ביצה יז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

ואי איתא שאם עבר ואפה מותר לאוכלו בשבת - ליתני: בברייתא את ההלכה הזאת שאם עבר ואפה - מותר, שהרי התנא בא ללמד לנו מה יעשה כדי שיוכל לאכול.

ומשנינן: אמר רב אדא בר מתנה: תנא, רק תקנתא דהיתרא - קתני. אבל תקנתא דאסורא - לא קתני.

תא שמע: מי שהניח עירובי תבשילין - הרי זה אופה ומבשל ומטמין. ואם רצה לאכול את עירובו ביום טוב לאחר שסיים מלאכת ההכנה לשבת - הרשות בידו.

ואם אכלו לעירובו עד שלא אפה או עד שלא הטמין - הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. ולא אחרים אופין ומבשלין לו.

אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת. ובלבד שלא יערים! שלא יבשל פעם אחת לצורך יום טוב, ואחר כך יאמר שהוא צריך לבשל פעם נוספת לאורחים, ולמעשה הוא יעשה זאת לשבת.

ואם הערים - אסור לאוכלו בשבת.

ומוכח שהמבשל ללא עירוב נאסר המאכל לאוכלו בשבת.

אמר רב אשי לדחות את הראיה:

וכי מהערמה שאסרו לו לאכול - קא אמרת להוכיח על המבשל ללא עירוב שאסור לאכול!?

והרי שאני הערמה, דאחמירו בה רבנן טפי מהעובר במזיד. לפי שהעובר במזיד יודע שהוא עבריין ועתיד הוא לחזור בתשובה, וגם אין אנשים אחרים מוטעים ממנו. אבל המערים ישאר לעולם בקלקלתו משום שחושב שעושה דבר המותר, וגם מכשיל אחרים שיעשו כמוהו, וכך נעקרת תורת עירוב, ולכן החמירו בו לאוסרו.

רב נחמן בר יצחק אמר: הא מני, הברייתא שאוסרת את האוכל אם הערים - חנניה היא, ואליבא דבית שמאי, שמצינו שהוא מחמיר בהלכות עירוב, ואין מממנה ראיה שכך הלכה.

דתניא, חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו.

תא שמע ראיה שהמאכל נאסר מהא דתנן במסכת תרומות [ב ג]: המעשר פירותיו בשבת, ועבר על איסור תיקון פירותיו מדרבנן:

בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל.

ומוכח שאסור לאכול ממאכל שנתקן באיסור דרבנן.

ודחינן לראיה: לא צריכא, כאן מדובר דאית ליה פירי אחריני מתוקנים מערב שבת, ויכול לאכול מהפירות המתוקנים, אך כאן אינו יכול לבשל, ואין לו לאכול כלל אם נאסור עליו את מה שבישל.

תא שמע: המטביל כליו בשבת, בשוגג - ישתמש בהן, במזיד - לא ישתמש בהן.

וגם כאן דחינן: לא צריכא, דאית ליה מאני כלים אחריני.

אי נמי, אפשר לו לקבל כלים אצל שכניו בשאלה, אבל אוכל אין נוהגים להשאיל.

תא שמע: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל.

ודחינן: אסורא על דבר דנעשה במלאכת שבת, שהוא מן התורה, שאני. ואין הוא דומה למבשל בלא עירוב שעבר רק על איסור דרבנן.

שנינו במשנתנו: בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד.

ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין.

ואמרינן: מתניתין - דלא כי האי תנא.

דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין - שצריך שני תבשילים לעירוב.

על מה נחלקו - על דג וביצה שעליו.

שבית שמאי אומרים: אין זה אלא תבשיל אחד, וצריך שני תבשילין. ובית הלל אומרים: דיו בתבשיל אחד שכזה, היות וכשנים הוא נחשב.

ושוין, שאם פרפר ריסק ביצה ונתן לתוך הדג, או שרסק ירק הנקרא קפלוטות ונתן אותו לתוך הדג - שהן שני תבשילין לדברי הכל.

אמר רבא: הלכתא כתנא דידן, התנא של משנתנו, ואליבא דבית הלל, שדי בתבשיל אחד. ^[1]

שנינו במשנתנו: אכלו או שאבד - הרי זה לא יבשל עליו, וכו'.

אמר אביי: נקטינן להלכה: אם כבר התחיל בעיסתו ונאכל עירובו - גומר.

מתניתין:

חל יום טוב להיות אחר השבת -

בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל, בין אדם הצריך להטהר לכבוד יום טוב, ובין כליו - מלפני השבת. היות והטבילה נחשבת כתיקון בין באדם ובין בכלים.

ובית הלל אומרים: את הכלים צריך לטבול מלפני השבת, ואילו האדם יכול לטבול אפילו בשבת.

ושוין בית שמאי ובית הלל, שמשיקין למי המקוה בשבת, את המים היפים לשתיה שנטמאו, ובתנאי שהונחו בכלי אבן שאינו מקבל טומאה - לטהרן באמצעות "זריעה", שהם בטלים בהשקתן למי המקוה, להיות כמי המקוה, ונטהרים בכך.

שהיות והם מונחים בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה, נמצא שכל הכנסתם והשקתם למי המקוה אינו אלא לצורך התבטלותם של המים הטמאים למי המקוה.

אבל לא "מטבילין" את המים הטמאים על ידי נתינתם לכלי עץ הטעון טבילה, ומכניסים אותו עם המים כדי שהוא יטהר אגב השקת המים הטמאים במי המקוה. והטעם יתבאר בגמרא.

ומטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה. ויתבאר כל הענין בגמרא.

גמרא:

ומדייקת הגמרא: דכולי עלמא מיהת, מיהו - כלי בשבת לא מטבילים.

מאי טעמא?

הערות

^[1] רבינו תם סובר שאם רוצים גם לאפות וגם לבשל, צריכים [גם לשיטתנו שדי בתבשיל אחד], להניח גם תבשיל וגם פת. וכך נהגו.

ואם איתא [יש מקום להנחה זו] שאם עבר ואפה, מותר לו לאכול בשבת את שאפה, אם כן ליתני [שישנה]: עבר ואפה מותר! אמר רב אדא בר מתנה: מכאן אין ראיה, כי התנא, תקנתא דהיתרא [תקנה של דבר שנעשה בהיתר] — קתני [שנה], אולם תקנתא דאסורא [תקנה לדבר של איסור] לא קתני [שנה], ולא סבר שיש ללמדנו שאפשר לעשות גם באופן זה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת: מי שהניח עירובי תבשילין — הרי זה אופה ומבשל מיום טוב לשבת ומטמין חמין מיום טוב לשבת, ואם רצה לאכול את עירובו ביום השבת — הרשות בידו לאוכלו. אבל אם אכלו ביום טוב עד שלא אפה או עד שלא הטמין — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. וכן לא אחרים אופין ומבשלין לו.

אבל גם בלא עירוב מבשל הוא ליום טוב עצמו, ואם הותיר ממה שבישל — הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ויאמר שכוונתו במה שמבשל כמות גדולה, לאורחים נוספים ליום טוב, ובעצם יבשל לצורך השבת. ואם הערים — אסור לו לאוכלו, מגזירת חכמים. משמע מכאן שהמבשל באיסור מיום טוב לשבת אסור באכילה!

אמר רב אשי: אין זו ראיה, כי הערמה קא אמרת [אומר אתה] — שאני [שונה] הערמה דאחמירו [שהחמירו] בה רבנן [חכמים] טפי [יותר] מכפי שהחמירו במבשל ביום טוב במזיד לצורך השבת. לפי שהמזיד יודע שהוא חוטא, ויש לקוות כי מתוך ידיעתו יחזור בתשובה ולא יוסיף לחטוא עוד בכגון זה ולא ילמדו אחרים ממעשיו, אולם המערים, נדמה לו שבהיתר הוא עושה, ויש לחשוש שיוסיף לחטוא באופן זה וילמדו אחרים ממעשיו ועשויה תורת עירוב להיעקר.

רב נחמן בר יצחק אמר טעם אחר מדוע אין להוכיח מברייתא זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], חנניה אומר, בית שמאי אומרים: אין אופין פת ביום טוב לצורך השבת, אלא אם כן ערב מערב יום טוב בפת דווקא, ואין מבשלין תבשיל כלשהו אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היה חמין טמונין מערב יום טוב.

ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד, ועושה בו כל צרכו — לאפות, לבשל ולהטמין. וכיון שקיימת שיטה מחמירה של חנניה לדעת בית שמאי, מן הסתם מחמירים הם גם בדיעבד, ועל כן אין להביא משם ראיה.

ומציעים עוד: תנן [שנינו במשנה]: אם עבר אדם על איסור חכמים והוא מעשר פירותיו בשבת, אם עישרם בשוגג — יאכל מהם, במזיד — לא יאכל. משמע שאסור לאדם ליהנות מאיסור שעשה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] ולא נאמרה הלכה זו אלא באופן דאית ליה פירי אחריני [שיש לו פירות אחרים], שאין הדבר מטרידו במיוחד. אבל מי שלא עירב עירוב תבשילין ואין לו כלל מה לאכול — שמא התירו לו חכמים.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: המטביל כליו בשבת אף שאסרו חכמים להטביל כלי טמא ביום שבתון משום שבכך הוא כמתקנו, אם הטבילם בשוגג — ישתמש בהן, במזיד — לא ישתמש בהן. הרי שכל שנעשה באיסור — אסור.

ודוחים: מכאן אין ראיה, לא צריכא [נצרכה] אלא דאית ליה מאני אחריני [שיש לו כלים אחרים] ואינו מוכרח להשתמש דווקא באלה. אי נמי [או גם כן], אפשר בשאלה, שהרי יכול לשאול כלים מאחרים. אבל מי שלא עשה עירוב תבשילין, כיון שקשה לקבל מזון מאחרים בשבת, יש אולי לומר שאם עבר ובישל ביום טוב לצורך השבת — מותר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: המבשל בשבת, אם בשוגג בישל — יאכל, במזיד — לא יאכל. הרי הוכחה שהעבריין במזיד אסור לו ליהנות ממה שעשה! ודוחים: מכאן אין ראיה, אסורא [איסור] של חילול שבת ממש, שאני [שונה], לפי שיש בו איסור כרת ומיתת בית דין, אבל אין זו הוכחה לגבי בישול ביום טוב. ואם כן לא נפתרה בעייתנו.

א נאמר במשנה: בית שמאי אומרים שעירוב תבשילין הוא דווקא בשני תבשילין, ובית הלל אומרים: אף באחד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה] השנויה בתוספתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך, על מה נחלקו — על דג מטוגן וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים שני תבשילין ממש צריך, ודג זה אינו נחשב כשנים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד כגון זה, שיש בו שני דברים, נחשב כשנים וראוי לעירוב. ושוין שניהן, שאם פרפר (חתך) ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות (מין כרישין, כרתי) ונתן לתוך הדג, שהן נחשבים כשני תבשילין.

אמר רבא: הלכתא כתנא דידן [הלכה כדעת התנא שלנו במשנה], ואליבא [ועל פי שיטת] בית הלל, שדי בתבשיל אחד.

ב נאמר במשנה שאם אכלו את מה שהכין כעירוב תבשילין, או שאבד — הרי זה לא יבשל עליו (מחמתו) ביום טוב לצורך השבת. אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] כי אם עשה עירוב תבשילין כדין, והתחיל ביום טוב ללוש את עיסתו לצורך השבת ובינתיים נאכל עירובו — גומר ואופה את הפת, שכיון שהתחיל בהיתר — התירו לו אף לסיים ולאפותה.

ג משנה חל החג להיות אחר השבת (ביום ראשון) ורוצה אדם לנהוג כהלכה ולטהר עצמו וכליו לכבוד החג — בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים: כלים חייבים להטביל מלפני השבת, ואדם עצמו יכול לטבול אפילו בשבת.

ושוין בית שמאי ובית הלל בדעתם שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. שיש דרך לטהר מים טמאים על ידי שמכניסים אותם בתוך כלי שאינו מקבל טומאה (כגון בכלי אבן) ומכניסים את המים עם הכלי למקוה, וכאשר נוגעים המים הללו במי המקוה הרי הם נטהרים, ודבר זה אף שאינו נחשב כטבילה ממש, מכל מקום אפשר לטהרם כך. אבל לא מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם אגב השקת המים. וכן מטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה כאשר יבואר בגמרא.

ד גמרא דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל, על כל פנים] כלי בשבת לא מטבילים, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאסור להטביל כלי בשבת, וכי איזו מלאכה יש בכך? אמר רבה: גזרה היא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if it is so that if one baked without having placed an eiruv for the joining of cooked foods, it is permitted to eat the bread, let the baraita simply teach: With regard to one who transgressed the prohibition and baked, it is permitted to eat the bread. Rav Adda bar Mattana said: There is no proof from here, as the tanna is teaching a remedy involving acting in a permitted manner, and is not teaching a remedy involving a prohibited act. The tanna did not want to teach that it is also possible to solve the problem in this proscribed manner.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a different baraita: One who prepared an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may bake and cook and insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, and if he wants to eat his eiruv on Shabbat, he has permission to do so. But if he ate it on the Festival before he baked or before he insulated, he may neither bake, nor cook, nor insulate, neither for himself nor for others, and likewise others may neither bake nor cook for him.

However, even without an eiruv, one in this situation may cook for the Festival itself, and if he left over part of what he cooked, he has left it over for Shabbat, provided that he does not employ artifice to circumvent the prohibition by saying that he is cooking a large amount for guests on the Festival, when in fact he has Shabbat in mind. And if he employed artifice to circumvent the prohibition, it is prohibited to eat the food, by decree of the Sages. This indicates that one who cooks on a Festival for Shabbat in a prohibited manner may not eat the food.

Rav Ashi said: This is no proof, as you speak of a case of artifice, and a case of artifice is different, as the Sages were more stringent with regard to one who employs artifice than with regard to one who intentionally cooks on a Festival for Shabbat. One who purposely transgresses is aware of his sin; therefore, he might repent and desist from his prohibited behavior, thereby preventing others from learning from his actions. However, one who employs artifice to circumvent a prohibition thinks that he is acting in a permitted manner. He is therefore likely to continue his practice. Furthermore, people might emulate him, and the halakha of preparing an eiruv might be forgotten.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is another reason to reject the proof from this baraita: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥananya and in accordance with the opinion of Beit Shammai. As it is taught in a baraita that Ḥananya says that Beit Shammai say: One may not bake bread on a Festival for Shabbat unless he prepared an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival specifically with bread; and one may not cook any type of dish unless he prepared an eiruv with a cooked dish; and one may not insulate food unless there was hot food insulated from the eve of the Festival.

And Beit Hillel say: One may prepare an eiruv for the joining of cooked foods with one cooked dish and use it for all his needs, i.e., baking, cooking, and insulating. Since Ḥananya’s opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai is strict in this case, it may be assumed that he is stringent after the fact as well, and therefore the baraita provides no proof.

The Gemara offers yet another suggestion. We learned in a mishna: In the case of one who transgressed a rabbinic prohibition and tithed his produce on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat of it; if he acted intentionally, he may not eat of it. This indicates that one may not derive benefit from a transgression that he committed intentionally. The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other produce and therefore does not greatly suffer as a result. However, the Sages may have been more lenient with one who did not make an eiruv for the joining of cooked food and consequently has nothing to eat.

The Gemara poses another resolution: Come and hear a proof from a different source: In the case of one who immerses his vessels on Shabbat, an activity that the Sages prohibited because it is akin to repairing a vessel, if he did so unwittingly, he may use them; however, if he did so intentionally, he may not use them. This shows that the product of an action performed in a prohibited manner is prohibited.

The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other vessels and is not forced to use these ones. Alternatively, it is possible for him to manage by borrowing vessels from others. But if one failed to set aside an eiruv for the joining of cooked foods, perhaps the Sages allowed him to eat the food he cooked on the Festival for Shabbat since it is difficult to obtain food from others on Shabbat.

The Gemara suggests another proof: Come and hear that which was taught in the following baraita: In the case of one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat the food that he cooked; but if he cooked it intentionally, he may not eat it. This demonstrates that one who purposely violated a prohibition may not benefit from his prohibited action. The Gemara rejects this argument: There is no proof from here; the prohibition of Shabbat desecration is different, since it entails karet and execution by a court. The same stringency might not necessarily apply to cooking on a Festival for the sake of the next day, and therefore the question raised above remains unresolved.

§ It is stated in the mishna: Beit Shammai say that for the purpose of the joining of cooked foods one must prepare two cooked dishes, whereas Beit Hillel say that one dish suffices. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, who taught in the Tosefta that Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel agree that two dishes are necessary. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to a fried fish and the egg on it, as Beit Shammai say: Two proper dishes are required, and this fish is considered only a single dish; and Beit Hillel say: One dish of this kind is viewed as two dishes and is therefore suitable for an eiruv for the joining of cooked foods. And they both agree that if one sliced a cooked egg and placed it inside the fish, or if he mashed leeks [kaflotot] and placed them inside the fish, they are considered two dishes.

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel that one dish suffices.

The mishna states that if one ate the food prepared before the Festival as an eiruv or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat. Abaye said: We have a tradition that if one prepared a proper eiruv and began kneading his dough on a Festival for Shabbat, and in the meantime his eiruv was eaten, he may finish baking the bread. Since he had begun in a permitted manner, he is allowed to complete the process and bake the bread.

MISHNA: If a Festival occurs directly after Shabbat, i.e., on a Sunday, and one wishes to behave in a proper manner and purify himself and his vessels in honor of the Festival, Beit Shammai say: One must immerse everything before Shabbat, and Beit Hillel say: Vessels must be immersed before Shabbat, but a person may immerse himself even on Shabbat.

And Beit Shammai and Beit Hillel both agree that one may bring ritually impure water into contact with ritually pure water in stone vessels on Shabbat in order to purify the water. Impure water can be purified if it is placed into a vessel that does not contract ritual impurity, such as a stone vessel, and then lowered with the vessel into a ritual bath. The water becomes purified when it comes into contact with the water of the ritual bath. Although this is not considered proper immersion, water may nevertheless be purified in this manner. However, one may not immerse the impure water in a ritually impure vessel in order to purify the vessel at the same time. Likewise, one may immerse on a Festival from one principle to another, and from one group to another, as will be explained in the Gemara.

GEMARA: In any event, everyone agrees, i.e., both Beit Shammai and Beit Hillel agree, that one may not immerse a vessel on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason that one may not do so? Which type of prohibited labor does it involve? Rabba said: It is a decree issued by the Sages as a preventive measure,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו זה שנאסר אם עבר ואפה מאי כלומר קנסינן ליה ומנעינן ליה לאכול מה שאפה אי לא.

ת"ש מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ולא אחרים אופין ומבשלין לו.

אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור.

ודחה רב אשי ואמר אחמרו רבנן במערים טפי מבמזיד רב נחמן בר יצחק אמר הא מתני' לחנני' היא אליבא דב"ש. (דתנן) [דתניא] אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל כו' ובה"א מניח אדם עירובי תבשילין ועושה בו כל צרכו כלומר אופה ומבשל ומטמין את החמין. ואתינן למפשטא לבעיין מן המעשר בשבת במזיד לא יאכל כלומר הנה זה עבר ועישר וקתני לא יאכל ש"מ עבר ואפה נמי לא יאכל. ודחינן התם לענין שבת משום דאפשר ליה להתענג בפרי אחריני. וכן בענין המטביל כליו במזיד בשבת לא ישתמש בהן. ודחינן שאני התם דאית ליה כלי אחריני. אפשר לו לשאל כלים ולהשתמש בהן.

וכן המבשל בשבת במזיד לא יאכל הנה קנסינן ליה אם עבר ובישל ודחינן איסורא דשבת שאני:
מתני' בש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל אחד ומודין ב"ש בדג וביצה שעליו שהן ב' תבשילין. אכלו או שאבד כו' מתני' דלא כי האי תנא דתניא אר"ש לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ב' תבשילין שצריך כו'.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל דאמר תבשיל אחד.

אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה. שייר הימנו כל שהוא סומך עליו לשבת. אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר. חל יום טוב להיות אחר השבת מטבילין כלים מלפני השבת ואדם בשבת. כלים דלאו בני סחיטה נינהו בשבת מאי טעמא דלא מטבילינן להו.

הכי גרסינן: שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין. אבל במקצת הספרים כתוב בהפך שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד, ואף רש"י ז"ל נראה שכך גורס והוצרך לדחוק ולפרש שבית שמאי אומרים שני תבשילין אנו צריכין ואין אלו אלא כתבשיל אחד ובית הלל אומרים תבשיל אחד ובזה מספיק, וזה דחוק מאוד ואין הלשון הולמו.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל. כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (סי' שצ"ב) דעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל דהא אפליגו בה בית הלל ובית שמאי במתניתין בתבשיל אחד וב' תבשילין, [ו]בהא הוא דפליגו דבית שמאי סברי אחד לצלי ואחד לתבשילי קדרה ובית הלל סברי דכולהו בכלל בישול נינהו ובחד תבשיל סגי להו, אבל לאפות לכולי עלמא אינו אופה אלא על האפוי לפי שאין אפיה בכלל תבשיל וכדמשמע בפרק ב' דע"ז (לז, ב) גבי אלו דברים של עכו"ם אסורים, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד, והיינו דאמרינן בריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' מכאן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, דאלמא מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג בה וחנניא הוא דקא פליג ומוסיף אליבא דב"ש דבעי מעין כל דבר ודבר, ואף רבי שמעון ז"ל כן פסק שצריך פת ותבשיל.
אבל מדברי הרי"ף ז"ל נראה שאינו צריך אלא תבשיל אחד לבד בין לאפות בין לבשל, שהוא ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא מתניתין כצורתה ודברי רבא לבד ולא הזכיר דברי ר' אלעזר. וכן נראים הדברים, חדא דאם איתא מאי טעמא שייריה במתניתין לעירוב פת דהוא עיקר דעיקר צורך היום לאפיה והא נקטי' בכל מקום וכדאמר רב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, אלא דאפשר לי לדחות דעל כרחך מתניתין לא איירי באפיה ולאו משום דאינו צריך אפיה, ותדע לך דהא [ל]בית שמאי לכאורה לכולי עלמא אין אופין אלא על האפוי וכדתניא את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ולכאורה רבי אלעזר לא כחנניא סבירא ליה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין, דהא מדלא קאמר אלא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וסמיך ליה אקרא דכתיב ביה אפיה ובישול אלמא הני דוקא אבל חמין לא צריך, אלמא בית שמאי לכולהו תנאי אפוי בעי ואפילו הכי לא תני במתניתין אפוי, ואי אפשר לומר דב' תבשילין דקאמר חד מנייהו אפוי חדא דתבשילין קאמר ולא אפוי ועוד דהא תנן ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין, אלא על כרחך שיורי שייריה לאפוי, אלא אם תאמר דתלתא תנאי נינהו ואליבא דבית שמאי תנא דמתניתין סבר בב' תבשילין סגי ופת [לא] בעי ורבי אלעזר סבר פת נמי בעי וחנניא סבר כעין כל מין ומין בעי. ומכל מקום יש עוד להביא ראיה לדברי הרי"ף ז"ל מדאמר אביי (יז, א) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ולמאי אי משום אפיה בפת דוקא ולא בתבשיל ואי משום תבשיל פשיטא דהא אמרת דאפיה לא סגיא ליה בעירוב תבשיל ואף על גב דתבשיל עדיף דמלפת וכל שכן דתבשיל לא סגי בפת דלאו (ולא) ולא מלפת, ומיהא איכא לדחויי דפת אינו בכלל בישול אבל בישול ישנו יותר בכלל אפיה אלא שזה דחוק מאוד. ועוד מדתניא חנניא אומר בית שמאי אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל וגו' ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב ועושה וכו', דאלמא (אין) [אף] לחנניא דמחמיר בעירוב טפי אפילו הכי בעירוב אחד סגי לבית הלל בין לאפוי בין למבושל.
והא דתניא לעיל בריש פירקין את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי, התם רבי אליעזר גרסינן והוא ר"א בר פלוגתיה דרבי יהושע ושמותי ובשטת בית שמאי אמרה ובירושלמי תני לה בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אליעזר, והא דמייתי לה לעיל לא משום אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מייתי לה אלא משום לאשמעינן דתנא סמכי לה אקרא דאת אשר תאפו וגו', ואף רבי יהושע מהתם מייתי לה ורבי יהושע בהדיא תני בה דאופין ומבשלין על המבושל דאמרינן התם (ירו' כאן ה"א) רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו וגו' ורבי יהושע אומר את אשר תאפו וגו', ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) עושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ואף רש"י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וכתב בה"ג שכתבו שצריך פת ותבשיל להחמיר על עצמן כתבו כן, ואין אנו נוהגין כן להחמיר לא למעשה ולא להלכה.

מתני': ואדם בשבת. ואף על גב דאמרינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) דאין גר טובל בשבת, (היינו) [שאני] התם משום דאיכא תיקון טפי דקא מפיק ליה מטומאת עכו"ם ומעייל ליה לטהרת ישראל ומעיקרא עכו"ם והשתא ישראל.

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. ואם תאמר אמאי נקט כלי אבן אפילו בכלי עץ טהור נמי, ואין לתרץ כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הכלים והוה ליה כמטביל כלי אגב מימיו, דהא ליתא משום דהוה ליה כלי שנטמא בולד הטומאה ומטבילין אותו אפילו ביום טוב וכדתניא לקמן, ומיהו למאן דמוקי לה בגמרא דהאי מתניתין כרבנן דרבי ומתניתין בשבת אתיא שפיר דאפילו כלי שנטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו בשבת, אבל למאן דמוקי לה כרבי ומתניתין ביום טוב קשיא. ושמא נאמר דלכתחלה אין מביאין את הכלי לידי טומאה ואפילו על ידי ולד הטומאה להטבילו ביום טוב.

ושוין שמשיקין את המים. ואף על גב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה אלא אדם וכלים בלבד הכא במים עולה עולה להם טהרה על ידי השקה, וטעמא דמילתא דהויא לה זריעה. ומדקאמר משיקין משמע שאינו צריך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה אלא בהשקה בעלמא סגי להו, וכן בדין שאם לא כן למה להו למעבד השקה אי איכא מקוה דמים יפים לשקול מנייהו ואם מים שאינם יפים כי מתערבי לגמרי אפסדינהו, אלא ודאי בהשקה בעלמא סגי להו וטעמא משום זריעה כדאמרן. וכיון דטעמא משום זריעה איכא למשמע דהוא הדין לענין טבילה לטבול בתוכן בעודן בתוך הכלי שהוא משיקן לתוכו עלתה לו טבילה ואין כאן משום מים שאובים אלא הרי הן כאלו לא נשאבו (אלא) שאם רצה לטבול בתוך הכלי בתוך המקוה טובל ואינו נמנע משום מים שאובין, וכדאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב, א) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ותנן בפרק שביעי דמקואות (משנה ה) מטבילין בשידה תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנאד. ונראה לי עוד להביא ראיה מדתנן אבל לא מטבילין ומפרש בגמרא מטבילין בכלי אבן אבל לא מטבילין כלי אגב מימיו לטהרו, וביום טוב הוא דלא ומשום גזירה או משום [תיקון] כלי כדאיתא בגמרא הא לענין טהרת הכלי עלתה לו טבילה אפילו בהשקת המים לבד, ואם איתא היאך תעלה לו לכלי טבילה והלא אין מי המקוה באין לחללו של כלי ותוכו ודאי ביאת המים בעי אלא שהמים המושקין בתוך הכלי מעלין אותו, אלמא טהרו אפילו לטבול בהם בתוך הכלי עצמן. והא דתנן (מקואות פ"ז משנה ב) מקוה שיש בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן ביבמות פרק הערל (יבמות פב, ב) עד רובו, כבר העמידה ר"ת ז"ל במי פירות דבהכי מיירי במתניתין לעיל מיניה דההיא, אבל במים אפילו נתן סאה ונטלו אפילו כל היום כלו ואפילו לא נשארו שם מן הראשונים כלום כשר. וכן הא דאמרינן בריש מכות (ד, א) אמר רב יהודה חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, רש"י ורבנו תם וכן הריב"א ז"ל לא גרסי לה חבית של מים אלא חבית של יין.
ומיהו קשה מדאמרינן בירושלמי במסכת יומא (פ"ג ה"ח) גבי ים שעשה שלמה היאך טובלין והלא כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים נקובים היו במוציא רמון, ומדקאמר במוציא רמון ולא קאמר בשפופרת הנוד דהיינו חבור למקוה משמע דלאפוקיה מתורת כלי קאמר דבעינן נקב כמוציא רמון. ויש לומר דמוציא רמון דקאמר משום דמעשה שהיה כך היה ולא משום לאכשורי הוא דעבדין הכי אלא כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע, וכן מסתברא דאי לאפוקי מתורת כלי רגלי כל השוורין למה בחד מינייהו סגי. והרב ר' אלחנן ז"ל [תירץ] דלכך הוצרך שם מוציא רמון ולאפוקי מתורת כלי, לפי שהמעין ההוא היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה כטובל בתוך כלי גמור ולפיכך הוצרכו לנקוב אותו במוציא רמון.
ואכתי קשיא מדתנן במקואות פרק ג (משנה ג) בור שהוא מלא שאובים [ו]האמה הנכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם [הוא] בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין, ותנן נמי התם (שם פ"ה מ"א) מעין שהעבירו על גבי השוקת לעולם פסולו עד שיתחשב וגו', ותירצו בתוס' (ר"ש שם פ"ה מ"ב) דהתם כשלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתן לבור או לשוקת דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי להו לשאובים בהשקתן לטבול בו אדם שהרי לא היה במעין כדי לטבול בו אדם, ואף על פי שאמרו (פ"ה מ"א) המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה (כדאיתא בנזיר לח, א) לגבי כלים דהעמיד[ו] מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכל שהו אבל אדם אפילו מעין ארבעים סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה כב, א) ארעא חלחולי מחלחלא בעיא ארבעים סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש (במדבר רבה פי"ח י"ז) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא מ' סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (עח, א) דכיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא אלמא שיעורא בעי.

גמרא: גזרה שמא יעבירנו וכו'. והא דלא קאמר גזירה שמא יוציאנו (משום) [מרשות] היחיד לרשות הרבים משום דמרשות לרשות כיון דאיכא מחיצות לא שכיח דמשתלי.

מה שהתרנו שמבשל אדם לצורך יו"ט ואם הותיר הותיר לשבת דוקא שלא יערים אבל אם הערים אסור ואיזו הערמה אסורה כל שהיא בשתי קדרות וכבר בישל באחת בכל צרכו ליו"ט אבל בקדרה אחת מכניס בה בשר יותר ממה שאין צריך לו כמו שביארנו וכן הערמה אסורה אם אחר שאכל כל צרכו חוזר ואומר שעדין הוא צריך לאכול אא"כ לצורך קטנים שאדם רגיל להאכילם אף אחר אכילה ומה שאמרו בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יכול לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום בזו מתוך שהיא מסוכנת הוא גומר בלבו לאכול ממנה כזית:

מי שרצה לאכול את עירובו אחר שהתקין אוכל ואין בכך כלום אבל אם אכלו קודם שהתחיל בצרכי שבת נאסר ואם התחיל גומר כמו שביארנו במשנה ומ"מ אומר אני שאם זימן קמחו הואיל ואין כאן פסידא אינו גומר לא נאמרו הדברים אלא בהתחיל בעיסה שיש פסידא בעזיבתה וזהו שאמרו התחיל בעיסתו גומר:

מי שלא הניח עירוב ועבר ואפה אפילו במזיד מותר ואפילו היה יכול לאפות אצל אחרים שהרי בגמ' נשארה בספק וספק של סופרים לקולא ואין צריך לומר בשגג ואפה ואם הערים אסור כמו שביארנו שההערמה חמורה היא מן המזיד:

המעשר פירותיו בשבת אע"פ שיצא מידי טבל לא יאכל הוא בשבת ומ"מ אחרים מותרין לאכול ואין הדבר דומה למבשל בשבת לאסרו אף לאחרים שזה מדברי תורה וזה מדברי סופרים:

המטביל כליו בשבת במקוה שבחצר או במבוי במזיד לא ישתמש בהם באותה שבת ואפילו לא היו לו כלים אחרים ושאי אפשר לו בשאלה ואע"פ שתירצו בכאן דאית ליה כלים אחרים אי נמי דאפשר בשאלה כבר נדחית בתירוץ האחרת שאמרו עליה איסורא דשבת שאני:

המשנה השניה חל להיות אחר השבת בש"א מטבילין את הכל מלפני השבת בה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרה אבל מטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה אמר הר"ם כשהכלים הם טמאין אסור להטבילן ביו"ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשים בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו"ט וכשיהיה אדם טמא באחת הטמאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד ואמרם ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי' כי המים כשהן טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי שהן בו אותן המים הטמאים ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים ואלו היה נותן אותן המים בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא אותו הכלי באותן המים הטמאים שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביו"ט והוא אסור כמו שקדם בתחלת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביו"ט מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר הכלי והמים כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאין הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ואמרם מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורים משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהן בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילם טבילה שנית ביום טוב לפי שהם ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחרת מותר לו להטבילו אותה טבילה השניה ביום טוב והעקר בזאת הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אע"פ שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר עד שיטבול פעם שניה לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קדש יטבול לשם קדש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקדש הן המותרות לעשותן ביו"ט והתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה אם כן שיעור דברו כך אם טבל על גב גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גב בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:

אמר המאירי חל להיות אחר השבת וכו' הכונה לבאר בזמן שחל להיות יו"ט במוצאי שבת אימתי מטהרים עצמם וכליהם לצורך הרגל והוא שהדבר ידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל והיה דרכם לטבול מערב יו"ט שיעריבו שמשם בכניסת יו"ט ונמצאו נכנסין ליו"ט בטהרה ואין צריך לומר שהיו צריכין להטביל את כליהם להשתמש בהם ביו"ט וכשחל יו"ט באחד בשבת שנמצא ערב יו"ט בשבת אמרו בית שמאי שמטבילין את הכל מערב שבת כלומר אדם וכלים אבל לא בשבת שהטבלת כלים אסורה בשבת וביו"ט והוזכרו בגמרא הרבה טעמים לאיסורה ואחד מהם מפני שנראה כמתקן שהרי הכלי לא היה ראוי להשתמש בו ובהטבלה זו הוא ראוי לכך וטבילת אדם אסורה גם כן מגזרת הטבלת כלים ובית הלל מתירין בטבילת אדם בשבת שנראה כמיקר ואין כאן גזרה ואינו ממתין עד יו"ט עצמו שהרי צריך להעריב שמשו קודם הרגל הא בכלים מיהא מודה דוקא מערב שבת:

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם פי' ביו"ט אבל בשבת לא וכמו שהוזכרה בבריתא לדעת רב שהלכה כמותו וענין זה הוא שמי שהיו לו מים בכלי ונטמאו ואין לו מים טהורים להשתמש בהן נותנן בשבת בכלי אבן שאין לו שום טומאה ומכניס את הכלי במימיו במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים שבכלי למים שבמקוה וזו היא טהרתן ואע"פ שטומאת אוכלין ומשקין אין להם טהרה לא מתורת טבילה אנו באין על זה אלא מתורת זריעה כמו ויתבאר בשני של פסח ראשון שנמצאו אלו זרועים במקוה ובטלים על גב מים שבמקוה ואם רוצה להמתין השקה זו עד היו"ט רשאי שהרי אינה צריכה הערב השמש וזה שכתבנו במקוה מים מלוחים לאו דוקא אלא שאם היו יפים מה לו בצער הזה ישפוך הטמאות ויקח מאלו:

אבל לא מטבילין כלומר שאין נותנין בכלי עץ טמא כדי להעלות טבילה לכלי על גבי מימיו ונמצא מתקן את הכלי:

ומטבילין מגב לגב פי' בגמ' מגב גתו על גב בדו כגון שהיו כליו טמאים והטבילם מערב יו"ט לשם דריכת זיתים ונמלך לעשות גת של ענבים ומן הדין אין צריך לחזור ולהטביל שאין הדבר צריך כונה לשם גת ואם הוא מחמיר על עצמו לחזור ולהטביל הואיל ואין צריך בה אין זה נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו"ט וכן מחבורה לחבורה כלומר שאם הוא נמנה בפסח של חבורה פלונית והטביל את כליו על דעת כך וקודם שנשחט הפסח הוא נמלך להמנות עם פסח של חבורה אחרת הואיל ומן הדין אינו צריך לכך אינו נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו"ט:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג כו' שמעתי מפרשים בדג וביצה שעליו שהיא ביצת הדג ממש אבל פרפר עליו ביצת התרנגולת הן שני תבשילין והוא פירוש נכון.

חל להיות אחר השבת פי' אם חל להיות יו"ט אחר שבת וכל אדם מטהר עצמו וכליו ברגל מפני שהאו צריך ליכנס לעזרה וליכל שלמי חגיגה והאו צריך לטבול קודם לרגל כדי שיערבי שמשו והי' מורת ברגל ליכנס לעזרה וליכל שלמים שטבול יום שנכנס לעזרה או אכל קדשים חייב כרת הלכך בש"א מטבילין הכל מלפני השבת שאסור לטבול בשבת בין גופו ובין כליו וב"ה סברי כלים ודאי מטביל מלפני השבת שאסור להטבילו בשבת אבל אדם מורת לטבול בשבת והלכך טבול בשבת ומערבי שמשו וברגל יהא טהור.

ואם הערים אסור. פירוש וקא סלקא דעתיה שראוי להחמיר לאופה במזיד שהוא עושה במתכוין יותר ממערים.

חנניה היא ואליבא דבית שמאי. פירש רש"י ז"ל דהוא מחמיר בענין עירוב ולפיכך אוסר במזיד או במערים. אבל לבית הלל דלמא לא קנסו לא במזיד ולא במערים. ואנן קיימא לן כר' אשי דבמערים מיהא אסור לו ולבני ביתו.

אלא אם כן היה לו חמין טמונים מערב יום טוב. וא"ת והא לקמן משמע דהדלקת הנר מיום טוב לשבת בעי ערוב ואם כן לחנניה מה יעשה להדלקת הנר דדמי להדלקה. ועוד היאך לא הזכיר זה בכאן. וי"ל דבהבערה שהוא עושה לתבשיל נכנס הדלקת הנר.

אי נמי אפשר בשאלה. פירוש אבל פת ותבשיל אין דרך להשאיל לפי שכל אחד הוצרך לשלו מן הסתם.

איסורא דשבת שאני. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה. וי"ל דסבירא ליה דאף על גב דהא דאורייתא והא דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא עשאוה חכמים כדי שלא ישתכח תורת עירוב.

הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל. פסק ר"ת ז"ל דאפילו לבית הלל אם רצה לאפות את הפת בעי עירוב בפת ולא אמרינן במתניתין אליבא דבית הלל דסגי בתבשיל אחד אלא דוקא בשאינו רוצה לאפות את הפת ולא הוצרך אלא לבישול. ובבישול גרידא לא סגי לפת ותבשיל משום דפת ענין אחר הוא ואינו בכלל בישול וכדחזינא בע"ז שלא נאסר פתן של נכרים בכלל שלקותיהן ולא שלקותיהן בכלל פתם מכלל דתרי אנפי נינהו. והא דאמרינן לקמן לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא היינו למי שאינו צריך לאפות אלא לבשל דתבשיל בעי ולא סגי ליה בפת. אבל לאפות פת בעינן פת. ואצטריך משום דסלקא דעתך אמינא דליהוי בישול בכלל אפיה וליסגי אפילו לאפות את הפת קא משמע לן אבל פת לא משום דאינו רוצה לאפות הא לאו הכי בעינן פת ולא הוי בישול בכלל אפיה כן נראה לי. והעיקר דבישול בכלל אפיה ובתבשיל אחד סגי דהא בהדיא אמר ר' יהושע בירושלמי אופים ומבשלים על המבושל. וקרא דאת אשר תאפו אפו דמשמע דאין אופין אלא על האפוי דריש ליה הרוצה אפוי מתאפה לו כלומר מעשה נסים היו נעשים בו. דהא אין המקרא הזה לעירובי תבשילין אלא לאסמכתא בעלמא. וההיא דגזרת פתן ושלקותיהן של נכרים טעם אחד הוא שלא היו גוזרים אלא כפי הצריך לשעתן ומה ענין הוא לזה שאינו אלא להיכרא בעלמא וסגי אפילו בכזית. אבל הלכה למעשה טוב להחמיר ולערב בפת.

אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. פירש רש"י התחיל לתקנה ולאפותה על ידי עירוב ואבד יגמור את הכל עד כאן. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי דהא מדנקט התחיל משמע דבתחלת לישה סגי. ולענין בעיין דעבר ואפה לא איפשיטא ומסתברא דאזלינא לקולא דאיסורא דרבנן הוא ומותר וכן פסק הרמב"ם. ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות בית דין על מה שעשה. וכל שאפה ובשל ועשה כל צרכו אם רצה לאכול עירובו הרשות בידו.

מתניתין ושוין שמשיקים את המים. פירוש מים טמאים ישקעם במים ויצופו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורים מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה שנטמאה וזרעה כדאיתא בפסח ראשון. ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ולמשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן. ותדע דאילו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה. וגזרת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם. וכיון דאינן טהורין מדין טבילה אלא מדין השקה שמעינן מינה שמטבילין כלים בתוך אותן מים טמאים בשעה שהן במקוה והרי הן כאלו מעורבים עם מי המקוה ונפקי מדין מים שאובין. אלא דקצת קשה דאמרינן בים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים. ופריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים. ופריק נקוב היה במוציא רמון כלומר ויצא מתורת כלי. ואמאי דהא מעורב לעין עיטם. ותירץ ר"ת דהתם דהוציאוהו מתורת הכלי הוי טעמא כדי שלא יטמאו הטמאים הנכנסים שם לטבול את הים במגע. אבל בעלמא סגי כשפופרת הנד או כקליפת השום. והרא"ה פירש דלא התירו בשפופרת הנד או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד. אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין ערוב להוציאן מידי שאיבה.

אמר רבה גזרה שמא יעבירנו. פירוש כדגזר גבי לולב ושופר ומגלה דכיון דהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל מצוה איכא למיחש. ובהא אין הלכה כמותו אבל בלולב ושופר ומגלה הלכה כמותו משום דהיא מצוה רבה ואיכא למיחש טפי. ומשום דלא ידעינן בקבועא דירחא מה שאין כן במילה בשבת וכדפרישית התם.

אמר ליה התינח בור ברשות הרבים בור בחצרו מאי איכא למימר. וקשיא לי דמאי תינח דהא ברשות הרבים מדינא אסור מן התורה. ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים דהא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דמתניתין אפילו בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברשות הרבים. ומדוחק קושיא זו פירש הריטב"א תינח כשהבור שהוא מטביל כלים כל השנה הוא ברשות הרבים דבהא איכא למיגזר אפילו להטביל בבור שבחצרו אבל כשהבור בחצרו וליכא בור כלל ברשות הרבים מאי איכא למימר דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו בדליכא כלל בור ברשות הרבים. וליכא למיגזר עיר שאין בה בור ברשות הרבים אטו עיר שיש בה דזו ודאי גזרה גדולה היא וגזרה לגזרה היא. ופרקינן גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים. כלומר אפילו בהא איכא למיגזר משום חברו שאין לו בור בחצרו שיבוא להטביל בחצר זו דרך רשות הרבים. ונמצא לפי זה דאין כאן אלא גזרה אחת שזהו בבור בחצרו דאילו בחצר אחרת מדינא אסור מדאורייתא. והא דנקט שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציאנו פירשו בתוס' משום דהעברה שייך בכל מקום שהכלי שם אבל הוצאה לא שייך אלא אם כן הכלי מונח ברשות היחיד. ואקשינן התינח בשבת דאיכא למגזר בור בחצרו משום חברו כדאמרינן דאיכא איסור הוצאה. אבל ביום טוב דאין איסור הוצאה לצורך יום טוב מאי איכא למימר ולשתרי אפילו כשאפשר להטבילו מערב יום טוב כהולכת סכין אצל טבח. ופרקינן גזרה יום טוב אטו שבת. והשתא בור בחצרו ביום טוב הוי גזרה לגזרה. ומאי שנא דלא גזרינן בכל צורך אוכל נפש יום טוב אטו שבת. ותירצו בתוס' דבאבות מלאכות שהן בכרת ובסקילה מידע ידע שלא הותרו אלא ליום טוב. אבל בטבילת כלים דאין איסור אלא מדרבנן יתיר אפילו בשבת.

בד"ה על מה נחלקו כו' לכך נ"ל דגרסי' איפכא בש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו כו' עכ"ל ולא ניחא להו כגירסת הספרים וכפירושם משום דא"כ הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומשמע להו דבהא לא פליג רשב"א אתנא דמתני' דודאי ב"ש לחומרא וב"ה לקולא דומיא דכל הני על מה נחלקו דמייתי פ"ק דלא פליג תנא דברייתא אתנא דמתני' למימר בהיפך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא וק"ל:

רש"י בד"ה על מה כו' לגביה ובית הלל כו' הד"א:

בד"ה אבל לא מטבילין בגמ' מפורש שאין נותנין אותו בכלי עץ כו':

תוס' בד"ה על מה נחלקו כו' וביצה שעליו אינו נמחק אינו:

גמ' ואם איתא ליתני עבר ואפה. היה נראה דה"ק ליתני עוד יש תיקון אם רוצה לעבור על דברי חכמים ולאפות שרי באכילה דלא קנסינן אבל אין ר"ל אם נעשה כן ועבר ואפה כו' דא"כ עדיין תיקשי ליתני אפה בשוגג דשרי לכ"ע:

ברש"י בד"ה ישתמש בהן בו ביום. ולא פי' כן לעיל במעשר יאכל בו ביום מבואר מתוך הלכה שאח"ז דבאב הטומאה שצריך הערב שמש לא ישתמש [ש]:

ברש"י בד"ה ושוין שמשיקין כו' במקוה מים מלוחים כו'. ס"ל דלא מיקרי זה יפה ברעות כדאיתא בסוף מקואות:

בתוס' בד"ה על מה כו' דגריס איפכא כו'. ולא ניחא להו כאשר הוא לפנינו וכפי' שיהיה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וההיפך של מתני' וכ"כ רש"א ויותר נ"ל דמדפסק רבא בסמוך הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה ל"ל דקאמר אליבא דב"ה ודאי לב"ה דאי כב"ש למה אמר כתנא דידן הא תנא דמתני' ודברייתא שוין אליבא דב"ש אלא ע"כ דב"ש ס"ל דג וביצה תבשיל אחד א"כ הו"א דפסק כב"ש וכתנא דידן לאפוקי תנא דברייתא וכב"ש דדג וביצה תבשיל א' וק"ל:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא כו' דאינו רוצה לאפות. לפי"ז נראה דצ"ל דאביי טעמא [דר' אליעזר] קאמר [דאל"כ מאי קמ"ל אביי טפי מר"א] למה אין מבשלין אלא על המבושל ולא על האפוי דהיינו פת משום דלא מלפתי כו' כדלעיל וטעמא דאין אופין אלא על האפוי משום שהוא עיקר חיי הנפש כי על הלחם יחיה האדם וכן משמע בהרז"ה ע"ש בד"ה הא דתנן ב"ש אמר כו' אבל לאפות ד"ה אין אופין אלא על האפוי כו' וחנניא אליבא דב"ש לא החמירו אלא בחמין בלבד מה שלא החמיר בו תנא דמתני' אליבא דב"ש וב"ה דאמרי מניח אדם תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו צלי וקדירה וחמין כי כ"ז דומה לבישול אבל באין אופין אלא א"כ עירב בפת ליכא מאן דפליג כדכתיב את אשר תאפו וגו' מכאן סמכו כו' והא דאביי כו' ע"כ והוא כדפי' לעיל. ובעל מלחמות השיג מדקא איירי ב"ש באפיה ובישול והטמנה ומצריכין ג' מיני עירוב וקאמרי להו ב"ה דעושה כל צורכו בתבשיל אחד משמע בין לאפייה בין לבישול ולהטמין כו' ועוד דא"כ למ"ל לחנניא למימר אליבא דב"ש אין אופין כו' ועוד האריך בראיות ישרים וברורים תמה על עצמך תנא דמתני' היכי לא קתני עירוב פת וכי לא הוי לי' למתני תקנתא לאפיי' כי היכי דקתני לבישול ולכולהו תנויי דעירוב איירי עבר ואפה מקנה קמחו כדי שיאמרו אין אופין כו' [ר"ל דאיירי כולה באפייה. מדברי הגאון] ואביי איירי עלה דמתני' וקאמר התחיל בעיסתו גומר א"ו תנא דמתני' כולה תקנתא דעירוב קתני לב"ש בשני תבשילין ולב"ה בתבשיל אחד וכו' וחנניא אליבא דב"ש ור"א מיפלג פליגא אב' תבשילין דמתני' וכו' ודו"ק:

גמרא אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

שם אסורא דשבת שאני. יל"פ דדיחוי זה מספיק גם על המעשר והמטביל דלעיל דאיסורא דשבת חמירי אפילו שבותין דידי' כדלקמן (ר"ד כא) שאני שבות שבת משבות יו"ט ועמש"כ לקמן רפ"ה ובעירובין (פו ב ושם) אמרינן דחמיר אפי' נגד עשה דאורייתא ורש"י לא פי' כן וכן הר"ש בתרומות שם. אח"ז מצאתי להב"י ססי' תק"ג שהביא בשם תשובת הרשב"א כדברי:

שם א"ר הלכתא כתנא דידן כו'. ובירושלמי אמר והלכה כדברי התלמיד פי' הק"ע דרבי (ר"ל שסתם המשנה) תלמידו דרשב"א הוה ואישתמיטתיה גמרא דכתובות (נא) דקרי ליה חבירו ולפמש"כ התוס' במנחות (ס"ד לא) דתרי רשב"א הוו א' חבירו דר"מ וא' תלמידו הוה א"ש ועי' ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו ובמה שציינתי שם:

תד"ה אמר והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' כו'. הוא לעיל (טז) ושם ליתא לתיבת א':

רש"י במשנה ד"ה ובה"א והא דנקט שבת רבותא כו'. והתוי"ט בשם יש"ש כ' דדוקא קתני להטהר בכניסת הרגל ול"נ דאם יטבול ביו"ט יהי' טבו"י עד שיעריב השמש ויהי' כל יום א' בטומאה:

רד"ה ושוין ומבטלי אגבייהו כו'. כצ"ל:

ואין טומנין אא״כ היו "לו" חמין כצ"ל (וכ"ה בתוס׳ ד"ה אמר ובגמ׳ לקמן כב א'):

וְאִם רָצָה לֶאֱכֹל אֶת עֵרוּבוֹ רְשָּׁאִי. הקשה הצל"ח ז"ל פשיטא ולמאי אצטריך תנא לפרש זה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד שלא נאמר אינו רשאי לאכול העירוב עד חשיכה משום שמא יזדמן לו איזה צורך בישול וכיוצא אחר שאכל העירוב ועדיין יום ויבשל שיאמר מי לא בשלנו יום זה לצורך שבת גם זה נעשה ולהכי קא משמע לן דלא גזרינן משום הכי דכל גזירה שלא גזרו חז"ל לא גזרינן מדעתינו.

רש"י ד"ה ואם הערים. ואי משום טרחא. משמע דליכא שום איסור רק טרחא וקשה לי הא אף שאין עיבוד באוכלין מ"מ מדרבנן אסור כדאיתא בסוגיא דשבת וכדהוכיח הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת:

אמר רבא הילכתא כתנא דידן אליבא דב"ה כתב תוס' דר' יהושע פליג בירושלמי ומפרש בשיטה מקובצת דמפרש אשר תאפו אפו את שרצו לטעום טעם אפיה טעמו בו טעם בשול טעמו בו ע"ש ולפמ"ש לעיל בפ"ק דלדעת החינוך סי' רצ"ח ליכא שום הכנה דאורייתא אלא ביצה ודקדקנו מה שייך זה אצל צוואת מן וי"ל דהקב"ה אמר שיתנו דעתם ביום חול איזה טעם שירצו לטעום במאכל של שבת דהוה הכנה ממש בידי שמים כהכנה דביצה. והיינו דקאמר ר' יהושע את אשר תאפו אפו לרמז הכנה כנ"ל וא"כ ר"א שמותי מתלמידי שמאי דלית ליה הכנה מוקי ליה קרא לאסמכתא דעירובי תבשילין וכבר כתבתי לעיל בדף שלפני זה דאע"ג דאמרינן בעירובין ל"ח ע"א דר"א אית ליה הכנה שאין זה מוכרח וכמ"ש תוס' שם:

י"ט שחל להיות אחר השבת וכו'. במשנה דס"פ במה מדליקין ספק חשיכה אין מטבילין את הכלים לא הוה קשיא ליה די"ל כיון דספק חשיכה הוא גלי דעתיה דלתרומה בעי ליה ומשום הערב שמש וה"ל לצורך חול וכמ"ש רש"י לקמן י"ט ע"א ד"ה מידע ידיע וכו' ע"ש אך מתני' דפ"ב דמס' תרומות ומייתי ליה ש"ס לעיל המטביל כלים בשבת בודאי דחוק לאוקמא דוקא בין השמשות וה"ל להקשות מ"ט לא מטבילין כלים ומ"ט טובלין אדם כדמוכח בברייתא דכל חייבי טבילות טובלין ביה"כ וי"ל הוה פשיטא להו דמשום מחזי כמתקן אסור טבילת כלים ומיהו אדם מותר אפי' ביה"כ אע"ג דלא שייך מחזי כמיקר משום דבאדם טבילה בזמנה מצוה ומשום מצוה התירו הך תיקון הכי הוה פשיטא לתלמודא ואע"ג דפשיט ביבמות דאין מטבילין גר בשבת אע"ג דהוה מצוה התם הוה מתקן גמור לא הותר במקום מצוה אבל טבילה מטומאה לטהרה לא הוה אלא מיחזי כמתקן ולזה מהני מצוה אך במתני' דהוה מצוה אפי' בכלים משום י"ט אפ"ה אסור ש"מ אפי' במקום מצוה אסרו ואפ"ה מותר באדם קשיא ליה לש"ס מ"ש כלים מאדם. ואע"ג דאמרינן במנחות מ"ח ע"א לא אמרי' חטא בשבת בשביל שתזכה בחול ומ"ש פני יהושע בשמעתין דההיא במלאכה דאורייתא תמוה הא בזריקה מיירו התם דליכא אלא שבות בעלמא. ומ"מ לק"מ דה"נ איכא זכיה לאוכלי' חולין בטהרה אע"ג שאינו מחויב לטהר עצמו בשבת כמו ברגל ועיקר טבילה משום רגל הוא מ"מ איכא נמי זכי' בשבת לאכול בטהרה ועמג"א סי' רמ"ב סק"ד. מיהו אני כתבתי שם על הגליון וז"ל בטוא"ח סי' תר"ב הטעם משום שחייב לטהר עצמו ברגל ובמרדכי ריש מס' ר"ה הטעם משום שבלא"ה עושה לחמים לצורך י"ט ע"ש ונ"ל דתרווייהו צריכים דאי משום דחייב לטהר עצמו וגופו אינו מוכרח שיאכל חולין בטהרה שהאוכל אוכלים טמאים לא נטמא גופו מן התורה דפסיל עכו"ם לאו דאורייתא. אך משום שעושים הלחמים בי"ט עצמו בעצמם והקיפו' טהורים ברגל ממילא הלחמים טהורים. ומיושב קו' מג"א משבת שבין ר"ה ליה"כ והא"ש נהי דיש ללמוד כשם שעושים לחמים לכבוד י"ט ה"ה לכבוד שבת. אבל לענין טהרה אין הכרח שבשבת יהי' טהורים שהרי אין הגופים מחויבים להיות טהורים בשבת כמו ברגל ועוד שעושים הלחמים בע"ש קודם טבילה וטהרה משא"כ ברגל שעושה בי"ט עצמו. ומיהו צל"ע קצת הא בירושלמי מיירי מר"ה ואינו חייב לטהר עצמו אלא בג' רגלים שרואה פני' בעזרה ולא בר"ה. עכ"ל שם על הגליון אע"ג שמתנגד קצת למ"ש כאן העתקתיו דמלאכת שמים הוא והמעיין יבחר. ובשבת דעלמא בלא"ה לא שייך טהרה כל כך משום דטבולי יום נינהו משום מצות עונה עמג"א סי' ר"פ ומיהו בשבת שבתוך הרגל לא ידעתי אם יש שם מצות עונה שלא יהי' ראוי לראיית פנים בעזרה באותו היום ואין כאן מקומו:

בגמרא מאי שנא המבשל בשבת וכו' איסורא דשבת שאני ופרש"י בישול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוהו עכ"ל. ונראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה אמאי לא משני ה"נ כדלעיל דאית ליה אחריני אע"כ דקושטא דמלתא משני דבאיסור שבת שיש בו אב מלאכה קנסוהו אפילו בדלית ליה אחריני משא"כ במעשר ומטביל כליו אע"ג דאיסורי שבת נינהו אפ"ה כיון דמדרבנן נינהו לא קנסינן ליה אלא בדלית ליה אחריני כן נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל. אבל הרשב"א כתב בתשובה והביאו הב"י ומהרש"ל בחיבוריהם דהשתא דאתינן להכא דאיסורא דשבת שאני ואידחו להו פירוקי דלעיל דמוקי בדאית ליה אחריני אלא דבשבת לעולם אסור וביו"ט לעולם שרי ויש לי לדקדק ע"ז מסוגיא דלקמן דף כ"ד בעכו"ם שהביא דורון ויבואר שם בעז"ה:

בתוס' בד"ה אמר רבא וכו' ואומר ר"ת וכו' ולא נהירא להר"י וכו' ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי וכו' ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו' וכן עמא דבר עכ"ל. וצריך לעמוד על תוכן הדבר מה ראו להחמיר כ"כ במלתא דרבנן והלא עיקר ראייתו של ר"ת אינו אלא מההיא דר"א וכיון שמצינו להדיא בירושלמי דר"י פליג פשיטא דהלכתא כוותי' וכ"ש דפשטא דתלמודא דידן משמע בפשיטות דבתבשיל לחוד סגי. ונלע"ד לכאורה ליישב למאי דפרישית לעיל דמאן דמצריך פת ותבשיל לאפייה ולבישול היינו לחוש לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפ"ז מצינן למימר דר"א ור"י בירושלמי נמי בהא פליגי ואזדו לטעמייהו דפליגי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) אי אמרינן הואיל ומשמע שם דפליגי ממילא בההיא דהואיל ומיקלעי אורחים לענין האופה מי'ט לחול וא"כ לר"א דאית ליה הואיל ומדאורייתא שרי לאפות מי"ט לחול תו לא מצי למימר דאסמכתא דע"ת בקרא דאת אשר תאפו היינו משום הכירא שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כ"ש לחול כיון דמי'ט לחול גופא שרי אע"כ דאסמכתא דקרא היינו כדי שיברור אלא דרבנן אסרו נמי בדיעבד מטעמא דכדי שיאמרו. לפ"ז מיהו לכתחילה צריך פת ותבשיל לחוש לטעמא דכדי שיברור מנה יפה משא"כ ר"י דלית ליה הואיל סבר דאסמכתא דוקא היינו כדי שיאמרו וליתא לטעמא דכדי שיברור כלל ומש"ה סגי בתבשיל לחוד וכיון דעיקר פלוגתא דהואיל איפסקא הלכתא בפ' אלו עוברין כר"א והכי קי"ל בהדיא כרבה דהאופה מיו"ט לחול שרי מדאורייתא משום הואיל ואם כן נראה דבהא נמי הלכתא כוותי' דאסמכתא דקרא היינו משום דכדי שיברור ויפה נהגו לחוש לכתחלה להצריך פת ותבשיל מה"ט דכדי שיברור כנ"ל ודו"ק:

במשנה חל להיות אחר השבת ב"ש אומרים כו' נראה דנקט בהאי לישנא לאשמעינן בלשון קצרה דב"ש אוסרים אפילו בי"ט וב"ה מתירין באדם אפילו בשבת ויתכן יותר לפי פרש"י דאע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל אפ"ה אסרי ב"ש אבל ליכא למימר דדוקא בכה"ג שרו ב"ה לטבול בשבת משום דלא העמידו דבריהם במקום עשה דרגל דמכולה סוגיא דשמעתין לקמן משמע בפשיטות דלב"ה אפי' בשבת דעלמא נמי שרי. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אדם נמי ומאי קושיא דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל דנהי דלא קשיא לי בכה"ג דלמא הא דשרי באדם היינו משום דס"ל לב"ה טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בפרק המפלת דבהא מצינן למימר דפשיטא ליה להמקשה דמתני' איירי אפילו מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני השבת וא"כ באדם נמי אף שהיה יכול לטבול לפני שבת אפ"ה שרי בשבת ועוד דאי ס"ד דבטבילה בזמנה איירי ב"ש נמי הוי מודו דהא בהאי סוגיא דפרק המפלת דמסקינן לב"ש ולב"ה טבילה בזמנה מצוה וקתני לב"ש מטבילין אותה צ"ה טבילות והיינו ע"כ אפילו בשבת דאל"כ בצרי לה טבילות ע"ש. ואף שיש לחלק קצת דהתם כיון דאכתי אסורה מספק לא מיקרי מתקן מ"מ עיקר הסברא לא נדחה דמתני' מטבילה שלא בזמנה איירי. אבל לפרש"י דטבילה ברגל מצות עשה היא והיינו רבותא דמתני' א"כ מאי מקשה א"ה אדם נמי ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן וה"נ דכוותיה. אלא דקשיא לי מסוגיא דפסחים פרק אלו דברים דמקשה ר"ע לר"א הזאה תוכיח ואמרינן התם דהזאה דתרומה אותביה שהיא מצוה ואפ"ה אינה דוחה ומאי קושיא דלמא שאני הזאה דתרומה כיון דבשבת גופא עדיין אסור בתרומה עד לאורתא דהא טבול יום הוא וא"כ עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול הוא. אע"כ דלענין שבות לא שייך לחלק בכך ודוקא לענין מלאכה גמורה מפלגינן במנחות והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

אח"ז ראיתי בתוספות ס"פ שמונה שרצים דמקשו התם מאי מקשה הש"ס הכא א"ה אפילו אדם נמי דלמא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ומתרצין שם דפשיטא ליה לתלמודא דמשום מצוה אין להתיר טבילה דמיחזי כמתקן. ולפ"ז מיתרצא נמי קושיא דידי אלא שדבריהם צריכין ביאור בזה ואבאר לקמן בשיטת המקשה א"ה אפילו אדם נמי:

בגמ' דכ"ע כלי בשבת לא מ"ט. הא דלא מקשה הכי בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) דקתני התם אין מטבילין את הכלים נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן תדע דקתני התם בהדי אין מעשרין ואין מערבין דבכולהו טעמא משום מתקן אלא דהכא קשיא ליה לתלמודא בטעמא דב"ה דסברי אדם בשבת א"כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא סליק אדעתיה דאדם נראה כמיקר וא"כ מקשה שפיר כלים מ"ט לא. והשתא א"ש נמי הא דמשני רבה ורב יוסף דטעמא דב"ה משום שמא יעבירנו או משום סחיטה ואם נאמר דלית להו טעמא דמתקן א"כ תיקשה לדידהו מ"ט דב"ש דאסרי אפי' באדם הא לא שייכי הנך טעמי. אע"כ דהוו ידעי שפיר טעמא דמתקן לב"ש אבל לב"ה קבעו למימר דלית ליה טעמא דמתקן מדשרי באדם כן נ"ל ועיין בסמוך:

אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. פירש"י ז"ל אם התחיל בעיסתו לתקונה ולאפותה. ונסתפקו הרא"ש והר"ן ז"ל אם גומר האפיה או גומר הכל וגם הרב צידה לדרך נמשך אחר הרא"ש ז"ל אבוה דרביה וכתב דיש להסתפק בזה. ואני בעניי במחזיק ברכה סימן תקכ"ז כתבתי דהרא"ה וא"ח והרדב"ז ז"ל פשיטא להו דגומר הכל והכי נקטינן. והקשו לי מדברי מהרש"ל ז"ל בים של שלמה וכתבתי בעניותי בזה בקונטריס יוסף אומץ סימן פ' דף נ"ה ע"ד ושם הבאתי מדברי רש"י ז"ל בספר האורה כ"י. ואחר כמה שנים הדפיסו ספר הפרד"ס לרש"י ז"ל ואתיא תוך תוך איזה ענינים מספר האורה לרש"י ז"ל ושם בדף י"א ע"ג בסוף ה' י"ט עיניך תחזינה הלשון שהבאתי ביוסף אומץ ע"ש:

ואי איתא. דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קא מהדר נתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו: תקנתא דהיתרא. העשויה בהיתר: שלא יערים. לאחר שבשל לצורך. לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדרה בשר ואע''פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת: ואם הערים אסור. לאכול דאחמור רבנן בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט וקס''ד דהוא הדין לעבר ואפה: שאני הערמה כו'. לעולם עבר ואפה מותר והערמה אינה ראיה לכאן דשאני הערמה ממזיד דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדים הימנו והוא. עצמו משים אל לבו ושב הלכך. לא מעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן: הא מני. דקתני אם הערים אסור: חנניה היא. דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי תבשילין ואליבא דבית שמאי: במזיד לא יאכל. שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו''ט אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי' גבי עונג שבת: דאית ליה פירי אחריני. לשבת: המטביל כליו. במקוה שיש לו בחצרו ועבר אדרבנן דאמרי במתניתין מטבילין כלים מלפני השבת דנראה כמתקן: ישתמש בהן. בו ביום אפשר בשאלה. לשאול כלים מחברו ולהשתמש: אסורא דשבת. בשול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוה רבנן למזיד אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת אסורא דרבנן הוא דעבד: על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומרים שני תבשילין. צריך וזה כתבשיל אחד שמחובר בו ובטיל לגביה וב''ה אומרים דיו בתבשיל אחד כזה: ושוין שאם פרפר ביצה. מבושלת ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין: שרסק. מינצ''ר בלעז: קפלוטות. כרתי פורי''ש בלעז: כתנא דידן. דמתני' דקתני ב''ה שרו בתבשיל אחד: אם התחיל בעיסתו. לתקנה ולאפותה ע''י עירובו: מתני' מטבילין את הכל. כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים: מלפני השבת. דקי''ל בר''ה (דף טז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא) ומוקים לה ברגל הלכך יטביל מערב: שבת דאסור להטביל בשבת וביו''ט: ובית הלל אומרים כו'. והא דנקט שבת רבותא אשמועינן לב''ה דאפי' בשבת שרו באדם ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים: ושוין שמשיקין את המים. מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף לד:) אבל לא מטבילין. בגמרא מפרש שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים: ומטבילין מגב לגב. ביום טוב: ומחבורה לחבורה. בגמרא מפרש לה: גמ'

ובלבד שלא יערים. פרש''י בשתי קדרות שיאמר אני צריך להזמין אורחים או יבאו לי אורחים אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות דהא חזינן לעיל דאפי' מיום טוב לחברו שרי בכך. ואם תאמר מאי שנא מההיא דרב אדא דמערים ומלח גרמא גרמא וי''ל דשאני התם דהוי עבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת יום טוב התירו דאי לאו הכי חייש שמא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט אבל הכא מיירי בבשול דחמור וגם היה יכול לעשות תקנה על ידי עירובי תבשילין מבעוד יום: על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שב''ש אומרים שני תבשילין. ודג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וב''ה אומרים תבשיל אחד כלומר תבשיל אחד כי האי גוונא כגון דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין וקשה דלישנא לא משמע הכי לכך נראה לי דגרס אפכא. ב''ש אומרים תבשיל אחד פירוש דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובית הלל אומרים שני תבשילין פירוש דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין: אמר רבא הלכתא כתנא דיק ואליבא דב''ה. פירש רש''י ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל אחד ואר''ת דלאפיה צריך לערב: גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותיה לעיל בריש פרקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב''ה לעיל מניח אדם ערוב תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו קאי אמאי דקאמר בית שמאי אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מבעוד יום וכו' וסברי דאפי' בשלשה תבשילין צריך שיהא לכל אחד ואחד כנגדו ועל זה קא מיירי ב''ה ואמרי דעל תבשיל אחד עושה בו כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך פת ולא נהירא להר''ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש''ס לעיל דר' אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל ומ''מ אור''י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר:

דף יז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד