ביצה י ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

אבל היכא דליכא היתר גמור כמו ב"דקר נעוץ" - לא התירו לו לחפור ולכסות. וכמו כן כאן בזימון הגוזלות, לא התירו לו בית שמאי ליטלם עד שינענע אותם, ויבטיח בכך את עצמו שלא יחזור בו מלשחוט את הגוזלות לאחר שיטלם מן השובך. שאם יתחרט בו, נמצא שבטלה הזמנתו למפרע, וטלטל אותם ביום טוב שלא לצורך.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא, להקל בזימון בפה, בלי שיצטרך לנענע אותם, אלא כיון דרק איסור "מוקצה" הוא ליטלם כשאינם מוכנים לשחיטה.

ולכן בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" - סגי. כי די בהזמנה בעלמא כדי להוריד מהם איסור מוקצה, שהרי בדיבורו הם נהיים "מוכנים".

אבל התם, בדקר נעוץ - לא התירו בית הלל לכסות, לצורך שמחת יום טוב, מפני החשש שמא יבוא לכתוש את רגבי העפר.

ואם כן לא היה צריך רבי יוחנן להפוך את שיטותיהם במשנה של זימון גוזלות, מפני שיטותיהם במשנה של השוחט חיה ועוף ביום טוב.

אלא, אי קשיא סתירה בדברי המשניות עד שהוצרך רבי יוחנן להחליף את השיטה - הא קשיא:

תנן לקמן [יא א]: בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי שהוא משטח עץ עבה וכבד, המיועד לכתוש עליו חיטים, כדי לקצב לחתוך עליו בשר ביום טוב, היות והוא כלי ש"מלאכתו לאיסור", ולכן לא נוטלים אותו אפילו לצורך גופו, לעשות בו שימוש במלאכת היתר לצורך שמחת יום טוב ^[1].

ובית הלל מתירין ליטלו לצורך גופו, לקצב עליו בשר ליום טוב.

אלמא: גבי שמחת יום טוב - בית שמאי הולכים לחומרא ואוסרים, ובית הלל לקולא ומתירים.

ורמינהי מהמשנה בתחילת הפרק לגבי חפירה בדקר נעוץ לכיסוי הדם, שמצינו בה שבית הלל הם המחמירים ובית שמאי המקילים: השוחט חיה ועוף בית שמאי וכו'!

ועל כך אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה בנטילת העלי, וצריך לומר שבית שמאי הקלו לקצב עליו בשר, ובית הלל אסרו. [וכמחלוקתם במשנה בתחילת הפרק]

ומקשינן: ממאי, מהיכן אתה יודע שצריך להחליף את השיטה?

דלמא לא היא!

כי עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, ואין כל איסור בכיסוי. אבל היכא דליכא היתר גמור כמו ב"דקר נעוץ" - לא התירו. ולכן החמירו גם בכלי שמלאכתו לאיסור.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא, להתיר את נטילת העלי, אלא משום דאיכא תורת כלי עליו, ואינו מוקצה חמור מחמת גופו, רק מפני שמלאכתו לאיסור, וכלי שמלאכתו לאיסור מותר ליטלו לצורך גופו בלי חשש. אבל התם בכיסוי הדם - לא הקילו לחפור ולכסות, מפני החשש שיבוא לכתוש רגבים.

אלא, אי קשיא הא קשיא:

תנן לקמן [יא א]: בית שמאי אומרים: אין נותנין ביום טוב את העור שהפשיטו מבהמה לשוטחו לפני הדורסן, במקום דריסת רבים, לפי שנתינתו לדריסה עליו אסורה מחמת שנראה כ"מעבד".

וכמו כן, לא יגביהנו את העור לאחר שהפשיטו מן הבהמה היות והוא מוקצה, אלא אם כן יש עליו כזית בשר, שאז מגביהו מכח הבשר שעליו, [שנחשב כעור המחובר לאוכל, אך עדיין שייך בו איסור עיבוד עור].

ובית הלל מתירין ליתן את העור לפני הדורסן ולהגביהו גם בלי כזית בשר, משום שמחת יום טוב, כי אם לא נתיר לו לשטוח את העור לדריסה או להגביהו, הוא ימנע מלשחוט כדי לא להפסיד את העור שמתקלקל בלא עיבוד.

אלמא: גבי שמחת יום טוב - בית שמאי לחומרא, ובית הלל לקולא

ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'! ומשמע שבית הלל החמירו, ובית שמאי הקלו.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה במשנת דריסת העור, שבית הלל אסרו להניחו לפני הדורסן, ובית שמאי התירו [וכמחלוקתם במשנה בתחילת הפרק].

ודחינן: ממאי מנין שצריך להחליף את השיטה? דלמא לא היא!

אלא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, אבל היכא דליכא סיבה להיתר כמו ב"דקר נעוץ" - לא. וגם כאן יש להחמיר משום עיבוד העור שלא ליתנו לפני הדורסן, ושלא להגביהו משום מוקצה.

אי נמי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא שיש להקל בדריסתו ובטילטולו, אלא דחזי למזגא עלויה, שהוא ראוי לישב ולהשען עליו כאשר הוא שטוח, ואינו נראה כשוטח לצורך עיבוד, ולכן הקילו בו בית הלל להגביהו ולשוטחו לצורך יום טוב ^[2]. אבל התם שיש חשש בכתישת הרגבים - לא התירו בית הלל.

אלא, אי קשיא הא קשיא:

תנן לקמן [יא ב]: בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין - שהם דלתות החלונות של חנויות ומונחות לפניהן כדוכנים ואינן מחוברות לקרקע - ביום טוב, כדי לקחת תבלין ליום טוב, מן החנוני המכיר אותו. ואף שאין בתריסין אלו איסור סתירה מן התורה, גזרו חכמים עליהם, מפני תריסין שיש בהם איסור סתירה, [כמבואר להלן יא ב]

ובית הלל מתירין ליטול את התריסים כדי להוציא מהחנות תבלין ליום טוב, ואף להחזיר אותן למקומן אם נטלום, למרות שבהחזרתן אין משום שמחת יום טוב, לפי שאם לא נרשה לו להחזירם הוא גם לא יטלם לפתוח את החנות. והתירו בית הלל לטרוח ביום טוב בנטילתם ובהחזרתם לצורך שמחת יום טוב.

אלמא: גבי שמחת יום טוב - בית שמאי לחומרא, ובית הלל לקולא

ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'!

ומתרצינן רק את הסתירה בדברי בית שמאי, בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא. התם שאני, שיש להתיר משום דאיכא דקר נעוץ. אבל הכא - ליכא היתר כמו ההיתר של "דקר נעוץ", היות וסוברים בית שמאי שיש תורת מלאכת סותר ובונה גם בכלים.

אלא בית הלל אבית הלל קשיא! אם התירו להחזיר את התריסים משום שמחת יום טוב, למה אסרו לחפור ולכסות את הדם ביום טוב.

ולכן אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה במשנת תריסין. ובית הלל הם האוסרין לסלקם משום גזירה דרבנן, שאין לה היתר מפני שמחת יום טוב.

ודחינן: דילמא לא היא ^[3].

עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא להתיר סילוק התריסים והחזרתם, אלא משום דאין תורת מלאכת "בנין" בכלים, ואין תורת מלאכת "סתירה" בכלים. אבל התם - לא הקילו, היות ויש לחשוש לכתישת רגבים ^[4].

מתניתין:

בית שמאי אומרים: לא יטול אדם ביום טוב מן השובך גוזלות בר, שבאות אל השובך מן השדות, ואינן "יונות בית" ^[5] - כיון שהן מוקצה ^[6], ואינן "מוכנות" לשחיטה ביום טוב - אלא אם כן נענע - מישמש בהן והכינן בכך לשחיטה, מבעוד יום.

ובית הלל אומרים: אינו צריך למשמש בהן בידיו, אלא דיו שיהיה עומד ואומר: "זה וזה אני נוטל למחר"!

גמרא:

אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק ב"בריכה ראשונה".

והיינו, שדרך היונים להוליד בכל חודש זוג יונים הנקראים "בריכה". אך הם מפסיקים להוליד מ"תקופת טבת" עד "תקופת ניסן". ובתקופת ניסן מתחילה עונת ההולדה החדשה.

ונהגו בעלי השובכים להשאיר את הזוג הראשון [ה"בריכה" הראשונה] של עונת ההולדה החדשה בשובך, ולא לקחתו משם, כדי לחבב את השובך על היונים המולידות שירצו להשאר ולהמשיך ללדת בו, היות והזוג הראשון שנולד להם נשאר שם.

דבית שמאי סברי: צריך הוא לנענע אותם בידיו, ואין זימונו בפה מועיל להסיר מהם איסור מוקצה, כי גזרינן בבריכה ראשונה דלמא אתי לאמלוכי, שמא יבוא להתחרט אחר שיטלם, ונמצא שטלטלם ביום טוב שלא לצורך ^[7].

והטעם שחששו שיתחרט בו, לפי שעדיף לו להשאירם בשובך כדי שיהיו לצוות ליונים היולדות. ולכן חייבו לנענע אותם, שאז גומר בדעתו לקחתם ושוב לא יתחרט בו.

ובית הלל סברי שדי בהכנה בפה בלבד, ולא גזרינן, היות ולא חששו לחרטתו אפילו בבריכה הראשונה.

אבל בבריכה שניה, ודאי שאין לחשוש שיתחרט בו, ולכן דברי הכל, בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" - סגיא, די בכך להכינם ולהסיר מהם איסור מוקצה.

והוינן בה: ובית הלל - למה ליה למימר "זה וזה אני נוטל"?

לימא "מכאן מהשובך הזה אני נוטל למחר"! וכשיטול למחר גוזלות יתברר הדבר למפרע שאותן הוא זימן.

וכי תימא לתרץ שבית הלל לית להו ברירה", שאינם סוברים דין "ברירה" אפילו בדין דרבנן, ולדעתם לא יתברר הדבר למפרע כשיטול למחר גוזלות שאלו הם שזימן מאתמול, ולכן הצריכו לומר בהכנתו "זה וזה" אני נוטל ^[8].

אי אפשר לומר כך. כי מצינו בדין טומאת אהל מדרבנן שבית הלל סוברים דין ברירה, וכדלהלן, [אך בית שמאי סוברים שאין ברירה, ולכן בבריכה שניה צריך לומר "זה וזה אני נוטל"].

"טומאת אהל" מן התורה, היא הטומאה שמטמא המת את כל הנמצאים עמו תחת קורת גג אחת.

ובמסכת אהלות מצינו שחלה טומאה גם על כל הכלים הנמצאים תחת משקוף הפתח אשר דרכו עתידים להוציא את המת. והלכה זו נקראת "סוף טומאה לצאת" ^[9]. [ובהערות נברר אם היא טומאה מן התורה או מדרבנן ^[10]].

אם היה הפתח פתוח, נטמאים הכלים מן התורה בטומאת אהל, שהרי המשקוף נחשב כהמשך האהל, וההלכה של "סוף טומאה לצאת" נצרכת רק באופן שדלת המשקוף סגורה, והכלים נמצאים מחוץ לדלת, מתחת למשקוף.

ואם היו לבית שנמצא בו המת מספר פתחים, כולם טמאים, שהרי בכל אחד ואחד מהם יתכן שיוציאו בו את המת.

אך אם ייעדו פתח מסוים להוציא דרכו את המת, לא חלה טומאה על שאר הפתחים, והיינו בתנאי שתהיינה דלתותיהם סגורות ונעולות. כדי שלא יטמאו משום אהל.

וגם אם לא ייעדו פתח מסוים להוצאת המת, אלא היה אחד הפתחים של הבית פתוח, ושאר הפתחים היו סגורים בדלתות נעולות, לא מטמאים שאר הפתחים הסגורים, אלא רק העומדים בפתח הפתוח - נטמאים בטומאת אהל.

לפי שהפתח הפתוח נחשב כפתח המיועד להוצאת המת דרכו, ולכן אין טומאה חלה על הנמצאים תחת המשקופים שבפתחים האחרים.

והתנן במסכת אהלות [ז ג]:

א. המת שהיה בבית, והיו לו לבית פתחים ^[11] הרבה, והיו כל דלתות הפתחים פתוחות או שהיו כולן סגורות ונעולות - כולן טמאים ^[12]. היות ואין יודעים מאיזה פתח יוציאו את המת, ובכל אחד מהפתחים יש אפשרות שממנו יצא, לפיכך חלה טומאה בודאי על כל הנמצא בפתחים ^[13].

ב. ואם לאחר מיתת המת נפתח פתח אחד מהן - רק הוא הפתח הפתוח טמא [הפתח הזה מטמא את הכלים העומדים עתה מתחת למשקוף שלו].

ואילו כולן, כל שאר הפתחים הסגורים, טהורין מלטמא, לפי שהפתח הפתוח הוא הפתח המיועד להוצאת המת.

והכלים שהונחו בשאר הפתחים לאחר שנפתח הפתח האחד - טהורים, שהרי מעתה יש פתח מיועד להוצאת המת.

[אך לגבי הכלים שהיו מונחים בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת לבין פתיחת הפתח - סברה הגמרא כעת, בהוה אמינא, שנחלקו בדינם בית שמאי ובית הלל: האם הם טמאים היות ובאותה העת היו כל הפתחים נכללים בספק שמא יצא המת דרכם, או לא. וכפי שיתבאר להלן. ומסקינן כי הכל מודים שאין הספק מתברר על ידי פתיחת הפתח והכלים שהיו בו קודם פתיחתו נשארים בטומאתן].

ג. ואם היו כל הפתחים סגורים, וחשב על המת להוציאו באחד מהן ^[14].

או חשב להוציא את המת בחלון שיש בו פתח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [שזה השיעור הקטן ביותר של "פתח" להוצאת המת] -

מצלת מחשבתו להוציא את המת באחד מהפתחים, על כל שאר הפתחים כולן, להציל את כולם מידי טומאת פתחים, כאילו פתח ממש את אותו הפתח להוצאת המת.

[ובתנאי שתהיינה הדלתות של שאר הפתחים הללו סגורות ונעולות, שאם יהיו פתוחות - נטמאים כל הנמצאים שם] ^[15].

ד. ולפי הנחת הגמרא, נחלקו בית שמאי ובית הלל מה דינם של הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת המיתה ובין השעה שחשב להוציא את המת בפתח מסוים:

בית שמאי אומרים: טהרת הכלים שהיו בשאר הפתחים הסגורים, מותנית בכך:

והוא, בתנאי, שחשב על המת להוציאו בפתח המסוים עוד בחייו, עד שלא ימות המת. ונמצא שלא היתה שעה שבה היה ספק על הוצאת המת דרך שאר הפתחים.

ובית הלל אומרים: אף אם חשב על הפתח המסוים רק משימות המת, בכל זאת טהורים הכלים שהיו בשאר הפתחים, אפילו אלו שהיו שם בשעה שעדיין לא חשב על פתח מסויים.

ולפי הנחת הגמרא עתה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה:

האם משחשב על פתח מסויים הוברר הדבר למפרע שהיה הפתח הזה מיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית הלל, ולשיטתם לא חלה טומאה על הכלים שהיו מקודם בשאר הפתחים, [וכן דעתם גם ברישא באופן שנפתח אחד מהפתחים, שהכלים שהיו בשאר הפתחים טהורין למפרע, וכנ"ל].

או שלא אומרים הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה הוא המיועד להוצאת המת, וכך סוברים בית שמאי, ולכן טמאים כל הכלים שהיו בשאר הפתחים בין שעת מיתת המת ובין השעה שהחליט על הפתח המסויים.

ומכאן מוכח שבית הלל סוברים ש"יש ברירה", ואומרים הוברר הדבר למפרע.

וחוזרת השאלה: מדוע צריכים לומר על הגוזלות שבשובך מערב יום טוב "זה וזה אני נוטל למחר", ואין די בכך שיזמן סתם גוזלות, ולמחר כשיטול גוזלות מהשובך יתברר למפרע שאלו הן הגוזלות שזימן אתמול.

ומתרצינן: הא אתמר עלה, על משנה זו: אמר רבה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ברירה, ולדברי הכל, הכלים שהיו בכל הפתחים עד השעה שבה חשבו להוציא את המת הם טמאים, ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שלא היה המת עתיד לצאת דרכם.

במה נחלקו בית שמאי ובית הלל - לטהר את הפתחים מכאן ולהבא.

לדעת בית הלל משעה שהחליט על פתח מסויים נטהרו כל הפתחים, ואילו לדעת בית שמאי כיון שירדה תורת טומאה על הפתחים משעה שמת המת, היא נשארת גם כשחישב להוציא את המת דרך פתח מסוים, ואין היא מסתלקת מהם אלא בפתיחה בפועל של אחת הדלתות, כי רק מעשה מוציא מידי מחשבה. [ולכן כלים שיונחו בשאר הפתחים יטמאו אפילו אחר שחשב על אחד מהם].

ונמצא, שכולי עלמא מודים כי הכלים שהיו בפתחים לפני מחשבתו נשארים בטומאתם, ומחלוקתן רק לגבי הכלים שהונחו בפתחים אחר מחשבתו, וקודם שפתח בפועל לבית הלל אין חלה עליהן טומאה ולבית שמאי נטמאים הכלים שבכל הפתחים עד שיפתח פתח אחד בפועל, [אך ברישא לא נחלקו, כיון שמדובר באופן שכבר נפתח פתח אחד בפועל, וכלים שהיו עד אז בשאר פתחים טמאין, ומכאן ואילך טהורין].

וכן אמר רבי אושעיא כמו רבה: שמחלוקתן רק לגבי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא.

ומבארת הגמרא: מכאן ולהבא - אין, רק אחר שחשב להוציאו באחד מהם נטהרים שאר הפתחים. אבל למפרע - לא נטהרים אפילו לדעת בית הלל, ולכן גם ביוני שובך לא סמכו על ברירה להתירם למפרע.

רבא אמר: לעולם גם למפרע מטהרים בית הלל, כיון שלדעתם "יש ברירה".

והכא בגוזלים, היינו טעמא שלא סמכו בית הלל על דין ברירה ואין די לומר "מכאן אני נוטל" - דלמא מטלטל לגוזל אחד, וימשמשנו, ושביק. כי שמא ימצא אותו פחות שמן ממה שחשב, ויעזבנו, ושוב מטלטל לגוזל אחר ושביק, עד שימצא גוזל שמן כרצונו.

ונמצא שהוא קא מטלטל מידי דלא חזי ליה, דבר מוקצה ^[16] שאינו ראוי לו, שלא הזמינו ^[17].

ומקשינן: והא אמרת בעומד מהצד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא, שדי בכך שאומר בפיו את הזימון ואינו צריך לבדוק ולמשמש בהם, ואם כן עדיין יש לחשוש שכשיבא לקחתן ביום טוב, ימשמש בהן וימלך לקחת אחרות, וכיצד מועילה ההזמנה המפורטת לסלק חשש זה,

ומתרצינן: הני מילי שאינו צריך לבודקם, אלא דיו שיאמר "זה וזה אני נוטל", היינו רק באופן שפירט הזמנתו מערב יום טוב ויודע הוא שמותר לו ליטול רק את היונים שהזמין, ולא אחרות שהן מוקצה. ולכן אין לחשוש שמא ימשמש בהן ויחליפם ביום טוב.

הערות

^[1] כך פירש רש"י [ד"ה את העלי], אך תוס' להלן [יא א ד"ה אין] נקטו שטעם האיסור משום חסרון כיס, ובית הלל התירו משום שמחת יו"ט, והיינו כמבואר בהערות לדבריהם לעיל [ט ב] שהמקשן בסוגיין סבור ששמחת יו"ט מתרת אפילו איסור, ואם כן יתכן שגם תוס' יבארו שזה גופא תירוץ הגמרא, שהאיסור בטלטול העלי הוא רק משום שמלאכתו לאיסור, וכיון שנצרך לצורך גופו אין בו איסור כלל. [אך מסתימת דבריהם משמע שגם למסקנא יש בו משום חסרון כיס, אלא שהקלו בו כי תורת כלי עליו, והיינו שמוקצה מחמת חסרון כיס חמור רק משום שמבטל ממנו תורת כלי, וראה להלן שם].

^[2] המרדכי [תרנז] כתב שהתירו לטלטל נוצות של עופות אחר השחיטה כדי שלא יאבדו ויוכלו להשתמש בהם, והמקור לכך מעור לפני הדורסן שהתירו סופן משום תחילתן, וכן פסק הרמ"א [תצ"ט], ותמה הפרי חדש הרי בסוגיין מסקינן שההיתר משום דחזי למיזגא עליהן, ובנוצות של עופות אין טעם זה. ועיין פרי מגדים [תצ"ח ג'] שבדיעבד אפשר לסמוך על רבינו תם דמוחלפת השיטה במשנה דהשוחט, ואם כן אין צריך לטעם זה, כמבואר בתוס'. אולם הגרעק"א כתב שקושית הגמרא היתה רק מהנחת העור לפני הדורסן, שהוא אסור משום עיבוד, ורק לכך צריך את הטעם דחזי למיזגא עליהם, אך ממגביהין העור כשיש עליו כזית בשר לא קשה לגמרא, שהרי מותר לטלטל מוקצה לצורך שמחת יו"ט כמבואר בתוס' [לעיל ח'. ד"ה אמר, ועי"ש הערה 11] לגבי סילוק האפר לצורך אפית הפשטידה, ורק עיבוד אסור כמו שימוש, שהרי לצורך כיסוי אסור לטלטל עפר אף שיש בו צורך שמחת יו"ט, [וכמבואר במג"א סימן ק"ט]. ואם כן בנוצה של עופות אין צורך לטעם ההיתר דחזי למיזגא עליה, שהרי כל איסורן משום מוקצה, והותרו סופן משום תחילתן, שלא ימנע לשחוט לצורך שמחת יו"ט, ועיין להלן י"א. הערה 5.

^[3] כך גרס מהרש"ל, והיינו משום ש"אי נמי" המוזכר כאן משמעותו תירוץ נוסף, ואינו ככל האוקימתות בסוגיין שבהם ביאורו שגם לפי בית הלל מיושבת הסתירה. וראה במאירי [בהערה הבאה] שגרס כאן כמשמעותו בכל הסוגיא.

^[4] הרי"ף פסק את המשניות בלי להפוך את השיטות, ותמהו בעל המאור והרשב"א והרא"ש [בסימן ט'] שהרי בסוגיין מקשינן להו אהדדי והפכינן לאחת מהן. וביארו שיטתו לפי פירוש הר"ר יוסף, שאין הופכין שתי השיטות כיון שדברי בית שמאי התיישבו בתירוץ הגמרא דאיכא דקר נעוץ, ורבי יוחנן רק על בית הלל קאמר שהחליפו שיטתן במשנה דתריסין בלבד, והקלו לסלקן ביום טוב משום שהם צרכי יום רבים ואין רוב הציבור יכול לעמוד בגזירה זו. והרמב"ן במלחמות ה' גרס במסקנת הגמרא את הדחיה להחלפת השיטה אף במשנה דתריסין, ולדבריו מובן כיצד יתיישבו כל המשניות להלכה אליבא דבית הלל, ואין צורך לשנות שיטתן בשום משנה. והמאירי גרס במסקנת הגמרא, "ודלמא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם אלא דאיכא דקר נעוץ אי נמי עד כאן לא קאמרי בית הלל וכו"', ולפי זה גם על משנה דתריסין תירצה הגמרא ככל המשניות, ונמצא שאין איסור מיוחד בתריסין משום טירחא שלא לצורך, ואף בית הלל מודים להתיר. [ועיין עוד בהערות על תוס' ד"ה אמר, לעיל ט ב]

^[5] ביאור המשנה כדעת רש"י להלן [כד א ד"ה יוני] שיוני שובך הדרים בבתים ובחצרות אין בהם איסור צידה אפילו כשהן גדולות, כי האיסור הוא רק ביוני בר [וכמבואר בב"ח תצז]. אך דעת תוס' [לעיל ט א ד"ה אין מוליכין] שמדובר רק בגוזלות קטנים שלא פרחו, אך גדולים, אפילו גרים בבית, יש בהם איסור צידה, וכן דעת הרא"ש [טו]. וראה במגיד משנה [יו"ט ב ה] שהביא שני השיטות. ובשו"ע [תצז ט] פסק כתוס', וכתב "אבל קטנים שאין מפריחין מותר לצודן" ודקדק המג"א שכוונתו שאין מפריחין חוץ לתחום, וכמו שהעלה היש"ש [כח] משו"ת הרא"ש [כג ו].

^[6] תוס' לעיל [ב א ד"ה דלמא] כתבו שאף אם בית שמאי לית להו מוקצה, מודים הם בבעלי חיים שהם חמורים ומוקצים ביותר כגרוגרות וצימוקים, וראה במאירי דהיינו בעלי חיים שאינם גדלים בבית. אך כעל המאור [ב א] נקט שאפילו יוני בית הן מוקצה משום שאין אדם רוצה לגרום חורבן לשובכו, וכבר תמה עליו הראב"ד שם שהרי בלא טעם זה הם מוקצה מפני חסרון הכנה, [וכמבואר בסמוך לגבי בריכה שניה]. ומדברי רש"י [ד"ה גזרינן] נראה בפשטות שבית שמאי לית להו מוקצה אפילו בבעלי חיים, שהרי נקט שכל איסור הטלטול הוא רק מפני שמטלטלן שלא לצורך, [אך ראה הערה הבאה שיתכן לפרש כוונתו באופן אחר]. וכן נקט ראבי"ה [יו"ט תשלב] שאפילו בית שמאי דלית להו מוקצה אסרו ליטול יונים, משום טירחא שלא לצורך ואפילו באופן שאינם מוקצה. [וראה הערה 16].

^[7] רש"י פירש כאן בדברי בית שמאי, שאסרו לטלטל בריכה ראשונה שמא יבא לידי טלטול שלא לצורך, ומשמע שלא כתב לאסור מטעם מוקצה כי הזימון הועיל להן, וכן מבואר ברשב"א [לעיל ט ב ד"ה ועוד]. אולם להלן [בד"ה רבא] פירש רש"י בדעת בית הלל שאסרו לטלטל בריכה שניה משום מוקצה, דמטלטל מה שלא הזמין. וכן משמע בדבריו בריש עמוד זה [ד"ה אבל], ושם פירש כן לדעת בית שמאי, וביאר שחששו לאמלוכי, ובכך תתבטל הזמנתו למפרע, וכן כתב הר"ן בדעת בית שמאי, "שאם חייס עליהם והניחן נמצאת הכנתו הראשונה בטעות ומטלטל מידי דלא חזי ליה". [וכבר כתב הרא"ה שלא שייך לבטל הזמנה למפרע, ולכן ביאר שאין דעתו גמורה להזמין בלא ניענוע]. ולכאורה צריך ביאור ממה נפשך, אם נעשתה הכנה הרי אין חיוב לקיים הזמנתו ולהשתמש בהן, ואם בטלה הזמנתו ונעשים מוקצה, למה הוסיף לפרש שמטלטלן שלא לצורך. ומשמע מדברי רש"י שבית שמאי לית להו מוקצה אפילו בבעלי חיים, וכל איסור הטלטול שלא לצורך חל רק באופן שהתחילה ההגבהה שלא לצורך, כי אילו הגביה לצורך יכול להמשיך טלטולו, כמו שהוכיחו תוס' לעיל ג ב לגבי מוקצה שהתחיל לטלטלו בהיתר, ולכן אסרו בית שמאי לטלטל בריכה ראשונה, דכיון דחייס עלייהו חיישינן שימלך ונמצא שהגביהן מתחילה שלא לצורך, והיינו שפרש"י שתתבטל הזמנתו למפרע ולא תועיל ההגבהה הראשונה להתיר את המשך הטלטול שלא לצורך. אולם יתכן לבאר באופן אחר, שרש"י נקט שדין בעלי חיים הוא כעצים, שכיון שאינם כלי אין הכנתם מועילה אלא לשימוש שהוכנו לו [וכמבואר לעיל ח א 6, ח ב 8], ונמצא שאם נמלך ומחזירן, הרי טלטל מוקצה שלא לצורך שהוכן לו, ולביאור זה יש מוקצה בבעלי חיים, וצ"ל כתוס' הנ"ל. והרמב"ם בפירוש המשניות פירש "שמא ימלך ולא ירצה לקחתם, ואחר הכנסת יו"ט ימשך שנית ויקח אותם והם מוקצה". וכבר תמה השפת אמת, אם יודע הוא שצריך הזמנה, והזמין ונמלך, ובטלה ההזמנה, כיצד יבא ליטול שוב אחר שנמלך מערב יו"ט, ובראשון לציון ביאר שחוששין שיטעה לסמוך על הזמנתו הראשונה. ופירוש נוסף יש לרבינו חננאל, "שאם יתנחם ולא יטול נמצא בטל משמחת יו"ט" והראשונים נטו מפירושו, כיון דמקשינן לעיל ממתניתין לבית שמאי, ודייקינן שסברו כי אסור ליטול ואינם מתירים לצורך שמחת יו"ט, ולפירושו הרי אדרבא משום שמחת יו"ט אסרו ליטול. והמאירי נקט כשני הפירושים באופנים שונים, ופירש "שמא יטול מיונים אחרים שלא הכינם ואסורים משום מוקצה. או שימנע ולא יקח יונים כלל ובטל משמחת יו"ט. ועיין בדבריו שביאר כי ימלך מפני שהם כחושים, ותמוה, שהרי אם כן נחשוש גם בבריכה שניה.

^[8] המהרש"א להלן [לח א] כתב שההוא אמינא בסוגיין דלית להו ברירה אפילו לגבי מוקצה שהוא איסור דרבנן, אינה כמסקנת הסוגיא להלן [שם] שרק מדאורייתא לית להו ברירה אך מדרבנן יש ברירה. ובשו"ע [תצז י] פסק שצריך לומר "זה וזה אני נוטל", ותמה המג"א הרי קיימא לן שיש ברירה בדרבנן, ודי שיאמר מכאן אני נוטל. וקושייתו רק לפי סברת היש"ש [ב"ק פ"ה] שבדרבנן יש ברירה בתורת ודאי ומבררת בין לחומרא ובין לקולא [וכן דעת רש"י להלן לט א ד"ה כרגלי, וכן נקטו בית יוסף ומג"א והגר"א סוף תצה], וכדעת המהרש"א. אך הר"ן בגיטין [כד א] נקט שרק לקולא יש ברירה בדרבנן, ומשום שספק הוא אם יש ברירה או לא, וכיון שספק מוקצה לחומרא לא שייך בו ברירה, וכן נקטו בית מאיר [תצה] ושער המלך [גיטין ד ג, ונקט שהספק הוא במציאות שאין אנו יודעים על מה חל, ובהגהות הגרעק"א שם כתב שהוא ספיקא דדינא, אם יש ברירה או לא, וכ"כ בשו"ת חדשות ה], וראה הערה הבאה. ב. לפי מה שצידדנו בהערה הקודמת שלדעת רש"י דין בעלי חיים הוא כעצים, שאין הכנתם מועילה אלא לשימוש שהוכנו לו, ולפיכך נאסר טלטולם שלא לצורך, לכאורה האיסור בנמלך תלוי בברירה, כי לולי שמתברר למפרע שאינו צריך להם, הרי נטילתו וגם החזרתו לצורך. וצריך לומר שנטילתו בתחילה אינה נעשית בדעה גמורה, וכשנמלך מתברר שלא נטלן לצורך, [אף אם אין ברירה].

^[9] בטעם הדין שסוף טומאה לצאת מטמא כל הנמצא בפתח. כתבו הר"ש והרא"ש באהלות [פ"ז מ"ג], שהיות וסופה לצאת באחד מהפתחים, חשיבי כולם כפתוחים. והרמ"א [יו"ד שעא ד] כתב ש"רואין כאילו כבר יצאה משם". ובתרומת הדשן [כד] דקדק מדברי רש"י לקמן [לח א ד"ה בדאורייתא] שהיא הלכה למשה מסיני ואין בה טעם. והעלה מכך, שלא התחדשה טומאה זו אלא בפתח הראשון שיוצא בו לאויר הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל, וראה מהרי"ט [ח"א צו]. ובגדר הטומאה כתב הגרעק"א [תנינא י"ח] שאינו נחשב כאילו הטומאה נמצאת במקום שתצא ממנו. אלא מכיון שסופה לצאת בפתח נחשב כאילו הוא פתוח, והכל במקום האהל. ותלה בכך את מחלוקת הראשונים [שהובאה בבית יוסף יו"ד שע"א] אם בשער העיר גם יש לחשוש לסוף טומאה לצאת, או שהאויר המפסיק בינה לשער גורם להתיר את מקום השער, והיינו שאין הכל כאהל אחד, אך אילו הטומאה העתידה לצאת נחשבת כאילו נמצאת בפתח, אין צורך לאהל עד הפתח. עי"ש ובפתח הגליון [יו"ד שם] ובביאור הגר"א שם. אמנם כבר מתבדר בי מדרשא, להוכיח מסוגיין [וכדלהלן] שהתחדש דין "טומאה לפתחים", וכן משמע לשון התרומת הדשן [כ"ד] והרדב"ז [תע"ו] שהגדירוה כטומאת פתחים, ואין זו טומאת אהל הנמשכת לפתח, אלא טומאת הפתח בפני עצמו [וצ"ע מנין שהוזהרו כהנים על טומאה זו]. וטעם נוסף מצינו בפירוש רבינו חננאל שכל פתח שעומד להפתח כפתוח דמי, ואינו חוצץ בפני הטומאה אלא דבר הסותם לגמרי. ומשמע שסבר כי לגבי טומאה נחשבת דלת כמחיצת עראי משום שעתידה להפתח. והרמב"ם בפירוש המשניות באהלות [שם] נקט שיש לכל הפתחים דין קבר סתום שמטמא מבחוץ, ונקט שמדובר באופן שהפתחים סתומים, ודלא כרש"י בסמוך. [וכבר תמהו עליו שאם כן אף הנוגע בכל הבית יטמא ולא רק בפתחים, עי"ש בתפארת ישראל ובערוך השולחן העתיד סימן י"ז ובחזו"א אהלות יז יב], וראה דבריו בהל' טומאת מת ז ב, ומהרלב"ח קמב נקט שכוונתו שם לטמא מדין "סוף טומאה לצאת" ולא משום בית סתום, ופלא למה נטה מדרך זו בפיה"מ. ויתכן שבפיה"מ נקט שהטומאה משום בית סתום, כי אילו משום סוף טומאה לצאת הרי בסוגיין מדובר למ"ד שאין ברירה אף בדרבנן [כדעת הב"י ומהרש"א], ואם כן יהיו כל הפתחים טהורים בודאי כי נחשב שאינו עומד לצאת מאף פתח, שהרי אם אין ברירה לא חל אף חלות ואפילו מספק, [וכמבואר בדברי ר"י קורקוס מע"ש ד טז, ראה קהילות יעקב גיטין יט], אולם מאידך כיון שאינו נחשב כעומד לצאת נמצא שדינו כבית סתום לטמא, אך להלכה שפוסק יש ברירה נקט לטמא משום סוף טומאה לצאת. ובשטמ"ק בסוגיין דן אם לדעת שאר הראשונים המבארים שבדעתו להוציא את המת הפתחים טמאים משום סוף טומאה לצאת, באופן שאין כוונתו להוציאו יהיה כקבר סתום ויטמאו כל הפתחים, או שיטהרו כולן כיון שאין דעתו להוציאו בהם.

^[10] רש"י כאן כתב שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה, וכן כתב הר"ש באהלות שהוא דין דרבנן. והקשה השטמ"ק שהרי לקמן [לח א] נקט רש"י שמטמאה מהלכה למשה מסיני, וכן משמע דעת רש"י בעירובין [סח א] וביאר שההלמ"ס היא באופן שיש במשקוף טפח, ואילו בסוגיין מדובר כשין בו טפח ואז טומאתו רק מדרבנן, וזה תמוה, שהרי הפתח מטמא כהמשך לגג האהל, ומשמע כנ"ל שהתחדשה "טומאה לפתחים" אפילו כשאינם המשך לגג. וראה מה שכתבו בזה התוס' יו"ט באהלות, והפני יהושע כאן. ובתפארת ישראל שם, כתב שדין סוף טומאה לצאת נאמר בהלכה למשה מסיני, אך מה שמטמאים כל הפתחים, הוא דין דרבנן. ובשפת אמת נקט שנחלקו בכך רבה ורבא להלן, שרבה ביאר שדין הטומאה מדאורייתא, ולכן אין ברירה, והפתחים טהורים רק מכאן ולהבא, ואילו רבא נחלק עליו וסבר שאף שבדאורייתא אין ברירה, דין סוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן, ולכן אמרינן בו ברירה לטהר הפתחים למפרע. אולם המשנה אחרונה באהלות שם נקט שטומאת פתחים דרבנן, ואפילו אם כשיש רק פתח אחד היא מדאורייתא, כשיש הרבה פתחים ודאי היא מדרבנן, ןלכן הפתחים טהורין למפרע. והחזו"א [דמאי ט' כ"א] כתב שכוונת רש"י לקמן, שעיקר יציאת טומאה מאהל לאהל היא מדאורייתא ומהלכה למשה מסיני, אך הדין של סוף טומאה לצאת הוא מדרבנן שעיקרו מן התורה, וכן נקט בשער המלך [עירובין פ"ח ה"ז] וביאר דברי רבה, שאף בדרבנן אין ברירה כיון שעיקרו מן התורה.

^[11] פירש רבינו חננאל, אלו הפתחים יש מהן שלהן אהל כגון זיזין מבחוץ וכו', ומשמע שרק לחלק מהפתחים יש אהל מבחוץ, ובכל זאת הפתחים שיש להם אהל מבחוץ טמאים. ובמנחת שלמה [ח"א סימן ע"ב] הוכיח מכאן כנגד חידושו של החזו"א [אהלות י"ז י"ט] שבאופן שיש לפתח אחד אהל ולפתח שני אין אהל, כלים שתחת האהל טהורים, אף אם התכונן להוציא את הטומאה תחתיו, כיון שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והיינו שבמקום שיש פתח ליציאה בלבד גזרו רק עליו, ולא על פתח שיש בו גם כניסה לאהל אחר, ואפילו זיזין שלפני הפתח חשובים כאהל לעשות את הפתח כעומד להכניס. ובפשטות אין חילוק בכך, כיון שמחשבתו על כל הפתחים בשוה, מתפשטת הטומאה בכלן, וכל שכן אם דעתו להדיא להוציא דרך פתח הזיזין, וכדברי רבינו חננאל.

^[12] רש"י פירש כולם פתוחים או כולם סגורים, וכתב בשיטה מקובצת שמדובר בפתחים שאין בהם טפח. שהרי בפותח טפח פשיטא דטמאים שהרי טומאה עוברת בטפח, ואין צורך לטעם של סוף טומאה לצאת, והביא פירוש נוסף מרש"י שאין פותח טפח מוציא את הטומאה אלא במקום שהפתחים הגדולים סתומים, אך במקום שפתחים גדולים פתוחים, אין טומאה בפתחים הקטנים של טפח, כי אין המת יכול לעבור ולצאת בהם. ומדבריו משמע שהגדר בסוף טומאה לצאת הוא מפני שעתידה לצאת חשבינן כאילו היא נמצאת בפתח, כי אילו נחשבת כאהל אחד מפני שהפתח נחשב כפתוח, הרי אין טעם לחלק בין פתח קטן לגדול, והטומאה עוברת בטפח. אולם בחתם סופר ביאר שאין כוונת רש"י שפתוחים ממש, כי באופן זה הטומאה עוברת בפתח טפח, אלא פתוחים, היינו שהם סגורים בלי מנעול והסגורים, סגורים על מנעול. אך אם היו כלם סגורים על מנעול, ונפתח המנעול של אחד מהם, אף על פי שהפתח סגור, הוא טמא ושאר הפתחים טהורים, כיון שהתגלתה דעתו שעתיד להוציאו בפתח שהוסר ממנו המנעול. [ועיין חזו"א אהלות י"ז י"א]. ובב"ח [יו"ד שע"א] משמע שנקט לדינא כחתם סופר שחילק בין פתח נעול לסגור, וכתב שאין פתח פתוח מציל פתחים סגורים אלא רק אם הם נעולים, ואם הם נעולים אף פתח סגור מצילם מטומאה. אך לא נקט טעמו של החתם סופר, כי בכך גילה דעתו שיוציאו בסגור, ומסתבר שאין הטירחא להסיר המנעול קובעת דעתו שיוציאו מהסגור, אלא כמבואר לעיל, שבפתח הפתוח נקבע שם פתח שבו חלה טומאה ובשאר הפתחים אין "טומאת פתחים", ולכן בפתחים הנעולים לא חלה טומאה אלא בסגור.

^[13] רש"י פירש שכאן אין אנו יודעים באיזה פתח יוציאנו הלכך כולם טמאים, והגרעק"א הוכיח מדברי הר"ש והרא"ש באהלות שדין טומאת כל הכלים הנמצאים שם הוא בטומאת ודאי. ותמה למה לא יחשב כספק טומאה כיון שיטהרו אחר כך למפרע כשיוברר מהיכן הוציאו, ואפילו אם אין ברירה, הרי כל טומאתן משום ספק אם יצא מפתח זה, ואם כן למה לא יבטלו כלים שבפתח הטמא ברוב הפתחים הטהורים. ובצמח דוד [לבעל מקדש דוד] תירץ על פי יסוד החוות דעת [יו"ד ק"י סק"ה] שרק ספק הנולד על ידי תערובת בטל ברוב, כי הוא אינו ספק בעצמו, אך כאן בכל פתח יש ספק בעצמו אם יעבור בו המת, ואין רוב מבטלו, אמנם הגרע"א לא סבר כן, כמבואר בתשובותיו [תניינא קל"ב]. ועיין לעיל [דף ד ב] שהבאנו דעת המרדכי שדבר הנולד בתערובת, ומעולם לא ניכר איסורו בפני עצמו, אינו בטל ברוב, ולפי דרכו לא קשיא מידי. ובשערי יושר [שער ג' פכ"ב] כתב שלא מסתבר לטמא כל הפתחים בטומאת ודאי, שהרי למאן דאמר יש ברירה לא נטמא אף פתח, כיון שלבסוף מתברר שנטהרו למפרע, אלא טומאת ספק היא החלה על כל פתח שיתכן להוציאו בו, ואין זה ספק במציאות מי מהם יטמא, אלא שדין ספק על כלם, כי כלם ראויים שיצא המת באחד מהם. ובכך תירץ את קושית הגרע"א, שלא שייך ביטול בספק כזה, שהרי אין כאן ספק מי מהפתחים טמא, אלא כל פתח הראוי להיות עומד להוצאת המת, נטמא בטומאת ספק, וכל שההיתר הוא בכלל הספק אין בכוחו לבטל. וכך מצאנו גם בדברי הרב מפוניבז' [סימן נ']. אולם יתכן שהוא דין שהתחדש רק בטומאת פתחים, שהרי תוס' בעירובין [לז א] נקטו שאם אין ברירה לא חל חלות מספק, ולכאורה תמוה מסוגיין שהרי כיון שאין ברירה נמצא שאף פתח אינו מוגדר כסוף טומאה לצאת בו, ואין כאן ספק. ובהכרח שרק בחלות התלויה במעשה אדם אין עשייתו בפועל לבסוף מבררת כלל למפרע, אך טומאה אינה תלויה ביציאתה בפועל, אלא הוא דין טומאה על עצם ה"עומד לצאת", והנידון רק באיזה פתח יצא, ואם אין ברירה כלם טמאים כי "עומד לצאת" בכל אחד, ואין דין הפתח תלוי ביציאת המת בסוף, ולכן אין אחד מבטל את חברו ועיין בהערות על תוס'.

^[14] כתב הרש"ש שמחשבה זו תלויה במי שהמת מוטל עליו לקברו, וכן העלה לדינא המשנה אחרונה באהלות מדברי התוספתא [שם פ"ח ה"ד] שאם אחר שחשב להוציאו מפתח מסוים באו אחי המת או קרוביו והחליטו להוציאו מפתח אחר, בטלה הטומאה מפתח הראשון ועברה לפתח שקבעו הקרובים, והטעם לכך, שכעת עליהם מוטל לקברו. ועיין בהערות על תוס'.

^[15] כתבו הראשונים [בביאורי המשנה באהלות] שמחשבתו להוציאו באחד הפתחים מצלת על כולן, אף על פי שעדיין לא פתח את הפתח המיועד להוציא. ונחלקו הראשונים אם מחשבתו מצלת רק את הפתחים הסתומים, אבל הפתוחים לא מועילה מחשבה להצילם, [רמב"ן נדה כ"ז] או שאפילו אם כולן פתוחין מחשבה מצלת [חידושי בן הרמב"ן לסוגיין] אולם אם כל הפתחים פתוחים, ורק הפתח שחשב עליו סגור, אין מחשבתו מועילה לטהר הפתחים. והפוסקים השמיטו דין זה, שמחשבה מצלת, ותמה על כך התוס' יו"ט, וכתב במשנה אחרונה שהמשנה העוסקת בטומאת כלים שבפתחים, הביאה את הדין של מחשבה מטהרת, כיון שאפילו אם ימלך להוציאו באחר ויתברר למפרע שנטמאו הכלים, לא יבא לידי תקלה, אך להלכות טומאת כהנים, יש לחשוש שמא ימלך, ונמצא שעברו הכהנים בפתחים טמאים. [ועיין בבית יוסף [יו"ד שע"א] שנחלקו הראשונים אם כהן מוזהר על טומאה שסופה לצאת].

^[16] כך פירש רש"י כאן, שאם "מטלטל ושביק" הרי הוא מטלטל מוקצה, ומה שלא נקט משום טלטול שלא לצורך, וכדלעיל, - היינו משום שבית הלל אין חוששין לנמלך, ואם כן נטילתן לבדוק אם הם שמנים נחשבת לצורך, ואיסורו רק משום שמטלטל יותר יונים ממה שהזמין לצרכו. [ולבית שמאי אינו צריך לומר "זה וזה" כיון שכבר משמש בהן מערב יו"ט, ויודע איזה יונים רוצה ליקח]. אך ראבי"ה [יו"ט תשלב] נקט ש"מטלטל ושביק" איסורו משום טירחא שלא לצורך ואפילו אם אינם מוקצה [ויישב בכך למה אסרו בית שמאי, והרי לית להו מוקצה, כנ"ל הערה 6], אך כשאומר מערב יו"ט "זה וזה אני נוטל" מותר כי דעתו רק עליהן, ולכן אמרו לקמן [כה א] שאווזין ותרנגולין אין צריכין זימון, כי הוא מורגל אצלם ויודע מי כחוש ומי שמן, ואין חשש טירחא, [חלק מדבריו הובאו בהגה"מ יו"ט ב ה וביש"ש פ"ג סימן ב, עי"ש ובמג"א תצז סק"ח שהחמירו גם בתרנגולין ואוזין משום טירחא, וצ"ע, וראה בע"ב הערה 2].

^[17] רש"י פירש שאם יטלטל ויבדוק השמנים נמצא מטלטל מה שלא הזמין, שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו, ומשמע מדבריו שאילו רצה, יכל להזמין גם יותר מכדי צרכו, ועיין בב"ח [תצז] שדייק מדברי רש"י בעמוד ב' [ד"ה מידי] שיותר מכדי צרכו מוקצין הן, ולא מועילה בהן הזמנה. וביאר הב"ח שכל מה שאינו צריך לו, הוי כמזמין עצים ואבנים לאכילה, שאין הזמנה מועילה להם כיון שאין אדם שיאכלן, [וראה אור זרוע סימן שלא בשם ריב"א]. וכן נפסק בשו"ע [שם, סעיף י"א] שאם זימן את כל יוני השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל, וכתב הגר"א שהטעם לאסור, כי היות שהזמין יותר מצרכו מסתמא דעתו לברור ביו"ט את השמנים, ויש לחוש שיטלטל מוקצה. [ולדעת ראבי"ה הטעם פשוט, משום שהטירחא אסורה, ולא מועיל בהם זימון כיון שצריך לטרוח ולברור מי מהם שמן]. וכן הביאו הרשב"א והמאירי בשם תוס' שאם הכין את כל יוני השובך כדי לקחת זוג אחד, אין זו הכנה ולא יטול אפילו אחת מהן, אבל אם זימנם מספק שמא יצטרך לכולן או יסתפק באחד, מועילה הכנתו לקחת מהן ביו"ט. וכתב המאירי שסברא זו אוסרת רק הכנת כל יוני השובך, כי אין אדם רוצה להחריב שובכו, ואין הזמנתו גמורה, אך בשאר מוקצין ההכנה חלה גם על מה שאינו צריך לו כיון שאם יבואו אורחים יצטרך לו. [ועיין בישועות יעקב תצ"ז סק"ה שכתב כן רק לפי רבה דאית ליה הואיל, ולכאורה אינו דומה, כי טעמא דהואיל הוא במעשה הראוי לאורחים, ואילו בהזמנה תלוי במחשבתו אם הקצה או לא, ובספק שאינו צריך אלא אחד, אינו מכין את כלם. וצ"ע]. אולם הרשב"א עצמו סובר שיכול להכין את כלם לצורך אחד, ודינם כתרנגולות ואווזין, שאינם צריכים הכנה, כי הם ברשותו תמיד. ומסתבר שכולם מודים שהכנה מספק מועילה, ונחשב שדעתו על המוכן להשתמש בו ואינו מוקצה, אלא שנחלקו אם די בספק שצריך אחד מהרבה, או כיון שבודאי אינו צריך יותר מאחד, אינו יכול להכין יותר מאחד, ולכן כתבו תוס' שאם הספק הוא אם יצטרך את כלם, מועילה הכנתו על כלם.

אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא התירו אף הם. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא כיון שמוקצה הוא בלבד, ואין איסורו אלא מדברי סופרים, בעומד ואומר זה וזה אני נוטל, סגי [די]. אבל התם [שם] במקום שיש איסור מן התורה לא אמרו.

אלא, אי קשיא [אם קשה היה] בסתירת הדברים — הא קשיא [זה קשה], ממשנה אחרת: בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי (מדוך כבד שבו כרגיל כותשים את החיטים לעשות מהן דייסה) לצורך אחר ביום טוב, כגון לקצב עליו (לחתוך עליו) את הבשר שיש בידו, ובית הלל מתירין. אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומקשים, משליכים על כך] מהשוחט חיה ועוף, בית שמאי וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה? דלמא לא היא [שמא אינו כן]: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] אלא היכא דאיכא [במקום שיש] דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא, אי נמי [או גם כן] כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא בעלי, דאיכא [שיש] על כל פנים תורת כלי עליו וכיון שכך, אין בו אף איסור מוקצה גמור, אבל התם [שם בענין שחיטה] לא אמרו כן.

אלא, אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה] שבמשנה אחרת שנינו: בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור טרם עיבודו לפני הדורסן (אלה שדורסים עליו), שיש בכך חשש עיבוד ביום טוב, ולא יגביהנו את העור ממקומו, שהרי הוא לעצמו מוקצה, אלא אם כן יש עליו כזית בשר ויטלטלהו אגב הבשר. ובית הלל מתירין.

אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומקשים, משליכים על כך] ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

ואף כאן דוחים: ממאי? דלמא לא היא (אינו כן): עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] להתיר אלא היכא דאיכא [במקום שיש] כבר דקר נעוץ מבעוד יום, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא. אי נמי [או גם כן] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא בעור דחזי למזגא עלויה [שראוי לשכב עליו] וכיון שכך אינו מוקצה גמור, ולכך התירו, אבל התם [שם] בשחיטה לא הקלו.

אלא, אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה]: ששנינו, בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין של החנויות ביום טוב כדי לפותחן, מחשש בניה וסתירה בחג, ובית הלל מתירין לא רק לפתוח את התריסים אלא אף להחזיר אותם למקומם, אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'.

בשלמא [נניח] כי דברי בית שמאי על דברי בית שמאי לא קשיא [אינם קשים], ואפשר לתרץ: התם [שם] דאיכא [שיש] כבר דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל הכא [כאן] ליכא [אין] דקר נעוץ ובאופן כזה יש לדעתם להחמיר. אלא מדברי בית הלל על דברי בית הלל קשיא [קשה]!

ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה. ומעירים: אי נמי [או גם כן] יכול אתה לומר תירוץ אחר, ולא להזקק לחילוף השיטות: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] להתיר להחזיר את התריסים, אלא משום שלדעתם אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם כן אין בכך איסור תורה כלל. אבל התם [שם] בשחיטה שאין סיבות מקילות — לא התירו, ואין איפוא סתירה המחייבת היפוך השיטות.

א משנה בית שמאי אומרים: לא יטול גוזלים מן השובך ביום טוב אלא אם כן נענע את אלה שהוא רוצה לקחת מבעוד יום, ובכך הכינם. ובית הלל אומרים: אין צורך שינענע, אלא די שהוא עומד מבעוד יום ואומר: "זה וזה מן הגוזלים אני נוטל".

ב גמרא אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בבריכה ראשונה בזוג הגוזלים הראשון שבקע מן הביצים בחודש הראשון בשנה לזוג יונים, שאותו נוהגים המגדלים כרגיל להשאיר בשובך כדי שיהיו צוות להוריהם ולא השתמשו בהם, שבית שמאי סברי [סבורים]: גזרינן דלמא אתי לאמלוכי [גוזרים אנו לאסור שמא יבוא ביום טוב להמלך] בדעתו לחוס עליהם ויחליט להשאיר אותם במקומם, ונמצא שטלטלם שלא לצורך. אבל לאחר שכבר נענעם ולא חס עליהם, שוב אין לחשוש שמא ביום טוב תשתנה דעתו.

ובית הלל סברי [סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ואין חוששים שיתחרט, ולכך די באמירה בלבד. אבל בבריכה שניה, כלומר, בגוזלים שבקעו מן המחזור השני של הביצים, בחודש הבא — דברי הכל בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא [די].

ושואלים: ולדעת בית הלל למה ליה למימר [למה לו לומר] "זה וזה אני נוטל"? לימא [שיאמר]: "מכאן, משובך זה, אני נוטל למחר", ולשם מה עליו לפרט איזה גוזלים בדיוק יטול מתוך השובך?

וכי תימא [ואם תאמר] כי בית הלל לית להו [אין להם, אינם מקבלים] את מושג הברירה, כלומר, אין הם מקבלים את ההנחה שלאחר מעשה נתברר למפרע מה היתה דעתו של אדם מתחילה, ולכך, אותם גוזלים שנוטל למחרת, אין אומרים שעליהם היתה דעתו מערב יום טוב, והתנן [והרי שנינו במשנה]: היה המת מונח בבית, ולו (לבית) פתחים הרבה, בין סגורים בין פתוחים — לא רק חלל הבית נטמא (כאהל המת), אלא כל הפתחים כולן טמאים ומטמאים אף את הכלים השוהים בחללם, שהרי עשוי שיוציאו את המת מכל אחד מאותם הפתחים, וכל אחד מהם הוא בכלל הסבירות שיטמא.

נפתח אחד מהן מן הפתחים לאחר שמת, מאחר שודאי יוציאו את המת מפתח זה, הרי רק הוא (אותו פתח) — טמא, וכולן, שאר הפתחים — טהורין. וכן אם חשב לכתחילה להוציאו את המת באחד מהן, או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים (שיש בו מקום כדי להוציא דרכו את המת) הרי מחשבה זו מצלת על כל הפתחים כולן לבל יטמאו, לפי שהדבר ברור שלא יוצא המת דרכם.

ולענין זה, בית שמאי אומרים: והוא שחשב להוציאו משם עד שלא ימות המת, שעדיין לא חלה טומאה על שאר הפתחים, ובית הלל אומרים: אף משימות המת. שמשעה שנתברר הדבר באיזה פתח מוציאים אותו הרי נתברר שאותו פתח הוא העשוי להוציאו. ואם כן רואים שלדעת בית הלל יש ברירה!

את ההוכחה הזו דוחים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנה זו, בפירושה על ידי האמוראים, אמר רבה: דברי בית הלל הם רק כדי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, מאותה שעה בה החליט על הדבר, שאותם כלים שיבואו בחללו מכאן ולהבא — לא יטמאו, אבל הכלים ששהו בחללו קודם לכן — טמאים, ואם כן אין כאן כלל ענין של ברירה למפרע. וכן אמר ר' אושעיא: לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. ודיוקו: מכאן ולהבא — אין [כן], למפרע — לא.

רבא אמר: את הסתירה שהעלינו בשיטות בית הלל יש לישב בצורה אחרת. ולעולם במשנה העוסקת בטומאת פתחי בית המת, הכוונה שבית הלל מטהרים את כל הפתחים למפרע, והכא [וכאן] בענין הגוזלים טעם אחר הוא: היינו טעמא [זה הטעם]: דלמא [שמא] מטלטל ושביק [ומניח], מטלטל ושביק [ומניח], עד שימצא את זוג הגוזלים שהוא רוצה בהם, ונמצא קא מטלטל מידי דלא חזי ליה [שמטלטל דבר שאינו ראוי לו] והוא מוקצה.

ומקשים: אם לכך יש לחשוש והא אמרת [והרי כבר אמרת] כי מדובר בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא [די לו] והרי יתכן שימצא שטעה ובחר בגוזלים שאינם ראויים ויתחרט! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] נאמרו כשהוא עושה את הבחירה מערב יום טוב, שכיון שיודע שאינו יכול לשנות על פי דין מהחלטתו ביום טוב עצמו, אף אם לא ימצאו אלה שבחר חן בעיניו, ולכך הריהו קובע דעתו בוודאות מה יטול, ואינו בא ליטול אחרים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, where there is no embedded shovel, even Beit Shammai did not permit it. Alternatively, it is possible that Beit Hillel say their opinion only here, since a dove is muktze, which is prohibited by rabbinic law, and therefore when he stands and says: I will take this and that, it is enough. However there, where the prohibition applies by Torah law, they did not say so.

Rather, if there is a difficulty involving a contradiction, this is the difficulty, from a different mishna (11a): Beit Shammai say: One may not take a large pestle from a mortar, which is normally used for crushing wheat in the preparation of porridge, for any other purpose on a Festival, e.g., to cut meat on it; and Beit Hillel permit it. Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say: He may dig earth with a shovel and cover the blood, and Beit Hillel say: He may not slaughter an undomesticated animal or a fowl, unless he had earth prepared for that purpose while it was still day. It was in this regard that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed.

The Gemara rejects this: From where do you know this? Perhaps it is not so. Rather, Beit Shammai say their opinion only there, where there is a shovel embedded and prepared the day before, but where there is no embedded shovel, they did not rule leniently. Alternatively, one can say that Beit Hillel say their opinion only here, with regard to a pestle, which at least has the status of a vessel, and therefore it is not completely muktze. However, there, in the case of slaughtering, Beit Hillel did not issue a lenient ruling.

Rather, if there is a difficulty, this is the difficulty: It is taught in a mishna (11a): Beit Shammai say: One may not place an unprocessed hide before those who will tread on it, as this is an instance of the prohibited labor of tanning on a Festival. And one may not lift the hide from its spot, as it is considered muktze, unless there is an olive-bulk of meat on it, in which case it may be carried on account of its meat. And Beit Hillel permit one to place a hide before those who will tread upon it.

Once again the Gemara states: Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say, etc. Concerning this case, Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed.

Here too, the Gemara rejects this: From where do you know this? Perhaps that is not so. Rather, Beit Shammai say their opinion only there, where there is a shovel embedded and prepared the day before, but where there is no embedded shovel, they did not rule leniently. Alternatively, Beit Hillel say their opinion only here, with regard to a hide, which is suitable for people to recline upon, and therefore it is not completely muktze. However, there, in the case of slaughtering, they were not lenient.

Rather, if there is a difficulty, this is the difficulty, as it is taught (11a): Beit Shammai say: One may not remove the shutters of a store on a Festival, to open the store by raising them, due to the prohibition against building and demolishing on a Festival; and Beit Hillel permit not only to open the shutters, but even to replace them. Apparently, with regard to rejoicing on the Festival, the opinion of Beit Shammai is stringent, and that of Beit Hillel is lenient. And the Gemara raises a contradiction: With regard to one who slaughters an undomesticated animal or a fowl on a Festival, Beit Shammai say, etc.

Granted, the contradiction between one statement of Beit Shammai and the other statement of Beit Shammai is not difficult, as it can be explained as follows: There, in the slaughtering case, it is referring to a situation where there is a shovel embedded and prepared the day before; here, there is no embedded shovel, and therefore Beit Shammai are stringent. However, the contradiction between one statement of Beit Hillel and the other statement of Beit Hillel is difficult.

It is with regard to this contradiction that Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed. The Gemara comments: Alternatively, one can suggest a different answer without reversing the opinions: Beit Hillel say their lenient opinion only here, in the case of the shutters, because they maintain that there is no prohibition against building with regard to vessels and there is no prohibition against dismantling with regard to vessels, which means that no Torah prohibition is violated in removing the shutters. However, there, in the case of slaughtering, where there are no extenuating circumstances, Beit Hillel did not permit it. Consequently, there is no contradiction that necessitates a reversal of the opinions.

MISHNA: Beit Shammai say: One may not take fledgling doves from a dovecote on a Festival, unless he shook the ones he wished to take while it was still day, thereby preparing them. And Beit Hillel say: It is not necessary to shake; rather, it is sufficient if one stands the day before and says: I will take this fledgling and that one.

GEMARA: Rav Ḥanan bar Ami said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel applies to the first brood, the first pair of fledglings hatched in the first month of the year from a pair of doves. Those fledglings are usually left in the nest and are not used for food. As Beit Shammai hold: We issue a decree prohibiting taking them, as perhaps on the Festival he will come to reconsider after handling them and decide to leave them in their place, in which case he has moved them unnecessarily. However, once he has already shaken them, there is no further concern that he might change his mind on the Festival itself.

And Beit Hillel hold: We do not issue a decree, as there is no concern that one might change his mind, and therefore a verbal commitment is sufficient. However, with regard to the second brood, the fledglings born on the second cycle in the following month, everyone agrees that it is enough for one to stand and say: I will take this one and that one.

The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, why does one need to say: I will take this one and that one? Let him say: From here, this dovecote, I will take tomorrow. Why does one have to specify exactly which fledglings he plans to remove from the dovecote?

And if you say that Beit Hillel do not accept the principle of retroactive designation, i.e., they reject the idea that a person’s original intention can be clarified retroactively, and therefore it cannot be said that the fledglings one takes on the Festival were the ones he had in mind beforehand, but didn’t we learn in a mishna (Ohalot 7:3): If a corpse is located in a house, and the house has many entrances, whether they are open or closed, not only is the inside of the house ritually impure as a tent of the dead, but all the entrances are likewise ritually impure and impart impurity to the vessels they contain? The reason is that the corpse might be removed via any of the entrances, and therefore they all contract impurity.

If only one of the entrances was open after the person died, that entrance alone is ritually impure, as the corpse will certainly be removed through it, and all the other entrances remain ritually pure. The same applies if one decided from the outset to remove the corpse through one of the entrances, or to carry it out through a window that is four by four handbreadths in size, which is large enough for a corpse. This intention spares all the other entrances from ritual impurity, as it is clear that the corpse will not be removed through them.

With regard to this case, Beit Shammai say: This halakha applies only if one had decided to remove the corpse by a particular entrance before the person died, so that the entrance through which the body would be removed was already determined at the time of death. And Beit Hillel say: This halakha applies even after the person died, as the principle of retroactive designation is invoked, which means that the entrance through which the deceased will be removed is retroactively designated. This indicates that Beit Hillel do accept the principle of retroactive designation.

The Gemara refutes this proof: Wasn’t it stated by amora’im with regard to this mishna that Rabba said: In this case, Beit Hillel referred only to purifying the entrances from that point forward. In other words, after one has decided on an entrance that he will use to remove the dead, any vessels in the space of the other entrances do not become ritually impure. However, vessels that were located inside the space of the other entrances before the decision was made remain impure. According to these amora’im, Beit Hillel do not accept the principle of retroactive designation. And, so too, Rav Oshaya said: This halakha is referring to purifying the entrances from that point forward, which indicates: From here onward, yes, the entrances are ritually pure; retroactively, no, they are not considered pure.

Rava said that there is a different way to resolve the conflicting rulings of Beit Hillel: Actually, in the case of ritual impurity, Beit Hillel maintain that all the entrances are ritually pure retroactively. And here, with regard to fledglings, this is the reason why Beit Hillel insist that one designate which particular fledglings one plans to take on the Festival: Perhaps one will move fledglings, and put them down, and again move them, and put them down until he finds the pair he wants, thereby moving an object that is not suitable for him, i.e., which is muktze.

The Gemara raises an objection: But if this is indeed the concern, didn’t you say that it is enough if one stands and says: I will take this one and that one. In this case, too, he does not touch them. It is therefore possible that he may reconsider his choice of fledglings on the Festival after he handles them. The Gemara answers: This applies only when one made his choice on the eve of the Festival. Since he knows that he may not alter his decision on the Festival itself even if he does not like the ones he chose, he definitively decides to take those fledglings and will not handle others.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וב"ה אוסרין ופריק ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר הפוך דברי ב"ש לב"ה ודברי ב"ה לב"ש. ודחינן ודלמא שאני התם דאיכא דקר נעוץ וכו'. על זה הדרך השמועה כלה ופשוטה היא:

פיסקא בש"א לא יטול אלא א"כ נענע מבע"י כו'.

אוקמה רב חנן בבריכה ראשונה. פירוש באפרוחין חדשין שלא הולידו בזה השובך אלא בריכה אחת והן הן שבשובך. ואין שם אפרוחין זולתן. ב"ש סברי אם לא יכנס בשובכו מעיו"ט ויעמד עליו חיישינן שמא כשיבא ביו"ט ליטול האפרוחין יראה השובך שאין בו יונים הרבה ויתירא ליטול מהם שמא כיון שלא ימצאו במי יצטוותו יברחו הנשארים ואם לא ינענע מקרי ואמר זה וזה אני נוטל ומתנחם ולא יטול ונמצא בטל בשמחת יו"ט אלא אם יבא ויראה וינענע ויעשה מעשה ודאי ביו"ט אינו מתנחם. וב"ה כולי האי לא חיישינן אלא באומר זה וזה אני נוטל. אע"פ שלא עיין האפרוחים אלא אמר מעיו"ט מזה השובך אני נוטל מחר אותם שיטול ביו"ט נתברר הדבר כי הן הן שהזכיר מעיו"ט.

וכי תימא ב"ה לית להו ברירה והתנן באהלות פ"ז המת בבית ולו פתחין הרבה כולן טמאין.

נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין חישב להוציאו באחד מהן כו'.

עד ובה"א אף משימות המת פירוש אלו הפתחים יש מהן שלהן כגון זיזין מבחוץ והמת בבית ומאהילין הזיזין שהן מחוץ הפתח על בני אדם או על כלים כולן טמאין שאין לך פתח [שאינו עשוי] לבא ולצאת וקיי"ל שכל פתח העומד להפתח כפתוח דמי. ואינו חוצץ בפני הטומאה אלא דבר הסותם לגמרי ותנן בפרק כיצד צולין מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ואסיקנא אגף עצמו בשערי עזרה כלפנים בשערי ירושלים כלחוץ מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה ובגשמים ואם נפתח אחד מהם נשארה סתימת הפתחים האחרים סתימה לגמרי וחוצצת וכל מי שתחת הזיזין שלהם טהור הוא. ולא תימא דלא מטהרי שאר פתחין עד שפתח אחד מהן אלא אפילו לא פתח אלא חישב לפותחו בלבד טהרו שאר הפתחין. מיהו בש"א צריך לחשב קודם שימות המת. ובה"א אף משימות המת אם יחשוב דיו דייקינן מינה כיון דאמרי' ב"ה אף משימות המת דיו כלומר משעה שמת המת בבית כל מה שהיה תחת הזיזין ותחת האגף שעל כל הפתחין בין אדם ובין כלים טהורין דכיון דחישב עכשיו לפתוח הפתח פלוני הוא טמא וכולן טהורין. ונתברר אחר שהסכים עכשיו לפותחו כאלו הוי פתוח מקודם לכן. והנה יש לב"ה ברירה. ופרקינן לעולם לית להו ברירה ומשנתנו זו האתמר עלה אמר רבה לטהר את כל הבא תחת האגף ותחת הזיז שעל הפתחין מאחרי שחישב אבל מה שהיה למפרע לא אלא כל מה שהיה מקודם תחת האגף ותחת כל הפתחין טמאין ואע"ג דלענין שבת שנינו איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים נעול כלחוץ הכא לענין טומאה לא אלא כיון שעומד ליפתח כפתוח דמי ר' אבא אמר למפרע ואית ליה ברירה.

והכא היינו טעמא דב"ה שצריך לומר זה וזה.

בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר כו', ודילמא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ אבל הכא לא. דהוה ליה מוקצה, ואפילו לרב נחמן דאמר בריש פרקין דלית להו לבית שמאי מוקצה במוקצה כי האי מודו דחמיר טפי דאדם מיחד לו מקום (בנסר) [כמסר] הגדול (וביתד) [וכיתד] של מחרישה וכדמשמע בריש פרק כל הכלים (שבת קכג, א ע"ש).

הכי גרסינן בספרים שלנו: בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט וכו' ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו' בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ הכא לא אלא בית הלל אבית הלל קשיא אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. ותו לא, ויש להפך לפי גרסא זו א' מהן, ויש מי שפירש דמהפכינן הא דתריסי חנויות משום דתנינן בבחירתא (עדיות פ"ד מ"ב) הא דהשוחט בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וכל מה דתנינן בבחירתא דוקא. אבל רבינו תם ז"ל פירש דהך דהשוחט מפכינן, דאי מפכינן הך דתריסין אם כן רבה ורב יוסף דאיירי לעיל (ביצה ז, ב) בשחוט חפור וכסה וכו' אליבא דבית שמאי איירי, ועוד לרב יוסף דאמר כיצד אומר לו לך חפור שחוט וכסה ולא חיישינן לאימלוכי אי לבית שמאי הא בית שמאי ודאי חיישי לאמלוכי גבי מחלוקת בבריכה ראשונה וגבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ואין מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה (לקמן ביצה יא, א), אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט לא תיקשי מידי דרבה דאמר שחוט חפור וכסה דחייש לאמלוכי אליבא דבית הלל, ואף על גב דבית הלל לא חיישי בהני לאמלוכי משום דגבי הני הוא דליכא למיחש בהו לאמלוכי משום דהא לא עביד איסורא לגמרי אלא משום טורח יום טוב אבל כסוי עפר אי ממליך ולא שחיט נמצא שטלטל עפר שלא לצורך ולא דמי מוקצה דעפר למוקצה דיונים דהא ביונים בזה ובזה אני נוטל סגי ובעפר לא סגי, ועוד דכי פריך לעיל ולכסייה בדקר נעוץ פריך אליבא דבית שמאי דהא משמע דארישא דכוי אין שוחטין אותו ביום טוב קאי כדכתבינן לעיל (ד"ה הא דאקשינן) אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט אתי שפיר דפריך אליבא דבית הלל, ועוד דאי הא דהשוחט כדקיימא קיימא אצטרכינן לשנויי כל הני שנויי דחיקי ועור לפני הדורסן משום דחזי למזגא עלייהו ולקמן (ביצה יא, ב) אמר עולא דהוי טעמא משום שמחת יום טוב דהתירו סופן משום תחלתן ונצטרך לומר דעולא דאמר ג' דברים התירו סופן משום תחלתן אליבא דבית שמאי אמרה לשמעתיה, ועוד אי מפכינן הך דסלוק תריסין דאסרי בית הלל נימא דבית הלל אית להו יש בנין בכלים ואלו בריש פרק כל הכלים (שבת קכב, ב) סתם לן תנא (דגין) [דאין בנין וסתירה בכלים] וגזירה שמא יתקע כדמפרש לה רבא וכי סתים לן תנא כבית שמאי, ולקמן נמי (כב, א) גבי זוקפין את המנורה לית להו לבית הלל יש בנין בכלים וסתירה בכלים. ואי קשיא לך אם כן היכי מתניא בבחירתא ההיא דהשוחט בקולי בית שמאי ובחומרי בית הלל, יש לומר דלפי טעות דמתניתין דהכא מתניא, ותדע לך דאף לכשתמצא לומר דמפכין הך דתריסין הוה ליה נמי למיתני הא דתריסין (סתם) [התם].
והרי"ף ז"ל כתב בהלכות שתי המשניות כצורתן בלא הפוך כלל, והוא מן התימא דהא מקשינן להו בגמרא אהדדי ומפכינן חדא מינייהו. ויש מרבותינו הצרפתים שפירשו מוחלפת השיטה דבית הלל ודאי החליפו שיטתן כאן להקל בתריסין וטעמא לפי שסלוק תריסין צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה ולכך הקילו גבי תריסין, ואם היתה סוגיתנו סובלת הפירוש הזה היה פסק הרי"ף ז"ל כתקונו וגם הרב בעל העיטור ז"ל העמיד דברי הרב בענין זה, אלא שאין הפירוש מחוור חדא דהוה ליה לתלמודא לפרושי האי טעמא להדיא, ועוד שאין זה כשאר מוחלפת השיטה שלמעלה ולא כשאר שיש בתלמוד.
אבל בספרי הגאונים ז"ל נמצאת גירסא אחרת כאן שהן גורסין אף בזו של תריסין ודלמא ע"כ לא קאמרי בית הלל התם אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל הכא לא, ולפי גירסא זו אין מן המשניות בחלוף וכדברי הרי"ף ז"ל. אלא שהדבר צריך תלמוד עדיין דכיון דאית להו לבית הלל דאין בנין בכלים וכדאיתא בפרקין דלקמן אמאי איצטריך רבי יוחנן לאפוכה, ועוד דהא אמר עולא לקמן דחזרת תריסין לאו משום דאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו"ט ואף חזרתן התירו משום תחלתן. ויש לומר דרבי יוחנן סבר דלא התירו בית הלל לסלק ולהחזיר אלא מפני שדרכן של תריסין להטלטל ואינן נדחקים הא אלו החזיר כל צרכו חייב חטאת ואף על פי שלא תקע, ואף על פי שלא החזיר כל צרכו כלומר שלא דחק פטור אבל אסור, ומשום הכי אסר רבי יוחנן גופיה לטלטל מנורה של חליות כדאיתא בפרק כירה (שבת מז, ב), והלכך מסבר סבר ר' יוחנן שכל עצמן לא התירו בית הלל בתריסי חנויות אלא משום שמחת יום טוב ולא חשו לשמא יחזיר כל צרכו והתירו החזרה בעצמה אף על פי שהוא פטור אבל אסור, ומשום הכי הוה קשיא ליה הרי השוחט דדכותה הוא דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ופטור עליה הוה להו למשרי בהו משום שמחת יום טוב ואף על גב דאי לא משום שמחת יום טוב פטור אבל אסור ואף על גב דאי מכוין לגומא עצמה חייב חטאת, והיינו דמהפך לה להא דתריסין, אבל אנן דקיימא לן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ובתריסין שיש להו ציר באמצע פליגי (לקמן ביצה יא, ב) ואף הן אינן נדחקים לעולם ורפויין הן הלכך אפילו בשבת שרי (לחלק) [לסלק], ואף להחזיר נמי מדינא שרי דקיימא לן כרשב"ג דאמר התם בשלהי פרק כירה דאם היה רפוי מותר ואפילו לבית שמאי אלא שגזרו אטו מן הצד ומן הצד נמי לבית הלל אינו אסור אלא משום שמא יתקע, הלכך משום שמחת יום טוב לא גזרינן גזירה לגזירה בכהאי גוונא דלא מוכחא מילתא דעבר אשבות דיום טוב, והכי נמי אמרינן (יא, ב) בעור לפני הדורסין כיון דחזי למזגא עלייהו ולא מוכחא מלתא דעבד ליה שבות דשרו בית הלל משום שמחת יו"ט ואף על גב דהיכא דליכא משום שמחת יום טוב כגון דערב יום טוב (יא, ב) ותריסין דבתים גזרינן, והלכך קמו להו תרתין מתניתין בלי הפוך כלל, כך תירץ הרמב"ן.
אלא שקשה לי עדיין קצת דהא אמרינן התם בכירה (שבת מ"ז, ב) גבי מלבנות המטה וכרעות המטה וסיפי המטה ולווחין של סקיבס רשב"ג אמר [אם] היה רפוי מותר כלומר ואפילו בשבת ואפילו לכתחילה, וקיימא לן כרשב"ג וכדאמרינן התם בי רב (חמי) [חמא] הואי מטה גללניתא דהוה (מחדד) [מהדר] לה ביומא טבא אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא מאי דעתך בנין מן הצד הוא נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא אמר ליה אנן כרשב"ג סבירא לן דאמר אם היה רפוי מותר, וא"כ תריסי חנויות אם רפויין הן אף לכתחלה יהא מותר ולמה לא התירו אלא משום תחלתן, ושמא לא התיר רשב"ג אלא ברפוין ממש הא ברפוין ואינן רפוין והחזיר כל צרכו פטור אבל אסור, וכן כתב שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל.
והלכך תריסי חנויות שאינן רפוין לגמרי בשיש להם ציר מן הצד אסור אפילו לבית הלל ואפילו לא החזיר כל צרכו גזירה שמא יתקע (ויחזור) [ויחזיר] כל צרכו, וכשאין להם ציר מן הצד אי לאו משום שמחת יום טוב אסור כתריסין דבתים אבל משום שמחת יום טוב כיון דאפילו אותן שיש להם ציר מן הצד אין אסורין אלא גזירה שמא יתקע מותר כדברי רבינו ז"ל.
ועכשיו עם דברי הרי"ף ז"ל נתיישב מה ששנו ההיא דהשוחט בבחירתא בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ולא שנו הא דתריסין דמחומרי בית שמאי וקולי בית הלל היא. ומה שהקשו בתוספות מדשקלו וטרו רבה ורב יוסף בההיא דהשוחט מסתברא לי שאינה קושיא, דהא לתרוצי למתניתין דהשוחט דמשמע דיעבד עם סיפא דמתניתין דמשמע אפילו לכתחלה אתי ולתרוצי לישנא דמתניתין אתי'.
והרמב"ן ז"ל תירץ דאפשר לפרש דמפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי (לעיל ביצה ז, ב) נפקא לן לבית הלל דלרבה דסבר שלא התירו בית שמאי לחפור אלא לאחר ששחט ב"ה לא התירו כלל, אבל לרב יוסף דאמר דבית שמאי התירו לחפור קודם שחיטה אף בית הלל לא אסרו אלא בענין זה הא (לא) [אילו] היה עפר למטה שוחט הוא ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט ולא מידי עבד ולאחר ששחט חופר הוא בדקר נעוץ דהוה ליה דיעבד ומודים בית הלל שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכך כתב וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה עפר מוכן וכרבה. ומה שהקשו מאי טעמא דרב יוסף דלא חייש לאמלוכי דהא בית שמאי חיישי לעולם לאמלוכי, לא קשיא דשאני התם דכיון דסמוך לחפירה שחיט לא חיישינן במקום דאיכא שמחת יום טוב וכדאמר רב יוסף (לעיל שם עי"ש) ואנא אמינא הא עדיפא דאי לא אתי לאימנועי משמחת יום טוב דמשמע דאיכא למיחש לאמלוכי אלא (אשרי') [דשרינן] ליה. והא דאקשינן נמי ולכסיה בדקר נעוץ הכי קאמר הא מתניתין דכוי כמאן לכולי עלמא שרי לכסויי או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, ועוד דמאידכר להו במתניתין קא מקשינן מינייהו הכי. והא דאמר עולא בעור לפני הדורסן משום דהתירו סופן משום תחלתן והכא אמרינן משום דחזי למזגא עליה, ה"ט דאי לאו דחזי למזגא עליה לא שרי ליה משום שמחת יום טוב אבל השתא דחזי למזגא עליה שרי סופן משום תחלתן, ודעולא לא פליג אמאי דפרקינן הכא ואוקימנא משום דחזי למזגא עליה, ותדע לך מדאקשינן עליה פשיטא ואי אתיא דלא כאוקימתא דהכא מאי פשיטא הא ודאי צריכא טובא.

גמרא: רבא אמר לעולם למפרע. כלומר דבית הלל אית להו ברירה ולטהר הפתחים למפרע קאמר. ואם תאמר כולן טמאין היכי משכחת לה, [דהא] כשנפתח אחד מהן והוציאו דרך שם כולן טהורין, יש לומר כשנשרף המת בתוך הבית או שנתעכל, ואי נמי כשלא הוציאוהו דרך הפתחים הישנים אלא שפתחו בו פתח חדש והוציאוהו דבהכי לא שייך ברירה.

דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק. והלכך לא סגי באומר מזה אני נוטל עד שיגמור בדעתו מערב יום טוב איזהו [ויאמר זה] וזה אני נוטל. ומסתברא (דב"ש) [דכ"ש] במכין את כולן ואומר כולן יהיו מוכנים לי למה שאני צריך מהם שפיר דמי דהוה להו כאווזין ותרנגולין, אבל בתוספות אמרו שאי זימן כל יוני השובך לזוג אחד שהוא צריך אין הכנה זו חשובה הכנה ולא יטול אפילו אחד מהן. ומכל מקום אם זימן את כולם (אם) [שאם] יצטרך את כולם יקח ואם יצטרך לזוג אחד מהם לבד יקח הרשות בידו.

מי שאמר משובך זה אטול למחר אין אומרים שכל יוני השובך הוכנו בכך שאין הכנה מן הסתם אלא למה שצריך לו ואפילו אמר משובך זה אטול למחר יונים הצריכים לי אין זו הכנה ואע"פ שבדרבנן יש ברירה כמו שיתבאר והיה לנו לומר שההכנה חלה למפרע על אותם שבירר מ"מ לא חלה אותה הכנה אלא על מה שיברור וכשיכנס יטול ויניח עד שיברור הנבררים שבהם אחר שלא גמר בדעתו איזה מהם יטול ונמצא שלא חלה הכנה אלא על אותם שברר וכבר טלטל האחרים שלא לצורך:

נכנס לשובך והכין כל יוני השובך מגדולי המפרשים כתבו שלא חלה ההכנה אלא על הצריך וכן הם אומרים בכל מוקצה שאפילו הכינו כלו בפירוש אין הכנה חלה אלא על הצריך ואני מודה בסברא זו ביוני שובך שאין אדם נמלך להחריב שובכו אבל בשאר מוקצין יראה לי שההכנה חלה על כל מה שהוא מכין ואף למה שלא נצטרך לו שהרי אם יבאו אורחים יהא הכל צריך לו:

כבר ידעת שהמת מטמא באהל כל הכלים שבבית וכל שיש בבית פתחים והם פתוחים אף הכלים שתחת המשקוף בכלל האהל שהרי אף כלים שבבית הסמוך לו אם היה פותח טפח בין זו לזו בכלל האהל אבל אם הם סגורים אין הכלים שתחת המשקוף שחוץ לפתח בכלל האהל מן הדין אלא שחכמים גזרו טומאה מעכשו באותו פתח שסוף הטומאה לצאת משם ומתוך שאין אנו יודעים באיזה פתח תצא הטומאה מטמאין את כלן מעתה המת בתוך הבית והבית סתום מכל צדדיו הרי אותו בית כקבר וכל הנוגע בו מאחוריו ובגגו טמא נפתח בו פתח אחד אינו טמא אלא כנגד הפתח היו שם פתחים הרבה וכלן נעולים או כלן פתוחים כלן טמאים והיושב בצד כל פתח ופתח מהם או תחת האסקופא או תחת התקרה היוצאת על הפתח נטמא אע"פ שאינו תחת אהל המת מפני שגזרו מעכשיו טומאה באותו פתח שסוף טומאה לצאת משם ומתוך שלא ידענו באיזה פתח היא יוצאה מטמאין את כלן מספק היו כלן נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה אפילו היתה פתיחה זו או מחשבה זו אחר שמת המת אע"פ שכל שהוא מן התורה אין ברירה הציל על שאר הפתחים ואין טמא אלא מה שהוא כנגד אותו הפתח דאע"פ שנטמאו מתחלה פקעה טומאתן וכל שכן אם היה אותו הפתח פתוח משעת מיתת המת ואילך:

המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים. [נפתח] אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין פירש אם נפרש כולן טהורין מיכן ולהבא אבל למפרע טמאין דלא הועילה הפתיחה למפרע דלית ברירה היינו דתנא ברישא כולן טמאים אבל אם נפרש כולן טהורין אפילו למפרע דיש ברירה אמאי איצטריך למיתני כולן טמאים והרי סוף סוף עתיד להיפתח אחד מהן שיוציאו המת משם ויטהרו כולן למפרע ומה למדנו מטומאה זו דתני כולן טמאין ויש לומר להכי אהני שאם נאכל המת ולא יצא מעולם לחוץ כגון שאכלוהו כלבים שם כל הפתחים טמאים והכלים שעמדו שם הן טמאים ולא תועיל להן פתיחת אחד מהם לטהרם דאימתי מועלת הפתיחה בזמן שנפתח בעוד שהמת שם דאמרי' מיכן עתיד להויאו אבל יכיון שאין המת שם לא תועיל להן פתיחתו לטהרם הילכך איצטריך למיתני כולן טמאים:

חישב להוציאו באחד מהן כו' פירש אתא למימר דכי היכי דפתיחת אחד מהן מצלת ה"נ המשחבה בלבד אע"פ שלא עשה מעשה מצלת ובמחשבה זו פליגי ב"ש וב"ה דבש סברי אימתי היא מצלת המחשבה כשחישב קודם שימות המת שעדיין לא ירדה טומאה על הפתחים אבל אם חישב משימות המת שכבר ירדה טואמה על הפתחים אין המחשבה מועלת להציל עד שיעשה מעשה ויפתח וב"ה סברי אף משימות המת שכבר ירדה טומאה על הפתחים מועלת המחשבה להצילם כמו המעשה של פתיחה וברי' לא פליגי ב"ש שהפתיחה ודאי מצלת אפילו לאחר משימות מת ול"פ אלא במחשבה ואם נפרש דאית להו לב"ה ברירה ומטהרים למפרע בין במחשבה בין בפתיחה ב"ש ל"פ עלי' בפתיחה דל"פ ב"ש וב"ה בברירה כדפריש המורה דמודים ב"ש בפתיחה דמטהרת למפרע ובמחשבה דפליגי לאו משום דלית לוה ברירה אלא משום דלא חשיב' מחשבה להציל ואפי' מוכן ולהבא ולב"ה חשיבא כפתיחה ומצלת אפי' למפרע ואין כאן חלוקה בין בית שמאי ובית הילל בברירה כלל ובכל ענין שתפרש המשנה בין להבא בין למפרע אתיא רישא אליב' דכ"ע שאם יש ברירה לב"ה גם לב"ש יש ברירה ובמחשבה היא דמטהר' ולא משום ברירה אלא משום דלא חשיב' מחשבה להציל ואפי' מיכן ולהבא ולב"ה חשיבה כפתיחת ומצלת אפילו למפרע ואין כאן חלוקתה בין ב"ש וב"ה בברירה בכלל ובכל ענין שתפרש המשנה בין להבא בין למפרע אתיא רישא אליב' דכ"ע שאם יש ברירה לב"ה גם לב"ש יש ברורה ובמחשבה האי דמטהרי ואל משום ברירה אל אמשום דלא חשיבא ולב"ה מטהרי אפי' למפרע אם יש להן ברירה ולב"ש לא מטהרי אפילו להבא וכמאן דלית' דמי כיון שירדה טומאה על הפתחים וכל מה שפירש המורה דבברירה פליגי בנפתח אחד מןה נמי פליגי בכלים דמעיקרא וטהורין דקתני לעיל ד"ה בכלים מיכן ולהבא אינו נראה לי כלל שיאן כאן שום חלוקה ביניהם בברירה ורישא הוא אליב' דכ"ע בין אם תפרש מיכן ולהבא בין אם תפרש למפרע ובמחשבה פליגי ומצינן למימר דב"ה מטהר אפילו למפרע וב"ש מטמא אפילו להבא וכל מה שכתבתי על המורה במה"ק אינו צריך וזוה העיקר מה שכתבתי כאן בלי שום גמגום ואע"ג דבפ' הדר עם הנכרי בה' קמיית'י אמרי' תנאי אין משתתפין באוצר והא תנאי משתתפין אמר רב הושעי' לא קשי' הא ב"ש הא ב"ה דתנן המת בבית כו' דאלמא דרב הושעי' מוקים פלוגיתייהו דב"ש וב"ה בברירה נ"ל דסברא בעלמא אמר רב הושעי' כדי לתרץ שתי הברייתות אבל עיקר חלוקתם אינה אלא במחשבה אם מועלת לאחר מיתה כדפרישית אבל בנפתח ליכא מאן דפליג ואפילו אי אמרי' לטהר הפתחים למפרע:

אלא דחזי למזגא עלייהו. פירוש ואפילו על ידי הדחק וכיון שכן איתכן להכי מאתמול וראוי הוא להניחו לפני הדרסן. ובית שמאי סברי דהוה ליה כנולד ועוד דלא חזי למזגא אלא על ידי הדחק.

מתניתין בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע כו'. וכתבו בתוס' דדוקא ביונים שהן מדדין מהני זימון ולית בהן משום צידה ודמו לחיה שקננה בפרדס. אבל בגדולים לא מהני זימון דכיון שהם פורחים לאו ברשותיה קיימי ואסור משום צידה וכדאמרינן בפרק אין צדין. אבל אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות אפילו זימון אינן צריכין ונמצא שלושה דינין בדבר וכן כתבו הראב"ד ורבינו אפרים ז"ל.

גמרא והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה. פירש רש"י ז"ל או כולן סגורים או כולן פתוחים. וכן כתב פרק המפלת גבי מת שנתבלבלה צורתו מעשה היה וטיהרו לו פתחים קטנים ופירש ז"ל טמאו לו פתחים של ארבעה טפחים וטיהרו לו הקטנים (הפתוחים) הפחותים מארבעה כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים דקיימא לן פתחו בארבעה. והני מילי להציל על פחות מארבעה טפחים אבל להוציא הא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה לצד שני. והכי אמרינן במסכת אהלות המת פתחו בארבעה. במה דברים אמורים להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח עד כאן. וכתב הרמב"ן שם דאין הדין הזה אלא כשהפתחים כולם סתומים או מגופין שבהם שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' פירוש משום דסוף טומאה לצאת בפתח אחד מהן ואף על פי שלא חשב עליו. טיהר את כולן. פירוש כיון דנעולין הן והוא הדין למגופין. אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל עד כאן. ומורי נר"ו כתב דבמקצת פירושי רש"י ז"ל כתוב דלא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה אלא היכא דפתחים גדולים סתומים אבל אי הוו כולם פתוחים טמאים אבל פתחים קטנים שאינו ראוי לצאת בהן טהורין לגמרי אף על גב דפתוח עד כאן. וזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפותח טפח לא שנא פתחים גדולים סתומים לא שנא פתוחים. ומה שפירש רש"י ז"ל כאן שטומאה זו מדרבנן מפני שסוף טומאה לצאת אינו עיקר והעיקר כמו שפירש בפרק משילין שהלכה למשה מסיני היא וכדמוכח סוגיא דהתם דבדאורייתא לית ליה לרב הושעיא ברירה אלמא מדאורייתא היא. ולכולהו פירושי אינו טמא אלא העומד על פתח הבית שהמת בתוכו אבל פתחים של שאר הבתים אף על פי שסוף המת לצאת דרך שם טהור דתרתי בעינן שיהא פתחו של בית שהמת שם ושסופו לצאת בו. ונראה לתרץ לשון רש"י ז"ל שפירש אפילו כולן פתוחים דמיירי באין ברוחב המשקוף טפח ואין בו דין אהל ואפילו הכי כלים שתחתיו טמאים עד כאן לשון מורי נר"ו. אי נמי בסגורין שהכלים תחת הזיזין הבולטין מן הגג בחוץ. ואפילו בפתוחין ליכא לדחוקה כמו שפירש נר"ו שאין ברוחב המשקוף טפח דמיירי כגון שיש הפסק חצר בין הפתחים ובין המת וכן פירושו בתוספת.

כולן טמאין. פירוש בשדעתו להוציא משם המת. אבל אין דעתו להוציאו משם כולן טהורים. ואפשר שבאותה שעה מטמא כדין קבר סתום שמטמא כל סביביו.

נפתח אחד מהן כו'. פירוש אף על פי שלא חשב עליו כלל. ולבית הלל אפילו אחר שימות המת טהורים למפרע דאמרינן ברירה. ולבית שמאי מכאן ולהבא כלומר משעת פתיחה.

חישב להוציאו באחד מהם כו'. פירוש וכגון שלא פרץ פצימיו. ואם נמלך והוציאו מפתח אחר טהור הראשון שחשב עליו דמעשה מוציא מידי מחשבה. וכן אם חשב בזה וחזר וחשב באחר טהור הראשון. ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי כולן טמאין והכי איתא בהדיא בתוספתא דאהלות.

או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה. פירוש ודוקא למת שלם בעינן האי שיעורא להציל על כל הפתחים אבל לטומאה שהיא כזית מן המת סגי בפותח טפח להציל על כל הפתחים והכי איתא בהדיא במסכת אהלות.

בית שמאי אומרים והוא שחשב קודם שימות המת. והשתא סלקא דעתין דפליגי בכלים שבין מיתה למחשבה אם טהורים למפרע או לא. ופריק רבה דלעולם לית להו ברירה ולטהר הפתחים מכאן ולהבא פליגי כלומר משעה שחשב דבית שמאי סברי דצריך לחשוב קודם שימות המת וקודם שתחול דין טומאה על שאר הפתחים דלבתר דנחת להו תורת טומאה שוב אינה עולה מהן במחשבה אפילו לטהרם משעה שחישב עליהן. ומיהו מודים בית שמאי דכשנפתח אחד מהן שיש כאן מעשה דמהני לטהרם משעת פתיחה. והיינו דקתני רישא בלא פלוגתא נפתח אחד מהן כולן טהורין כלומר מכאן ולהבא. ובית הלל סברי דאפילו על ידי מחשבה מועיל לטהר פתחים מכאן ולהבא שמחשבה זו מצטרפת עם מעשה דבסוף כאילו יש כאן מעשה מעכשיו וכן כתב רש"י ז"ל.

והא קאמרת לבית הלל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא. פירש הריטב"א ז"ל כיון דלא נענע ולא בדק מאתמול השמנים והכחושים אכתי איכא למיחש שמא יטול הכחושים ושביק להו ונמצא שמטלטל דבר מוקצה. וליכא למימר דכיון דאמר זה וזה אני נוטל שוב לא יטלטל להו דאם כן ליסגי ליה שיאמר בעוד יום מכאן אני נוטל ולא נטריחנו מערב יום טוב שהוא טרוד לומר זה וזה אני נוטל אלא ליסגי שיאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל ולמחר קודם שיטול יאמר זה וזה אני נוטל. ופריק דלא היא דהני מילי כשאמר מערב יום טוב זה וזה אני נוטל איכא למימר דדעתו סומכת עליהן ולא יטלטל לאחרים. ולא עוד אלא דהוא יודע דכיון דסיימם אין האחרים מוכנות לו דמוקצין נינהו. אבל כשאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל ולא סיים מקום הוא חושב שכולם מוכנים אצלו ואין דעתו סומכת על דבר מסויים. ואפילו יאמר למחר זה וזה אני נוטל ומסיים מקום אינו נמנע מלטלטל ולהניח. ולהאי פירושא אתיא שפיר לישנא דהני מילי מבעוד יום שאם לא כן מאי קא פריך מערב יום טוב דהא אנן כולה מתניתין מערב יום טוב מוקמינן לה. והוה ליה למימר הני מילי באומר זה וזה אני נוטל אבל באומר מכאן אני נוטל כו'. וכמדומה לי שמצאתי סיוע לפירוש זה במקצת נוסחאות דגרסי הני מילי שהזמין ואמר זה וזה אני נוטל מערב יום טוב אבל ביום טוב שעדיין יש לו לברר ביום טוב אסור זמנין דמשתכחי כו'. כלומר אבל באומר ביום טוב זה וזה אני נוטל כמו שאמר מערב יום טוב מכאן אני נוטל וזה ברור.

בפרש"י בד"ה אף משימות המת וקס"ד דבברירה פליגי כו' וב"ה סברי הוברר ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח א' כו' עכ"ל ונוטה לזה דברי התוס' ולא ניחא ליה לפרש דהשתא נמי לאו בברירה קמפלגי אלא דטעמא דב"ש הוא דאף בכלים דלבסוף אינו מטהר אלא ע"י מעשה כגון נפתח דא"כ לא הוה טעי המקשה למימר לב"ה דאף למפרע מטהר כיון דאיכא למימר דלא פליגי אב"ש אלא במכאן ולהבא כדמסיק ולא ניחא ליה למימר דבנפתח ב"ש מודה דאף למפרע מטהר דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב וכיון דלית ליה לב"ש ברירה בחישב ע"כ בנפתח נמי לית ליה ברירה וק"ק לפי זה מ"ש התוספות דמש"ה פליגי בחישב משום רבותא דב"ה כו' עכ"ל דמאי רבותא איכא הכא כיון דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב א"נ דהוו פליגי בנפתח ליכא למטעי למימר לב"ה דבחישב אינו מטהר למפרע כיון דמטהר בנפתח למפרע וי"ל דאע"ג דליכא למטעי מ"מ רבותא הוא לאשמועינן האי דינא בחישב לב"ה וק"ל:

בגמ' אי נמי עד כאן לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים וכו' במקצת ספרים אין זה וכן משמע בתוס' בד"ה אר"י מוחלפת השיטה דלפי גירסא זו אין צריך להחליף כלל ועיין בספר מלחמות להרמב"ן שהוא מקיים גירסא זו:

גמ' אי נמי עד כאן נמחק אי נמי וצ"ל דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ב"ה כו'. ונ"ב לפירוש רש"י ותוס' משמע דל"ג כל זה וכן הרא"ש דוק ותשכח אכן הר"ן כתב מה שמתמיהין על הרי"ף שהביא הנך תרתי משניות כצורתן בלא חילוף משום דאיכא מקצת נוסחאות דגרסי דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי ב"ה כו':

רש"י בד"ה כלים טמאין צ"ל כולם טמאין וכן בס"ד:

בד"ה ד' על ד' בכך שערוהו שראוי כו' כצ"ל:

בד"ה אף משימות כו' למחשבה ב"ש כו' להכי הואי ולא כו' הפתחים וב"ה כו' כצ"ל והד"א:

גמרא א"נ ע"כ כו' משום דאין בנין בכלים. א"נ נמחק ובח"ש מגיה ודלמא לא היא ע"כ כו' וכ"ה בר"ן ובמלחמות אבל מלשון רש"י משמע דלא גריס [כלל האי תירוצא ונשאר האי דמוחלפת] כמ"ש רש"י בהדיא [בד"ה אף להחזיר ואע"ג דאמרינן אין בנין כו']:

ברש"י בד"ה אף משימות וקס"ד דבברירה פליגי כו'. וא"ל [דקס"ד] דפליגי בחישב ב"ש מטמא אף במכאן ולהבא [דמחשבה אינה מוציאה אבל בנפתח לכ"ע טהורין אף למפרע מחמת ברירה] וב"ה מטהרין אפילו בחישב אף למפרע דז"א דאם ירד המקשה לסברא זאת מנ"ל לעשות פלוגתא בלמפרע ולהקשות דלמא פליגי בחישב מכאן ולהבא [אי מועלת מחשבה] ולכ"ע למפרע טמא [דאין ברירה] אע"כ לא ידע סברא שנחלקו כן [לענין מחשבה אי מועלת] אלא בברירה. וא"ל דלכ"ע יש ברירה וקס"ד דפליגי בחישב [לענין למפרע] ובנפתח כ"ע מודים דטהור למפרע [ולא יקשה קושית התוס'] דז"א דלענין למפרע אין חילוק בין חישב לנפתח אם איתא דחישב חשוב מעשה לענין מכאן ולהבא וכ"כ מהרש"א. והוסיף וקצת קשה לפי"ז מאי כתבו התוס' דע"כ פליגי בחישב משום רבותא דב"ה מאי רבותא איכא הכא כיון דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב אי נמי דהוי פליגי בנפתח ליכא למיטעי למימר לב"ה דבחישב אינו מטהר למפרע כיון דמטהר בנפתח למפרע וי"ל דאע"ג דליכא למיטעי מ"מ רבותא הוא לאשמעי' האי דינא בחישב לב"ה ע"כ דבריו. ולי ק"ק למאי דס"ד למה קתני כלל נפתח בברייתא לאשמעינן רבותא בחישב דהכל מודים דטהור בכלים הבאים מכאן ולהבא:

רש"י ד"ה בבריכה ראשונה דרך כו' של כל שנה כו'. משמע דדרך להניח מחדש בריכה ראשונה של שנה זו אף דיש להם ראשונות משנים עברו דכיון דכבר נתגדלו תו אינן מצטוותות עליהן וכן הרשב"ם בב"ב (פ) בד"ה מפריח כ' ראשונה של שנה זו:

רד"ה בריכה ומפסיקין בתקופת טבת כו'. והרשב"ם שם כ' שמפסיקין בחדש אדר לבד:

רד"ה ולו פתחים כולן פתוחים כו'. ובדבור הסמוך ואע"פ שאינן תחת הגג המאהיל עה"מ אולי דעתו כהיש מחמירין שבשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ד ברמ"א ע"ש. אבל חס לי לייחס דעה זו למאור עינינו ז"ל שהיא נדחה ממשנה מפורשת ע"ש בהגר"א סק"ט ובא"ר פי"א דאהלות סוף מ"א לכן י"ל שכוונתו באמרו פתוחים היינו שאינם סגורים על המסגר אבל אינם פתוחים ממש וא"ש לפ"ז מה שאמר נפתח אחד מהן:

רד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים כו'. ולקמן (לח) מוכח להדיא דהוה דאורייתא הל"מ כדפי' בעצמו שם וכ"כ בעירובין (סח). ועתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג:

רד"ה אף משימות המת ולמאי דס"ד כו' דבנפתח א' מהם נמי הוי פליגי כו'. ועי' בתוס' מה שתמהו בזה ולעד"נ יען כי בדיני ברירה נמצאו כמה חילוקים דקים כאשר האריכו בתוס' בכ"מ וכן שאר המפרשים י"ל דה"נ ל"א ברירה אלא כשחשב גדול הבית אז אמרי' דגם מעיקרא הי' דעתו בכך משא"כ כשנפתח מאליו או אחרים הוציאוהו שלא מדעתו די"ל דלעולם דעתו היה להוציאו בא' משאר פתחים ועדיין צע"ג בזה כי דין ברירה עמוק מאד ומפוזר בש"ס בכמה שיטות ומה שהקשה הרמ"ש לשיטת רש"י למאי דס"ד ל"ל למיתני כלל נפתח א' לפמש"כ בעירובין שם בשם התוספתא דבנפתח אינו מציל אלא פתח ולא חלון וכ"מ להדיא מלשון המשנה ומחשבה מועלת אפי' בחלון לק"מ:

במשנה לא יטול. יעויין תוס׳ לעיל דף ב ע"א ד"ה דלמא ולקמן דף לד ע"ב תד"ה ואומר:

גמרא המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים. פי' רש"י כל הכלים המונחים תחת הפתחים טמאים שחכמים גזרו טומאה על מקום שסוף הטומאה לצאת דרך שם, וכאן אין אנו יודעים באיזה פתח יוציאנו הלכך כולם טמאים.
בפשוטו משמע כיון דמספקינן באיזה פתח יוציאנו כל פתח ופתח הוא בספק טומאה דשמא סוף הטומאה לצאת דרך שם, ולזה קשה, כיון דסוף סוף לא נטמאו רק כלים שבפתח אחד, א"כ יבטלו הכלים אלו בכלים שתחת הפתחים אחרים, ואף דהוי דברים חשובים דלא בטלי, מ"מ למ"ש האו"ה דכל הדברים החשובים דלא בטילי, מ"מ אם לא נולד האיסור רק בתערובת בטלי, [אב"ה והרמ"א פסק כן לענין דבר שיל"מ לחוד], וה"נ אם מת המת בשעה שהיו הכלים כולם תחת הפתחים, א"כ נולד האיסור בתערובת ולבטלי.

גם עכ"פ כשנפתח אח"כ פתח אחד מהם נהי דאין ברירה, מ"מ כיון דעתה עכ"פ הכלים שבפתח ההוא שנפתח בודאי נטמאו, נתלה דבאותו פתח היה עומד סוף הטומאה לצאת, דהוי כמו טבעת ע"ז שנתערב בטבעות, ונפל אחד מהן לים דתולין דאיסורא נפל, כיון דמה"ת ברובא בטל, ואין אנו צריכין עוד לדון על הטבעת שנפל ה"נ נימא דהנך כלים הן הן שנתפשט הטומאה לשם, דדרך אותו פתח עמד הטומאה לצאת.
גם איך אמרינן בביצה (דף לו) כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא כו' הא מה"ת בטילי בשאר כלים והוי רק בדרבנן ונימא דיש ברירה.
זולת שנאמר ביסוד הענין דכיון שא"י באיזה פתח יוציאנו הוי כאלו סוף טומאה לצאת בכולם, וכאלו כולם פתוחים, וכולם טמאים בודאי, וכדמורה לשון הר"ש והרא"ש באהלות, ועדיין צ"ע:

גמרא נפתח א' מהן כולן טהורי'. והיינו משום דיש ברירא בדרבנן והטומאה רק דרבנן דסופו לצאת הוא רק דרבנן כך פירש"י. וע' בהראשונים דיש ברירה בדרבנן, היינו דספק דרבנן להקל, וא"כ יקשה אף קודם שנפתח א' מהם יהיו טהורים כולם כל א' וא' מספק דרבנן, וע' בתוס', ואפשר לכוון כן בקושייתם וע' בפ"י, והיה נ"ל לומר דכ"ז בלא נפתח א' מהן כולם טמאי' דהוי כמו ב' שבילין ובאו לשאול בבת א', אף דשואל על כל פתח לבד, ע"מ כיון דכל ההיתר, רק דשמא יוציא על דרך פתח שני וממילא הוי כמו בת א', ושאני ב' שבילין בבאו זה אח"ז דא"צ להזכיר חבירו, וכ"כ הסברא בתפארת שמואל סי' ק"ץ בהל' נדה גבי ב' נשים שנתעסקו בדם ציפור ע"ש. משא"כ אם נפתח א' מהם דזהו בודאי טמא. שפיר מטהרי' אחרי' מספיקא שהים מיד מעותד לצאת בפתח זה, וק"ל:
ויש לע' דלכאורה קודם שנפתח יהא בטל כל כנים ברוב. דרך משל שיש כאן ג' פתחי' ואין סופו לצאת רק בפתח א'. אם כן יתבטל כלים שבפתח אחד בשני פתחים אחרים. וכמ"ש הכו"פ הסברא לענין קליפה היכא דאין ידוע באיזה צד נגע דבטל חד קליפה בחברתה.
גם יש לע' דבכל כלים שרוצה להשתמש נימא דהם מן הרוב שלא יוציא בפתחיהם (והוי קבוע) שא"נ דלא הוי קבוע כמו צא וקדש לי אשה. ועיין:

אין מסלקי' את התריסי' וכו' מוחלפת השיטה. בכאן קשה א"כ תיקשי מב"ש דתריסי' אכל הנך משניו' שקדמו דהא תריסי' לא הוה כדקר נעוץ ואפ"ה מתיר. והנה לכאורה י"ל הא דמחמיר ב"ש בשמחת י"ט בכל משניו' לטעמי' דס"ל כר"א שמותי רפ"ב די"ט או כלו לה' או כלו לכם ע"ש ט"ו ע"ב וא"כ זה הבא לשאול לא נתיר לו שום איסור משום שמחת י"ט נימא לי' אם לא הכינות לך עשהו כלו לה'. אע"ג דאמרי' בפסחי' דכ"ע מודו בעצרת בעי' נמי לכם משום מתן תורה היינו מדרבנן ולא עדיף משבת דכתיב בדברי קבלה וקראת לשבת עונג ואפ"ה לא מתירי' שום איסור משום עונג שבת. אך כל זה ליחיד השואל. אך תריסי' שהוא למכור לרבים לשמחת י"ט. והתורה נתנה רשות מי שירצה לעשותו כלו לכם יעשנו. ואם נאסר תריסי' אנו מונעי' את הרבי' לעולם בכל י"ט וי"ט משמחת י"ט וסברא כזו כ' רא"ש בפרקי' סס"י יו"ד ע"ש ומעתה לא תיקשי ב"ש אדב"ש. וב"ה אב"ה בלא"ה לק"מ כשנויי' דש"ס אדכל חדא וחדא:

אלא משום דאין בנין בכלי' ערמב"ן במלחמו' ה'. והנה לר' יוחנן דס"ל במס' שבת מלאכה שאינה צריכא לגופא פטור עלי' פ' במה מדליקי' ל"א ע"ב דמוקי ר' יוסי כר"ש וכמ"ש ה"ה פ"א משבת הלכה ז' ד"ה כיצד וכו' ע"ש א"כ החופר גומא נמי הוה תרי דרבנן מלאכה שאצ"ל ומקלקל כמבואר בחגיגה יו"ד ע"א וברש"י ותוס' לעיל ואפ"ה אוסר ב"ה א"כ שפיר קשה מתריסי' אע"ג דאין בנין בכלי' מ"מ איכא משום שמא יתקע כמ"ש תוס' שם ובציר באמצע אסור ציר מן הצד מ"מ קשה דה"ל לב"ה לאסור כמו שאוסר כיסוי דהוה נמי שבות דשבות. אך סתמא דתלמודא דחי כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב כפסק הרי"ף ורמב"ם נמצא חפירה הוה חד שבות אוסר ב"ה אבל הכא דאין בנין בכלי' רק שמא יתקע ומיירו בציר באמצע ה"ל שבות מקיל ב"ה ולא מחליפי' שום שיטה וכהרי"ף ורמב"ם. ובזה י"ל נמי לר' יוחנן דמהפך לא תיקשי מתריסי' אמשניו' שקדמו דב"ש מיקל בתריסי' הואיל והוה תרי דרבנן זה ליתא דב"ש ס"ל שבנין הכלים דרבנן משא"כ אינך משניו' ולפ"ז למסקנא דר' יוחנן לא בעי ב"ש דקר נעוץ דכיון דחפירה בעפר הוה שבות דשבות תו לא בעי דקר נעוץ כמו בתריסי' דסגי לי' במאי דהוה שבות דשבות אע"ג דליכא דקר נעוץ. ודע דבלא"ה שמעתין אזלא למאן דלית לי' מלאכה שאצ"ל עיי' לעיל תוספות ד"ה ואין צריך אלא לעפרה:

ולו פתחים הרבה. פירש"י כולם פתוחי' או סגורי'. רמב"ן שבשיטה מקובצת תמה על רש"י אי פתחי' מביא טומאה מאהל לכמה אהלי' ע"י פותח טפח מן התורה ועמג"א סי' שי"א ססקי"ד וסי' שמ"ג סק"ב. ומה שתי' בשיטה מקובצת דמיירי שיש אויר בין אהל הבית לאהל הפתח. צ"ע א"כ סוף טומאה לצאת נמי ליכא כמ"ש חכם צבי סי' ק"ב ד"ה ובעיקרא דדינא. אבל לפע"ד מדכ' רש"י פתוחי' או סגורי' ולא כ' פתוחים או מגופפי'. ש"מ האי פתוחי' היינו לאפוקי סגורי' במסגרת ולא שיהי' פתוחי' כדי שיעור הוצאת טומאה אלא או כולם אינם סגורי' או כולם סגורי'. ונפתח א' מהם. לצדדי' הוא. או כולם סגורי' במסגרת. אם נפתח א' כל שהוא אפי' נשארה מגופף מ"מ מטהרו' האחרות. דאיגלאי מילתא שסופו שיפתח פתח זה ממש ויוצא המת מתוכה כיון שכל האחרו' סגורי'. ואם הי' כולם פתוחי' בלי מסגרת רק שהי' מגופפי' אזי נפתח א' מהם היינו נפתח ממש אז מצלת על כולן לטהרן והוא נכון לפע"ד:

כולן טמאי' פירש"י שגזרו חכמי' טומאה וכו' מבואר מדבריו שהוא דרבנן ודלא כמ"ש לקמן פ' משילין. שמעתי מקשי' דלמא ב"ה ס"ל כהלכתא בדאוריתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וכ' הפוסקי' הטעם משום דמספקא לי' ע"כ בדרבנן אמרי' להקל יש ברירה. וא"כ מאי מקשה במכאן אני נוטל סגי הא דדבר שיל"מ לא אזלי' להקל בספיקו. ולק"מ דוקא בספק הנולד בגוף הדבר אזלי' להחמיר כגון ס' י"ט ס' חול אבל בספיקא דדינא אזלי' להקל כבכל ספיקא דרבנן:

בגמ' ודלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים וכו' כבר כתבתי דאיכא דלא גרסי להאי ודלמא כדמשמע להדיא מל' התוס' דסליק הסוגיא בהכי דמוחלפת השיטה וכן נראה מל' רש"י בד"ה אף לחזור דמשמע דקושית המקשה היא דאיכא מיהא איסור טרחא שלא לצורך וא"כ מזה לא הוי משני הש"ס מידי ומש"ה מסיק דמוחלפת השיטה ומה שיש לי עוד לדקדק על פרש"י בזה יתבאר לקמן בסוגיא דתריסין:

מיהו הרמב"ן כתב שמצא בנוסחא מדוייקת דגרסינן הכא ודלמא וכתב לחזק שיטת הרי"ף דלמסקנא לא מהפכא שום משנה מהמשניות ופירושא דמלתא דמעיקרא פריך המקשה בפשיטות דהוי ס"ד דאף למ"ד אין בנין בכלים מ"מ מדרבנן מיהא אסור אף ברפוי כדעת הנהו אמוראי דסברי הכי בס"פ כירה וחד מינייהו ר' יוחנן ומש"ה אסיק הכא דמוחלפת אבל סתמא דתלמודא דחי דלעולם לא תיפוך וטעמא דב"ה משום דאין בנין בכלים כלל ברפוי ושרו לכתחילה וה"נ דכוותיה ומאי דמוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד אליבא דב"ש גזור אטו ציר מן הצד דהנך אסורים שמא יתקע וב"ה לא גזור. והא דלא קשיא לשיטת הרי"ף דאכתי ליתסר משום טירחא שלא לצורך יש לומר דכיון דבית הלל הוא דשרו אם כן לא איכפת ליה לבית הלל משום טירחא שלא לצורך דכיון שהתירו לסלק משום שמחת יום טוב מותר להחזיר משום פסידא דחנות ובמקום פסידא שמעינן לבית הלל דמותר ולא הוי טירחא שלא לצורך כדמשמע בסוגיא דפרק משילין פירות דמוקמינן לה כבית הלל ולרש"י י"ל דכהאי גוונא לא מיקרי פסידא דאפשר דמסר לשומר ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן יתבאר לקמן אי"ה בסוגיא דתריסין. ועוד דמטירחא לחוד ודאי התירו סופן משום תחלתן וכ"כ הרי"ף להדיא. אמנם אי קשיא לי הא קשיא בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרי"ף כיון דסוגיא דשמעתין שקיל וטרי למירמי ההיא דהשוחט אכל הני משניות דפירקין דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ומש"ה א"ר יוחנן דמוחלפת וא"כ כי מטי להאי דתריסין ומסיק אליבא דרש"י דרבי יוחנן אמת דמוחלפת ההיא דתריסין ואכתי הוי מצי למירמי ההיא דהשוחט וההיא דתריסין מאינך משניות דסוף פירקין כגון אין מוציאין קטן וס"ת וכן אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וההיא דתבלין נידוכין כדרכן וההיא דאין משלחין מנות דבכולהו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וקשיא מההיא דהשוחט וההיא דתריסין דהוי איפכא וכ"ש דלשיטת הרי"ף קשה יותר דדחי מימרא דרבי יוחנן לגמרי ואמאי לא מייתי מכל הנך ונהי דמההיא דאין מוציאין קטן וס"ת י"ל דהתם לאו בשמחת י"ט פליגי אלא מדאורייתא פליגי אי אמרינן מתוך שהותרה לצורך כדאמרינן לקמן אבל מההיא דחלה ומתנות ואינך ודאי נראה דמשום שמחת י"ט פליגי ואף שאפשר ליישב מ"מ הו"ל לתלמודא לאתויי כמו כל הנך דלעיל משא"כ לפירוש תוס' דמוחלפת ההיא דהשוחט א"ש דסלקא המסקנא בהכי ותו לא מידי ודוק היטב:

שם א"ר חייא בר אמי וכו' אבל בבריכה שניה ד"ה בעומד וכו' וצ"ל דאע"ג דבריכה שניה לא שייך לומר דחייס עלייהו אפ"ה לא דמי לשאר בעלי חיים דלא בעו הזמנה אבל הכא בעו הזמנה משום איסור מוקצה ולא מיבעיא למאן דמוקי לב"ה בי"ט כר' יהודה וא"כ אפילו תרנגולת העומדת לגדל אסורה כ"ש ביוני שובך דלגדל עומדת אלא אפילו למאן דסובר דאפילו בי"ט קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה האי מוקצה דיוני שובך חמיר טפי ואפי' ר"ש מודה ואע"ג דהכא ע"כ איירי ביונים קטנים דבגדולים אסורים משום צידה כמ"ש התוספות ז"ל אפ"ה י"ל דאין דעתו עליהם וחשיבי כגרוגרות וצמוקים כדאמרינן בסוף מכילתין לענין בהמות מדבריות מיהו למאי דמסקינן טעמא דזימנין דמשתכחן כולם כחושים מצינן למימר דלמאן דשרי מוקצה בי"ט אוסר ביוני שובך משום ה"ט לחוד דזימנין משתכחי כולהו כחושים ואתו לאימנועי משמחת י"ט. ובזה נתיישב אטו ר' חייא בר אמי טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן דהיא גופא קמ"ל דאף בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל:

שם וב"ה לית להו ברירה נראה דדוקא אדרב חנן פריך דכיון דאפי' בבריכה שניה צריך לב"ה לומר זה וזה אני נוטל אע"ג דלא שייך למימר חייס עלייהו אע"כ דאיירי משום איסור הכנה שכל הגוזלים מוקצים כמ"ש וא"כ מקשה שפיר דמכאן אני נוטל סגי להפקיע איסור מוקצה דאע"ג שלא הזמין כולם כמ"ש הפוסקים שאינו רשאי להזמין אלא מה שצריך לו מ"מ כיון דאית להו לב"ה בריר' איזה שיטול למחר נאמר דאותן הזמין במה שאמר מכאן אני נוטל משא"כ בלא רב חנן לק"מ דאיכא למימר דהא דאצטריך ב"ה לומר זה וזה אני נוטל היינו משום בריכה ראשונה שצריך שיאמר מעי"ט בפירוש אותן הבריכה ראשונה דאל"כ הו"ל מוקצה גמור משום דחייס עלייהו מסח דעתיה אם כן אין זה ענין לדין ברירה ול"ל דבכה"ג נמי שייך דין ברירה לומר דמאן דאית ליה ברירה א"צ הזמנה כלל אלא לאחר שיטול למחר אמרינן הוברר הדבר שהיה דעתו עלה מאתמול הא ליתא דאם כן בטלת כל דיני מוקצה ובשמעתין נמי אמאי מצריך מיהו לומר מכאן אני נוטל אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כולם טמאים וכו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך הפתח עכ"ל. ויש לתמוה דהא לקמן בפרק משילין מייתי הש"ס האי סוגיא גופא ומסיק תלמודא דהא דלית להו לב"ה ברירה הכא לענין טומאה למפרע היינו משום דהוא דאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ופרש"י שם דהא דמטמא דרך יציאתה הלכה למשה מסיני היא כדאמרינן בסוכה דכל הלכו' טומאה הכי גמירי להו עכ"ל. וא"כ למה כתב כאן דגזירת חכמים הוא. ולענ"ד ליישב עפמ"ש לעיל דקושיא זו דוקא אדר' חנן וא"כ קשיא לרש"י מאי ס"ד להקשו' דטעמא דב"ה גבי טומאה משום ברירה הוא דא"כ בלא דרב חנן תקשי ליה בפשיטות אכל הני תנאי טובא דפליגי לענין ברירה אטו מוקמי נפשייהו כב"ש ולא כב"ה כדמקשה הש"ס בדוכתי טובא לכך פרש"י דהמקשה סבר דטומאה זו אינה אלא גזירת חכמים וא"כ ס"ד דוקא בדרבנן אית להו ברירה לב"ה והני תנאי דלית להו ברירה היינו בדאורייתא דבאמת לא משכח הש"ס בפרק בכל מערבין שום תנא דס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה אלא תנאי דפליגי בערובי תחומין ובאמת אין הוכחה מזה דכמה תנאי סברי דתחומין דאורייתא ואע"ג דמצינו דפליגי תנאי לעניין ברירה גבי דמאי דהוא מדרבנן י"ל דשאני התם כיון דשייכי הני דיני דברירה לענין ודאי טבל לא חלקו לענין דמאי דכל דתקון רבנן וכו' משא"כ הכא דלא שייך דין ברירה כלל לענין טומאה אלא לענין הפתח שסופה לצאת שהוא מדרבנן כן היה נראה להמקשה אבל מדרב חנן מקשה שפיר דהכא פשיטא דמוקצה נמי מדרבנן ולית ליה עיקר כלל מן התורה כדאמרינן להדיא בפרק משילין באותו סוגיא גופא אבל שם בפרק משילין דאיירי הש"ס איכא דרבי אושעיא דמסיק דלב"ה בטומאה לית להו ברירה משום דהוא דאורייתא הוצרך רש"י לפרש דטומאה שסופה לצאת גופא מדאורייתא היא ולא ניחא ליה לפרש כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא והיינו כמ"ש דכיון דלא שייך דין ברירה כלל בדיני טומאה לענין אהל דאורייתא לא הוי קרי ליה הש"ס דאורייתא אע"כ דטומאה זו גופא מדאורייתא כדפרש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ב"ש וכו' תימא אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח וכו' וי"ל דנקט חשב לרבותא דב"ה עכ"ל. וקשה לפ"ז תקשי להיפך אמאי קתני ברישא נפתח א' מהם כולם טהורים והיינו כלים דלהבא ליתני בחשב דלהבא לד"ה טהורים ולפלגו בלמפרע וידעינן דכ"ש בנפתח טהורים להבא. ונראה לי דבאמת בנפתח איכא רבותא טפי מדחשב דהתם חשב בפירוש להוציא המת דרך שם מש"ה שאר הפתחים טהורים להבא משא"כ בנפתח דממילא אף שלא נפתח לשם הוצאת המת אפ"ה כולם טהורים להבא כיון שזה פתוח והאחרים סתומים מסתמא יוציאנו דרך הפתוח משא"כ בסיפא מקשה התוס' שפיר דליתני נפתח דהיינו אף שפתחו בפירוש לשם הוצאת המת אפילו הכי כולם טמאים למפרע דהא קושטא דמילתא לענין ברירה אין חילוק בזה ואף שזה לא נזכר בתוס' מ"מ נ"ל נכון וק"ל:

בא"ד אבל תימא לב"ה היכי משכחת לה וכו' וקשיא לי דהא משכחת לה שפיר לענין שאין הכהן רשאי ליכנס דרך שום אחד מהפתחים עד שיפתח אחד מהם או עד שיחשוב להוציא דרך אחד מהם לדעת ב"ה וכן אין להשתמש בכלים שנמצאו שם עד לאחר שיפתח או שיחשוב וצ"ע:

אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא. והא נמי להא דמיא דלמא ממליך ואשתכח דטלטלה בכדי דכיון דממליך בטלה לה הזמנה למפרע: אלא כיון דמוקצה הוא. כיון דאינו אסור אלא משום מוקצה בהזמנה בעלמא סגי: את העלי. דף עב וכבד וכותשין בו חטים לטרגיס וטיסני והוי מלאכתו לאיסור וקא סברי ב''ש אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו שצריך לגוף הכלי למלאכה המותרת היום: תורת כלי עליו. ואף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו: אין נותנין את העור. שהופשט ביום טוב: לפני הדורסן. לא ישטחנו במקום דריסת הרגלים שזהו צורך עבוד שמתעבד ע''י הדריסה: וב''ה מתירין. קס''ד משום שמחת יום טוב דאי לא שרית ליה לא שחיט: למזגא עליה. כן היתה ישיבתם שוטחין בגדים על גבי הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהן כפופין כדאמרינן בפסחים (דף קח.) הוה זגינן אברכי דהדדי ונמצאת שטיחתו צורך י''ט: תריסין. דלתות החלונות של חנויות שסוגרין בהן החלונות בלילה ומסלקין אותם ביום ונותנין אותן לפניהם ושוטחין עליהן תבלין למכור לרבים ובי''ט מותר ליקח מחנוני המכיר אותו ובלבד שלא יזכיר סכום מקח: אף להחזיר. ולסגור בהן וחזרה ודאי שלא לצורך היא ואפילו דאמרינן אין בנין בכלים טרחא דלאו צורך מיהא הוה וקא שרינן ליה משום תחלתן כדלקמן אלמא משום שמחת י''ט מקילינן וקשיא ב''ה דכסוי: הכא ליכא דקר נעוץ. כלומר ליכא טעמא להתירא דקא סברי יש בנין בכלים: מתני' עומד ואומר. מבעוד יום: גמ' בבריכה ראשונה. דרך מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה של כל שנה להיות צוות לאמה: גזרינן. כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי ליה טלטול שלא לצורך ומשנענע ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס: בריכה. קובי''ד בלע''ז שהיונים יולדים בריכה בכל חדש וחדש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן: לית להו ברירה. וכי שקיל למחר דלמא לא הני אזמין והוא לא הזמין את כולם אלא כדי צרכו: ולו פתחים הרבה. כולם פתוחים או כולם סגורים: כולם טמאים. כל כלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה של פתח טמאים ואע''פ שאינו תחת הגג המאהיל על המת שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנו הלכך כולם טמאים: נפתח אחד מהם. לאחר מיתת המת: הוא טמא. בין כלים דמעיקרא בין כלים דלבסוף המובאין לו מבחוץ: וכולן טהורים. לדברי הכל מוקמינן להו דמודו הכל מכאן ולהבא בכלים המובאים לתוכן אחרי כן מבחוץ דודאי בההוא דנפתח מפיק ליה: ארבעה על ארבעה. בכך שערוהו שראוי להוצאת מתים: מצלת על כל הפתחים. מלטמא כאילו נפתח: אף משימות המת. וקס''ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהם בין מיתה למחשבה ב''ש סברי לא אמרי' הוברר דמעיקרא דעתיה להכי הואי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים וב''ה סברי הוברר ולמאי דס''ד השתא סבירא לן דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא וטהורין דקא תני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא: הא אתמר עלה כו'. ואפי' ב''ה לית להו הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה אבל הראשונים טמאים וב''ש מטמאין אף האחרונים דקא סברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא על ידי מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי: רבא אמר לעולם למפרע. נמי מטהרין ב''ה דאית להו ברירה והכא במתניתין היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דלמא למחר מטלטל ובודק השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחיה הני מילי דשקיל: והא אמרת בעומד. מרחוק ואין מנענע סגיא אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש: ה''מ מערב י''ט. כלומר היכא דידע מערב י''ט דהני הוא דאזמינן דתו בין שהן כחושין בין שהן שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצין הם שלא זמנן:

ב''ש אומרים והוא שחשב עליו וכו' וב''ה אומרים אף משימות המת. וקא סלקא דעתך דמיירי בכלים דלמפרע וה''ה דפליגי כשנפתח אחד מהם ובכלים דלמפרע והא דקאמר לעיל נפתח אחד מהם הוא טמא והן טהורין ולא פליגי ב''ש מיירי בכלים הבאים אחר כן שם ותימה אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח ובכלים דלמפרע וי''ל דנקט חשב משום רבותא דב''ה דאפי' במחשבה דעלמא פליגי דמועיל להציל כל הפתחים אחרים אבל תימה לב''ה דאית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בההוא פתח הוברר הדבר מתחלה דסופו לצאת דרך שם וי''ל כגון שעשאו פתח חדש והוציאו המת דלא שייך ברירה א''נ מיירי דנשאר המת במקומו:

דף י - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד