובא מזכרים נינהו בין בליל ראשון בין בליל שני ממה נפשך אחד מהן חול וכן בליל ראשון של ראש השנה אבל בליל שני אסורה שהרי קדושה אחת הן וביום מיהא אסור שמא ביומן נולדו ויש מתירין ביום ראשון משום דרוב ביצים לאו בני יומן נינהו ואין דבריהם נראין:

המשנה השניה בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זה וזה בכזית בהמה שנולדה ביום טוב הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח היוצא מן הביצה הכל מודים שהיא אסורה אמר הר"ם פי' שאור הוא השאור עצמו שבו מחמיצין העיסה ואין מחלקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לענין אכילה בכזית ואמ' ית' שבע' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמי' פתח הכתו' בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו חמץ זהו שאור אבל מחלוקתם לענין ביעור בש"א כי על כל פנים יש ביניהם הפרש ואם לאו למה אמר חמץ ואמר שאור אלא כיון שהשוה ביניהם באכילה יש ביניהם הפרש לענין ביעור ובה"א ילפינן ביעור מאכילה והביאו בכאן זאת ההלכה לפי שהיא מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב:

אמר המאירי בש"א שאור בכזית וכו' אע"פ שמשנה זו אינה ממין שאר המשניות הואיל והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל כמשנה הסמוכה לה מלפניה ומלאחריה שנאה ביניהן ואע"פ שבמסכת עדויות נשנו בהם יותר שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל בזו לא הוזכרו אלא אותן שיש להן שייכות בענין יו"ט ויש גורסין בגמרא שאור מאן דכר שמיה ותירצו תנא ביו"ט דפסח קאי ואינה גירסא נכונה שהרי המסכתא כלה בדברים השוים לכל רגל כמו שהקדמנו ופי' בגמ' שלענין אכילה לא נחלקו דלדברי הכל בכזית ולא נחלקו אלא לענין ביעור לעבור בבל יראה שלדעת בית שמאי שאור בכזית וחמץ בככותבת דמדפלגינהו קרא וייחד לאו בכל אחד מהם וכדכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אלמא שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ושאור בכזית שמתוך שהשאור מחמץ את העיסה מחמירין בו יותר אבל חמץ בככותבת שבשיעור זה לבו של אדם מוצא לו סעד ובה"א זה וזה בכזית והלכה כדבריהם ובתוספתא אמרו איזה שאור המחמץ את אחרים חמץ המתחמץ מאחרים ומאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

המשנה השלישית השוחט חיה ועוף ביום טוב בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודי' שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ושאפר כירה מוכן הוא אמר הר"ם פי' אינו רוצה בכאן באמרו השוחט חיה ועוף לומ' מי ששחט שיורה זה הענין דיעבד אין לכתחילה לא אלא ר"ל האיש השוחט כשנמלך בנו היאך ישחוט ביום טוב איך נשיב לו בש"א נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן וישחוט ויכסה ובית הלל אוסרין אא"כ יש לו עפר מוכן וייחד לו מקום מערב יום טוב ואמרם מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר והשני שיהיה העפר תיחוח כלו ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר גומא ומה שאמרו בית שמאי יהפוך בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו ושאפר כירה מוכן הוא רוצה בזה שהם מודים שאפר הכירה מוכן כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר אבל הוא פתיחת דברים והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו ובתנאי שיהיה אפר מערב יום טוב ולא בשלו בו ביום טוב אבל אם היה האפר נעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד אלא אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצת תרנגולת וכיון שהיא ראוי לבשל בו היה מותר לטלטלו ולשחוט בו:

אמר המאירי השוחט וכו' כונת המשנה לבאר במי שצריך לשחוט ואין לו עפר מוכן היאך יעשה ומשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן שהרי אמרו בית שמאי השוחט דוקא דיעבד הא לכתחלה לא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן ואח"כ אמר ובה"א לא ישחוט כלומר לכתחלה הא דיעבד מודה שיחפור ויכסה דאלמא דבית שמאי שרו לכתחלה ובלכתחלה הוא דפליג הא דיעבד [שניהם שוין] שיחפור ואם תבא לפרש לבית הלל לא ישחוט כלומר לא יגמור ענין השחיטה כלומר שלא יחפור ויכסה אף בששחט ובדיעבד פליגי הרי אמרו אח"כ ושוין שאם שחט שיחפור וכו' ואם כן קשיא רישא ונחלקו בתירוצה רבה ורב יוסף ולדעת שניהם בלכתחילה פליגי והשוחט דקאמרי בית שמאי פירושו הבא לשחוט ובא לימלך אם יכול לשחוט אחר שאין לו עפר מוכן אלא שנתחדש ביניהם ר"ל בין רבה ורב יוסף מחלקת אחרת לדעת בית שמאי והוא שכבר ידעת שהשחיטה צריכה עפר למטה שיבא דם השחיטה לתוכו ועפר למעלה אחר שחיטה ואלו היה לו לזה עפר למטה ואין לו עפר למעלה שניהם מודים שלדעת בית שמאי ישחוט לכתחלה על סמך חפירה לצורך עפר שלמעלה ולבית הלל לא ישחוט לכתחלה אבל בשאין לו עפר אף למטה לא ולדעת רבה בזו אף בית שמאי סוברים שלא ישחוט לכתחלה שאם כן אתה צריך להתירו לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה ושמא אחר כן ימלך שלא לשחוט ונמצא חופר בחנם א"כ משנתנו בשיש לו עפר למטה ולבית שמאי שוחט לכתחלה ואחר ששחט חופר לצורך מעלה ולדעת בית הלל לא ישחוט לכתחלה על סמך חפירה ולדעת רב יוסף אף בשאין לו עפר של מטה מתירין לדעת בית שמאי לחפור קודם שחיטה שלא ימנע משמחת יו"ט ולבית הלל אסור לשחוט לכתחלה על כל פנים אלא שאם יש לו עפר למטה ישחט חופר לצורך מעלה והוא הדין שאם חפר ושחט שחיטתו מותרת:

ולענין פסק נראין הדברים שהלכה כבית שמאי הואיל ורבה ורב יוסף שקלי וטרי אליביהו וכן שאמרו למטה על משנה זו מוחלפת השטה ומה שנאמר כאן לדעת בית שמאי הוא הוא דעת בית הלל והלכה כדבריהם וכן נראה שהלכה כדבריהם ולשיטת רב יוסף שהרי חפירה זו באיסור סופרים היא כמו שנבאר בסמוך ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דטעמא דאתי לאימנועי טעמא מעליא הוא ואע"פ שאמרו רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת פירושה במה שהם חולקים במחלוקת של עצמם אבל זו בפרושי מלתיהו דבית שמאי ובית הלל פליגי וכן שלא נאמר כלל זה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא וכן דלישנא דמתניתין סתמא קאמר יחפור לא שנא קודם שחיטה לא שנא לאחר שחיטה ואע"ג דחזינן לבית שמאי דחיישינן לדילמא מימליך וכדקאמ' מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אבל לא בהמה אצל טבח וסכין דילמא מימליך ונמצא טורח שלא לצורך נראה דהתם דילמא מימליך משחיטת בהמה זו לשחיטת בהמה אחרת וזה דבר מצוי הוא אבל המלכה משחיטה ללא כלום אין לחוש ואע"פ שמצינו מהם חשש המלכה אף בכיוצא בה במחלקת של בריכה ראשונה ושל הולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה כל זה המלכתם מצויה אבל זה שהכין בהמתו ובא לשחוט סמוך לחפירה אין המלכתו מצויה זו היא שטת אחרוני הרבנים ואף רבותי נסכמים בה:

ויש פוסקין כבית הלל ואין חוששין למה שאמרו עליה מוחלפת השטה שהרי בבחיראתא נשנית כמו שהיא שנויה כאן וכן שאין מעמידין את הסוגיא למטה במוחלפת השטה כמו שנבאר והילכך אינו שוחט לכתחלה אפילו היה לו עפר למטה וזהו דעת גדולי הפוסקים אלא שקצרו בה ויש פוסקין כבית הלל וכשיטת רב יוסף כלומר שלא ישחוט לכתחלה אם אין לו עפר למטה אבל אם היה לו עפר למטה שוחט לכתחלה וחופר לצורך מעלה ומקשים לעצמם מההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה הנזכר בעירובין ס"ח א' שלא התירו למול לכתחלה עד שתאמר אמו שהיא צריכה ואם איתה ימול שהרי אין במילתו שום איסור ואחר מילתו יחם לו אפילו ישראל שהרי בדיעבד הוא מקום סכנה ואפילו אמירה לגוי לא התירו אלא שיש אומרים שאמירה לגוי בדבר שיש בו מעשה מן התורה חמור משבות שאין בו איסור תורה אף על ידי ישראל וכל שכן בזו שמאחר שהשחיטה הותרה הקלו במכשיריה ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרבו קצת מפרשים בקושיות בסוגיא זו הרבה אלא שכבר כתבנו הכל בארוכה בפירושנו:

וחפירה זו שהתרנו פי' בגמ' שלא חפירה גמורה של אב מלאכה היא אלא שכבר היה לו דקר נעוץ מבעוד יום ואינו צריך אלא לסלקו ועפרו ננער מאליו ולא סוף דבר לבית שמאי שהתירוה אף קודם שחיטה שאין עדין חובת כסוי עליו אלא אף לבית הלל ולדיעבד שאין עשה של כסוי דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב אלא בדקר נעוץ ובעפר תיחוח שאין לחוש לכתישת צרורות שהיא תולדת טחינה ואם מפני עשיית גומא שחייב בה בבית משום בונה ובשדה משום חורש כמו שהתבאר במקומו הרי זה אינו צריך לגומא אלא לעפרה ובשבת פטור אבל אסור ובכאן מתירין אותה לכתחלה משום שמחת יו"ט ואע"פ שהיה אפשר לעשותה מערב יו"ט ולא התירו איסור חכמים במה שאפשר לעשותו מערב יו"ט הכא שאני שמצטרפת בו מצות כסוי ואע"פ שהיה יכול לכסות בלילה ועל הדרך שאמרוה בשוחט לחולה בשבת לאו כלהו דינא גמירי ואתו לאימנועי:

שאפר כירה מוכן הוא פירשו בגמרא שכך היא המשנה ואפר כירה מן הסתם מוכן הוא ומכסין בו ולענין ביאור מיהא לא נאמר מוכן הוא לדעת בית שמאי אלא לכסות בה צואה וכיוצא באלו אבל לענין כסוי אף בחול לדעתם אין מכסין באפר שאינו קרוי עפר לדעתם כמו שהתבאר במקומו אלא שהלכה כבית הלל ועפר הוא קרוי ומכסין בו ומ"מ דוקא בשהוסק מאתמל אבל הוסק היום מוקצה הוא שלא נתנו עצים אלא להסקה ולא סוף דבר לר' יהודה דאית ליה מוקצה ושאנו פוסקים כמותו ביו"ט אלא אף לדעת הפוסקים כר' שמעון אפילו ביו"ט שהרי זה נולד הוא וגוף אחר והרי אף בשברי כלים שנשברו ביו"ט ואין ראויין לשום מלאכה כגון שברי עריבה שאין ראויין לכסות בהן פי הפך מודה ר' שמעון באיסורן ואם הוא חם עדין שראוי לצלות בו ביצה הרי הוא כמוכן מתוך שראוי לצלות בו מוכן הוא לכסוי שעדין בהיכנו ובתשמישו הוא עומד ולפי דרכך למדת שמכסין באפר חם ואע"פ שאינו מגדל צמחים מינו מיהא מגדל צמחים או אף הוא בעצמו לכשיצטנן ומ"מ בתלמוד המערב פירשו שאם שחט ואין לו במה לכסות מכסה באפר אפילו הוסק ביו"ט ולא עוד אלא שבמקום אפר לא יחפור בדקר והוא שאמרו שם בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ולא יחפור בדקר ויכסה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פשיטא מהו דתימא כו'. הקשה הרשב"א ז"ל וכי מקשינן פשיטא גבי מעשה דהא ודאי איצטריך למימר להו דינא. ותירץ ז"ל דהאי פשיטא למוכר קאי דמאי דעתיה דמוכר דאזיל בהדי קונה לדינא. ומהדרינן מהו דתימא ופרקינן משום דסלקא דעתיה דמוכר דלאכילה קא בעי ליה ולא היה חייב ליתן אלא מה ששוה יותר ולא שיהא המקח בטל לגמרי קא משמע לן רב אמי דהאי מאן דבעי ביעי דפחיא מסתמא לאפרוחים קא בעי להו ולא לאכילה דלא הוה מוקי נפשיה כולי האי למבעי ביעי דפחיא משום חשיבות זוטא דאית בהו. אלא דקשיא לישנא דקא משמע לן דמשמע דלמאן דאקשינן פשיטא מהדר איהו קא משמע לן כן נראה לי.
ומורי הרב נר"ו פירש דשפיר פריך לרב אמי פשיטא משום דלא הוה ליה למיהב טעמא ולומר מקח טעות הוא והדר. שהרי כל מקום שהיה צריך לתת טעם נותנים טעם כדחזינן גבי מרי בר איסק בכתובות ובמציעא דאמר רב חסדא שפיר אמר דכתיב ויכר יוסף את אחיו ובפרק איזהו נשך גבי תרי כותאי דאמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועי. דמשמע דכל היכא שיש תימה בדברי הדיין הן לחיוב הן לפטור צריך הוא לומר מאי זה הטעם דן את הדין כדי שלא יחשדוהו אבל כשאין תמה בדבר אין לו לומר אלא חיוב ופטור בלבד. ולרב אמי לא הוה ליה למימר למוכר אלא שיחזיר לו הדמים. ומשום הכי פריך פשיטא כלומר וכי איזהו תמה יש בדין זה שיצטרך רב אמי לומר מקח טעות הוא והדר שיתן טעם לדבריו שמפני שהוא מקח טעות יחזור המכר לגמרי ולא אמרינן דליתיב ליה דביני ביני וכו'. להכי איצטריך רב אמי לומר דמקח טעות מפני שיש לטעות ולומר האי לאכילה קא משמע לן עד כאן לשונו. ולי נראה דהכי קאמר פשיטא למימר ליה למוכר שיחזיר הדמים. ופריק אי הוה אמר הכין רב אמי ולא יאריך לומר כל הדמים הוה במשמע שלא יחזיר לו אלא מה ששוין יותר משום דאיכא למימר דלאכילה קא בעי ליה קא משמע לן דהמקח בטל לגמרי. והריטב"א ז"ל פירש דהאי פשיטא לבעל הגמרא הוא דקא פריך ולומר למה הוצרך להביא בתלמוד מעשה זה שאין בו חדוש.

משום דצריבן כלומר שהן מבושלות יותר ושוקלין יותר. אבל מכל מקום טובים ובריאים הן לגוף כאלו דאי לא אפילו בעי להו לאכילה מקח טעות הוא. הריטב"א ז"ל. והא קיימא לן דבכל דבר שבמשקל ושבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ובשלמא למאן דמפרש דמאי חוזר מחזיר לו המותר ניחא. אלא למאן דמפרש דמאי חוזר דהמקח בטל מאי איכא למימר. ויש מפרשים דכבר הטילם הקונה לגדל אפרוחים ונפסדו דאילו היו בעין היה מחזיר לו כל הדמים. ולפירוש הרשב"א ז"ל כך אמר לו המוכר תן לי הביצים ואחזיר לך המעות ואם הפסידו לך הפסידו ואין לך עלי אלא דביני ביני דלאכילה מכרתי לך. ואמר לו הקונה דלא אלא לגדל אפרוחים ופסידא דידך הוא. והוה ליה כמוכר זרעוני גנה שאינם נאכלים כלל וזרעם ולא צימחו דכל היכא דמוכח שלא היו ראויין לזריעה פסידא דידיה הוא והמקח בטל ואינו מנכה לו אפילו דמי הזרע כדמוכח בפרק המוכר פירות. וזה בא בטענתו לפני רב אמי וזה בטענתו ואמר רב אמי דהדין עם הקונה מתרי טעמי חדא דקא בעי ביעי דפחיא ומסתמא לגדל ביצים. ועוד דסופו מוכיח על תחלתו שהרי כבר הטילם לגדל אפרוחים כן נראה לי.

דאמר רבי יוחנן ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה. פירוש ואחר כך נולדה ביום טוב מותרת לאוכלה ביום טוב משום דהויא לה כנולדה בחול. וכן הלכתא דאפילו ללישנא דאמרינן דפליג רב עליה מכל מקום רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דסוגיין לקמן כר' יוחנן.

ומצא בה ביצים גמורות. יש מפרשים גמורות ממש עם קליפתן. אבל אינן גמורות אפילו אינן מעורות בגידין אסירן דחשבינן להו כבשר התרנגולת בין לאוכלה בחלב בין לאוכלה בלא מליחה. ור' אליעזר אמר דאם אינן מעורות אפילו אינן גמורות ממש שריין. ודוקא משום דבשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן קא שרינן ביצים גמורות בחלב ולא חשבינן ליה כגוף התרנגולת. אבל ביצה שנמצאת בתרנגולת טרפה או נבלה אפילו היא גמורה שכיוצא בה נמכרת בשוק אסורה דחשיבא כגוף התרנגולת. וטעמא משום דנבלה היא דאורייתא והחמירו. כן תירץ ר"ת ז"ל.

אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן. פירש רש"י ז"ל דאף על גב דבכמה דוכתי גזרו חכמים טומאה ועל ששה ספקות דרבנן שורפין את התרומה ליכא למימר דהכא נמי ליגזרו דלא ניחא לן דליפשו טומאות עד כאן. ופירש הריטב"א ז"ל פירוש לפירושו דחכמים מה שגזרו בדברים שהן מצויין ולא שיוסיפו עוד לגזור כזה שהוא טומאה מחודשת דנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ובמשא ומטמאה בבית הבליעה ובחיה ובבהמה הוא בהפך ממש.

דר' יוחנן לא שכיחא. פירוש לא שכיחא כולי האי בלידת לילה בדספנא מארעא. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דאילו לא בדק כיון שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא שמעינן דנכרי ששלח ביצים לישראל ביום טוב ואינם ניכרים אם היו מהיום או מאתמול שהם מותרין דבמאי דשכיח טפי תלינן ורוב ביצים דעלמא מן הימים שעברו הם וכל דפריש מרובא פריש. ולא עוד אלא אפילו הלך שם ישראל ולקחן מביתו לא אמרינן כדאמרינן בכתובות דהיכא דאזלא איהי לגביהו הוה ליה מחצה על מחצה משום קבוע. דהתם הוא דאיתחזק ודאי פסול ואפילו חד אבל הכא לא איתחזק בבית הנכרי ביצה שנולדה היום כי שמא לא נולדה שם ואם נולדה שמא אכלה קודם לכן. וכן היה הרב ז"ל מורה הלכה למעשה עד כאן. אבל הרשב"א ז"ל אינו סובר כן. ואפילו לדברי הריטב"א ז"ל נראה לי דבראש השנה אילו שלח נכרי לישראל ביום טוב שני שהן אסורין דדילמא מאתמול נולדה ולא אמרינן זה כמה ימים נולד כי היכי דלישתרו כן נראה לי. ואף על גב דהכא אמרינן מאתמול רמיתה ולא אמרי דבלילה נולדה ולהוי ספק ומספק ראוי לאוסרה כדאמרינן לעיל דאם ספק שנולדה בחול או ביום טוב אסורה. ההיא בשמצאה בתוך היום דאיפשר דהיום נולדה. אבל הכא שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא כדפרשינא לעיל.

בגמרא ביעי דפחיא למאן כו' גירסת הרי"ף והרא"ש יהבו ליה ביעין דשחוטה ואותבינהו ולא אפריחו וטעם של גירסא זו עיין בר"ן ריש פ' האיש מקדש דף תרל"ט ואין להאריך ע"ש:

בגמ' אימר לא בדק יפה יפה ואע"ג דבדק יפה אימר יצאת רובא וחזרה הוא כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומצא בה ביצים גמורות וכו' עד ופירש בקונטרס דגמורות קאי אחלמון וכו' עיין בטור י"ד סי' פ"ז דכתב דמפרש"י משמע שמתיר אפי' אין לה עדיין חלבון כלל ע"ש:

ע"ב בגמ' א"ד זריקא וכו' והוא שיש לו דקר נעוץ וכו' פי' אכוליה מתניתין קאי גם אדברי ב"ש שמתירין לשחוט לכתחלה ולחפור בדקר איירי נמי בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ועיין לקמן בתוס' (ביצה דף ט') ע"כ ד"ה אמר ד"י מוחלפת השיטה:

בתוס' ד"ה דאמר ר' זירא וכו' עד וא"ת למה ליה הצריכותות דלעיל וכו' דברי התוס' תמוהים מאד דמאי מקשו ל"ל הצדיכותות דהא ע"כ צריך לתרץ קושיא דב"ש דלכתוב חמץ ולא בעי שאור וכו' וגם בקרא דר' זירא גופיה תקשי לן ל"ל שאור וחמץ לכתוב קרא חד ונ"ל דה"ק דלמה להו לבית הלל להשיב על דברי בית שמאי דאמרי דא"כ לכתוב רחמנא חמץ כו' הצריכותות היה לו להשיב ובית הלל ילפי' דחמץ ושאור חד שיעורא הוא מקרא דר' זירא ואי תקשה לך לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' יתרץ אותה בתירוץ בפני עצמה ע"כ השיבו התוס' וי"ל שלא תטעה לומר וכו' ר"ל שאם השיבו ב"ה בקצרה מדרבי זירא ה"א מאי חזית למילף מדרש' דר"ז דנימא דאידי ואידי חד שיעורא הוא דילמא נימא אדרבה נילף מדרשה דבית שמאי דהואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין וכו' ודאי אין שיעורן שוה ע"כ צריך להשיב הצריכותות דליכא למילף מזה כלום וק"ל כן נ"ל ביישוב כוונת התוס' הגמ שלשונם לפי זה קצת דחוק אבל אין להפליג פי' זה בשביל כך כי כל לשון התוס' במסכת זו מגומנם ואינו מדוקדק:

בא"ד י"ל לא הייתי משים כרת וכו' נ"ל דר"ל דלב"ה הא דפתח קרא בשאור וסיים בחמץ לא למילף מיניה דשיעורן שוה הא לא איצטריך דמהיכי תיתי ה"א לחלק ביניהם הואיל ואית לן הצריכותות אלא דה"א שאין עונש כרת כ"א באותו המפורש בקרא שענש עליו כרת בהדיא ולכך הוצרך דרשה דר' זירא שיהא עונש כרת בשניהם וק"ל אבל מ"מ יש לדקדק לב"ה דאית להו ילפינן ביעור מאכילה הדרא קושיין לדוכתא וליכתוב דחמנא גבי ביעור חמץ ולא בעי שאור מאי אמרת אי כתב רחמנא חמץ ה"א דווקא חמץ משום דראוי לאכילה וכו' כדלעיל הא ילפינן ביעור מאכילה דשניהם שוין לענין עונש כרת כדרשה דר' זירא דפתח דחמנא בשאור וכו' וי"ל דהא דסברי ב"ה דילפינן ביעור מאכילה היינו דוקא השתא בתר דכתב רחמנא נמי גבי ביעור תרוייהו שאור וחמץ אבל אי לאו דכתב רחמנא תרוייהו גבי ביעור לא הוה ילפינן ביעור הקל מאיסור אכילה דחמיר טפי וק"ל נ"ל:

גמ' אימר לא בדק יפה יפה והא בדק יפה אימר יצתה רובה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דצריבן כו' לאפרוחים כצ"ל והס"ד:

בד"ה למיתבא ליה כו' לאכילה אין המקח בטל כו'. נ"ב ותימה בעיני הא משנה שלימה היא יפות ונמצאו רעות כו' שחוזר ע"כ נראה דגרסינן אותבינהו ולא אפריחו וכן גרס הרא"ש וכן פי' הר"ן בריש האיש מקדש דף תרל"ט ע"ש:

בד"ה מאן תנא כו' בשר הוא דלא כרבי יעקב הס"ד והד"א:

בד"ה לענין כו' משום בשר בחלב אבל כו' כצ"ל:

גמרא ביעי דפחיא למאן. גירסת הרי"ף והרא"ש יהבו לי' ביעי דשחוטה ואותבינהו ולא אפרחו וטעם של גירסא זו עיין בר"ן ר"פ האיש מקדש תרל"ט [כ]:

גמ' פשיטא כו'. ודאי ארב אמי לא קשה דמעשה שהיה הוא [דהוצרך להשיב על מה ששאלוהו] וכן ארב הונא א"ר ל"ק חדא דדלמא איהו קמ"ל רק דביני ביני וקמ"ל דאינה מבושלת [ל] וגם בסמוך ג"כ מקשה פשיטא ונראה דאסדרן מקשה [מ] ותירוץ מ"ד האי לאכילה כו' [למאי נ"מ כו'] ר"ל בין מאי דבעי להו לאכילה ואמר ביעי דפחיא וכוונתו דצריבן או דבעי (לאכילה) [לאפרוחים] סוף סוף אינו איפשי באלו הביצים וא"כ [אכתי] קשה פשיטא ומאי קאמר מ"ד האי לאכילה וכו' [ותי' למיתבי לי' דביני ביני] ר"ל דאם כוונתו רק לאכילה ואמר ביעי דפחיא משום דצריבין אין המקח בטל וכו' ויחזיר דמי מעליותן וכו' וכפירש"י:

בתוס' בד"ה ומצא בה כו' ופ"ה דגמורות קאי אחלמון. ובטי"ד סי' פ"ו כתב מפירש"י משמע דמתיר אפילו אין לה עדיין חלבון כלל ע"ש:

גמרא למנ"מ למיתבא ליה ביני ביני. עי' בר"ן ברפ"ב דקדושין (דף רכה) וברש"ל כאן ולע"ד י"ל דצריבן פרש"י מבושלות כ"צ ויל"פ דלכן ראויין לגמען חיים אבל דשחוטה דלא צריבן א"ר לגמען חיים עד שיבשלם מעט ואז יהיו טובים כדפחיא ואין ביניהם אלא דמי עצים וקצת טירחא לבד:

שם והאר"י ב"ש אמר רבי בדק כו'. כצ"ל עי' לקמן (יד ב) וע"ז (נב ב):

גמ' מן השלל של ביצים. עיין מנחות דף ע ע"א תוס' ד"ה ביצי נבילות:

שם אמר רב גמדא משמי' דרב. צ"ל רבא. סדר הדורו' בהקדמ' אות ד':

למיתבי לי ביני וביני עפירש"י ומזה למד בתה"ד סי' שכ"ב דינו של מוכר בשר איל שאינו מסורס בחזקת מסורס שפסקו רמ"א בח"מ סי' רל"ג. ותמה שם הב"ח הא משנה שלימה שנינו בב"ב פ"ג ע"ב ד' מדות במוכרי' יפות ונמצא רעות לוקח יכול לחזור בו. אע"כ מיירו הכא בשנפסדו שהניחום תחת התרנגולת ולא אפרחן וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בשמעתין. וביאור הדברי' ר"ן פ"ב דקדושי' אבל אי הוה בעינא לעולם הלוקח יכול לחזור בו. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דפרקין ובחכמת שלמה דשמעתין ועי' מה שנדחק קרבן נתנאל בזה וכבר נזהר בזה הריטב"א דמייתי לי' בשיטה מקובצת דאין שום קפידא לאכילה ולא לענין בריאות הגוף כלל וכלל בין הני ביעי להני ביעי רק קפידא של קפדן וה"ל יפות ונמצא יפות דהמקח קיים ומחזיר לו אונאתו. ואין ספק דבין איל מסורס לאינו מסורס נמי הכי הוא דהרי איל שאינו מסורס לגבוה סליק וכהנים אוכלי' אותו למשחה לגדולה כדרך שמלכי' אוכלי'. ובהיות ישראל יושבי' על אדמתם ואין עכו"ם ביניהם מי סירס להם בהמתם והי' עולה על שולחן מלכי יהודה הצדיקי' בשר שאינו מסורס וליכא אלא קפידא של קפדן וה"ל יפות ונמצא יפות דמחזיר לו אונאתו והמקח קיים ויפה למד כן מרש"י דשמעתין והדין דין אמת עכ"פ אלא שצריכי' להבין מנ"ל לרש"י שאין קפידה יתירה באלו הביעי' דלמא איכא קפידא והלוקח יכול לחזור והכא מיירי בדלא אפרחן וכהרי"ף וי"ל זה:

אך נ"ל הכרח גמור דאלת"ה תיקשי אי לא אפרחן נמי לימא לי' דלמא לאכילה זבנתה ואיתיב לך דביני וביני אבל לא אפסיד הקרן שלי דאע"ג דרוב הקוני' ביעי' דפחי' או דדכרא צריכי' לגדל אפרוחי' מ"מ הא אין הולכין בממון אחר הרוב כמו זרע פשתן שזרעו ולא צמחו ר"פ המוכר פירות צ"ג ע"א ת"ש המוכר פירות וכו' ע"ש ובטוש"ע סי' רל"ב סקכ"א. ועוד הכא גרע טפי מזרע פשתן דמדאכרז ביעי דפחי' ולא התנה שיהי' נמי דדכרא דדלמא יהבו לי' דספנא מארעא. וכן האי דהכריז ביעי דדכרא איך לא חשו שיתנו לו דדכרא משחוטה ולא יגדלו אפרוחי' וה"ל להכריז דפחי' דדכרא למאן. ומדלא אכריז יש קצת ראי' דלא בעי להו אלא לאכילה והאי גברא לא דקדק אלא אצריבא ולא אשמינא. ואידך דקדק אשמינא ולא אצריבא והצד השוה ששתיהם לא הקפידו אגידול אפרוחי' וא"כ איך הוציא רב אמי ממון מיד המוכר אע"כ מוכח שאין שום קפידה לאכילה בזה והמקפיד ממש בטילה דעתו ומסתיין למיהב לי' ביני וביני אבל לבטל מקח לא כמו יפות ונמצא יפות מיהו החולקי' י"ל ס"ל כשיטת תוס' סנהדרי' ג' ע"ב דברוב מעלי' כ"ע מודי' דהולכין בממון אחר הרוב:

ועוד ראי' ברורה לדין זה מדאמרי' לרב עם יציאתה נגמרה ומגדל אפרוחי' נפקא מיני' למקח וממכר ואי ס"ד דבלא גידול אפרוחי' נמי אי הביעי' בעינא הלוקח חוזר בו מטעם יפות ונמצא רעות דלא חזיין לאכילה כולי האי א"כ אמאי צריך למימר מגדל אפרוחי' דלית בי' נפקותא אלא אי אפסיד ולא אפרח וגם לא שייך דין זה בדספנא מארעא נימא עם יציאתה נגמרה לאכילה דצריבן ואי הביעי' בעין הדרא זבינא ושייך אפי' בדספנא אע"כ מוכח דאי לאו לגדל אפרוחי' משום שינוי דאכילה אפי' הי' בעין לא יהיב לי' אלא ביני וביני. אבל השתא דאיכא נפקותא דלגדל אפרוחי' ה"ל אינו מינו ושניהם יכולי' לחזור בו. ולא תיקשי אכתי נימא רק עם יציאתה נגמרה לאכילה ונפקא מיני' למיהב דביני וביני. ז"א דזה לא שייך אלא בדספנא מארעא דלא שכיחי אבל זבין מיני' דדכרא כיון דאמת הוא דאינו מגדל אפרוחי' המקח בטל. והאמת קאמר. ומיהו אעפ"י שהוכחנו דין זה מדרב מ"מ אין להוכיח סברת ריטב"א שאין שום שינוי לענין אכילה בין אלו לאלו די"ל דאע"ג דיש קפידא מ"מ כיון דרובא המקפידי' על דפחי' אין כוונתם משום אכילה אלא משום ולדות א"כ רב לטעמי' דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ומבטל המקח מטעם רוב ואע"ג דכתבתי לעיל מדפרט דפחי' ולא אמר נמי דדכרא יש קצת ראי' דבעי להו לאכילה מ"מ מאן לימא לן דרב לא מיירו אלא באומר דפחי' ודדכרא:

עם יציאת כולה ולא רובא ולאפוקי מדר' יוחנן נראה דודאי אין סברא דרב פליג דיציאת רובא ה"ל כילוד כולה ואפי' החזירה אח"כ וער"פ בהמה המקשה. אבל נלע"ד דפליגי לישני בשני תירוצי תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה אלא בהכנה וכו' דלתי' קמא לידה גופי' הוה הכנה ומשמע מלשון רמב"ן דהיינו שבא לידינו מה שלא הי' לנו עד עתה נמצא שבת הכין לי"ט וזה לא שייך ביצאה רובא בשבת וחזרה ויצאה אח"כ בי"ט דהיציאה דשבת לא הועילה לנו כלום שהרי חזרה וכיון דביו"ט אחר שבת שרי כי האי גווני מכ"ש י"ט דעלמא דכיון דיצאה רובא בשבת וה"ל כילוד נמצא כבר מאתמול מע"ש גמרה בחול. והלידה דשבת לא הועילה לי"ט שהרי חזרה ומותרת בי"ט אחר שבת ומכ"ש בי"ט דעלמא משא"כ לתי' ב' דתוס' דהכנה הוא מה שגמרה הלידה דשבת דהותרה בי"ט א"כ גם יציאת רובא בשבת גרמה היתר בי"ט וה"ל הכנה ואסורא אם יצאה בי"ט אחר שבת וגזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת ובהא פליגי הני תרי לישני לפע"ד: והלא בדק יפה וכו' מהרמ"ל הגי' ואפי' בדק יפה אימר יצתה רובא וחזרה וכן נראה דללישנא דלית לי' לרב כר' יוחנן הך דיצאה רובא. ע"כ מוקי ברייתא דכל שתשמישו ביום באומר לא בדק יפה:

בדאיכא זכר נמי אימא מארעא ספנא אע"ג דרובא ע"י זכרי' כמ"ש הרא"ש מ"מ דבר שיל"מ לא מהני חד רובא ומשני גמירי כל היכי דאיכא זכר לא ספנא מארעא. ולפ"ז הא דאמרי' דרב מיירי בדספנא אין רוצה לומר דודאי ספנא אלא דלא בדיקנא עד שיתין בתי והוה ספיקא אע"ג דרובא ע"י זכר מ"מ בדשיל"מ אין הולכי' אחר הרוב ולפ"ז מ"ש תוס' לקמן ד"ה כי לא בדק וכו' דרובא דספנא יולדי' ביממא ר"ל השתא הוי תרי רובא חדא רוב מן הזכרי' שאינם יולדי' אלא ביום. והמיעוט נמי דספנא נמי רובא ביום וזה דעת יש"ש ולחנם השיג עליו בקרבן נתנאל: מיהו הר"ן בשמעתין ס"ל נהי דשיל"מ לא בטיל ברוב היינו כיון דאתחזק עכ"פ מיעוט איסור בתוך התערובו' משא"כ מרובא דליתא קמן כגון רובא דספנא יולדת ביום דלא אתחזק שום מיעוט איסור לפנינו גם בדשיל"מ הולכין אחר הרוב ומ"מ לקמן ס"פ אין צדין כ' ר"ן שהוא חוכך בעכו"ם שהבי' ביצים בי"ט אי נסמוך ארוב ביצי' דעלמא שהם מאתמול שלשום ע"ש ותמהו האחרוני' בסתירה זו ועי' שער המלך פ"ד מהו' י"ט הלכה כ"ד ועי' יד דוד בשמעתין ועי' מל"מ פ"ז מהו' מעילה:

ולפע"ד ודאי היכי דאיתחזק מיעוט איסור בתוך התערובות פשיטא דלא בטיל והיכי דלא אתחזק כלל כגון שהעכו"ם מביא בליל י"ט דלית לן שום חזקה שנולדה שום ביצה בלילה בכל העולם כלל בזה פשיטא דאזלינן בתר רובא דיולדת ביום. אך אם העכו"ם מביא ביום נהי דלא דמי לרובא דנתערבה באלף דאיכא חזקת מיעוט קמן מ"מ נמי לא דמי לעכו"ם המביא בלילה דלא אתחזק שנולד שום ביצה בלילה. אבל הכא משהאיר השחר איכא כמה ביצים שנולדה היום בעולם ואתחזק איסורא בעולם עכ"פ בזה חוכך הר"ן להחמיר כנלע"ד:

ע"ב מ"ט דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חמוצו קשה וכו' וקשיא לי הא קי"ל אין מזהירין מן הדין ולכאורה היה נראה דלענין איסור בל יראה ל"ש לומר כן דלית ביה מלקות כדאמרינן בפסחים פ' מי שהיה דלאו הניתק לעשה הוא ועוד דלא שאין בו מעשה הוא אלא דא"א לומר כן דא"כ דלית ביה מלקות מאי פליגי ב"ש וב"ה בשעורין הא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ולא נאמרו שיעורין אלא לענין מלקות וקרבן והכא לא שייך תרווייהו. מיהו בהא מצינא למימר דחצי שיעור אסור לא שייך אלא באיסור אכילה דנהי דהנאת מעיו ליכא הנאת גרונו מיהא איכא משא"כ לענין בל יראה י"ל דכל שהוא פחות מכשיעור לא חשיב כלל והוי כמו פירורין דממילא בטלי ולא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אלא דהרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאיכא מלקות בבל יראה וע"כ צ"ל דלא חשיב ליה לאו הניתק לעשה כיון דכתיב אך ביום הראשון ממילא תשביתו מעיקרא משמע והא דקאמר בפסחים בפ' מי שהיה לא איירי לענין מלקות אלא דדמי מיהא לנותר שהוא לאו הסמוך לעשה ולא הוי ניתק לעשה גמור דהיינו לגי' מהרש"א בפסחים וכן גרסות כמה נוסחאות דגרסי להדיא דעל בל יראה לא לקי משום לאו שאין בו מעשה. ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דחייב מלקות וכמ"ש דמצינו ביה לאו שיש בו מעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך ב"ש לב"ה לא לכתוב שאור ונילף מק"ו הא קי"ל אין מזהירין מן הדין. והנראה בזה דהכא לאו מטעמא דק"ו איירי אלא משום דשאור גופא בכלל חמץ הוא דאטו משום דחמיצתו קשה לא הוי בכלל חמץ ומשו"ה הוצרך לומר דס"ד דשאור שאינו ראוי לאכילה לא הוי בכלל סתם חמץ ולפי זה יהיה מההכרח לומר דהא דקאמר ואי כתב שאור אגב גררא נקטיה אלא דמלשון הסוגיא ולרש"י לא משמע כן וצ"ע:

בתוס' בד"ה דאמר רבי זירא וכו' וא"ת ל"ל הצריכותא דלעיל וכו' עכ"ל. עיין במהרש"א אלא שקיצר במובן וכך נ"ל פירושו דכיון דלב"ה אית ליה הא דר"ז דשאור וחמץ אחת הן א"כ תו לא שייך הצריכותא דלעיל דהא חזינן דרבי רחמנא שאור לבל ימצא וא"כ ה"ה לבל יראה דבכלל חמץ הוא אע"כ דלקושטא דמלתא כל הני קראי ללאוי יתירי אתי א"כ ל"ל לתלמודא הצריכותא דשפיר איצטרכי לעבור בג' לאווין בין בשאור בין בחמץ ונהי דמעיקרא לא ה"מ לאוקמי ללאו יתירי דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ללאוי יתירי אבל עכשיו להא דר"ז ע"כ ללאוי יתירי אתי ומקשה שפיר וא"ל דאכתי איצטריך לומר צריכותא דלא תקשי אמאי שני קרא בלישנא לכתוב אידי ואידי חמץ או אידי ואידי שאור שכבר כתבו התוס' בריש פרק איזהו נשך דכל היכא דכתיבי לאוי טובא ניחא למכתב בשני לשונות ע"ש וק"ל:

בגמרא אמר רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כו' לקמן דף ט' ע"ב כתבו התוספות לשיטת רש"י נראה דוחק להעמיד פלוגתא דרבה ור"י הכא אליבא דב"ש ע"ש וכבר קדמני מ"ז הגאון בס' מג"ש ובתחלת עיוני בסוגיא דהכא כוונתי לדבריו דנ"מ נמי אליבא דב"ה דשרו באפר כירה אף לכתחלה ופליגי רבה ור"י אם מותר להביא אפר כירה ליתן למטה דלרבה אסור דחייש לאימלוכי ובאפר כירה לא התירו לטלטל אלא משום מצות כיסוי או שמחת י"ט אבל לא שלא לצורך כדאמרי' לקמן אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק כ"ש שלא לצורך כלל ושייך שפיר לאימלוכי והוספתי עוד דמשמע לקמן דבאפר כירה שייך נמי איסור גומא אלא דמותר כדר' אבא ולשיטת התוספות דבסמוך משמע דמ"מ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט ועיין מג"ש נמצא דלשיטת התוספות מיהא שייך חששא דאימלוכי אף אליבא דב"ה מ"מ עיקר פלוגתא דרבה ור"י אליבא דב"ש כפרש"י כאן ואין להקשות א"כ אמאי קאמר ר' יוסף אליבא דב"ש דלא חיישינן לאימלוכי משום שמחת י"ט והא חזינן להדיא דב"ש לא חיישי לאימלוכי לקמן דף י"א גבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה דשאני התם דאפשר בתקנתא משא"כ הכא אי לא שרית ליתן עפר למטה ודאי אתי לאימנועי בע"כ משמחת י"ט וכן להיפך אין להקשות למאי דפרישית דאליבא דב"ה נמי פליגי אמאי חייש רבה אליבא דב"ה לאמלוכי הא התם לא חיישי לאמלוכי דשאני התם דלא שייך כלל שום חשש איסור אלא טרחא שלא לצורך ומש"ה לא חיישי משא"כ הכא דאיכא חשש איסור גמור וטלטול מוקצה וק"ל והר"ן כתב בדרך אחר:

בפירש"י והא קעביד כתישה לר' יהודה פריך וכו' אלמא דטעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה עכ"ל ואע"ג דמ"מ אף בלא דר"י הוי מצי לאקשויי לב"ש דשרי לכתחלה בשוחט שבא לימלך והתם לא שייך לומר דטעמא דידיה משום דאתי עשה דוכסהו ודחי דקודם ששחט אין כאן עשה דלא לישחוט ולא לכסי מ"מ הא לא קשיא ליה לרש"י דודאי ניחא למסדר הש"ס למיקבע האי שקלא וטריא אליבא דב"ה מלמקבע אליבא דב"ש דאינה משנה מיהו למסקנא דמוקי לה בעפר תיחוח וכדרבי אבא ה"ה דלב"ש נמי איירי בכה"ג אבל בהא דקבע הש"ס לקושיא דהא קעביד כתישה בתר מלתא דר"י דוקא הוצרך רש"י לפרש דבלא"ה הו"א משום דאתי עשה דוכסהו ודחי והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי לבעל הט"ז בא"ח סימן תצ"ח שדקדק מלשון רש"י דלקושט' דמלתא מאן דמתיר לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת עפ"ז כתב דלר"ת שכתב לקמן דמוחלפת השיטה היינו האי דהשוחט וא"כ ב"ה שרי אף לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש באריכות. וכבודו הגדול במקומו מונח שדבריו מתמיהין מאד דלענ"ד פשוט דלא שייך כלל לומר אתי עשה ודחי ל"ת אלא לאחר שכבר שחט אבל בשוחט שבא לימלך לא שייך ה"ט כלל דאמרינן ליה לא ישחוט ולא ליכסי אלא עיקר טעמא דקודם שחיטה למאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולאחר שחיטה משום מצות כיסוי ובהכי ריהטא כולה שמעתא דאמרינן לקמן בכל הסוגיא דמוחלפת דקשיא ליה מההיא דהשוחט דגבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ואף מאן דדחי קאמר ע"כ לא קאמרי אלא משום דאיכא דקר נעוץ ולא קאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא משום מצות עשה דכיסוי אע"כ כדפרישית. ועוד דנהי שהתוס' כתבו דאיכא למימר דהכא לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא מ"מ כיון דרב אשי דבתראה הוא מסיק די"ט עשה ול"ת הוא א"כ מה ראה בעל הט"ז לכתוב סברא זו דעשה דוחה לא תעשה לפסק הלכה או ליישב שיטת רבינו תם ז"ל בזה. ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך כלל אליבא דב"ש ה"ט דאתי עשה ודחי ל"ת לשיטת רש"י שכתב בכמה דוכתי דלב"ש דפוטר סדין בציצית היינו משום דלא דריש סמוכין דגדילים תעשה לך וא"כ דאפילו בציצית גופא סובר ב"ש דלא אתי עשה ודחי ל"ת כ"ש בכל דוכתי דהא בשום דוכתא לא ידעינן ליה אלא מקרא דגדילים תעשה לך בפ"ק דיבמות. והאמת יורה דרכו ששגגה יצאה מלפני השליט בעל הט"ז בזה ומה שהביאו לזה היינו שהיה ר"ל דלמאי דכתב ר"ת דמאן דשרי לכתחלה בבא לימלך לא מצריך הכנה דהיינו דקר נעוץ הבין הט"ז דה"ה עפר תיחוח נמי לא בעי והא ליתא דנהי דלא חייש ר"ת לאיסור טלטול דרבנן מיהא לאיסור כתישה שהוא מדאורייתא ודאי חייש דל"ש כלל אתי עשה ודחי ל"ת אע"כ בעפר תיחוח איירי ובלא"ה יש להקשות על בעל הט"ז בזה כמה קושיות ואין כאן מקומו רק משום שדקדק כן מלשון רש"י שלפנינו הוצרכתי להאריך מיהו בסמוך אפרש פירוש נכון בענין דלא תקשי כלל על לשון רש"י ז"ל עיין עליו מיהו בעיקר פרש"י יש לתמוה טובא דאי ס"ד דשייך אתי עשה ודחי ל"ת א"כ אכתי לא היה מקשה מידי דנהי דבכתישה דחינן ל"ת היינו כדמסקינן לקמן דבהדי דכתיש קא מכסי משא"כ לענין חפירה לא שייך לומר בהדי דחפיר קא מכסי דהא מחוסר כתישה ודו"ק:

פשיטא מהו דתימא האי לאכילה וכו' מחוורתא ומתרצתא דסוגיא דהא דפריך פשיטא לאו על ר' אמי פריך דהגם דפשיטא אצטריכא לדון לבאים לפניו למשפט ולזכות הזכאי ולא פריך על הבע"ד דאין זו שאלה דלאו כ"ע דינא גמירי וסבר דהדין עמו והנו ככל המון אשר לא ידעו ולא יבינו ולמשפט יעמודו בחשבם דדינא קמשתעו. אמנם הנכון כדתרגמה הריטב"א הובא בשיטה מקובצת דסתמא בתרא דתלמודא פריך על סתמא דש"ס דקדים שסידר האי עובדא דר' אמי והיה שגור לפום רבנן ואהא פריך פשיטא. וכיוצא בזה פירש הריטב"א עצמו בחידושיו לשבועות דף ל"ז וכתב שם דאיכא דכוותא פ"ק דבתרא ע"ש. וכן פירשנו בעניותנו בערכין דף כ"ד דפריך אדינ' דדאין רב יימר מאי קמ"ל וכמ"ש בדוכתי אחריני איש איש ממקומו בס"ד:

לימא מר ורבה בדר' זירא וכו' כתוב בשיטה מקובצת וז"ל קשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש דלית הלכתא כוותיה ועוד היכי שקיל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי תירץ הריטב"א דכדאי הם ב"ש לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב"ן דנ"מ לב"ה דאליבא דרבה דהצרי' שחיטה קודם חפירה נמצא דלב"ה לא התירו כלל שחיטה אבל לרב יוסף אלו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קשחיט וכ"כ ר"ח ז"ל וק"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן וכדרבה. ומורי כתב פירוש לפירושו אין שום התר בדבר ואפי' יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אא"כ יהיה לו עפר מוכן דלא אמרינן ישחוט ואחר שחיטה הו"ל דיעבד ויחפור בדקר וכמו שיוצא מדברי רב יוסף עכ"ל:
ומאי דקשיא ליה היכי שקיל וטרי תלמוד' במאי פליגי אליבא דבית שמאי לק"מ דאביי דאמר לרב יוסף לימא מר ורבה בדר' זירא אמר רב קמפלגי אצטריכא ליה טובא לדידן למען דעת בעלמא שורת הדין אם צריך עפר למטה או לאו. ורב יוסף הוכרח להשיב דבהא כ"ע מודו אלא דפליגי דמר חייש לאמלוכי ומר חייש דלא ליתי לאמנועי משמחת י"ט וגם בזה יש ללמוד דין לענין אחר. ומאי דמשני הריטב"א כיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דסוכה דף ט' דיש לו לתנא לפרש במה נחלקו ב"ש ועיין שם בסוף דבריהם ודברי הרמב"ן גם אחר שרבו של הרב [בצלאל] שהוא הרדב"ז פירש לנו בעניותנו אכתי מילי דמסתמן נינהו:
והנראה בכונת דברי הרמב"ן הוא זה דנודע דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכל כמה דמצינן משום איקרובי הדעות שפיר נאה. א"כ לרבה דאמר שחוט חפור וכסה א"כ מיירי ביש לו עפר למטה מוכן ואמרינן ליה שחוט על קצת עפר שיש לך וחפור וכסה ומאחר שכן בהא מיירו ב"ה ואמרי לא ישחוט בשגם יש לו קצת עפר למטה לא ישחוט משום שאין לו עפר מוכן לכסות דבמציאות דמיירו ב"ש בהא פליגי ב"ה. אמנם לרב יוסף דאמר חפור שחוט וכסה א"כ איירינן במאן דלית ליה עפר מוכן כלל אף ליתן למטה וסבר ב"ש דחופר להמציא עפר שיספיק למטה ולכיסוי. וב"ה בהא פליגי דלא ישחוט. ומודים שאם שחט ולא הי"ל עפר למטה ועבר על זה שיחפור וכו'. וא"כ אית לן למימר דאם יש לו עפר למטה מצי שחיט אף לבית הלל ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קשחיט ונמצא דמפלוג' דרבה ורב יוסף נפיק טובא לבית הלל דהלכה כוותייהו. ואע"ג דגם לרב יוסף אפשר לפרש דברי ב"ש וב"ה באופן אחר ניחא לן לפרושי בכי האי גוונא דלא לאפושי פלוגתא ודוק היטב:

והא קעביד כתישה. פירש"י לרב יהודה פריך וכו' אלמא דטעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו ודחי ל"ת כל מלאכה וכו' ע"ש. ואע"ג דקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת סבר רב יהודה די"ט עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כדאמרינן לקמן דף ח' ע"ב. אלא דהמקשן אפשר דסבר די"ט לא תעשה גרידא הוא כמאן דסבר הכי בשבת דף כ"ה ומייתו לה התו' לקמן ומשו"ה פריך לרב יהודה כלומר לדידיה טעמא דמתני' דאתי עשה ודחי ל"ת די"ט לא תעשה גרידא הוא:

דפחיא. כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה: פשיטא. דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא: דצריבן. לשון מבושלות כל צרכן כמו צרבת (ויקרא יג) כויה שבשול: ונפקא מינה. בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים: למיתבא ליה דביני ביני. להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן: קא משמע לן. רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא לאפרוחים בעי להו ואין אלו שוין לו כלום: דדכרא. שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר: דספנא מארעא. מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים: ספנא. קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים לג): עם יציאת רובה נגמרה. ולענין י''ט אתמר דאם יצתה רובה מערב י''ט וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול: כדרבי יוחנן. דאמר לקמן הכי: ואי בעית אימא. רב לאפוקי מדר' יוחנן אתא ועם יציאתה דקאמר עם יציאת כולה ולמעוטי יציאת רובה: מעורות. מחוברות: נבלת עוף טהור. מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה ואין לה טומאת מגע ומשא ובמסכת נדה (דף נא.) ילפינן לה והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה: מן השלל של ביצים. כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין: מן הגידין. וקסבר אין בגידין בנותן טעם: שלל. בשט''א כמו שלל של כובסין (שבת דף מח:): בשר שנתלש מן החי. לאו נבלה היא: מן האשכול. מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם: שהמחה את החלב. התיך את השומן וגמעו טמא ובהעור והרוטב (חולין דף קכ.) פרכינן והא אכילה כתיבה ביה ואמר רבי שמעון בן לקיש הנפש לרבות את השותה והכא כתיב ונפש אשר תאכל נבלה ובנבלת עוף טהור מתוקם בת''כ: מאן תנא מן השלל של ביצים טהור. אלמא לאו בשר הוא דלא כר' יעקב: אלא לענין אסורא. דאע''ג דלאו בשר נינהו אסר לה מדרבנן הואיל וקרובים להיות בשר ואיכא למגזר משום בשר בחלב אבל לענין טומאה לא דלאו בשר נינהו דלטמו: וכי תימא לענין טומאה נגזור. דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא: אפושי טומאה הוא. דאיכא הפסד טהרות. ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן. ואע''פ שגזרו בטומאות במקומות הרבה ליכא למימר הכא נמי נגזר דלא ניחא לן דלפשו בטומאות: ואיכא דאמרי. דאשכול דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין ושלל הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך כמו אותן הגמורות קרובות לבא בהן קליפה הלבנה שאינם דבקות יפה אלא מעט: מאשכול גופיה. בשר הדבוק בשדרה והביצים אדוקין בו: נולד ביום. נקבותיו יולדות ביום: עטלף. קלב''א שור''ץ בלע''ז: מערב יום טוב. בין השמשות דשוב לא ילדה אלא בלילה: השכים. קודם עלות השחר והאי דנקט בדק רבותא קמ''ל דאע''ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולדה בחול אפילו הכי מותרת דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה: אימר יצתה רובה וחזרה הואי. ואע''ג דמילתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה: בדספנא מארעא. והיא יולדת אף בלילה: אי הכי. דיש יולדת בלילה: דרב מרי. היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב:

ומצא בה ביצים גמורות וכו' ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. תימה כיון דגמורות כיצד היו מעורות ופירש הקונטרס דגמורות קאי אחלמון אבל לא נתקשה עדיין השפופרת מבחוץ רק הקרום על כן קאי רבי יעקב וקאמר אם היו מעורות ולפי הספרים דלא גרסי גמורות ניחא והכי גרסינן ומצא בה ביצים מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר כו':