ביצה יח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

אמר רבה: גזרה מדרבנן, שמא יטלנו בידו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אל המקוה.

אמר ליה אביי: יש לו בור בחצירו - מאי איכא למימר?

אמר ליה: גזירה בור בחצרו - אטו בור ברשות הרבים.

התינח שבת, ביום טוב שאין איסור הוצאה בדבר שהוא לצורך היום - מאי איכא למימר?

ומשנינן: גזרו יום טוב אטו שבת.

ומי גזרינן?

והא תנן: ושוין, שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין.

ואי איתא שגוזרים - נגזור השקה אטו הטבלה!

ומשנינן: ותסברא, אי אית ליה מים יפים - הני מים למה לי למעבד להו השקה?

אלא - בהכרח מדובר כאן דלית ליה מים יפים. וכיון דלית ליה - מזהר זהיר בהו ואין צורך לגזור.

איתיביה מהא דתניא: מערימין ומדלין מים ביום טוב בדלי טמא, והוא טהור מאליו.

ואי איתא שגוזרים, נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה, ללא שאיבת מים!

ומשנינן: שאני התם, מתוך שלא הותרה לו להטבילו אלא על ידי דליו - זכור הוא. איתיביה: כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו ביום טוב, היות והיה לו להטבילו מבעוד יום.

אבל אם נטמא ביום טוב - מטבילין אותו ביום טוב.

ואם איתא - נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב!

ומשנינן: טומאה ביום טוב מלתא דלא שכיחא היא, כיון שכולם מטהרים עצמם ערב הרגל.

ומלתא דלא שכיחא - לא גזרו בה רבנן.

איתיביה: כלי שנטמא באב הטומאה, שטומאתו היא מן התורה - אין מטבילין אותו ביום טוב.

אבל אם נטמא הכלי בולד הטומאה, שטומאתו היא רק מדרבנן [שאין כלי נטמא מן התורה אלא מאב הטומאה] - מטבילין אותו ביום טוב.

ואם איתא, נגזור הא אטו הא!

ומשנינן: כלי שנטמא בולד הטומאה והרי הוא שני לטומאה, היכי משכחת לה, אצל מי תמצא שיצטרך לטובלו - הלא רק גבי כהנים הוא שייך. שהכלי השני מטמא את התרומה שיגע בה לעשותה שלישי לטומאה. אבל בחולין אין הכלי, שהוא שני לטומאה, עושה שלישי לטומאה.

ולכן אין לחשוש, היות וכהנים - זריזין הם.

תא שמע, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: נדה שאין לה בגדים טהורים ללבוש אחר שתטהר מטומאתה, ואסור לטבול בגדים ביום טוב, הרי היא מערמת, וטובלת בבגדיה, ובאופן שאינם חוצצים, שאינם מהודקים לגופה, והם נטהרים עמה.

ואם איתא שגוזרים, נגזור שלא תטבול בבגדיה דלמא אתי לאטבולי לבגדיה בעינייהו!

ומשנינן: שאני התם, מתוך שלא הותרה לה להטבילם אלא על ידי מלבוש - זכורה היא.

וכאן חוזרת הגמרא להסביר מדוע אין להטביל כלים בשבת וביום טוב.

רב יוסף אמר: גזרה משום סחיטה.

אמר ליה אביי: תינח כלים בגדים דבני סחיטה נינהו.

כלים דלאו בני סחיטה נינהו - מאי איכא למימר?

אמר ליה: גזרה הני אטו הני.

איתיביה כל הני תיובתא, דלעיל, ושני ליה כדשנינן.

רב ביבי אמר: אין מטבילין ביום טוב ובשבת גזרה שמא ישהא את כליו הטמאים להטבילם בזמנו הפנוי ביום טוב ובשבת, ויבוא לידי מכשול בתרומה טמאה.

תניא כוותיה דרב ביבי: כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו ביום טוב, גזרה שמא ישהא.

רבא אמר: אין מטבילין מפני שנראה כמתקן כלי.

ופרכינן לרבא אי הכי, אדם נמי לא יטבול מפני שנראה כמתקן!? ומשנינן: אדם - נראה כמיקר, כיורד לרחוץ להצטנן.

הא תינח כשטובל במים יפים, שפיר נראה אדם כמיקר.

אך אם הוא טובל במים רעים - מאי איכא למימר?

שמא יטלנו את הכלי הזה בידו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים למקום שיש בו מקוה. אמר ליה [לו] אביי: ומי שיש לו בור של מקוה מים בחצירו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר ליה [לו] רבה: גזירה גזרו חכמים לאסור להטביל כלי אף בבור מים הקיים בחצירו, אטו [משום] בור הקיים ברשות הרבים.

הקשה לו עוד: התינח [נניח] שגוזרים גזירה זו בשבת, אולם ביום טוב שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והשיב: גזרו אף ביום טוב אטו [משום] שבת.

ושואלים: ומי גזרינן [האם גוזרים אנו] בכגון אלה? והא תנן [והרי שנינו] במשנתנו: ושוין בית שמאי ובית הלל שמשיקין את המים הטמאים בכלי אבן כדי לטהרן, אבל לא מטבילין אותם בעצמם. ואי איתא [ואם יש] מקום לומר שגוזרים — נגזור אם כן גם שם השקה אטו [משום] הטבלה!

את הקושיה הזו דוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] שיש ממש בקושיה זו? הלא אי אית ליה [אם יש לו] לאותו אדם מים יפים לשתיה, הני [אלה] המים הטמאים למה לי (לו) למעבד להו [לעשות להם] השקה? אלא על כרחך, עליך לומר דלית ליה [שאין לו] מים טובים לשתיה, וכיון דלית ליה [שאין לו] — מזהר זהיר בהו [הוא זהיר בהם] שלא יטמאו. ואם כן בהכרח עלינו לפרש שמדובר כאן במקרה יוצא דופן, שעל אף הזהירות נטמאו המים, ובמקרה כגון זה לא גזרו חכמים.

איתיביה [הקשה לו] אביי: מדלין (דולין מים) בדלי טמא מתוך מעין או מקוה מים, והוא הדלי נעשה על ידי כך טהור, שהרי תוך שדלה מים גם הוטבל הדלי במקוה, ואי איתא [ואם יש] מקום לגזור, אם כן נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה [שמא יבוא להטבילו בעינו, בעצמו]! והשיב רבה: שאני התם [שונה שם] מתוך שלא הותרה לו טבילת הדלי סתם אלא על ידי דליו (בדרך דליית מים) — זכור הוא שאסור להטביל כלים, ואין לגזור בכך.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר, ששנינו: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו ביום טוב, אבל כלי שנטמא ביום טוב עצמו — מטבילין אותו ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לגזירות בענין זה נגזור בכלי שנטמא ביום טוב אטו [משום] כלי שנטמא בערב יום טוב! ומשיבים: טומאה ביום טוב עצמו, שהכל טהורים בו, מלתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא] וכלל בידינו: מלתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי] לא גזרו בה רבנן [חכמים].

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: כלי שנטמא באב הטומאה — אין מטבילין אותו ביום טוב, אולם אם נטמא רק בולד הטומאה, כלומר, שנגע הכלי בדבר שנטמא על ידי אב הטומאה (שהוא ראשון לטומאה), ונעשה איפוא "שני לטומאה" וטומאה זו בכלים אינה אלא מדברי סופרים — מטבילין אותו ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לגזור, אם כן נגזור הא [זה] שנטמא בולד הטומאה אטו הא [משום זה] שנטמא באב הטומאה!

והשיב לו: כל שנטמא בולד הטומאה היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה] שהאנשים מקפידים לטהרו, רק באופן אחד — גבי [כהנים] כהנים, כיון שהם אוכלים תרומה, והתרומה נטמאת גם על ידי כלי שנטמא רק מולד הטומאה. אבל סתם אדם האוכל חולין אינו חושש לטהר כלי כזה לפי שאין חולין נטמאים אלא מולד הטומאה עצמו ולא משני לטומאה, וכיון שמדובר בכהנים — כלל בידינו כי — כהנים זריזין הן ונזהרים מאד שלא יבואו כליהם לידי טומאה, ולכך טומאה זו נחשבת אצלם כדבר שאינו מצוי ולא גזרו חכמים בכגון זה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה שאמר רב חייא בר אשי אמר רב: נדה שאין לה בגדים טהורים ללובשם, שכל בגדיה נטמאו, ואותו יום שבת או יום טוב הוא, ואין היא יכולה להטבילם —הריהי מערמת (מערימה) וטובלת בבגדיה, שהרי היא עצמה מותרת לטבול, וכשהיא טובלת בבגדיה נטהרים בכך אף בגדיה. ואם איתא [יש] מקום לגזור, נגזור אם כן דלמא אתי לאטבולי בעינייהו [שמא תבוא להטביל את הבגדים בעצמם]!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] מתוך שלא הותרה לה הטבלת הבגדים אלא על ידי באופן שהם נתונים עליה בתור מלבוש — זכורה היא ואינה באה לכלל איסור. עד כאן נשאנו ונתנו בטעמו של רבה שהאיסור בהטבלת כלים בשבת הוא גזירה שמא יבוא לטלטל ברשות הרבים.

ואילו רב יוסף אמר טעם אחר: אין מטבילים כלים בשבת, גזרה משום סחיטה. שכלים שונים, כגון בגדים, לאחר שמטבילים אותם, יש לחשוש שמא יבוא לסוחטם, וסחיטה אסורה משום תולדה של מלאכה האסורה מן התורה (דש).

אמר ליה [לו] אביי: תינח [נניח] בכלים שבני סחיטה נינהו [הם], כגון בגדים, אולם כלים דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר ליה [לו] רב יוסף: גזרה גזרו חכמים בהני [בכלים אלה] שאינם בני סחיטה, אטו הני [משום כלים אלה] שהם בני סחיטה. איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה כדשנינן [הקשה לו אביי לרב יוסף כל אותן הקושיות שהקשה לרבה להוכיח שאין גוזרים ותירץ לו כפי שתירצנו] בשם רבה.

רב ביבי אמר טעם אחר: גזרה שמא ישהא. שאם יתירו לו להטביל כלים ביום טוב, יש לחשוש שמא ישהה את כל הכלים הטמאים וימתין עד ליום טוב, שאז זמנו פנוי, ואז יטביל אותם. וכיון שישארו ברשותו כלים טמאים למשך זמן רב יש לחשוש שמא יגרום הדבר לטמא דברים שאסור לטמאם, כגון תרומה. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ביבי: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו ביום טוב, גזרה שמא ישהא בביתו כלים טמאים כדי להטבילם ביום טוב.

רבא אמר טעם אחר: אין טובלים כלי בשבת מפני שנראה על ידי הטבילה כמתקן את הכלי, שהרי קודם לכן לא היה הכלי ראוי לשימוש ולאחר שהטבילו נעשה ראוי, ודומה הדבר למלאכת תיקון כלי האסורה מן התורה. ומקשים: אי הכי [אם כך] אדם נמי [גם כן] ייאסר לטבול, משום שנראה כמתקן עצמו! ומשיבים: אדם נראה כמיקר, שאינו נראה בוודאות שהוא טובל לטהרתו שהרי יתכן שטובל במים משום שרוצה לקרר את עצמו, ולכן אין לגזור בו.

ומקשים: הא תינח [זה נוח] לגבי טבילה במים יפים ונקיים שנעים לו לאדם להצטנן בתוכם, אולם אם טובל במים רעים, שלפעמים מי המקוה אינם נקיים כל צרכם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב נחמן בר יצחק: גם אז אין מעשהו מוכיח שכוונתו לטהרה, שהרי פעמים שאדם בא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

lest one come to pick up the vessel in his hand and carry it four cubits in the public domain to a ritual bath. Abaye said to Rabba: If one has a pit full of water of a ritual bath in his courtyard, so that this decree should not apply, what is there to say? Rabba said to him: The Sages issued a decree against immersing vessels even in a pit of water in one’s own courtyard due to a pit situated in the public domain.

Abaye posed another challenge: This works out well with regard to Shabbat, but with regard to a Festival, when there is no prohibition against carrying from one domain to another, what is there to say? Rabba replied: The Sages issued a decree that it is prohibited to immerse a vessel on a Festival, due to the prohibition against immersing it on Shabbat.

The Gemara asks: And do we issue a decree in such a case? But didn’t we learn in the mishna: And Beit Shammai and Beit Hillel both agree that one may bring ritually impure water into contact with ritually pure water in stone vessels in order to purify the water. However, one may not immerse the impure water in a ritually impure vessel in order to purify the vessel at the same time. And if it is so that such a decree was issued, let us also decree here that bringing ritually impure water into contact with ritually pure water is prohibited due to the prohibition against immersing a ritually impure vessel in a ritual bath.

The Gemara rejects this challenge: And how can you understand that there is substance to this question? If he has other good, ritually pure, water to drink, why do I need to bring this ritually impure water into contact with the ritually pure water? Rather, one must say that he does not have suitable drinking water, and since he does not have other water, he is particularly careful about this water, so that it not become impure. Therefore, perforce, this must be an exceptional case, as the water became impure despite the precautions that were taken; and the Sages did not apply their decrees to unusual cases.

Abaye raised an objection from the following baraita: One may draw water from a spring or a ritual bath on a Festival with a ritually impure pail, and the pail becomes ritually pure because while being filled with water, the bucket is completely immersed in the ritual bath. And if it is so that the Sages issued such a decree, let us also decree here that it is prohibited to draw water on Festival with a ritually impure pail lest one come to immerse the pail by itself. Rabba answered: It is different there; since it is permitted for him to immerse the pail only by drawing water with it, he remembers that it is prohibited to immerse a vessel by itself, and therefore there is no reason to issue a decree.

Abaye raised an objection from a different baraita, in which it was taught: With regard to a vessel that was rendered ritually impure on the eve of a Festival, one may not immerse it on the Festival; however, if it became impure on the Festival itself, one may immerse it on the Festival. And if it is so that the Sages issued such a decree, let us also decree here that it is prohibited to immerse a vessel that became impure on a Festival due to the prohibition against immersing a vessel that became impure on the eve of a Festival. Rabba answered: Contracting ritual impurity on a Festival, when all are ritually pure, is an uncommon occurrence, and the general principle is that in the case of an uncommon occurrence, the Sages did not issue a decree as a preventive measure.

Abaye raised yet another objection from the following baraita: With regard to a vessel that was rendered ritually impure by a primary source of impurity, one may not immerse it on a Festival. However, if it was rendered impure only by a derivative source of impurity, meaning that the vessel came into contact with an object that was rendered impure by a primary source of impurity, so that the object has the status of first-degree ritual impurity and confers upon the vessel the status of second-degree ritual impurity, a type of impurity that applies to vessels only by rabbinic decree; in such a case, one may immerse the vessel on a Festival. And if it is so that the Sages issued such a decree, let us also decree here that it is prohibited to immerse this, a vessel rendered impure by a derivative source of impurity, due to the prohibition to immerse that, a vessel rendered impure by a primary source of impurity.

Rabba replied: Where do you find a case where people are particular about purifying a vessel that contracted ritual impurity from a derivative source of impurity? It is only in one situation, namely, with regard to priests, since they eat teruma, and teruma contracts ritual impurity even from a vessel that came into contact with only a derivative source of impurity. An ordinary person, who eats non-consecrated produce, does not go to the trouble of purifying such a vessel, since regular produce contracts ritual impurity only from a vessel that came into contact with a primary source of impurity, but not from a vessel that came into contact with a derivative source of impurity. And as for priests, the general principle is that priests are vigilant; they are careful not to allow their vessels to become impure. Therefore, impurity in the case of priests is considered a rare occurrence, with regard to which the Sages did not issue a decree.

The Gemara further suggests: Come and hear a different proof, as Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: A menstruating woman who has no ritually pure clothes to wear after she immerses herself in a ritual bath to purify herself, as all her clothes had become impure, and it is Shabbat or a Festival, when she is unable to immerse them, may employ an artifice to circumvent the prohibition and immerse herself in her clothes. She is permitted to purify herself, and when she immerses herself while wearing her garments, they become purified at the same time. And if it is so that the Sages issued such a decree, let us also decree that it is prohibited for the woman to immerse herself in her clothes lest she come to immerse the clothes by themselves.

The Gemara answers: It is different there; since it is permitted for her to immerse the clothes only by wearing them as garments, she remembers that it is prohibited to immerse them by themselves and will not come to violate this prohibition.

Apropos Rabba’s view that one may not immerse a vessel on Shabbat lest he come to carry it four cubits in the public domain, Rav Yosef said that it is prohibited to immerse a vessel on Shabbat for a different reason: It is a decree issued by the Sages as a preventive measure due to the prohibition against wringing. After immersing certain items, such as clothes, one might come to wring them, and this is prohibited on Shabbat and Festivals as a subcategory of the biblically prohibited labor of threshing.

Abaye said to Rav Yosef: This works out well with regard to vessels that are fit for wringing, such as clothes, but with regard to vessels that are not fit for wringing, what is there to say? Rav Yosef said to him: The Sages issued a decree against these vessels, which cannot be wrung, due to those vessels, which can be wrung. Abaye raised against Rav Yosef all of these objections that he had raised against Rabba, in an attempt to prove that the Sages did not issue such a decree, and Rav Yosef answered him as we answered in the name of Rabba.

Rav Beivai said a different reason: The prohibition against immersing a vessel on a Festival is a decree issued by the Sages lest one come to delay the immersion of his impure vessels. Were the Sages to permit him to immerse vessels on a Festival, he might delay immersing all of his impure vessels until the Festival, when he has more free time; and were he to leave ritually impure vessels in his possession for a lengthy period, he might come to defile items that must be kept ritually pure, such as teruma. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Beivai: With regard to a vessel that became ritually impure on the eve of a Festival, one may not immerse it on a Festival, due to a decree lest he come to delay and keep impure vessels in his home in order to immerse them on the Festival.

Rava said yet a different reason: It is prohibited to immerse a vessel on Shabbat because it looks as if he is repairing the vessel. Since the vessel was previously unfit for use, and the act of immersion renders it usable, this is similar to the repair of a vessel, which Torah law proscribes on Shabbat and Festivals. The Gemara challenges this understanding: If so, a person should likewise be prohibited to immerse himself, because it looks as if he is repairing himself through purification. The Gemara answers: A person undergoing immersion looks as if he is cooling himself. Since it is not clearly evident that he is immersing in order to purify himself, as he might be bathing for his pleasure, there is no reason to prohibit the immersion.

The Gemara challenges this explanation: This works out well in a case where he immerses himself in good, clean water, in which it would be a pleasure to bathe; but if he immerses himself in bad, murky water, as the water of a ritual bath is not always sufficiently clean, what is there to say? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even in that case, his actions do not prove that his intention is to purify himself, as sometimes a person comes home

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבה אפילו מי שיש לו בור בחצרו גזרינן שלא יטבילן לכליו בחצרו גזרה שמא יטלם בחצר אחרת מי שאין לו בור בחצרו יעבירם ברה"ר וגזרינן נמי יו"ט להטביל הכלים אטו שבת.

ומתמהינן ומי גזרינן והתנן ושוין שמשיקין את המים. פי' משקעין כלי אבן זה שיש בו מים מתוקין שנטמאו משקעין אותן במקוה הכלי כולו ובלבד שלא יצופו מן המקוה על הכלי אלא יהיה משוקע במלאו בכלי אבן לטהר אותן המים אבל לא מטבילין שיצופו המים ויעלו למעלה מן הכלי כדי שיהא הכלי ומימיו משוקעין במים אלא הכלי כולו צריך להיות משוקע במים ויהיו המים הטמאין שבתוך הכלי משיקין עם מי המקוה. ואי גזרינן נגזור השקה אטו הטבלה ונאמר הרואה שמשקין יטביל. ודחינן טומאת המים היפין בזמן שאין לו זולתם מיזהר זהיר בהו. וטומאתם מלתא דלא שכיח היא ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ולמה בכלי אבן משום דלא מקבלי טומאה. כדקיי"ל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה לא מקבלי טומא'. ופירשנוה בתחלת יומא. ומותבינן עלה מדלין בדלי טמא. [כמו] וגם דלה דלה לנו. כלומר ממלאין בו מים מן הבור והוא טהור מאליו כלומר אמאי לא גזרינן דלמא אתי לאטבולינהו.

ודחינן מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י מילוי זכור הוא שאסור להטבילו ולא אתי לאטבוליה.

וכן כלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. ולא גזרינן דלמא אתי לאטבולי כלי שנטמא מעיו"ט. מ"ט ביו"ט מזהר זהירי אינשי בכלים שלהן וטומאת הכלים ביו"ט מלתא דלא שכיחא היא דהא זהירי בה. וכל מלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ומותבינן עלה כלי שנטמא באב הטומאה כו'.

ושנינן וולד הטומאה לא משכחת לה דצריך טבילה לטהוריה שלא יטמא אלא גבי כהנים דאכלי תרומה ושני עושה שלישי והן זריזין ולא אתי לאטבולי כלים שנטמאו באב הטומאה אבל וולד הטומאה אינו מטמא דאין שני עושה שלישי בחולין ואי משתמשי בכלי שנגע בוולד הטומאה שרי ליה דהא לא מטמא כדקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין וכן נדה שאין לה בגדים ללבוש מערמת ביו"ט וטובלת בבגדיה ונמצאו בגדיה מוטהרין עמה. משנינן בה מתוך שלא היתרתיה לה להטביל כליה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ולא אתיא לאטבולי בגדיה בפני עצמן.

ורב יוסף אמר מתני' גזירה משום סחיטה כו' ופשוטה היא רב ביבי [אמר] גזירה שמא ישהא פי' כל כלים שנטמאו לו יאמר הנה ביו"ט שאין אני עושה מלאכה נטבילם עכשיו טרוד אני במלאכתי ונמצא משהא אותם ביו"ט.

תניא כוותיה דרב ביבי כו' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי פי' אתמול לא היה יכול להשתמש בו עכשיו ביו"ט משתמש בו נמצא כאילו היום תיקנו ואקשינן אי הכי אדם נמי נראה כמתקן עצמו שאתמול היה טמא ועכשו ניזהר וניתקן ושנינן אדם נראה כמיקר פי' כיורד במים להצטנן בהן ולא להיתקן כו' ואקשינן התינח שבת דאיכא למימר מצטנן הוא דרחיצה בשבת שריא אלא יוה"כ שאסור ברחיצה מאי איכא למימר דליכא למימר נראה כמיקר למה טובל והא נראה כמתקן עצמו ומשני רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור ומקשינן ומי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורמינן עלה והתניא אינו מגמע ופולט אבל מגמע ובולע.

אמר ליה אביי ומי גזרינן הכי. פירוש: בכענין זה, אבל מקומות יש דאית ליה ודאי לאביי דגזרינן גזירה לגזירה כגון גבי מחט התחובה לו בבגדו פרק קמא דשבת (יא, ב) וגבי עומד ברשות היחיד דפרק בתרא דעירובין (צט, א) דגזר בהו אביי אפילו בכרמלית אף על גב דהיא גופה גזירה, והתם טעמיה דאביי משום דהוי חפצים הצריכים לו ואי נמי במחט דשכיח טפי למשתלי וכמו שכתבתי שם בפרק קמא דשבת ובעירובין בס"ד.

לגזור השקה אטו הטבלה. ואם תאמר לימא בהשקה גופא ניגזור שמא יעבירנו וגזרה יום טוב [אטו שבת], תירץ בספר הישר (סי' שפ"ו) דמהשקה גופא ליכא למיפרך שמא יעבירם ד' אמות לפי שזה יתן על דעתו כי היכי דאית ליה מסתמא מים יפים במעין ואינו יכול להביא והוא צריך להשיק את מימיו והכי נמי אינו יכול להוליך מים אצל מעין להשיקן אבל בכלים איכא למיגזר. ומכל מקום אינו מספיק לתרץ כל שמועתנו דלקמן פריך נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ולא פריך ולד הטומאה גופא נגזור יום טוב אטו שבת. אבל בתוספות תירצו דלא גזרו כן בשום מקום אלא במקום מצוה דמתוך שהוא בהול לקיים מצותו משתלי ולא דכיר, כגון גבי לולב ושופר ומגלה ואי נמי הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן והרי הוא בהול לקיים מצוה אינו זכור, אבל גבי השקת מים אינו בהול וכן כשנטמא כלי בולד הטומאה לא חמירא ליה טומאה זו כל כך וזכור הוא, והיינו דפריך הכא נגזור השקה אטו הטבלה ולא פריך מהשקה גופא.

דולה הוא וטהור מאליו וכו' כיון שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא. ופירש רש"י ז"ל: ואינו דומה למטביל כלי אגב מימיו דאסרי ליה במשנה ולא אמרינן כיון שלא הותרה לו אלא על ידי השקת מימיו זכור הוא, דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי אבל הכא הרואה אומר לדלות מים הוא צריך. ואכתי קשיא לי דאם כן נדה שאין לה בגדים דאמר רב חייא בר אשי דמערמת וטובלת, וקא מפרשינן טעמא בסמוך משום דמתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא, והא התם נמי כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה (ב)[כ]מתניתין, וצריך עיון.

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב. פירוש: שנטמא באב הטומאה.

הנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב. ואפילו נטמא באב הטומאה.

כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב. כלומר: וכשנטמא מערב יום טוב וכמו שפירשנו. ופירש רש"י ז"ל טעמא דכיון דנטמא באב הטומאה הוי תיקון גדול אבל נטמא בולד הטומאה לא הוי [תיקון], ואינו מחוור דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דתיקון כלי דרבא הוא [דאמר] ליה לקמן, אלא טעמא משום גזירה דשמא יעבירנו וכמו שכתבנו למעלה דכשנטמא באב הטומאה חמירא ליה ומתוך שהוא בהול לטהרו אף הוא אינו זכור אבל כשנטמא בולד הטומאה לא חמירא ליה ואף הוא זכור.
ורש"י ז"ל פירש משם אחרים דטעמא דתני שנטמא באב הטומאה לפי שצריך הערב השמש, אבל בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב לפי שאין כאן צורך הערב השמש. והוא ז"ל הקשה לפירוש זה אפילו נטמא באב הטומאה הא חזי לאשתמושי ביה חולין ומעשר בלא הערב שמש, ובתוס' העמידו פירושם דמיירי בכלי דכהן דרוב אכילתו בתרומה, וכן משמע בירושלמי דתרומות (פ"ב ה"א) דטעמא משום הערב שמש. ואם תאמר מנא לן דבולד הטומאה אין צריך הערב שמש, יש לומר דכל טומאה דרבנן אינה צריכה הערב שמש דתנן במסכת פרה (פי"א מ"ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסלת את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר וחכמים אוסרים במעשר, לאחר ביאתו הותר בכולן. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביומא פרק הוציאו לו (יומא מז, א) מעשה בר' ישמעאל בן קמחית שספר עם גוי בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדיו ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, אלמא אף על גב דצנורא דעכו"ם אינה אלא מדבריהם צריך הערב שמש דאי לא הוא יטבול וישמש. ויש לומר דלענין עכו"ם החמירו ועשאום כזבים גמורים ואפילו להטעינן הערב שמש, וכן נמי בצנורא דעם הארץ הצריכו הערב שמש מן הטעם הזה, ואף על גב דמשמע בחגיגה (כג, א) גבי [כלים] הנגמרים בטהרה דצינורא דעם הארץ לא בעי הערב שמש התם הוא לפי שאינו ודאי שניתזה שם צנורא אלא ספק.

ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים כהנים זריזין הם. כלומר: ונשמרים הם בכליהם שלא יטמאו. (ד)[ו]מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בהן רבנן. וקשיא לי אם כן אפילו באב הטומאה נמי וכל שכן דכל שטומאה חמורה יותר גם הן נזהרין יותר והויא ליה מלתא דלא שכיחא, יש לומר דהכי קאמר כיון דטומאה דולד הטומאה לא משכחת ליה אלא בכהנים וכהנים זריזין הם לא גזרו בה, אבל באב הטומאה משכחת לה אפילו בהדיוט אף הם החמירו בה אפילו אצל כהנים. ואם תאמר ולד הטומאה נמי משכחת לה בהדיוט ובחולין, כגון כלי שנטמא במשקין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז), תירצו בתוס' דמיירי בכלי שאינו ראוי למשקין כגון סל או קופה. ומסתברא דבכל כלי, והכי קאמר רב[ה] טומאת ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים, ואף על גב דלפעמים משכחת לה נמי אפילו בחולין מילתא דלא שכיחא היא ואף בה לא גזרו רבנן.

כיון שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא. ומהאי טעמא נמי לא גזרינן בה דלמא אתיא לידי סחיטה דאף היא זכורה. ואם תאמר מכל מקום יש בו משום כביסה וכדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צד, א). ובספר הישר (סימן רפ"ג) חלקו בו בין בגדים לבגדים, כי יש בגדים שמתכבסין במהרה ובאותן היא שאמרו שרייתו זהו כבוסו, ויש שצריך לטרוח הרבה כעין שלנו ואין אומרים בהם שרייתן זהו כבוסן, ובהא מיתרצא הא דהכא וכן נמי ההיא דאמרינן ביומא (עז, ב) ההולך להקביל פני רבו או לשמור פירות עובר במים עד צוארו ואינו חושש, דהכא והתם בבגדים שלנו שצריכין טורח הרבה לכבסן. ועוד כתב שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו בדבר שאינו אלא כעין לכלוך כגון ספוג ואלונתית וקנוח ידים במפה, וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר טנוף על ידי המים ופעמים שמלכלך בכך.

גזרינן הני אטו הני. ואם תאמר והא תניא בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן ערבית אלמא לא גזרינן, יש לומר דלא גזרינן אלא בטבילה דמצוה וכמו שכתבנו לעיל (בד"ה לגזור).

גזירה שמא ישהה. ואפילו הכי בנטמא גופו לא חיישינן, דגופו חמיר ליה ולא משהה.

הוזכר בגמרא טעם אחר לאיסור הטבלת כלים בשבת ויו"ט גזרה שמא יוציאנו ויעבירנו ארבע אמות בשבת וגזרה יו"ט אטו שבת וכן גזירה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים ולענין ביאור מיהא יש שואלין בשופר ובמגלה שהטעם גם כן מגזרה זו היאך לא שאלו בה בחצרו מאי איכא למימר כמו ששאלוה כאן ואינה שאלה שבאלו משום שאינו בקי הוא ועל כל פנים צריך הוא לילך אצל בקי וכן הוזכר בה טעם אחר משום סחיטה וגזרה כלים שאינו בני סחיטה אטו כלים שהם בני סחיטה וכן הוזכר באיסורה שמא ישהא אותם בטומאתם ונמצא מכוין מלאכתו לשבת וליום טוב וסוף הטעמים מפני שהוא נראה כמתקן ואדם מיהא נראה כטובל להקר ואף ביום הכפורים שאין טבילה להקר מותרת בו ומשום טיט או צואה אין מותר אלא רחיצת אותן המקומות מ"מ לטהרה רוחץ כדרכו כדתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים שכל שבשבת מותר מחמת מלאכה אי אתה רשאי לאסרו ביום הכפורים וטבילת מצוה או טהרה לא נאסרה מתורת ענוי:

מכיון שביארנו שגוזרין כלים שאינן בני סחיטה אגב אותן שהן בני סחיטה שאלו בתוספות היאך התירו בפרק כל כתבי קי"ח א' בקערות שאכל בהן ערבית להדיחם בשחרית והרי יש להם לגזור אטו אותם שהם בני סחיטה ותירצו שלא גזרו אלא בהטבלה של מצוה וטהרה אבל הדחה של רשות לא ועוד שאותה הדחה לא שיכא אלא באותם הכלים שאינן בני סחיטה אבל טבילה לטהרה שיכא בכולהו:

אע"פ שנאסרה במשנה הטבלת כלי אגב מימיו פירשו חכמי הצרפתים שאין הדברים אמורים אלא בענין הנזכר במשנתנו שכל עצמו אינו בא אלא לטהר אבל אם היה צריך לשאוב מים והיה שם כלי טמא מדלה באותו כלי והוא טהור מאליו יש אומרים דוקא ביו"ט ויש אומרים אפילו בשבת ובתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בגדולים אבל בקטנים מערים עליהם ונראה לי בפירושו שזה שאסרו במשנתנו הטבלת כלי אגב מימיו דוקא בכלי גדול שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי אבל קטנים כגון דלי מערים עליהם כאלו מכוין לשאוב בהם אע"פ שאינו צריך לשאוב מים וטהורים מאליהם:

אע"פ שביארנו במשנה שאין מטבילין את הכלים ביו"ט דוקא באותן שנטמאו מערב יו"ט שהיה אפשר לו מבערב אבל אם נטמאו לו ביו"ט והוא צריך להם אע"פ שנטמאו באב הטומאה והיא טמא מן התורה שהרי אדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה מטבילין ואין כאן גזרה משום אותו שנטמא מבערב שאין הדבר מצוי ליטמא הכלים ביו"ט שהרי טהרו את הכל ודבר שאינו מצוי לא גזרי בו ומ"מ אינו משתמש בו אלא לחולין שאם תאמר לתרומה הרי הוא צריך הערב השמש:

כלי זה שנטמא מערב יו"ט ואין מטבילין אותו ביו"ט הוא הדין שאין מטבילין אותו בין השמשות שמא יו"ט הוא אבל בחול ראינוהו שמטביל כלי בין השמשות מניחין אותו ואין אומרין שמא טועה הוא ולדבר הצריך הערב השמש הוא מטביל והרי אין כאן הערב השמש אלא אומדין אותו שלא ישתמש בו עד שיעריב שמשו למחר ולא סוף דבר כשמחשבתו נכרת שהוא יודע דין הערב השמש כגון שראינוהו רץ להטביל שמחשבתו נכרת שהוא רץ כדי שיטבילהו קודם הערב השמש ודנין בו שאם לא יזדמן לו כך אף הוא נמנע מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר אלא אף מן הסתם הא אם ראינוהו מסתפק באחד מן הדברים הפשוטים שבדיני הטומאה חושבין אותו שאף דין הערב השמש נעלם ממנו ומודיעין אותו אבל אם ראינוהו מסתפק בדבר שאינו כתוב בתורה כגון טומאת שרץ שהיא בכעדשה והוא מסופק בכך ושואל בה אין חושדין אותו בכך שיהא דין הערב השמש נעלם ממנו אין העלמת מה שאינו כתוב בתורה מחייבת העלמת מה שכתוב בתורה בהדיא וזהו הערב השמש וטומאת השרץ שהיא בכעדשה אינו כתוב בתורה אלא שאמרוה ממה שאמרו חגיגה י"א א' שכן חומט תחלת ברייתו בכעדשה:

הדבר ידוע שאין כלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה ואוכלין אין מטמאין כלי אפילו מתקנת חכמים אבל משקין טמאין מטמאין כלי מגזרת חכמים גזירה משום משקה זב וזבה ואם נטמא כלי זה במשקין ראשונים שהם ולד הטומאה נמצא הכלי שני וצריך כלי זה טבילה לכהנים לתרומה שהשני עושה בה שלישי ומטבילין אותו ביו"ט אפילו נטמא מערב יו"ט שהכהנים זריזין הם ואין לנו תורת גזרה בעניניהם ושמא תאמר הרי יו"ט מיהא אינו ראוי לטבילה שהרי צריך הערב השמש איפשר שמטבילו ביו"ט לצורך שבת הסמוך לו וחכמי הדורות שלפנינו כתבו בה הואיל וטומאת סופרים היא אינו צריך בטבילתה הערב השמש:

נדה שצריכה לטבול בשבת לטהרות ואין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה ובגדים שלבשה בימי נדתה טמאים הם ואי איפשר לה להטבילם בשבת מערמת וטובלת בבגדיה ועלתה טבילה לה ולבגדיה ואין כאן דין מתקן כלי שהרי אגב טבילתה הוטבלו וטבילת אדם מותרת מפני שנראה כמיקר וחציצה אין כאן שבבגדים רחבים אנו עסוקים והמים נכנסין תחתיהם בריוח הא הטבלת בגדיה בעין אסורה ולא משום מתקן לבד אלא אף משום סחיטה וכבוס וצחצוח ולא נאמר משום מתקן לבד אלא בכלים שאינן בני סחיטה וכבוס ואין גוזרין על זו מפני זו שכל שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא:

מכאן יצאה הוראה לחכמי צרפת שאם ניתזו מי רגלים לאדם על לבושו כדרך שהתינוק מטיל מים על בגד אמו שהוא צריך לטהרן על ידי הטלת מים עליהם שמותר לעשות כן בשבת ואין כאן גזרת כבוס או סחיטה או צחצוח אחר שאינו מתכוין אלא לנקות עצמו ואע"פ שבתלמוד שבת פרק נוטל קמ"ב ב' אמרו בכר שהיתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ואם היתה של עור נותנין עליו מים הא של בגד אינו רשאי ליתן עליו מים דוקא בצואה או לכלוך אחר אבל התזת מי רגלים אף בבגד רשאי ליתן עליו מים בשבת ויש חולקים לומר שלא הותר כן אלא בנדה הואיל ואין בבגד שום לכלוך הא כל שיש בו לכלוך אסור אלא שיקנח בסמרטוט ודיו:

במסכת זבחים צ"ד ב' התבאר שהעור כיבוסו אסור ושכשוכו מותר ובגד שרייתו זהו כבוסו והמטיל כליו למים בשבת חייב עד שמקשים ממנה לזו שכתבנו בנדה וכן הקשו בה מזו של לשלשת שהזכרנו עד שתירצו שזו של נדה בחלוק שלה נאמרה ולא בבגדי צמר ולא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשל צמר וזה שתפשה בשמועת הלשלשת שבשל עור דוקא נותנין עליו מים וא"כ היה לו לתפשה בשל פשתן שמא דרכן היה שלא לעשות כר אלא בעור או בצמר וכדכתיב כביר העזים ועקר הדברים שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשיש שם צואה או לכלוך ואחרוני הרבנים מחלקים בין בגד לבגד שיש בגדים מתכבסים במהרה ועליהם אמרו שרייתו זהו כבוסו ויש שאין מתכבסים אלא אחר שפשוף גדול ואין לומר בהם כן:

מה שהתרנו טבילת אדם בשבת מטעם שהוא נראה כמיקר לא סוף דבר במים היפים ובימות החמה אלא אף בימות הגשמים ואפילו במים הרעים שפעמים שאדם בא מלוכלך אף בימות הגשמים וטובל אף בימות הגשמים להדיח את עצמו כלו כאחד ופעמים שבא בשרב וטובל אף במי משרה ומ"מ אף בהם אדם תולה את הדבר לסבה אחרת ולא לטהרה ואין כאן גזרה:

ולד הטואמה היכי משכחת לה גבי כהנים פי' ואף על גב דגבי ישראל נמי משכחת לה דנהי דאין שני עושה שלישי בחולין אבל הרי הוא מטמא משקה חולין כדקי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום מ"מ ישראל יכול להשתמש בו אוכלין באל טבילה ואינן צריכים להטבילו אלא הכהנים שאוכלין תרומה:

רב יוסף אמר גזריה משום סחיטה פי' ומשום כבוס לא חיישי' ואע"ג דאמרי' בגד שרייתו זה הוא כיבוסו דאימת קא אמרי' הכי כשמתכוין לכבסו אע"פ כיבסתו חייב דשרייתו זהו כיבוסו אבל זה שאינו מתכוין לכבסו ליכא לחייבי' משום כיבוס דעצב הוא שהוא נשרה במים אילולי שהיא טרוד ועסיק להטבילו:

ואם איתא נגזור השקה כו'. ואם תאמר ובהשקה גופה לימא נגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת. ויש מפרשים דחדא מינייהו נקט. ויש מפרשים דלא גזרינן גזרה לגזרה אלא בדבר מצוה דמתוך שהוא בהול עליה איכא למיחש והיינו בהטבלת כליו שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן. אבל במים טמאים אין מצוה בטהרתן אלא שישפכם ויטול אחרים. וכן בולד הטומאה לא גזרינן משום דלא חמירא ליה כל כך ואינו בהול עליה וזכור הוא. והקשה מורי דאם כן דכל היכא שהוא באב הטומאה בהול על הטומאה ואינו זכור ובכי הא גזרינן אם כן הא דאמרינן מדלין בדלי טמא ואפילו נטמא באב הטומאה אמאי לא אקשינן דנגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת דכיון שבהול לקיים מצוה זו אינו זכור דהכא נמי הוו מקשינן בהשקה אי הויא מצוה. וכן נמי הוה לן לאקשויי אהא דכלי שנטמא ביום טוב שמטבילין אותו ביום טוב דנגזור יום טוב אטו שבת. על כן פירש דהכי פריך ומי גזרינן כהאי גוונא דהוי גזרה לגזרה. והתנן ושוין שמשקין וכו'. ואם איתא כלומר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי אפילו לא משכחת שום גזרה בהשקה גופה הוה לן למגזר אטו הטבלה ואף על גב דהוי גזרה לגזרה. דאסיק אדעתיה דמקשה דמדשרי השקה ואסר הטבלה יש בהשקה טעם להתר דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דהא אפילו בשבת שרי לרבנן דרבי כדלקמן. ולרוחא דמלתא אקשי ליה כיון דהוא אמר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי נגזור גזרה לגזרה. ובפירוקא דאמר דלא שכיחא סליק לן דלית לן למגזר אפילו חדא גזרה יום טוב אטו שבת דאפילו בשבת שרי לרבנן. ובפירוקא דפריק מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא סליק נמי דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דכיון דאיכא היכרא שלא התירו לו אלא כדרך הדולין זכור הוא. שאם תגזור בזה תגזור נמי שלא ידלה מבור שבחצר גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לדלות מבור שברשות הרבים עד כאן לשונו. והריטב"א נשמר מזה כמו שנפרש בסמוך.

דלמא מטביל ליה בעיניה. פירוש ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים. דבשלמא בשאיבה ליכא למיחש כיון שהוא מדלה בבורו ממש כמות שהוא עומד וזכור הוא.
הא דאקשי נגזור השקה אטו הטבלה קשיא לי דאם כן שלוש גזרות הן דבהטבלה גופה ביום טוב איכא שתי גזרות. ופירש הריטב"א דקושיין מבור ברשות הרבים ביום טוב אי נמי אפילו מבור בחצרו בשבת דגזור השקה אטו הטבלה דהוו שתי גזרות עד כאן.

אלא פשיטא דלית ליה מים יפים אחרים. כלומר שהמקוה שהוא משיקן בו מימיו מלוחין כמו שפירש רש"י. וכיון דלית ליה מים יפים מיזהר זהיר שלא יתטמאו מימיו וכיון דזהיר בהו ועכשו נטמאו הויא לה טומאתן מלתא דלא שכיחא.

מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו. פירש רש"י ולא דמי כלל למטביל כלי אגב מימיו שאסרו במשנתינו דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או את המים או את הכלי ומוכחא מלתא דלטבילה מכוין וטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי. אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך. ולהכי פרכינן נהי דבדלי גופה ליכא למיסר נגזור אטו הטבלה בעיניה בלא שאיבת מים. והקשה הרשב"א אם כן נדה שאין לה בגדים שטובלת בבגדיה אמאי דהא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה כהטבלה דמתניתין. ועלתה לו בקושיא. ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה דמערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שיכולה ללכת כשהיא לבושה ולטבול לשם. מאי אמרת דלמא אתיא לאטבולי בעינייהו ואפילו ביום טוב נגזור אטו שבת שמא תביאם. שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואפילו בשבת שרי. אבל מטביל כלי אגב מימיו דבשבת אסיר שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אפילו ביום טוב אסור גזרה אטו שבת שאי אפשר לו להטבילם ברשות הרבים שלא יתחייב. אלא דקצת קשה פירוש רש"י דהא כולה סוגיין מוכחא דלית באיסור טבילה משום תיקון כלי דאילו כן אפילו ביום טוב ובחצרו ליתסר מדינא ולא משום גזרה. ואמרו בתוס' שלא היה לו להזכיר שום תקון דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דרבא הוא דחדית ואכתי קיימינן לטעמא דגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב. הא הוו להו שלש גזרות דהא דערב יום טוב אסור משום שבת ושבת שמא יעבירנו ארבע אמות. ופירש הריטב"א דהכי קאמר אפילו תימא דבטמאים ביום טוב לא שכיח טומאה ולא גזרו בהו מכל מקום כיון דגזרו על אותם שנטמאו מערב יום טוב גזרו בכללם אותם של יום טוב כיון שאף בהם יש גם כן גזרה של ארבע אמות ומאי שנא הא מהא. וכן נפרש הא דאקשינן בסמוך נגזר ולד הטומאה אטו דאב הטומאה ולא אטו ממש אלא שהיא בכלל הגזרה ובדידיה שייך גזרה דארבע אמות שאף הם מצוה לטהרם עד כאן. הרי שנשמר הרב ז"ל מקושיות מורי שהוקשה לו למעלה. אלא דקשיא לי קצת דאם איתא דכבר ידע המקשה רביום טוב לא שכיח טומאה ואפילו הכי אקשי ליה דנגזור מאי קא פריק ליה טומאה ביום טוב לא שכיחא. וצריך עיון.

בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב. ואם תאמר והיכי משכחת לה דהא אין אדם וכלים מקבלים אלא מאב הטומאה. וי"ל כגון במשקין טמאין דגזרו רבנן משום משקה זב וזבה והוא משמונה עשר דברים שגזרו כדאיתא בריש פרק קמא דשבת.

היכי משכחת לה גבי כהנים. וא"ת בחולין נמי משכחת לה שמקבלין טומאה משני וכגון משקין שהיו בכלי ונטמאו מן הכלי דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. ותירצו בתוס' דמיירי בכלים שאין משתמשין בהן משקין כגון כלי מנוקב וכיוצא והלכך ליכא למיחש שמא יתן בהן משקין וישתמש מהכלים בשתיית משקין.

מערמת וטובלת בבגדים. פירוש בבגדים רחבים שאין בהן משום חציצה. וא"ת והאיכא משום דלמא אתי לידי סחיטה. וי"ל דהכא משום מצוה לא גזרו כדאיתא בפרק בתרא דיומא ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים. ואני שמעתי דבההיא דיומא ליכא למיחש לסחיטה לפי שאסור ליגע אצבעו במים והלכך לא יסחטם.

ואם איתא ליגזור דילמא אתי לאטבולינהו בעינייהו. פירוש ונאסור בבור ברשות הרבים מיהת ביום טוב אטו שבת וגם בבור בחצרו בשבת אטו בור ברשות הרבים.

גזרה משום סחיטה. פירוש והשתא אפילו בבור בחצרו ביום טוב איכא משום סחיטה ולא משום גזרה דאידך.

גזרה הני אטו הני. פירוש וכולה חדא גזרה ולא הוי גזרה לגזרה. ואף על פי שהתירו להדיח קערות לאכול בהן התם לא גזרו כדי שלא ימנע משמחת יום טוב.

ושני להו בישנין. פירוש והוא הדין דמצי לאקשויי מכלי שנטמא ביום טוב דנגזור דילמא אתי לידי סחיטה וכן מכולהו. אלא דבמה שפירש מורי נר"ו וגם הריטב"א ז"ל לעיל גבי אוקמתא דרבה איתרצא כולה סוגיין.

גזרה שמא ישהא. פירוש ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוין מלאכתו ליום טוב ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביום טוב ולא יטהרם.
ור' ביבי מפרק כל הני תיובתא כדשנינן להו וכדאמרינן גבי רב יוסף ולא הוצרך לומר זה כיון דהא אמרינן לה לעיל גבי רב יוסף. והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דכיון שהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא. והא דלא אקשינן בהשקה גופה שמא ישהא המים משום דלא אמרינן הכי אלא במקום מצוה. אי נמי כמו שתירץ מורי נר"ו לעיל.

רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. פירוש ואפילו ביום טוב ובחצרו אסור ולא משום גזרה. ודוקא בכלי אמרו אבל במים טמאים אין בהן משום תיקון דאין תיקון אלא בכלים ומשיקין אותם. ומה שהתירו כלי שנטמא ביום טוב לפי שעשאוהו כמכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב. וכלי שנטמא בולד הטומאה כיון דאין הטומאה אלא מדרבנן לא גזרו לפי שאינו נראה כמתקן.

אדם נראה כמקר. ופירש הרא"ה ז"ל דטבילת גר שאסורה בשבת מפני שהוא מתקן גמור וכן פירש הרשב"א ז"ל.

בד"ה נגזור השקה כו' וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור כו' עכ"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזירה שמא יעבירנו כו' דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בה שמא יעבירנו והא דקאמר נגזור דלמא אתי לאטבולי בעיניה משום דמדלין קתני אבל טבילה בעיניה ודאי אסורה משום גזירת שאר כלים ולרבה ודאי ההיא דמדלין בדלי לא דמי למטביל כליו ע"ג מימיו דהתם שייך בו שמא יעבירנו ואף אם אין להוט על השקת מים מ"מ להוט הוא אחר טבילת הכלי והתוס' שכתבו בסמוך מדלין בדלי כו' תימה דבמתני' אמר אין מטבילין כלי ע"ג מימיו כו' וי"ל כו' דמחזי כמתקן כו' עכ"ל וקרוב לזה פרש"י לרבא דאמר טעמא דמתני' משום דמחזי כמתקן הוצרכו לחלק בזה אבל רבה ודאי לית ליה טעמא דמחזי כמתקן אלא משום שמא יעבירנו ובמדלין בדלי לא שייך שמא יעבירנו כמו במטביל כליו ע"ג מימיו כמ"ש אבל מהרש"ל הבין מפרש"י שכתב בדלי טמא כו' והא לא דמי למטביל ע"ג מימיו כו' משום דנראה כמתקן כו' עכ"ל דלרבה הוצרך לפרש כן ואית ליה נמי טעמא דמחזי כמתקן ואין להאריך בדחוקיו כי אין בו צורך דודאי לרבה לא הוצרך רש"י לפרש כך כמ"ש אלא דרש"י נמשך לפרש כולה שמעתין לטעמא דרבא משום דהוא בתראה דה"נ לעיל דמייתי תלמודא הך מתני' דאין מטבילין כלים לא פירש הטעם אלא משום דנראה כמתקן ולזה נמשך רש"י נמי לפרש בההיא שנטמא באב הטומאה דה"ל כמתקן ובולד הטומאה אין כאן תיקון דע"כ לרבא פי' כך דלרבה לא סגי לן בהכי דא"נ אין תיקון בולד הטומאה מ"מ ניחוש שמא יעבירנו וע"כ אית לן למימר כדברי התוס' דבולד הטומאה אין לחוש דאינו להוט כ"כ וכן בנטמא באב הטומאה ל"ל טעמא דהוה כמתקן דהא בלאו הכי ניחא לרבה כטעמיה משום שמא יעבירנו וכן בההיא דמערמת וטובלת כו' שפרש"י ולא מוכחא מילתא שהיא מתקנת כו' עכ"ל לרבא פי' כך אבל לרבה לא נגזור שמא יעבירנו דמתוך שלא הותרה כו' כדקאמר בשמעתין ובההיא דנטמא בי"ט מטבילין אותו בי"ט דפריך נגזור די"ט אטו דעי"ט לא תקשי להו דליפרוך נגזור שמא יעבירנו דכיון דנטמא בי"ט דלא היה לו להטבילו מבע"י לא חשו לגזירה דשמא יעבירנו וכצ"ל נמי לרבא דטעמו משום דמחזי כמתקן דבנטמא בי"ט לא חשו כיון דלא היה לו להטבילו מבע"י ושוב מצאתי בתוס' ישנים וז"ל מה שהזכיר רש"י בפי' טעמא דמתני' משום דנראה כמתקן לא דק דהשתא לרבה טעמא שמא יעבירנו כו' עד דמסיק ליה רבא עכ"ל וזה מסכים לדברינו דטעמא דמחזי כמתקן אינו לרבה כלל ושלא כדברי מהרש"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בולד הטומאה כו' י"מ כלי שנטמא באב כו' וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' עכ"ל ולפ"ז בולד הטומאה דוקא בנטמא בי"ט מטבילין אותו ולא בנטמא בעי"ט דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי"ט לנטמא בי"ט כמ"ש התוס' וקשה לפי זה הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי"ט אטו אב הטומאה ומאי קא קשיא ליה הא קאמרינן דטומאה בי"ט מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהת אין מטבילין כיון דאין ראוי לתשמיש היום דבעי הערב שמש וי"ל דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי"ט אטו עי"ט לית לן למגזר משום דמלתא דלא שכיחא כדקאמר משום דנטמא בעי"ט גופיה איכא ביה צורך י"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י"ט כלל אית לן למגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דמלתא דלא שכיחא הוא וק"ל:

גמ' מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש כו' מיהו לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דאסור ולא קאמרינן ביה מתוך שלא הותר לו אלא ע"ג מימיו זכור הוא דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או מימיו או כליו משא"כ הכא דלא מחזי כלל שבא לטהר אלא שהאשה נכנסת במים להקר וק"ל:

שם רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה כו' יש לדקדק לטעמא דרב ביבי שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר לקמן בשמעתין בשבת טפי מבי"ט ומתוך זה נראה ליישב דברי הרמב"ם בהלכות י"ט פ"ד כתב טעם לטבילת כלים משום שמא ישהה כרב ביבי ובהלכות שבת פ"ג כתב משום דנראה כמתקן כרבא והיינו משום דמשמע ליה מתוך שמעתין שהחמירו בשבת טפי משום איסורא דמתקן דאיסור שבת חמור אבל י"ט כיון דצורך י"ט הוא לא גזרו משום מתקן אלא משום תקלת תרומה ומזה נראה ליישב גם דברי הרי"ף שהביא טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמיה דרב יוסף דשמא יסחוט דמשום הכי החמירו בשבת טפי מבי"ט דכיון דצורך י"ט הוא לא גזרו ביה שמא יסחוט אלא משום תקלת תרומה ודו"ק:

רש"י בד"ה בדלי טמא כו' דנראה כמתקן כלי כו'. נ"ב פי' אע"פ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דמתקן כלי היינו שלא רצה לפרש דמשום תיקון כלי לחוד אסור הטבילה אבל בתר דאסרו הטבילה משום שמא יעבירנו כו' אז אפי' היכא דליכא חשש דשמא יעבירנו מאחר דאין עיקר הטבילה לכלי לחוד אלא אגב מים אפ"ה אסור משום מתקן כלי שהרי שאר כלים טמאין אינם ראוין לכלום שהרי אסורין לטבול משום שמא יעבירנו ודו"ק (ועיין במהרש"א):

בד"ה מתוך שלא כו' זו אלא ע"י דליו בשאיבתו כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה כלי שנטמא כו' אבל בטומאה שנטמא במשקין כו'. נ"ב פי' התוס' ס"ל דאין ולד הטומאה אלא ממשקים ע"ל דף ט"ו ע"א ד"ה וילון טמא:

בא"ד דאטו פסיקא ליה דכהנים כו'. נ"ב פי' ונהי דכלי שנטמא בולד הטומאה לא משכחת אלא בכהן ובתרומה מ"מ רישא דאב הטומאה שייכא אפי' בחולין שהרי לכהנים נמי אית להו חולין וק"ל:

בא"ד וי"ל דלפי' אחר שפירש"י כו' כצ"ל:

גמרא ותסברא אי אית לי' מיא כו'. א"ל למאי דמשני דלא שכיחי מפני מה אין מטבילין ע"ג מימיו וגזרינן בו משום שמא יעבירנו י"ל אם נתירנו לו להטביל ע"ג מימיו יהיה מילתא דשכיח שלא יזהר במשקין מלטמא כדי שיטבול הכלים:

גמ' איתיבי' כלי שנטמא באב הטומאה כו' ואם איתא כו'. [לי"מ מקשה] נגזור בנטמא ביו"ט ולד הטומאה אטו אב. הא כבר תי' לעיל טומאה ביו"ט ל"ש ולא גזרו וא"ל דמקשה הא חזי' דאב הטומאה [אף דנטמא] ביו"ט לא [מצי מטביל] ואמאי הא טומאה ביו"ט ל"ש וא"כ אע"פ דבעי הערב שמש והו"ל צורך חול מ"מ מה איסור יש בטבילה זו דלא הוי טירחא אע"כ משום גזירה דשמא יעבירנו ש"מ דגזרינן אע"ג דטומאה ביו"ט לא שכיח אינו נראה דודאי בלא"ה אסורים לטבול לצורך חול ועוד א"כ הו"ל לאקשויי בזה האופן ולא ליפרוך נגזור הא אטו הא [כוונתו כיון דהוכיח לדחות תי' הראשון דלא הוי טומאה ביו"ט מלתא דל"ש והדק"ל נגזור יו"ט אטו עיו"ט] וצ"ל דלעיל משום מילתא דל"ש דלא גזרו ולד דיו"ט אטו ולד דעיו"ט כיון דיש בולד צורך יו"ט וראוי להשתמש בו ביום. [ואף אם יטבול של עיו"ט יהיה בו צורך יו"ט] לא גזרו כיון דלא שכיח אבל הכא מקשה נגזור אטו אב הטומאה דלא הוי צורך יו"ט [ת] שצריך הערב שמש [ולא מהני מה דלא שכיח לחודא להקל] ודוחק דמנ"ל להקשות. ויותר נראה שהי"מ פירשו כן לפי האמת כמ"ש התוס'. [אך] מ"מ אמאי לא משני לו כן [כיון דבתירוצא אמרי' כיש מפרשים דקאי אנטמא ביו"ט ואמאי לא משני דטומאה ביו"ט ל"ש]:
ואיכא למידק להי"מ למאי צריך כלל טעמא דשמא יעבירנו דאי לאב הטומאה בין נטמא בעיו"ט בין ביו"ט אין מטבילין משום דהו"ל צורך חול דבעי הערב שמש. ואי לולד הטומאה ביו"ט שרי ע"כ מעיו"ט הא אין שייך בו גזירה דשמא יעבירנו כמ"ש התוס' משום דאינו להוט. ולפי מ"ש לעיל ניחא [דבעי טעמא לאב הטומאה ביו"ט] דאיהו גופא בעי טעמא [דנהי דשלא לצורך יו"ט היא] אכתי מאי איסורא לטבול. אבל אינו תירוץ דלרב ביבי דטעמא משום שמא ישהה למה אב הטומאה ביו"ט אסורה הא אין כאן שמא ישהה ע"כ משום דהוי לצורך חול [א] ולמאי דמשני כהנים זריזין הם יראה דצ"ל אבל ישראל אסור לטבול כלי הנטמא בולד הטומאה דמטמא משקין משום גזירה דשמא יעבירנו דאינו זריז וסברא דאינו להוט אינו רק במקשן דמתירא להקשות כן דשמא יש חילוק בין להוט לאינו להוט [ב] ונראה דבמקשן [נמי א"צ לסברת אינו להוט דלענין זה] ג"כ י"ל סברא דלעיל שאינו רוצה להקשות בקצרה נגזור שמא יעבירנו דטומאה ביו"ט ל"ש ואף אם יעבירנו משום שמחת יו"ט לא אסרו אבל מקשה נגזור אטו אב הטומאה דליכא צורך יו"ט ומ"ש התוספות סברת אינו להוט לא אזלי אליבא דיש מפרשים רק לפי האמת פי' דרש"י דא"ל טומאה ביו"ט ל"ש דמקשה מנטמא בעיו"ט ועיין:

גמ' מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י מלבוש. פי' דאין דרך טבילה במלבוש משא"כ כלי ע"ג מימיו דמתני' וכמש"ל בתוס' ועוד מים א"א להשיק אלא בכלי סבור ה"ה כלי לחוד מטבילין רק אם יש לו מים טמאים יותר טוב להטביל בפעם א' אבל מלבוש יכול להטביל כ"א לבדו אם כן זכורה היא וכן לר"י זכורה ולא תסחוט:
באוקימתא דרב יוסף צ"ל דבאב להוט ובולד אינו להוט וליכא למיחש לסחיטה [ג] ובדרב ביבי צ"ל דבאב גזרי' שמא ישהה וישתמש תרומה ויהיו טמאים מדאורייתא אבל בולד לא יהיה התקלה רק מדרבנן:

בתוס' בד"ה שמא יעבירנו כו'. דבריהם מפורשים יותר במגילה דף ד' דמרה"י לרה"ר לא טעו אינשי אבל זימנין שהמגילה קיימא כבר ברה"ר ויוציאנה ד' אמות בגווה:

בתוס' בד"ה גזירה כו' ולא הוי גזירה לגזירה כו'. ובור בחצירו לא הוי גזירה לגזירה אטו שיהיה הכלי ברה"ר ויטביל ברה"ר שברה"ר אסור להטביל בלא גזירה וחדא הוא דעל הרוב הבאר רחוק ד' אמות מהכלי ובסמוך דמקשה נגזור השקה דשוין שמשיקין משמע אפילו ברה"ר יכול לטלטל ד' אמות ביו"ט [ומקשה נגזור] אטו הטבלה ביו"ט והוי חדא גזירה. וא"ל אם אף על חדא גזירה מקשה אמאי לא מקשה לקמן לרב ביבי [ד] ז"א שהוא לא אמר רק גזירה שמא ישהה אבל לא גזור היתירא אטו איסורא כרבה ורב יוסף [דהיינו כלים אטו בגדים]. אבל האמת אינו כן רק כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה ומי גזרי' כו' וגזירה לגזירה וגם לרב יוסף ע"כ הוי השקה אטו הטבלה גזירה לגזירה [ה] ורבה גופה אמר גזירה שמא יעבירנו וכן בדלי דפריך דלמא אתי לאטבולי בעיני' בלא דרך שאיבה והוא אסור שמא יעבירנו [ו] ואפ"ה לא ניחא להו לתוס' להרבות בגזירות וכתבו ולא הוי גזירה לגזירה דשבת ויו"ט אחת הוא ועיין:

בתוס' בד"ה נגזור השקה כו' וכן בסמוך בולד כו'. אבל האי דמדלין ליכא למיגזר שמא יעבירנו דסתם דלי מונח אצל הבור. ומ"ש בסמוך ד"ה מדלין תימה דבמתני' כו'. היינו לסברת המקשן [דבא להוכיח דלא כדעת רבה אלא כרבא] ודאי [לרבה] י"ל דבמתני' [גבי טבילת כלי ע"י השקה] איכא למיגזר שמא יעבירנו דלהוט אחר טבילות הכלי משא"כ בדלי וכן למאי דמתרץ התם זכור הוא כו' לפי שאין כן דרך שאר טבילות משא"כ כלי ע"ג מימיו אם טמאים הם דרך טבילה בהכי ויסבור ה"ה בלא מים שרו [ז] רק לסברת המקשה דלא ניחא לי' הך גזירה שמא יעבירנו [מקשה התוס'] לזה אמר ויש לומר כו'. וכן ברש"י בכולה שמעתין מפרש בהמקשן טעמא דמתקן כי כן מסקנא דשמעתין כרבא. ובהאי דואם איתא נגזור דיו"ט אטו עיו"ט לא מקשה בקצרה נגזור שמא יעבירנו י"ל דלא גזרו על כלים שנטמאו ביו"ט כיון דלא הו"ל לאטבולי מבעו"י כמו למ"ד דנראה כמתקן ולסבר' המקשה גופא דדעתו כרבא מ"מ שרי להטביל כלים שנטמאו ביו"ט רק פריך לדידך דגזרינן א"כ נגזור דיו"ט אטו דעיו"ט דהאי ודאי אסרו [ח]
ולעניותי דברי התוס' הם סברות דחוקים בלהוט ואינו להוט וקרוב בעיני לומר שודאי הגמרא היה יכול להקשות בקצרה לרבה נגזור בהשקה שמא יעבירנו כו' רק משום דאותן קושיות בעצמן המה קשים על רב יוסף ג"כ ואביי גופא הקשה ג"כ על רב יוסף [כדקאמר איתיבי' כל הני תיובתא] ואה"נ אביי הקשה בקצרה על רבה רק הסדרן אינו רוצה להאריך ולהמשיך הקושי' בסגנון אחר לרב יוסף כמו שאמר בסמוך איתיבי' כל הני תיובתא דלעיל ושני לי' כדמשני לכך הביאום בסגנון זה דקשה אתרווייהו וכן קושי' דאשה נדה מערמת קשה לרב יוסף בקצרה ניחוש שמא יסחוט והגמרא קאמר איתיבי' כל הני תיובתא דלעיל [וברבה לא היה קשה רק משום גזירה אטו בעיני'] ודאי לרב יוסף הקשה בסגנון אחר רק הגמרא מביא לנו בסגנון זה שיקשה ג"כ על רבה. והאי קושיא דולד הטומאה [דמקשה ג"כ נגזור הא אטו הא] הנני צריך לעיין אח"ז [דאפשר גם בזה לר"י צריך להקשות מכח הא אטו הא לא משום שמא יסחוט גופא] שכמדומה ולד הטומאה אינו מטמא בגדים רק דבר שהוא כלי מטמא מחמת גזירה משקין דזב וזבה שהוא אב הטומאה ועיין לעיל ספ"ק בתוס' ד"ה מפני מה אמרו וילון טמא. וא"כ לא מצי להקשות לרב יוסף נגזור בולד הטומאה שמא יסחוט דבכלי לא שייך סחיטה רק בבגדים שאינם טמאים בולד הטומאה לכן מקשה נגזור הא אטו הא [ט] ועיין על הא דמשקין שנטמאו מחמת ידים שהם שניות מטמא כלים גזירה משקין דזב וזבה אם מטמא בגדים או לא ודבר פשוט שאינו מטמא בגדים וק"ל:

בתוס' בד"ה מדלין בדלי כו' ויש בו הוכחה אבל הכא כו' והרואה כו' ואע"ג דס"ס כוונתו הוא על הכלי והוי כמתקן. דבאמת לא הוי מתקן רק שנראה כמתקן בעיני הרואים ובדלי כיון שהרואה יהיה סבור שלשאוב מכוין שרי והא דלא חיישינן דנראה כמתקן אצל מטביל עצמו שיודע שהדלי טמא דהא אף בבור בחצירו דליכא רואים אחרים אפ"ה אסור לטבול ודוחק לומר שלא עשו גזירה רק על רבים הרואים וכל שאסור מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור אבל על עצמו לא גזרו ויש מפרשים הטעם שאסרו מפני שנראה כמתקן בפני הבריות והוי דומה למלאכה וגזרו בו שמא יעשה מלאכה אבל מידי שאינו נראה לפני הרואים כמתקן לא גזרו בה משום מלאכה דלא דמיא למלאכה ועיין ובזה ניחא קצת דלטעמא דנראה כמתקן לפני הרואים מ"ש ולד הטומאה מאב הטומאה ובמה ידע הרואה אם הוא אב או ולד ועוד אמאי מטבילין מגב לגב ניחוש לרואים ולמסקנא ניחא דולד הוי מלתא דל"ש וכן מגב לגב אפשר ל"ש [אבל במקשה שבא לסתור דעת רבה ודעתו כרבא כדלעיל קשה תקשי לנפשי' מה בין ולד לאב] אבל אם נאמר דדבר דהוי כמתקן דהוי כמלאכה לפני הרואים אסרו גזירה שמא יעשה מלאכה אבל דבר דלא הוי נראה כמתקן לפני הרואים יסבור דלכך שרי לי' לפי שלא נראה כמלאכה וליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה ממש [י]:

גמרא ביו"ט מא"ל. ממתניתין לא מוכח דאסור ביו"ט דהא דאמרי מלפני השבת דמשמע דביו"ט לא. י"ל כמש"כ שם אלא שסמך על הברייתות דלקמן וכה"ג לקמן דפריך יוה"כ מא"ל ע"כ סמיך על הברייתא דכל חייבי טבילות דמייתי שם בתר הכי וכפרש"י:

רש"י ד"ה בולד הטומאה (בסופו) העריב שמשו אוכל בתרומה. כצ"ל:

רד"ה זריזין. א"נ כו' והויא מילתא דל"ש. ומ"מ באה"ט כיון דשכיחא בישראל גזרו אף בכהנים משום לא פלוג משא"כ בולד דאינו אצל ישראל:

תד"ה גזרה ולא כו' דיו"ט ושבת אחת היא. ק"ק מלקמן ע"ב בפלוגתת רבי ורבנן דמחלקי שם בין יו"ט לשבת וי"ל דהתם הוא בדין פרטי והכא באיסור טבילה בכלל וצ"ל לדבריהם דכל הני דפריך מהם אביי הויין ג"כ כמו אחת:

תד"ה כלי ובאה"ט מ"מ כו'. כצ"ל בל"ו:

שַׁאֲנִי הָתָם: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הֻתְּרָה לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי דַּלָּיו, זָכוֹר הוּא. מקשים אם כן לעיל מזה כשהקשה לו לגזור השקה אטו הטבלה אמאי לא משני ליה כהאי שנוייא מתוך שלא התירו לו אלא בכלי של אבן ולא בכלי של עץ זכור הוא?
ונראה לי בס"ד דהתם אין הכי נמי זכור הוא אך עדיין איכא חששה בשביל הרואים שרואים אותו משיק בשל אבן ויבואו הם להשיק בשל עץ דאינם יודעים דדוקא בשל אבן התירו לו אלא חושבין שכך נזדמן אצלו זה הכלי של אבן והשיק בו לכן יש לגזור השקה אטו הטבלה, ולזה הוצרך לתרץ לו משום דהוי מלתא דלא שכיחא מה שאין כן הכא אין חששה מפני הרואין כמו שפירש רש"י ז"ל דלא יבואו למיסק אדעתייהו מעיקרא שהוא טמא אלא יאמרו לשאיבת מים הוא צריך ונמצא אין החששה היא אלא רק בשביל עצמו ולזה משני כיון דלא התירו לו אלא על ידי דליו זכור הוא.

גמ' נראה כמיקר. עיין יבמות דף מ"ו ע"ב תוס' ד"ה תקוני גברא:

גמרא איתביה כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט, ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט, ואם איתא [דטעמא דאסור לטבול כלים בשבת דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר] נגזור דיו"ט אטו עיו"ט.
ומה דלא הקשה בפשוטו נגזור שמא יעבירנו, כתב המפרש הגדול מהר"ש איידל"ש ז"ל דכיון דלא היה אפשר להטבילו מבעוד יום לא חששו לגזרה דשמא יעבירנו.

ועדיין תמוה לי כיון דלגוף הגזרה דשמא יעבירנו לא חששו בלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט כש"כ דאין לחוש אטו עיו"ט כיון דאיסורא דעיו"ט נמי רק משום שמא יעבירנו:

שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א ברה"ר. ז"ל ר"ן רפ"ג דר"ה וא"ת ומ"ש הכא בשופר דגזרי' ומ"ש מילה דשרי' בשבת וכו' י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהם ולא מידכר חד אחברי' משא"כ במילה וכו' ע"ש ועי' תוס' מגילה ד' ע"ב תי' אחר על מילה ולתי' הר"ן צ"ל ה"נ כ"מ טרודין לטהר ברגל מיהו משבת דעלמא דס"פ במה מדליקין ספק חשיכה אין מטבילין קשה מ"ט נגזר הא בשבת דעלמא אין כ"ע טרודין וצ"ל כנ"ל דבשבת דעלמא ידע משום דהוה תיקון ומשום דליכא מצוה כולי האי אסרו משא"כ במצות טהרה ברגל לא העמידו דבריהם משום מיחזי כתיקון ע"כ יהיב טעמא משום שמא יעבירנו ובזה מיושבי' דברי רש"י בשמעתין דמייתו טעמא משום תיקון וקרוב לזה בפני יהושע. ומיהו דעת מהרש"ל לפע"ד לבאר דשמעתין דלרבה ואמוראי אחריני לא מיחשוב להו טבילה תיקון משום דכלי טמא לא הוה ככלי שנשבר כיון שבידו להטבילו ויהי' ראוי לחולין עכ"פ ביומו. א"כ הוה הטבילה כמדיח כוסו ששתה בו עכו"ם עמג"א שכ"ג סקי"ד. אך כיון שבלא"ה נאסרו רוב טבילות כלי' מטעמי' אחרי' שמא יעבירנו או ישהה וכדומה א"כ כלי שנטמא הוה כנשבר. והשתא אפי' יש שום צד דלא שייך שמא יעבירנו ויסחוט וישהה כגון גבי השקה ומדלין בדלי מ"מ הטובלו מיחזי כמתקן כנ"ל לפרש כוונת מהרש"ל וסברא נכונה היא ומהרש"א דחאו כלאחר יד מ"מ לפמ"ש לעיל בשבת דעלמא דלא טרידי עלמא לא שייך שמא יעבירנו ממילא ליכא נמי משום מתקן א"כ קשי' מתני' דס"פ במה מדליקי' לרבה:

בור בחצרו מאי איכא למימר עיין שיטה מקובצת דרוצה לומר בעיר שאין שום מקוה בר"ה וכל המקואות בחצירות ומשני גזרי' מי שאין לו בור בחצרו וצריך לילך דרך ר"ה לחצרו של חברו ע"ש ודבריו בנוים עפ"י מ"ש תוס' בשבת כ"ט ע"ב ד"ה גזירה עיליתא וכו' ע"ש וק"ל:

תינח שבת י"ט מא"ל יראה שהקשה כן רבה לשיטתו דס"ל אין עירוב והוצאה לי"ט כלל וצריך לדחוק גזירה י"ט אטו שבת אבל למאי דקיי"ל עירוב והוצאה לי"ט ורק משום מתוך שרי' הוצאה וכבר כתבו הראשוני' דטבילה חשוב רק כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט דלא אמרי' בי' מתוך לא צריכי' למגזר י"ט אטו שבת דבי"ט גופו יש לאסור וי"ל קו' ט"ז סי' שכ"ג סק"ה במ"ש ועוד תמהתי וכו' ולהנ"ל לק"מ:

ותסברא אי דאית לי מים יפי' וכו' ופירש"י במתני' מי מקוה מלוחי' הם. ומהר"ם שי"ף וכן פני יהושע ובספר לחם שמים תמהו ממתני' שלהי מקואו' דלב"ש אין משיקי' יפי' ברעים ותי' פ"י לאו מלוחי' ממש קאמר רש"י ע"ש ולע"ד לב"ש דמחמיר בהוצאה בי"ט משכחת במקוה מים יפי' ואפ"ה לית לי' כגון שהמקוה בכרמלית דרוב מים כרמלית נינהו והשקה מותר למעבד כיון דהכלי בידו וה"ל אגדו בידו משא"כ לשאוב מים מהמקוה אסור לב"ש וא"ש בלא"ה רק לב"ה דמקיל בהוצאה הוצרך לומר מים מלוחים וא"כ א"ש לכל מר כדאית לי':

בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט עיי' פי' שני שברש"י ומה שהקשה מהרש"א א"כ ולד הטומאה בי"ט מיירו וטומאה בי"ט לא שכיחא. ונ"ל להס"ד דלא ידע לחלק בין אב לולד וה"א דמיירו באב הטומאה ומטבילין אותו לאכול בתוכו חולין ביומו משני שפיר טומאה בי"ט לא שכיחא דמזהיר זהיר בכליו דהרי אף אם יטבילם בי"ט לא יהי' ראוי לתרומה עד הלילה ע"כ זהיר בהו אבל לבתר דמייתי דאב הטומאה אין מטבילין משום הערב שמש לפי הי"מ דמה שיכול לשמש חולין ביומו לא מיחשיב. ורק ולד הטומאה מטבילין דלא בעי הערב שמש וכיון שיכול להטבילו בנקל בלי הערב שמש גם טומאה בי"ט שכיחא דלא זהיר בי' ומשו"ה הוצרך לומר כהני' זריזי' הם אפי' בכי האי גוני:

ועיין חגיגה כ"א ע"א תוס' בסוף דבריהם מפרש רבינו אלחנן הך דולד הטומאה בי"ט בע"ש עסקינן וצריך לומר דשבת הוא חולו של מועד דמצוה נמי לאכול בטהרה. וצ"ל מתני' בי"ט אחר שבת מיירי באב הטומאה ומשום דחזי לאכול חולין ביומו משא"כ ולד דלא בעי טבילה לחולין וצ"ל בי"ט בע"ש עיי':

היכי משכחת לה גבי כהני' פי' תוס' דהוה כמו הכא במאי עסקי' בכלי מנוקב דלא חזי' למשקין וא"כ לא משכחת אלא גבי כהני'. ואמנם נ"ל לר' יוסף לא צריכי להך שינוי דחיקי דממ"נ כלי' דבני סחיטה לא שייך משקי' ודלא בני סחיטה כיון דלא גזרו בהו אלא משום בני סחיטה לא חמירי מיניהו ולא גזרו בולד הטומאה אפי' אי חזי' למשקי' ונ"ל היינו טעמא דשביק רי"ף שינוי דרבה ופסק כר' יוסף והקשה הרא"ש הא הלכה כרבה לגבי ר"י ולהנ"ל ניחא דלרבה שינוי דחיקא הוא ואשנוי דחיקא לא סמכינין משא"כ לר' יוסף והא דלא פסק כשינוי דרבה משום מתקן וכמו שהקשה הרא"ש י"ל משום דרי"ף פסק שלהי מכילתין כשינוי דריש מכילתין די"ט דקיל אסרו מוקצה משא"כ שבת ומוכיח כן מכמה סוגיו' וא"כ מוכח דלית לי' הואיל דרבא הואיל ובשבת שרי ביה"כ נמי שרי דא"כ ה"ל למימר הואיל ומוקצה בשבת שרי בי"ט נמי תשתרי והיא קו' הרז"ה ריש מכילתין ועיי' מ"ש מלחמו' ה' שם ויבואר עוד לקמן אי"ה ומ"מ הרי"ף דחה הא דרבא מהילכתא מטעם זה כן נראה לפי ע"ד ולק"מ קו' הרא"ש אהרי"ף:

ודע דלא צריכי לכל זה אלא לרבה ור"י. אבל לרב ביבי דלית לי' שום גזירה כמ"ש ה"ה ומכ"ש לרבא לדדהו אתי' בפשיטות דולד מטבילין ולא גזרי' שמא ישהה וגם לית בי' משום תיקון כיון דלא הוה אלא אי' דרבנן ומשום אב הטומאה הא לא גזרינן ולא אתאינן כלל לתי' תוס' לחלק בין מנוקב לכלי שלם והיינו דכ' תוס' לקמן ד"ה ושוין וכו' וק"ל:

מערמת וטובלת נ"ל לב"ש אסור הוא. ושוב גזרו טבילת אדם משום גזירה שיטביל עצמו בכליו והא"ש לישנא דמתני' ושוין שמשיקי' וכו' אבל לא מטבילין פי' אע"ג דפליגי באדם דלב"ה אפי' ע"י בגדיו מערים וטובל ולב"ש אפי' ערום לא יטבול גזירה אטו מלבושיו. מ"מ בהשקת מים מודה ב"ה לב"ש שלא יטבול כלי אגב המים ומודים ב"ש לב"ה דמים בלא כלי שרי ולא גזרי' אטו הערמת כלי ובצל"ח נתקשה בזה ולע"ד נראה כמ"ש נכון:

זכור הוא עי' תוס' בשבת קי"א ע"ב ומה שפי' בהו שער המלך פכ"ב משבת דלר' יוסף דגזר משום סחיטה לא הותר ע"י מלבוש אלא במקום מצוה כבשמעתין. אבל הולך במים דמיתווס מאני' במיא כיון דליכא מצוה לא התירו אפי' ע"י מלבוש ע"ש:

שמא ישהה כבר כתבתי בכמה מקומות ואשתכח עתה בסבי כוותי וגם בס' בינה לעיתים. דלמ"ש ש"ך ביו"ד סי' נ"ז סקמ"ז דלא חיישי' לתקלה אלא בזמן מרובה א"כ בשבת ליכא משום שמא ישהה דלזמן מיעוט דשבעה ימים לא שייך חשש תקלה אך בשבת אסור משום מתקן או משום שמא יסחוט וממילא היה צריך להשהות עד י"ט והוא זמן מרובה ושייך תקלה והיינו פסקו של רי"ף ורמב"ם דמייתי מהרש"א וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא יעבירנו כו' תימא אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה כו' עכ"ל. עיין בסוכה ר"פ לולב וערבה בפרש"י שכתב דלא חיישינן להכי דאפילו יוציאנו אין כאן איסור שלא היה בדעתו משעה ראשונה לכך והקשו שם בתוספות ע"ז דא"כ בר"ה נמי ליכא למיחש ע"ש. ולע"ד נראה דשיטת רש"י נכונה דודאי לאו ברשיעי עסקינן דהכל יודעין שאסור להוציא מרה"י לרה"ר ואין לחוש לכך אלא בע"ה גמור או שמא ישכח שהוא שבת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לע"ה גמור שאינו יודע תקנת חכמים וכן למי שישכח שהוא שבת אע"כ דעיקר החששא דלכתחלה יהא בדעתו לטלטל הלולב אצל בקי ברה"י וכן בטבילת כלים לטובלו ברה"י ואח"כ כשלא ימצא שום בקי ברה"י וכן מקוה כשירה וילך דרך מתעסק לרה"ר וא"כ אזלא לה עקירה ראשונה מרה"י להכי קאמר שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והו"ל עקירה והנחה בשגגת שבת כן נ"ל בשיט' רש"י והתוספות אפשר דסברי דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים ולולב כיון שהן דבר מצוה דוחה שבת. וא"כ שייך האי חששא נמי מרה"י לרה"ר. אלא דבזה לא הוו משני מידי דמרה"י לרה"ר אית להו היכרא דסוף סוף הרי סובר שדוחה שבת. ולפ"ז שיטת התוס' צ"ע ודו"ק:

שם א"ל אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר. וקשיא לי דבכל דוכתא דמסיק רבה האי טעמא דשמא יעבירנו בשופר ובלולב ובמגילה משום דאין הכל בקיאין וילך אצל בקי ואמאי לא מקשה אביי כהאי גוונא תינח לאינו בקי אבל בבקי או מי שיש לו בקי בחצירו מאי איכא למימר ויש ליישב דודאי פשיטא ליה לאביי דלא פלוג רבנן בתקנתן כדאמרינן בעלמא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין אלא דהכי משמע ליה לאביי דבור ברה"ר לא שכיח ורוב בני אדם יש להם בורות בחצירם או בחצר שבמבוי ועוד דסתם בור רה"י הוא והו"ל מרה"י לרה"י דרך ר"ה כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם התינח שבת י"ט מאי איכא למימר גזירה י"ט אטו שבת. ולכאורה יש לתמוה דכיון דמקשינן התינח שבת י"ט מאי איכא למימר אלמא דפשיטא לן דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן אטו שבת א"כ מה טעם יש בזה לגזור טבילת כלים בי"ט אטו שבת מחששא דשמא יעבירנו ואטו מי גריעי הנך כלים משאר דברים שמותר לו להוציאן לכתחילה ול"ל דהכא כיון דבכלים שנטמאו באב הטומאה איירי דבעו הערב שמש הו"ל שלא לצורך י"ט כלל ומש"ה אסור בי"ט כסברת התוספות לעיל דף י"ג בד"ה דלמא בעירוב והוצאה קמיפלגי דלא הותרה הוצאה בי"ט אלא כשהוא צורך היום קצת דא"כ לא הוי צריך למימר גזירה י"ט אטו שבת כיון דבי"ט גופא שייך האי חששא דהוצאה שלא לצורך. ועוד דהא אליבא דרבה קיימינן הכא ואיהו סובר לעיל דף י"ב דלב"ה אפילו הוצאה שלא לצורך היום כלל נמי שרי ע"ש בתוספות שלא כתבו כן אלא אליבא דרב יוסף ועוד דהא באב הטומאה נמי הוי צורך היום להשתמש בהם חולין כמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון התוספו' דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים שהיא מצוה דוחה שבת א"כ היה באפשר ליישב דנהי דבעיקר הוצאה לא גזרינן י"ט אטו שבת דהכל יודעין שכמה מלאכות אסורין בשבת ומותרין בי"ט משא"כ לענין טבילת כלים חיישינן שפיר י"ט אטו שבת מה"ט דסבור דמשום מצוה שרינן ליה ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא שכבר כתבתי דע"כ ליתא להאי סברא ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא טבילת כלים לאו מצוה הוא ודלא כמהרש"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק לפי הסברא שכתבתי לעיל דדוקא בטבילת כלים וכיוצא בזה שייך טפי האי חששא דאגב טירדא שלא ימצא מקוה כשירה יעבור דרך רה"ר דרך מתעסק ומש"ה אלמוהו להאי חששא וגזרו לגמרי אפילו ביום טוב דאי לא הא לא קיימא הא כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת ולא הוי גזירה לגזירה די"ט ושבת חדא גזירה היא עכ"ל. וצ"ל דהאי דיש לו בור בחצירו פשיטא להו דלא הוי גזירה לגזירה כדפרי' בסמוך דבכ"מ לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור לזה ולהתיר לזה. אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין נגזור השקה אטו הטבלה ומאי קושיא דלמא כולי האי לא גזרינן דהו"ל גזירה לגזירה וכן כל הנך קושיות דמקשה נגזור דלמא אתי לאטבולי בעי"ט ונגזור די"ט אטו דעי"ט ומאי קושיא הא כולהו גזירה לגזירה נינהו ולפרש"י א"ש דאדרבא כל הנך קושיות כיון דגזרינן אפילו ביש לו בור בחצירו וגזרינן נמי שבת אטו י"ט אלמא דאלמוהו להך תקנתא טבילת כלים לגזור אפילו בכמה גזירות מש"ה מקשה ומי גזרינן וכמו שפרש"י להדיא אבל לפירוש התוספות קשה. והנראה בזה דמה שכתבו התוס' דשבת וי"ט חדא היא היינו דוקא להאי מילתא דטבילת כלים לחוד והיינו נמי משום דקשיא להו דלא שייך לגזור הכא כלל שבת אטו י"ט כיון דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן וע"ז תירצו די"ט ושבת חדא היא להא מילתא דאי לא הא לא קיימא הא כדפרי' דמש"ה הוצרכו לאסור טבילת כלים לגמרי וא"כ מקשה שפיר כיון דאפילו בי"ט דלא שייך כלל האי חששא אפ"ה גזרו כ"ש דיש לגזור בשבת בכל ענין אפילו השקה אטו הטבלה ומוכח עכשיו דההיא דשוין שמשיקין איירי אפילו בשבת כדמוקמינן לקמן בכולהו שמעתין באוקימתא קמא וכן הא דנגזור די"ט אטו דעי"ט היינו נמי כיון דלא מפלגינן כלל בין שבת לי"ט אע"ג דבי"ט היתר גמור הוא דליכא שום חששא וע"כ דעיקר משום לתא דשבת הוא וכי היכי דבשבת אסור בכל ענין אפילו נטמא בשבת ה"נ יש לאסור בי"ט כן נ"ל. ולמאי דפרי' לעיל בלשון הגמרא דאליבא דב"ש ודאי אפילו לרבה הוי טעמא דטבילת כלים משום מתקן דמה"ט אוסר אפי' באדם וא"כ מקשה שפיר מההיא דושוין שמשיקין דאפי' לב"ש דאוסר משום מתקן ואפ"ה לא גזור השקה אטו הטבלה אע"כ היכא דלא שייך האי חששא לא החמירו בטבילת כלים ואם כן מדבית שמאי נשמע לב"ה דאין לגזור יום טוב אטו שבת כיון דלא שייך חששא דשמא יעבירנו כלל ודו"ק:

בד"ה נגזור השקה אטו הטבלה וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דמהשקה גופא לא פסיקא ליה לאקשויי דאיכא למימר דושוין שמשיקין איירי בי"ט כאידך אוקימתא דלקמן וכיון דהשקה היא באוכל נפש עצמו לא רצו לגזור כלל דהכל יודעין דאוכל נפש מותר בי"ט במלאכה גמורה משא"כ בשבת ולא אתי למיטעי. אלא דאכתי נגזור השקה אטו הטבלה וכ"ש למאי דפרי' דאליבא דב"ש פריך דהטבלה אפילו בי"ט אסור משום מתקן ואפ"ה לא גזרו השקה אטו הטבלה ומדב"ש נשמע לבית הלל כדפרישית. כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כ"כ ודבריהם מוכרחין לחלק בין להוט לאינו להוט משום קושיא דולד הטומאה אלא דקשיא לי בדבריהם אם כן אליבא דרב יוסף דקאמר שמא יסחוט מה חילוק יש בין אב הטומאה לולד הטומאה דבולד הטומאה גופא נגזור שמא יסחוט מיהו למסקנא דכהנים זריזין הן א"ש:

מיהו לשיטת היש מפרשים ודאי קשה אליבא דרב יוסף ממ"נ אי שייך שמא יסחוט בולד הטומאה א"כ נטמא בי"ט נמי ואי לא שייך בולד שמא יסחוט דכהנים זריזין הן א"כ בנטמא מעי"ט אמאי אסור וצ"ע:

בגמרא ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע"ג דבפרק בתרא דמקואות תנן דב"ש סברי אין משיקין יפים ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינן ראוים כלל לשתיה דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר"ש בפי' המשניות דטעמא דב"ש דלמא חייס עליה ולא עביד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתיה אלא דאפ"ה מיזהר זהיר באותן היפים וכן נראה מלשון התוספות שכתב דאינו בהול כ"כ כיון דאפשר במים אחרים כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מדלין מים בדלי טמא כו' וטעמא דטבילה אסורה משום דמחזי כמתקן כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שכתבו למה כתב רש"י כאן טעמא דמתקן מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש דודאי בכל השקלא וטריא דשמעתין הוי סליק אדעתיה טעמא דמתקן כדמשמע מפשטא דמתני' ס"פ במה מדליקין דתני טבילת כלים בהדי מעשרין ומערבין דכולהו טעמא משום מתקן וכדמוכח נמי ממתני' דהכא דע"כ טעמא דב"ש משום מתקן מדאוסר באדם אלא כל השקלא וטריא אטעמא דב"ה מהדר אמאי שרי באדם ואוסר בכלים אלמא לאו משום מתקן ואהא קאמר רבה טעמיה דשמא יעבירנו ואהא מקשה ליה אביי שפיר כל הני תיובתא דבלאו מימרא דרבה אתי ליה שפיר כל הני ברייתות דודאי טעמא משום מתקן אבל לרבה קשה וממילא נמי דהדרא קושיא לדוכתא מה טעמא דב"ה שרו באדם ואוסרים בכלים או שנאמר דאביי נמי סבירא ליה כרבא ומסיק אדעתיה דטעמא דב"ה באדם משום דנראה כמיקר כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל:

שם בגמרא ואי איתא נגזור די"ט אטו דעי"ט. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא ליה דבנטמא בי"ט גופא נגזור שמא יעבירנו משום דאיכא למימר דכיון שלא היה יכול לטבול מעי"ט לא רצו לגזור שמא יעבירנו עכ"ל ע"ש ולכאורה יש לתמוה כיון דאפילו גזירה דשייכא בגופא לא גזרו במאי דלא יכול למיעבד מעי"ט היאך נגזור הני אטו הני דנטמא מעי"ט דהו"ל גזירה לגזירה וכ"ש דאיכא למימר דלא גזרו כיון דלא יכול למיעבד מאתמול דהא בכמה עניני י"ט מפלגינן בין היכא שיכול לעשות מעי"ט או לא ולא גזרינן הנהו אטו הני ולמאי דפרישית לעיל א"ש דעיקר תיובתא דאביי לרבה כיון דבי"ט לא שייך כלל חששא דשמא יעבירנו דהעברה גופא מותר בי"ט ואפ"ה סבר רבה דגזרינן י"ט אטו שבת וחדא מילתא היא לענין טבילת כלים וא"כ כי היכי דלא מפלגינן בשבת בין נטמאו בשבת לנטמאו בע"ש ה"נ אית לן למימר לענין יום טוב כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין מטבילין כו' בולד הטומאה אין כאן תקון כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא בס"פ במה מדליקין (שבת דף ל"ד ע"א) מבואר דאפילו לעשר הדמאי אסור משום מתקן אפילו בספק חשיכה אע"ג דדמאי דרבנן וכן בעירובי חצירות דהוי נמי טעמא משום מתקן אע"ג דמדרבנן אפילו הכי בודאי חשיכה אסור ואפשר לחלק בין שבת לי"ט כדאשכחן לעיל (דף ט' ע"א) גבי חלת חוץ לארץ ועוד יש לחלק בין מיני מאכל דלא חזו כלל אלא לאכילה ובין כלים טמאים דבלא"ה חזי למי שאין אוכל חולין בטהרה וכה"ג כתב מהרש"ל ז"ל ביש"ש בסוף דבריו ע"ש:

בא"ד אין מטבילין אותו בי"ט כו' יש מפרשים כלי שנטמא באב הטומאה אפילו נטמא בי"ט כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז ע"כ דהא דמפלגינן בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה לא איירי אלא בנטמא בי"ט א"כ מאי מקשה נגזור הא אטו הא ומאי קושיא הא שנינן בסמוך דטומאה בי"ט מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו משא"כ בנטמא באב הטומאה אין מטבילין היינו משום דאין ראוי כלל לבו ביום ותירץ דהא דשנינן לעיל דמילתא דלא שכיח לא גזרו היינו משום דבעי"ט גופא לא גזרו אלא משום חששא דשמא יעבירנו משא"כ הכא כיון דבנטמא באב הטומאה אסור משום דאין בו צורך היום כלל אית לן למיגזר נמי בולד הטומאה אפילו במילתא דלא שכיחא עכ"ל. ונראה מדברי מהרש"א בקושייתו ותירוצו דלשיטת היש מפרשים בנטמא באב הטומאה אין הטעם משום חששא דשמא יעבירנו אלא משום טבילה שלא לצורך וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר כן דאכתי מאי משני כהנים זריזין הן דמ"מ קשיא האי ברייתא עליה דרבה דלא מתוקמא כוותיה דכיון דשרינן בנטמא בולד הטומאה ולא אסרינן אלא באב הטומאה א"כ אמאי איצטריך ליה לרבה לעיל למימר דגזרינן י"ט אטו שבת ות"ל דבלא"ה אסור בי"ט באב הטומאה משום דהו"ל טבילה שלא לצורך ובולד הטומאה אה"נ דשרי ודוחק לומר דרבה מעיקרא לא הוי ידע האי ברייתא והשתא למסקנא אין ה"נ דהדר ביה מטעמא דגזירה יום טוב אלא דנראה בכוונת מהרש"א ז"ל דהא דמחמרינן טפי בחששא דטבילה שלא לצורך היינו משום האי חששא דשמא יעבירנו משא"כ בטבילה לצורך י"ט אין חששא כ"כ לגזור י"ט אטו עי"ט ובעי"ט גופא משום שמא יעבירנו ואין להחמיר כה"ג דאף אם יעבירנו אין איסור כ"כ כיון שהוא צורך י"ט אלא שכבר כתבתי דהכא אליביה דרבה קיימינן ואיהו שרי לעיל ביום טוב אף טלטול שלא לצורך כלל:

מיהו לענ"ד נראה ליישב בענין אחר לפי מאי דפרישית לעיל דמה שפרש"י בתחלה דיש לחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה היינו אליבא דאביי דניחא ליה האי ברייתא אליבא דנפשיה אי ליתא לדרבה א"כ מצ"ל דשיטת היש מפרשים לאו אליבא דרבה קאי אלא אליבא דאביי דאותיב עליה דרבה מהאי ברייתא ולא קש"ל ברייתא גופא מיניה וביה אמאי מחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה אפילו בלא מימרא דרבה ולכך כתב רש"י מעיקרא טעמא דמתקן והיינו אליבא דאביי גופא וע"ז כתב רש"י דיש מפרשים דאביי מפרש לברייתא גופא משום ה"ט דאב הטומאה בעי הערב שמש והו"ל טבילה שלא לצורך אבל רבה לית ליה האי סברא ומש"ה משני כהנים זריזין הם ולפ"ז נתיישבה ג"כ קושית מהרש"א ז"ל ונתיישב ג"כ הא דלא משנינן לעיל כהנים זריזין הם כיון דברייתא דלעיל נמי איירי בולד הטומאה לשיטת היש מפרשים ולמאי דפרי' א"ש דשיטת הי"מ לא קאי אליבא דרבה אלא אליבא דאביי כן נ"ל נכון ויתכן יותר לפי שיטת הירושלמי רפ"ב דתרומה דפליגי אמוראי נמי בשבת אי מפלגינן בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה הובא בתוספות ר"פ חומר בקודש בד"ה האונן ואין להאריך כאן גם לפמ"ש שם התוספות בשם רבינו אלחנן דבריי' דהכא מיירי בי"ט שחל בע"ש נתיישב' קושייתינו ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה כלי שנטמא כו' ולא נהירא ליה לרש"י כו' והר"י פי' דניחא לפי המסקנא כו' ואין נראה להר"ר יצחק דאטו פסיקא ליה כו' עכ"ל. ונראה דהר"י סובר דמסתמא כהנים אוכלין טהרותיהם בחולין על טהרת תרומה או טהרת קודש וא"כ לדידהו הו"ל טבילה שלא לצורך וכן נראה קצת מלשון התוס' פ' חומר בקדש:

בא"ד וי"ל דלפרש"י ניחא דבטבילה דרבנן כגון זו לא בעי הערב שמש כו' עכ"ל עיין בתוספות פרק חומר בקדש שהאריכו בזו הסברא וכתבו שם דמפרש"י בסוגיא דשפופרת שחתכו לחטאת משמע דלית ליה האי סברא אלא טבילה דרבנן נמי בעי הערב שמש אלא דכאן כתבו לשיטת רש"י בסברת היש מפרשים מיהו לרש"י גופא ולתוספות אפשר דלא איכפת לן כלל בטעמא דטבילה שלא לצורך וכדפרי' דאפילו הי"מ לא כתבו כן אלא לאביי לפי סברת קושייתו ודו"ק:

בגמ' רב יוסף אמר משום סחיטה. נראה דהא דנאדי רב יוסף וכולהו אמוראים מאוקימתא דרבה אע"ג דכ"ע אית להו דרבה לענין שופר ולולב ומגילה והזאה אלא דהכא לענין י"ט לא משמע להו האי טעמא לגזור י"ט אטו שבת כיון דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרו בה אטו שבת כדפרישית ולפי מ"ש נתיישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל למה הביא הך אוקימתא דרב יוסף דהא הלכה כרבה לגבי ר"י ותמה למה כתבה כלל כיון דדיני טבילת כלים טמאים לא נהוג בזמנינו ולמאי דפרישית א"ש דאגב אורחא אשמעינן דממימרא דר"י מוכח דסחיטת כלים דהו"ל מלבן אסורה בי"ט דקס"ד דשרי דהוי בכלל אוכל נפש כדאיתא בפרק אלו נדרים לענין נדרי עינוי נפש ורבי יוסי אמר התם דכביסתה קודמת לחיי אחרים קמ"ל דאסור ואייתי נמי הא דר' ביבי לאשמעינן דליתא לדרבה ולא לדרבא כיון דתניא כוותיה דרבי ביבי וממילא דמותר לטבול כלים חדשים ביום טוב דלא שייך בהו שמא ישהא כן נראה לי ועיין ביש"ש ודו"ק:

שם אי הכי אפילו אדם נמי. כבר כתבתי שהתוספות בשבת דף קי"א הקשו אמאי לא מוקי לה רבא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ותירצו דפשיטא ליה לתלמודא דמשום טבילה בזמנה לא שרינן תקוני מנא וכבר כתבתי בזה מה שיש לדקדק מסוגיא דפרק המפלת דלמאי דסברי ב"ש וב"ה טבילה בזמנה מצוה קאמרי התם דמטבילין צ"ה טבילות לב"ש ול"ה לב"ה וע"כ היינו אפילו בשבת אלא דיש לחלק כדפרישית. מיהו קשיא לי טובא על שיטת רוב הפוסקים שכתבו דנדה אינה טובלת בליל שבת אא"כ הגיע זמנה כדאיתא בי"ד סימן קצ"ו מטעם דעכשיו לא נהגו להקר בשבת ולפ"ז ע"כ הא דשרינן לה לטבול בהגיע זמנה היינו משום דחשיב כטבילה בזמנה אלמא דמשום טבילה בזמנה לא חיישינן לתקוני גברא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הכא א"ה אפי' אדם נמי ואמאי לא מוקי לה כמ"ד טבילה בזמנה מצוה. והנלע"ד דהנך פוסקים סברי דלא מתוקמי מתניתין משום טבילה בזמנה כדפרישית דא"כ ב"ש נמי מודו כדמוכח מסוגיא דהמפלת ולא משמע להו לחלק וכדפרישית נמי דפשטא דמתניתין איירי מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני שבת וב"ש נמי קאמרי מטבילין הכל מלפני השבת אלמא זמנה מע"ש ועלה קאי ב"ה וקאמרי אדם בשבת כנ"ל לסברת הפוסקים אבל התוספות דשבת לא נחתו להכי ומשו"ה תירצו בענין אחר וההיא דהמפלת לא קשיא להו כדפרישית אח"ז עיינתי בתוס' דשבת וראיתי שלא הקשה אמקשה דהכא אלא אאוקימתא דברייתא דיוה"כ וא"כ נראה מדבריהם ג"כ דמתני' דהכא ע"כ בטבילה שלא בזמנה איירי ומשו"ה לא קשיא להו אלא אאוקימתא דיוה"כ דאיכא לאוקמי בזמנה וע"ז תירצו שפיר דמשום טבילה בזמנה לא הוי שרינן תקוני גברא והא דשרו ב"ש בפרק המפלת בשבת היינו משום דנראה כמיקר ודו"ק. ואגב ראיתי להזכיר מ"ש מהרש"א ז"ל בסוגיא דשבת דכלים נמי טבילה בזמנה מצוה. ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דליתא. דדרשינן בספרי הובא ברש"י בחומש פרק שמיני על פסוק תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם ודרשינן מלמד שאם רצה להשהותן בטומאתן רשאי וא"כ משמע לכלים הטעונין טבילה שיכול להשהותן בטומאתן ואף שיש לחלק קצת בדוחק מ"מ אין הכרח לומר כן ולא אשתמיט בכולה תלמודא לומר דטבילה בזמנה מצוה בכלים כנ"ל:

מדלין בדלי פירש"י שנראה כמתקן ולא דק דהשתא טעמא שמא יעבירנו עד דמסיק רבא. לקוטי ר"ב משם תוספות שאנץ: [שוב ראיתי שכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות הביא דבריהם והאריך בזה עש"ב]:

ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ממקומו עד המקוה: ומי גזרינן. ומי אחמור רבנן כולי האי בהך תקנתא דטבילת כלים למגזר התירא אטו אסורא וגזרה לגזירה: ותסברא. דהא קושיא הוא: מזהר זהיר בהו. שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתן מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: מדלין. מים: בדלי טמא והוא טהור. מאליו והא לא דמי למטביל כלי ע''ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הלכך מוכחא מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך: נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה. בלא שאיבת מים: מתוך שלא הותרה לו. טבילה זו אלא ע''י דליו בשאיבתו שאין כן דרך שאר טבילות: זכור הוא. שהטבילה אסורה בי''ט: כלי שנטמא מערב י''ט. ובאב הטומאה כדלקמן: אין מטבילין אותו בי''ט. הואיל והיה לו להטבילן מבעוד יום: בי''ט מטבילין אותו בי''ט. וישתמש בו היום חולין שאין צריכין הערב שמש: דלא שכיחא. שהרי הכל מטהרין ברגל וכל שכן שזהירין מלהטמא: כלי שנטמא באב הטומאה. מערב י''ט כדלעיל: אין מטבילין אותו בי''ט. דכיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן: בולד הטומאה. אין כאן תקון דמדאורייתא טהור מעליא הוא שאין כלי טמא אלא באב הטומאה כדתניא (בהכל שוחטין (דף כה.) אוכל ומשקה מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס משום דהוה ליה ולד הטומאה שמה שבתוכו אין מיטמא מחמת השרץ אלא מחמת אויר כלי יש מפרשים כלי שנטמא באב הטומאה אפילו נטמא בי''ט אין מטבילין אותו בי''ט וטעמא משום דבעי הערב שמש דטומאה דאורייתא צריכה הערב שמש הלכך הואיל ואינו ראוי היום לתשמיש לא יטבילנו וקשי' לי הרי ראוי להשתמש בו חולין שאין הערב שמש אלא לתרומה וקדשים כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בקדשים (נגעים פרק יד מ''ג): ולד הטומאה היכי משכחת לה. מי הוא הצריך להטבילו אינו אלא כהן דהא ולד הטומאה ראשון וכלי שנטמא בו שני ומותר לחולין שאין שני עושה שלישי בחולין וא''צ להטבילו אלא לתרומה: זריזין הן. ולא אתו למשרי דאב הטומאה אי נמי זריזין מלבא טומאה לכליהן והויא מלתא דלא שכיחא: שאין לה בגדים. טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה והיום י''ט ואינה יכולה להטביל את אלו שעליה: מערמת וטובלת. כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה אף לכלים ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת דלטבילת עצמה נכנסה ואדם מותר לטבול כב''ה דנראה כמיקר כדלקמן: רב יוסף אמר. טעמא דמתני' דטבילת כלים בשבת וי''ט אסירא משום סחיטת בגדים שאף הן בכלל כלים: שמא ישהא. אי שרית ליה לאטבולינהו ביו''ט משהי להו עד י''ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה: רבא אמר. טעמא דמתני' מפני שנראה כמתקן כלי ודמיא לתקנת מלאכה וגזור עלה מדרבנן: תינח מים יפין. שדרך לרחוץ בהן:

שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. תימה אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים וי''ל שיש היכרא בפתח ובגפופי החצר.: גזרה י''ט אטו שבת. ולא הוי גזרה לגזרה די''ט ושבת אחת היא: נגזור השקה אטו הטבלה. וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים להשיקן וי''ל דגבי הטבלת כלי צריך למגזר שמא יעבירנו לפי שלהוט להטבילו אבל בהשקת מים אין להוט כל כך להשיקן דאפשר במים אחרים וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור שמא יעבירנו לפי שאינו להוט כל כך להטבילו כיון דליכא אלא טומאה דרבנן: מדלין בדלי טמא והוא טהור. מאליו תימה דבמתניתין אמר אין מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו וי''ל דהתם מיירי שהוא מלא מים ויש בו הוכחה דלאטבולי קבעי ואסור להטביל כלי דמחזי כמתקן אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא וא''כ הרואה יהא סבור דלשאוב הוא צריך: כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בולד הטומאה מטבילין אותו וכו'. פירש רש''י דמיירי שנטמא מערב י''ט דאי בי''ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותו והא דאמרינן לעיל מערב י''ט אין מטבילין אותו בי''ט מיירי שנטמא באב הטומאה וטעמא דאב הטומאה אין מטבילין אותו משום דטומאה דאורייתא היא דנראה כמתקן אבל בטומאה שנטמא במשקין אינו טמא כי אם מדרבנן ולא מחזי כמתקן ועוד פירש פירוש אחר דמיירי שנטמא בי''ט עצמו ובאב הטומאה ומ''מ אין מטבילין אותו בי''ט הואיל וצריך הערב שמש ואין מטבילין לצורך חול אבל בולד הטומאה אינו צריך הערב שמש ומטבילין אותו בי''ט והא דאמרינן נטמא ביום טוב מטבילין אותו בי''ט מיירי שנטמא בולד הטומאה ולא נהירא ליה לרש''י דאכתי מ''מ הרי ראוי להשתמש בו חולין שאינו צריך הערב שמש אלא תרומה והר''י פי' דניחא לפי המסקנא דאיירי בתרומה דשם צריך הערב שמש ואינו נראה להר''ר יצחק דאטו פסיקא ליה דכהנים לית להו חולין ומיהו קשה היאך הוא מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה דאם רוצה להשתמש בחולין ובמעשר א''צ טבילה ואי משום תרומה הא בעי הערב שמש וא''כ לצורך חול הוא מטביל ויש לומר דלפירוש אחר שפירש רש''י ניחא דבטבילה דרבנן כמו זו לא בעיא הערב שמש. כדתנן במסכת פרה (פי''א משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי חכמים לאחר ביאתו מותר בכולן: היכי משכחת לה בכהנים. וא''ת בישראל נמי משכחת לה דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה וי''ל דמיירי בכלי שאינו ראוי להשתמש בתוכו מים כגון כלי מנוקב: מערמת וטובלת בבגדיה. תימה היינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס ומלבן דאמרי' שרייתו זו היא כבוסו וי''ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי ותדע דהאיך אנו מנגבים ידינו במפה בשבת הא הוי שרייה ואסור מפני שהוא מכבס ומלבן אלא כיון דהוי דרך טינוף שרי הכא נמי נימא הכי: גזרה שמא ישהא. פי' עד י''ט שהוא פנוי ויבא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל אדם אין משהא עצמו מלטבול ועוד לא שייך למיחש לידי תקלה כל כך:

דף יח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד