ביצה כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ואם זרק בדיעבד את הדם בשבת - הורצה הקרבן, על מנת כדי שיוכל להקטיר את האימורין לערב.

ומוכיחה הגמרא: רק אם זרק את הדם בדיעבד, שלא בא להמלך אם לעשות זאת, אין, יכול הוא להקטיר אימוריו לערב וירצה הקרבן.

אבל לכתחלה - לא יזרוק את הדם בשבת, היות ואין יכול לאכול את הבשר בשבת, ואין זריקת הדם צורך השבת. אלא, יפסל הקרבן כיון שלא נזרק דמו ביום.

בשלמא לרבא - ניחא.

אלא לרבה בר רב הונא - קשיא!

ומסקינן: קשיא.

ואיבעית אימא: שאני "שבות שבת" [הגזירה מדרבנן, הנקראת "שבות", שלא לזרוק דם בשבת שלא לצורך השבת] שיש להחמיר בה יותר מ"שבות יום טוב".

בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא: בהמה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - מהו לשחטה ביום טוב?

אמר ליה: מותר. אמר ליה: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, שאסור לשוחטן היות וחלק מהם מוקטר לגבוה, ואינו צורך יום טוב?

אמר ליה: הנה עורבא פרח, עורב הפורח למעלה! והתכוון בכך להסיטו לענין אחר ולא לענות לו על שאלתו.

כי נפק, כאשר יצא משם רב אויא, אמר ליה שאל את רב הונא רבה, בריה, בנו של רב הונא: האם לאו היינו רב אויא סבא, דמשתבח ליה מר בגויה ששיבחת אודותיו ד"גברא רבה" הוא!? ואם כן, למה דחיתו בצורה שכזאת, והלך מכאן בכלימה!?

אמר ליה רב הונא: ומה אעביד ליה, ומה אעשה לו? הרי אני היום, לאחר שדרשתי לרבים ביום טוב, תשוש, וקורא אני על עצמי את הפסוק [שיר השירים ב] "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים", וזקוק אני לסעוד כדי להתחזק, ורב אויא בעא מינאי מלתא דבעיא טעמא, שצריך להרהר ולעיין בה, ולא יכלתי לעשות זאת לפני שאסעוד.

וממשיכה הגמרא, להסביר את החילוק בין נדרים ונדבות לבהמה ששותפים בה ישראל ונכרי.

וטעמא מאי לחלק ביניהם?

בהמה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - מותר לשחטה ביום טוב, היות דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ונמצא שהשחיטה היא לצורך אכילת ישראל.

אבל נדרים ונדבות - אסור לשחטן ביום טוב, לפי שאין השחיטה צורך אכילת ישראל.

הואיל ואין הבשר של החזה והשוק שנאכל על ידי הכהנים, וכן יתר הבשר הנאכל על ידי הבעלים, דכהנים כי קא זכו וגם הישראל שזכו בחלק הבשר המגיע להם, כולם - משלחן גבוה קא זכו. ונמצא שהשחיטה היא צורך גבוה!

אמר רב חסדא: בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל - מותר לשחטה ביום טוב, היות דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה.

עיסה, חציה של נכרי וחציה של ישראל - אסור לאפותה ביום טוב, דהא אפשר ליה למפלגה לחלקה לעיסה בלישה.

מתיב רב חנא בר חנילאי מהמשנה במסכת חלה [א ח]:

עיסת כלבים, שהיא סוג עיסה שאינה משובחת כעיסת לחם רגיל, שנוהגים להכין אותה לכלבים, הרי בזמן שהרועין אוכלין ממנה - היא חייבת בחלה, לפי שאז היא נקראת "לחם", ומערבין בה עירובי חצירות, ומשתתפין בה שיתופי מבואות, ומברכין עליה ברכת המזון, ומזמנין עליה בשלשה, ונאפת ביום טוב, ואדם יוצא בה ידי חובתו אם יאפה אותה למצה בפסח.

ואמאי אופים את עיסת הכלבים ביום טוב? והא אפשר ליה למפלגה לחלק הכלבים בלישה, ולא יאפו את כולה.

ומשנינן: שאני עיסת כלבים, שאין זה בהכרח שיתנו חלק ממנה לכלבים, אלא יתכן שכולה תאכל על ידי אדם, הואיל ואפשר לפייסן לכלבים בנבלה במקום הלחם שנאפה.

ומי אית ליה לרב חסדא סברת "הואיל"? והא אתמר: האופה מיום טוב לחול -

רב חסדא אמר: לוקה.

רבה אמר: אינו לוקה.

רב חסדא אמר שלוקה כי לא אמרינן "הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה - השתא נמי חזי ליה".

רבה אמר: אינו לוקה כי אמרינן "הואיל".

אלא, לא תימא הואיל ואפשר לפייסם לכלבים בנבילה אלא מדובר בכגון דאית ליה נבלה, דודאי אפשר לפייסן בנבלה.

בעו מניה מרב הונא: הני בני באגא, ישראל הדרים בכפרים, דרמו עלייהו קמחא דבני חילא שהמלך הטיל עליהם לאפות את הלחם לחייליו - מהו לאפותה ביום טוב?

אמר להו: חזינא, אי יהבי ליה רפתא מהלחם לינוקא, ולא קפדי על כך - הרי מעתה כל חדא וחדא מהלחמים חזיא לינוקא, ושרי.

ואי לאו - אסור.

והתניא: מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש. בשחרית מצאו רבי יהודה בן בבא.

אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש?

אמר לו: בלשת גדודי נכרים באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר על עסקי ממון, ושחטנו להם עגל והאכלנום, ופטרנום לשלום.

אמר לו: תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם!? שהרי אמרה תורה "לכם" ולא לנכרים.

ואמאי? הא חזי גם לישראל למיכל מיניה!

אמר רב יוסף: עגל טרפה הואי.

והא חזי לכלבים!

ומשנינן: תנאי היא שנחלקו בדבר. דתניא: "אך אשר יאכל לכל נפש - הוא לבדו יעשה לכם".

ממשמע שנאמר "לכל נפש" שומע אני אפילו עבור נפש בהמה במשמע, וכענין שנאמר "ומכה נפש בהמה ישלמנה"?

הורצה, וזאת על מנת (כלומר, וצריך) להקטיר אימורין לערב ולא ביום. ולענייננו, מלשון הברייתא אנו למדים שאם אי אפשר לאכול את הבשר בו ביום נאמר על כך הלשון אם זרק, כלומר: דיעבד — אין [כן] מותר, אולם לכתחלה — לא יזרוק! בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר], אלא לשיטת רבה בר רב הונא קשיא [קשה]! ומעירים: אכן קשיא [קשה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: שאני [שונה] שבות שבת משבות יום טוב, שבשבת החמירו חכמים בדבריהם יותר מכפי שהחמירו ביום טוב.

א בעא מניה [שאל אותו] רב אויא סבא [הזקן] מרב הונא שאלה זו: בהמה של שותפים, חציה של גוי וחציה של ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה [לו]: מותר. אמר ליה [לו]: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, שהרי קרבנות נדרים ונדבות אף הם נחשבים כבהמת השותפים, שהרי חלק מן הבהמה עולה למזבח ואת החלק האחר אוכלים הבעלים והכהנים, ומדוע לא נאמר שאף הם יהיו מותרים בשחיטה ביום טוב? לא ענה לו רב הונא על שאלתו, אלא אמר ליה [לו]: עורבא פרח [ראה עורב פורח, עף בשמים]! שרצה להסיח דעתו מן הדבר, ולא ענה לשאלה.

כי נפק [כאשר יצא] רב אויא אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא לאביו: לאו היינו [וכי אין זה] רב אויא סבא [הזקן] דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה [שמשתבח בו אדוני שאדם גדול] הוא? ואם כן מדוע התנהגת בו כך, ולא ענית על שאלתו? אמר ליה [לו]: ומה אעביד ליה [אעשה לו], אני היום במצב שאפשר לומר עליו כלשון הכתוב: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב, ה), כלומר: עייף אני ונרגש מפני טורח הרבים שהיה עלי, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא [ושאל אותי דבר שצריך טעם] ועיון מדוקדק בו, ולכן לא יכולתי לענות מיד.

ושואלים: וטעמא מאי [והטעם, אכן מהו]? ומסבירים את ההבדל: בהמה שחציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, והטעם הוא משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואם רוצה ישראל לאכול אפילו מעט — בהכרח עליו לשחוט בהמה שלימה אף כי אינו משתמש בכולה, ולכן אין הדבר מעכב אם חלקה האחר שייך לגוי. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן ביום טוב משום שכאן אין כלל שותפות בבהמת הקרבן, כיון שהכהנים כי קא זכו [כאשר הם זוכים] בחלק מבשר הקרבן, וכן ישראל האוכלים מן הקרבן — משלחן גבוה, של הקדוש ברוך הוא, קא זכו [הם זוכים]. כלומר, הקרבן בעצם שייך כולו לה', ואנשים האוכלים ממנו הם כסמוכים על שולחנו, והרי אמרנו שלצורך גבוה אין שוחטים.

בהמשך לאותו דיון אמר רב חסדא: בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל — מותר לשחטה ביום טוב, והטעם: שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אולם עיסה של בצק שחציה של גוי וחציה של ישראל — אסור לאפותה ביום טוב — דהא [שהרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] בלישה, והחלק האחד, של ישראל — יאפה, וחלקה השני השייך לגוי לא יאפה.

מתיב [מקשה על כך] רב חנא בר חנילאי ממה ששנינו: עיסת כלבים עיסה שבוללים בקמח עוד חומרים שונים ונותנים אותה לכלבים בזמן שטיבה כזה שאף הרועין אוכלין ממנה — הרי היא נחשבת כלחם לכל דבר וחייבת בהפרשת חלה ממנה ומערבין בה עירובי תחומין וחצירות, ומשתתפין בה לצורך שיתוף מבואות, ומברכין עליה ברכה ראשונה ואחרונה, ומזמנין עליה לברכת המזון אם אכלו אותה שלושה אנשים כאחד, ואף היא נאפת ביום טוב כשאר מאכל אדם, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם לא החמיצה.

ולגבי היתר אפייתה; ואמאי [ומדוע] נאפת היא ביום טוב? והא [והרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] את העיסה הזאת בשעת לישה, וחלק האדם יאפה וחלק הכלבים לא יאפה! ומשיבים: שאני [שונה] עיסת כלבים, הואיל ואפשר לפייסן בנבלה, כלומר, הלא יתכן שתמות אחת הבהמות ואז יתנו את הנבילה לכלבים, ותמצא עיסה זו כולה למאכל אדם.

על התירוץ הזה תוהים: מי אית ליה [האם יש לו, מקבל] רב חסדא את הנימוק הזה של "הואיל"? לומר, שכיון שהואיל ויש אפשרות שישתנה המצב אין לקבוע הלכה לפי מצב הדברים עכשיו? והא אתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה הדין אם אופה אדם במזיד מיום טוב לחול. רב חסדא אמר: לוקה על חילול יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.

וטעמם, רב חסדא אמר: לוקה, כי לשיטתו לא אמרינן [אין אנו אומרים] הואיל ומקלעי ליה [ואם מזדמנים לו] אורחים ויצטרך לפת מרובה, חזי ליה [יהיה ראוי לו] אף ליום טוב עצמו, על כן השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, גם כשאין אורחים ראוי לו], ואם כן בשעת מעשה אין זה נחשב כעבירה גמורה, ואי אפשר להתרות ולהלקות עליה. ואילו רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן [אומרים אנו] "הואיל". וכיון שרב חסדא איננו מקבל את הנימוק של "הואיל", כיצד אפשר להשתמש בו כתירוץ לקושיה שעליו?

אלא יש לבטל את הדברים שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] שהיה כאן ענין של "הואיל ואפשר", אלא פה מדובר כגון דאית ליה [שיש לו] נבלה מוכנה, שודאי אפשר לפייסן בנבלה. ולכן כאשר אופים הרועים את העיסה ישנה סבירות גבוהה לכך שתיאכל כולה על ידי הרועים עצמם.

ב בעו מניה [שאלו אותו] את רב הונא שאלה זו: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא [אותם יהודים בני הכפרים שהטילו עליהם מן המלכות חובה לספק קמח ולחם לאנשי הצבא שבאזור] מהו לאפותה ביום טוב? אמר להו [להם] רב הונא לשואלים: חזינא [רואים אנו] אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי [אם נותנים האנשים מאותה מכסה שהוקצבה לחיילים פת לתינוק ואין החיילים מקפידים על כך], אם כן כל חדא וחדא חזיא לינוקא [כל אחת ואחת מן הככרות, נמצא שהיא ראויה לתינוק] מישראל, ולכן שרי [מותר] לאפותה. ואי לאו [ואם לא] שאינם מניחים לאחר לאכול מפת זו — אסור לאפות ביום טוב עבור גויים.

על ההיתר הזה של רב הונא מקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה בשמעון התימני (מהמקום תמנת) שלא בא אמש (בלילה) של יום טוב לבית המדרש, בשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת (קבוצת חיילים שבאו לעשות חיפוש) באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל כדי לפייסם והאכלנום בו ופטרנום לשלום.

אמר לו ר' יהודה בן בבא: תמה אני אם לא יצא שכרכם שהרווחתם שלא לקחו אנשי החייל מרכושכם בהפסדכם של חילול יום טוב. שהרי אמרה התורה: "את אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), ומשמע "לכם" — ולא לגויים. ואמאי [ומדוע] אמר כך ר' יהודה בן בבא? הא חזי למיכל מיניה [הרי ראוי עגל זה לאכול ממנו] משהו גם לישראל. והמסקנה איפוא שגם אם ישראל יכולים לאכול ממנו, כיון שעושה עבור גויים, הרי זה אסור!

אמר רב יוסף: באותו מקרה עגל טרפה הואי [היה] זה, שלא היה ראוי כלל לישראל. ומקשים: והא חזי [והרי ראוי] הוא להאכילו לכלבים ויכול אתה לומר ששחטו עבור כלבי ישראל!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור הכלבים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ממשמע שנאמר "לכל נפש" שומע (לומד) אני כי אפילו נפש בהמה במשמע, וכענין שנאמר: "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח), משמע שנפש בהמה אף היא קרוייה נפש, על כן תלמוד לומר ההדגשה בכתוב "לכם"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the offering is accepted on condition that he burn the sacrificial parts that are brought upon the altar in the evening and not during the day. The wording of the baraita indicates that if the meat may not be eaten on that day, then only if he already sprinkled the blood, i.e., after the fact, yes, it is permitted; however, he may not sprinkle it ab initio. Granted, according to the opinion of Rava it works out well, but according to the opinion of Rabba bar Rav Huna, it is difficult. The Gemara comments: Indeed, it is difficult. And if you wish, say instead: A rabbinic decree concerning Shabbat is different from a rabbinic decree concerning a Festival, as the Sages were more stringent with regard to Shabbat than with regard to Festivals.

§ Rav Avya the Elder raised the following dilemma before Rav Huna: If an animal is owned in partnership, half of it belonging to a gentile and half of it to a Jew, what is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Rav Huna said to him: It is permitted. Rav Avya said to him: And what is the difference between this case and that of vow-offerings and gift-offerings? Vow-offerings and gift-offerings are similar to jointly owned animals, as part of the animal is sacrificed upon the altar while the other part is eaten by the owner and the priest. Why, then, is it not similarly permitted to slaughter them on a Festival? Seeking to distract Rav Avya so that he need not answer his question, Rav Huna said to him: Look, a raven flies in the sky.

When Rav Avya left, Rabba, son of Rav Huna, said to his father: Was this not Rav Avya the Elder, whom Master would recommend to us, saying that he is a great man? If so, why did you treat him in that manner and evade his question? Rav Huna said to him: What should I have done for him? Today I am in a state best described by the verse: “Let me lean against the stout trunks; let me couch among the apple trees” (Song of Songs 2:5), meaning I am worn out and exhausted from all the communal responsibility that has fallen upon me, and he asked me about something that requires reasoning and careful examination, and therefore I could not provide an immediate answer.

The Gemara asks: And what, then, is the reason? The Gemara explains the difference between a jointly owned animal and a vow-offering or gift-offering: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival, as it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. If a Jew wishes to eat even a small portion of meat, he has no alternative but to slaughter an entire animal, even though he will not use all of it. Therefore, it does not matter if part of the animal belongs to a gentile. However, it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival, because in this case there is no real joint ownership of the animal, as the priests, when they receive their portions of the meat of the offering, and similarly, when Israelites partake of the offering, they receive their portions from the table of the Most High. In other words, the entire offering belongs to God, and those who partake of it are considered guests at His table; and as stated above, one may not slaughter an animal on a Festival for the sake of God.

In continuation of the previous discussion, Rav Ḥisda said: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival because it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. However, with regard to dough, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, it is prohibited to bake it on a Festival, as it is possible for him to divide it in half during the kneading and bake only the part that belongs to the Jew.

Rav Ḥana bar Ḥanilai raised an objection from the following mishna: Dough for bread that is meant for dogs, when it is of such quality that even shepherds eat of it, is considered like regular bread. Accordingly, one is obligated to separate ḥalla from such dough, and one may use it to establish an eiruv, i.e., a joining of courtyards and a joining of Shabbat boundaries, and to establish a merging of alleyways, and one recites a blessing before and after eating it, and one invites those with whom he ate to recite Grace after Meals after eating it, and it may be baked on a Festival, like all foods fit for human consumption, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it if it has not leavened.

With regard to the allowance to bake this dough, the Gemara asks: And why may it be baked on a Festival? Isn’t it possible to divide it during the kneading, so that he bakes only the portion to be eaten by people and leaves aside the part given to dogs? The Gemara answers: Dough for bread meant for dogs is different, since it is possible to appease them with a carcass. It is possible that one of his animals will die, and he will feed the carcass to the dogs, in which case all of the dough will be eaten by people.

The Gemara challenges this explanation: Does Rav Ḥisda accept the principle of since, i.e., that since it is possible that the situation may change, the halakha is not determined based on the current circumstances? But wasn’t it stated that the amora’im disagreed about the halakha governing one who intentionally bakes on a Festival day for a weekday? Rav Ḥisda said: He is flogged for desecrating the Festival. Rabba said: He is not flogged.

The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because he holds that we do not say that since, if guests happen to visit him, whatever he bakes will be fit for him on the Festival itself, now too, although guests have not yet arrived, it is considered fit for him. According to that logic, baking would not be considered a full-fledged transgression, and one cannot be forewarned about it and does not receive lashes. Rabba, however, said: He is not flogged, as he holds that we do say the principle of: Since. As Rav Ḥisda himself does not accept the principle of since, how can it be used to resolve a difficulty raised against him?

Rather, the Gemara retracts its previous answer: Do not say that dough for dogs is different, since it is possible that one of his animals will die and he will appease the dogs with the carcass. Rather, the reference here is to a case where he has a carcass ready, so that it is certainly possible to appease them with the carcass. Consequently, when the shepherds bake the dough, it is highly likely that they will consume it all themselves.

§ They raised a dilemma before Rav Huna: With regard to the Jewish residents of a village [baga] upon whom the authorities imposed the obligation to supply flour and bread to the gentile military troops serving in the area, what is the halakha with regard to baking it on a Festival? Rav Huna said to them: We examine the matter: If those villagers can give bread from the soldiers’ quota to a child and the soldiers are not particular about it, then each and every one of the loaves is fit for a Jewish child, and therefore it is permitted to bake them. But if the soldiers do not allow anyone else to partake of their bread, it is prohibited to bake the loaves for them on a Festival.

The Gemara challenges Rav Huna’s lenient ruling: But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving Shimon the Timnite, who did not come on the night of the Festival to the study hall. In the morning, Rabbi Yehuda ben Bava found him and said to him: Why did you not come last night to the study hall? He said to him: A military unit on a search mission [balleshet] came to our city and wanted to pillage the entire city. We slaughtered a calf in order to placate them, and we fed them with it and had them depart in peace.

Rav Yehuda ben Bava said to him: I wonder if your gain, that which you saved by preventing the soldiers from taking your possessions, was not outweighed by your loss, the punishment for your desecration of the Festival. As the Torah states: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that food may be prepared for you, but not for gentiles. The Gemara asks: But why did Rabbi Yehuda ben Bava say this? Wasn’t some portion of the calf fit to be eaten by them? The conclusion seems to be that even if a Jew may eat from an animal, it may not be slaughtered on a Festival for the sake of a gentile.

Rav Yosef said: In that case it was a calf with a condition that would cause it to die within twelve months [tereifa], which may not be eaten by Jews. The Gemara challenges: But wasn’t it still fit to be eaten by dogs, and it could be argued that it was slaughtered for the sake of dogs belonging to Jews?

The Gemara answers: The question of whether or not one may perform prohibited labor on a Festival for the sake of dogs is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: It is written: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you.” By inference, from that which is stated: “Every soul,” I might derive that even the soul of an animal is included, similar to that which is stated: “And he that kills the soul of an animal shall pay it” (Leviticus 24:18), indicating that the life force of an animal is also called a soul. Therefore, the verse states and emphasizes: “For you,”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עורבא פרח לשון גנאי ופחיתות היא כלומר דעת זו דעת נערים ששוחקין בעורבין.

היום סמכוני באשישות כלומר היום סמכו אותי בישיבה. ואסיקנא לדברי רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה ולא דמיא לנדרים ונדבות דהני משלחן גבוה זכו.

אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט מ"ט אפשר דפלגו לה בליש' ומותבינן עליה מהא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבין בחלה ומערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה ונאפת ביו"ט ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואמאי נאפת אותה עיסה חלק הכלבים ביו"ט הא אפשר לחלק העיסה וליטול מנת הרועים ולהניח מנת הכלבים ופריק רב חסדא שאני כלבים הואיל אם נזדמנה לו נבילה אפשר להאכילם ונמצאת כל העיסה לרועים בלבד ואקשינן ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופרקינן לא שריא הדא מתניתין אלא בדאית ליה נבילה מוטלת דוודאי מפייס להו לכלבים בה שנמצאת העיסה כולה לרועים:

בעו מיניה מרב אי שדו בני החיילות של נכרים קמח על היהודים לאפות אותו ביו"ט להם מותר או אסור ואמר להם אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות של יהודים לא קפדי עליהן הני בני חיילא כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי אבל אי קפדי נמצאו כי לנכרים עושין ואסור ומותבינן עליה מהא דתניא שאמר שמעון התימני לר' יהודה בן בבא בולשת באה לעירנו לילי יו"ט ובקשו לחטוף את כל העיר ושחטנו להן עגל והאכלנום וא"ל ר' יהודה בן בבא והרי אמר' התורה לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים מכלל שלא עשו כהלכה אמאי והא עגל זה ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה והנכרים אין ממחין ולא קפדי כי של ישראל היה ופריק רב יוסף עגל טריפה הואי דלא חזי לישראל כלל:

אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. קשיא לי ומנא ליה דרב הונא אסר נדרים ונדבות, דלמא כמאן דאמר קרבין ביום טוב סבירא ליה וקיימא לן נמי כוותיה. ויש לומר דרב אויא אליבא דמאן דאמר אין קרבין קא בעי ליה ולא היה התלמוד צריך לפרש דאיבעיא אדעבר והקריב דסמוך לה קא סמיך ודבר הלמד מענינו הוא, ואי נמי משום דאהדר ליה מותר סתם ולא אמר ליה למאן דאמר נדרים ונדבות שרי משמע ליה דלכולי עלמא קאמר ליה דשרי.

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל וכו'. הוא הדין דהוה מצי למפרך ואפילו לרבה דאית ליה הואיל לכתחלה מי שרי, אלא דכיון דאקשי מדרב חסדא לרב חסדא לא חש לקושיא אחריתי.

אלא אימא כגון דאית ליה נבלה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה. ואיכא למידק דמכל מקום לצורך כלבים ואדעתא דכלבים הוא אופה, ויש לומר דהתירו כאן כמו שהתירו במסוכנת באפשר לו לאכול כזית מבית שחיטתה (לקמן ביצה כה, א).

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור. פירש רש"י ז"ל דהאי דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקשה קצת דאם כן הוה ליה למימר ופליגא דרב חסדא כדאמרינן לקמן ופליגא דרבי יהושע בן לוי, ובתוס' פירשו דלא פליגי דהא דרב הונא לא אפשר למפלגה בלישה דהא אי שקיל איהו חדא ריפתא לינוקא ולא אפי שארא ודאי קפדי בה. וקשיא לי דאם כן מנא לן דפליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי ביום טוב, דלמא שאני ר' יהושע בן לוי דאפשר ליה למיפלג דאיבעי שקיל מקצת ושביק להו שארא ואי נמי אכל כולה סעודתה דדידיה הוא, ויש לומר דכיון שזימנן כדלא איפשר למיפלגא לה [דמי].

עגל של צדקה (היא) [הוא]. ואפילו הכי שרי להציל ממונו בו דהכל עניים אצלו לדבר זה כיון שלא היה להן אחר, ולדידהו מיהו אסור באכילה דלגבי אכילה אינן עניים אצלו. ולדידי קשיא לי דאפילו דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר היה לכל אף על גב דבא לידי גבאי כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו, א) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכין כלומר הא אית להו ללוותו ולשלם וחזי לכלהו בין לעניים בין לעשירים ולמה יפדו עצמן במה (שנתן) [שניתן] לעניים, אלא דמילתא [גופיה] אקשי ואפילו לטעמי' הא חזי לעניים וכי אוקמי' בעגל טריפה איפרקה כולה מילתא ואי משום (דהוי) [דחזי] לכלבים תנאי היא, כך נראה לי.

לעולם יהא אדם נזהר שלא להכביד במשא ומתן תלמיד חכם שהוא רואהו חלוש אם מצד חולי אם מצד שטרח אותו היום בישיבה או בדרשא ואם עשה כן והחכם משיבו דרך הדיטות כאדם המראה עצמו שאינו רוצה להשיב ומשיאו לדבר אחר אין למוסר עליו תרעומת כלל ואפילו היה הלה אדם גדול מעשה באדם אחד ששאל לגדול הימנו באיסור והיתר והשיבו שמותר והיה מטריחו עוד להקשות לו על תשובתו ואמר לו עורבא פרח עד שהלך לו ושאלוהו קצת חכמים היאך ביישו מתוך דבריו אחר שאדם גדול היה ואמר להם אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מילתא דבעיא טעמא:

בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט שהרי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי שחיט אדעתא דישראל קא שחיט כלומר שעקר השחיטה לשם ישראל היא ואינו דומה לנדרים ונדבות שאע"פ שהבשר נאכל לבעלים וחזה ושוק לכהנים אין קרבין ביו"ט שנדרים ונדבות עקר שחיטתן לגבוה ומה שנאכל מהם אגב גררא דגבוה הוא:

עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט שהרי אפשר לו לחלוק בעיסה ונמצא טורח בשל גוי בלישה ועריכה ובאפייה ורדייה ויראה לי שאפילו היה מכוין בזה כדי למלאת בחלק הגוי את התנור ותהא פת שלו יפה יותר אסור שלא אמרו להתיר כן אלא לצורך ישראל ויש מערערין עלי בזו ואין דבריהם נראין שהרי אין הדבר מצוי למלאת את התנור שלו בשל אחרים והרי היא כהערמה וכבר אמרו בירושלמי על מה שאמרו שממלאה אשה את התנור פת וכו' ובלבד שלא יערים מ"מ אם עשה כן אינו לוקה מטעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ ששמועה זו רב חסדא אמרה ורב חסדא אין לו טעם הואיל שהרי הוא אומר באופה מיום טוב [לחול] שלוקה מ"מ הלכה כמותו לענין האיסור ולא לענין המלקות כמו שיתבאר בסמוך:

עיסת הכלבים ר"ל שנערכה ונילושה לצורך הכלבים והיא מחמשת המינין בזמן שהרועים אוכלין ממנה והרי הדעת מתרחבת להיותה נעשית אף לרועים אגב הכלבים חייבת בחלה ומערבין בה עירובי חצרות ומשתפין בה שתופי מבואות ומברכין עליה המוציא ומזמנין עליה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ונאפית ביו"ט לדברי הכל מצד חלק הרועים אין הרועים אוכלין ממנה ולא נעשית כלל לצרכם אע"פ שמ"מ היא ראויה לאכילתם פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שאינה משומרת לשום מצה ושאר הדברים יראה שאף אין הרועים אוכלין ממנה מערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה אבל אפייתה ביו"ט בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה הואיל ולצורך כלבים לבד היא נעשית היא מחלוקת גדולה בין המפרשים כמו שיתבאר למטה:

מי שעבר ואפה מיו"ט לחול או מיו"ט לחברו אינו לוקה שהרי אם באו לו אורחים הכנתו ראויה להם לצורך היום ויש פוסקים שלוקה כרב חסדא ומפרשים אותה בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה שאם בזמן הזה היאך מלקין על הספק ושמא היום חול וי"מ אותה במלקות מדרבנן וביו"ט שני מיהא קשה לפרש שהרי אמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות אבל לא מלקין אלא שמ"מ אפשר לפרשה בזמן הזה שיו"ט ראשון קדש והשני אינו אלא מנהג ואופה ממנה למחרתו או לשלישי לו שהוא חול מ"מ עקר הדברים לפסוק כרבה שאינו לוקה ומטעם הואיל שהרי בפרק אלו עוברין מ"ו ב' תלו מחלקת זה במחלקת הפרשת חלה בטומאה בפסח שנחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע שסובר ר' אליעזר הואיל ונפסקה הלכה כמותו בהדיא כמו שיתבאר שם ושמא תאמר א"כ האופה לצורך גוים היאך לוקה ממה שאמרו לכם ולא לגוים אפשר שלא נאמרה אלא לאסור לכתחלה הא ללקות לא ומ"מ אם בשל להם דברים האסורים אתה יכול לפרשה למלקות וכן מה שאמרו אין מזמנין את הגוי ביו"ט אתה מפרשה לענין איסור ולא למלקות שהרי הטעם מגזרה שמא ירבה ואפילו הרבה אין כאן מלקות ואין לפרש בה שמא ירבה בדברים האסורים שאין לשון תוספת נאמר אלא במין הראשון ומעתה לא נאמר אלא לאיסור ולא עוד אלא שאם הערים אוסרין לו שלא לאכול שהרי אף מיו"ט לשבת בלא עירוב אמרו כן כמו שהתבאר ויש שפירשוה אף למלקות ומצד שמ"מ עכשו הוא עושה מלאכה לצורך הגוי ומוציא עצמו מן הכלל כמו שביארנו בשלישי של פסחים ולדעת זה ר"ל במה שפסקנו כרבה יתבאר בפסחים שאם יש לו בהמה מסוכנת וכבר אכל שוחט כל זמן שיהא שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שיאכל ואע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי הואיל ואי בעי למיכל וכו' אלא לדידך וכו' והשיב משום הפסד ממונו גומר הוא לאכול כזית אלמא לרבה אע"פ שאינו גומר לאכול שוחט ושמא תאמר והרי טעם הואיל אינו אלא בדיעבד יראה שמתוך פסידתו התירו לכתחלה ואם גומר בדעתו לכזית אף בבריאה כן אע"פ שאינו אוכל הואיל ובשעת שחיטה דעתו לאכול ואין צריך לומר אם אוכל ממנו הא כל שמתקן מיו"ט לחול בלא שום גמר אכילה אע"פ שאינו לוקה מ"מ איסור גדול יש בדבר וראוי לגעור בו ולקנסו:

מי שהיו אנשים ובני החיל מכריחין אותו לאפות את קמחם ביו"ט אם כשנותנין פת לתינוק אינם קפדים מותר הואיל ויש שם צד אונס אע"פ שאינו הכרח גמור של מלכות ואין זו חולקת על השמועות שהוזכרו שאע"פ שבעיסה חציה של גוי אמרו אסור וכן הדין מפני שהגוי בחלקו מיהא קפיד הוא אבל זה אין קפידה כלל וגומר בדעתו לאפותה לצורך התינוקות ובכל אחת אנו דנין הואיל וזו ראויה לתינוק ואע"פ שלא נאמר הואיל לכתחלה כמו שביארנו דוקא במה שאין צורך לו כלל כגון שכבר אכל אבל זה הרי צורך לו לתינוק ואפילו אכל התינוק שאין לתינוקות זמן קבוע לאכילתם ומותר לכתחלה וכל שכן במה שיש צד אונס שאפילו לא היה שם תינוק אם אינם קפדים ליטול לעצמו גומר בדעתו לאכול כזית ונמצאו השמועות מסכימות זו לזו ויש מבלבלים בפירושם ועושים אותם צרות זו לזו וטורחים לישבם ולדעתי אין צורך בכך ויש פוסקים אותה לאיסור הואיל ומ"מ הוא עושה מלאכה עכשו לצורך הגוי ועוד שאם אין קפדים על אחת קפדים הם על האחרות וכן כתבוה גדולי הדורות אלא שאין הדברים נראין שהרי מ"מ אנו דנין כן בשעת אפייה על כל אחת ואחת ומ"מ אם אין שם צד אונס כלל אפילו כדרך זה אסור שלא הותר בגומר לאכילת כזית אלא בשל ישראל:

ומי אית לי' לרב חסדא הואיל והאיתמר כו' אי קשיא ותיפשוט דלית לי' הואיל מדאסר לאפותה ואל אמרי' הואיל דכל ריפתא וריפתא חזיא לי' יאפה את כולה כדאמר רב בקומתא ובני חיל אחשובה לא יקרא זה הואיל דאע"ג דמצי למיכל ריפתא מינייהו בההוא ריפתא איכא חולקא לגוי ואם יאכלנה מחזיק לו טובה ונמצא שלחמו של גוי שיש לו חלק בו הוא אוכל וכיון שיש לו חלק בו אסור לרב חסדא אע"פ שיכול לאוכלו אלא הואיל בעינין שיוכל לסלק חלק הגוי מעליו לגמרי כמו שמסלק הכלבים מן העיסה אגב נבלה ואין לומר יכול לסלקי בזוזי דמאן לימא לן דמסתלק גוי בזוזי והיללכך הוה אסור ובעיסת הכלבים יאסור אך אם יש לו נבלה שיסלקם ממש מן העיסה בנבלה:

ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב הכי גריס רש"י ז"ל. וקשה למורי נר"ו דבשלמא ההיא דלעיל שנאבד הבשר זריק הדם להקטיר אימורין לערב. אבל זה ששחט בשבת מיירי שהבשר קיים ואם כן מאי שנא דנקט זריקת הדם משום הקטרת אמורין לערב נימא דליזרוק כדי לאכול בשר לערב. ותירץ נר"ו דהכי קאמר זרק הדם בשבת הורצה אלא שצריך ליזהר שלא יקטיר אימורין בשבת עד הערב. והא דאמר על מנת לאו דוקא אלא להזהירו שלא יקטיר בשבת. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וברוב הספרים לא גרסי על מנת אלא ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.

כהנים משלחן גבוה קא זכו. פירוש והוא הדין בעלים וחדא מיניהו נקט ולישנא דמרגלא בפומיה טפי.

דהא איפשר למפלגה בלישה. ואף על פי שהתירו למלאת התנור אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת מפני שהפת יפה כשהתנור מלא וטרח טירחא דלא צריך. התם שאני דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא אי אפשר שלא יתן לגוי חלקו ולא שרינן למטרח בשל נכרי בשביל הכשר פת שלנו.

הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה. וא"ת ואפילו נימא הואיל ליכא למישרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו לרבה דאית ליה הואיל אסור לכתחלה. ובשלמא אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא דשרי מדאורייתא לאפות לכלבים אלא דאיסורא דרבנן מיהא איכא כיון דאיפשר להו בעיסה ניחא דשרינן טירחא כי האי היכא דאית ביה הואיל אפילו לכתחלה. אלא לר' יוסי הגלילי דאסר מדאורייתא אם כן היכי שרינן לכתחילה משום הואיל. וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבלה אבל כל שאיפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים.

רבה אמר אינו לוקה. פירוש ולא משכחת לרבה שיהא לוקה אלא במבשל סמוך לחשכה דאי איפשר דחזי לאורחים וכיוצא בזה. והלכתא כרבה.

כגון דאית ליה נבלה כו'. לפי מה שפירשנו לעיל מיירי הכא שאפילו עיקר אפייתו לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית דעיסת הרועים היא.

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי. פירוש ואפילו לכתחלה מותר. אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד הכא מותר שלא יהא להם איבה או דוחק אחר כן תירץ הריטב"א ז"ל.

שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי לכם ולא לכלבים. ורש"י ז"ל לא גריס לכלבים משום דהכא לא צריך. וי"ל דגרסינן ליה וקא סלקא דעתין דאשגרות לישן הוא. ובסמוך אמרינן דבדוקא נקטיה כדאמרינן היינו דקאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. ורש"י ז"ל לא גריס היינו דקאמר. אלא כי פרכינן והא חזי לכלבים פריק לכם ולא לכלבים תנאי היא.

והא חזי לעניים. פירש מורי נר"ו אמאי אמר ליה שעבר על דברי תורה והא חזי לעניים ונימא הואיל וחזו לעניים ואי בעי להאכילם שרי השתא נמי שרי מדאורייתא. ופריק עגל של טרפה הוה. ופירש מורי נר"ו דמשום הכי אמר של טרפה הוה ולא אמר עגל טרפה לומר שקודם שחיטה היו יודעים שהיא טרפה כגון ניקב קרום של מוח ומשום הכי אמר לו שעבר על דברי תורה. שאם שחט ונמצא טרפה בסירכא וכיוצא בה היאך אמר לו שעבר על דברי תורה וכי מי ששחט בהמה ביום טוב ונמצאת טרפה עבר על דברי תורה עד כאן. וכן פירש הריטב"א ז"ל שנטרפה מערב יום טוב שמוכנה לכלבים. ועוד פירש הריטב"א ז"ל דמאי דאמרינן עגל של צדקה הואי הכי בעי למימר אלא דלא אסיק אדעתיה הכין דעל ידי שהיתה טרפה ולא חזיא לן היתה מוכנת לתת אותה לבני חילא ולאכסניא של מלך. וקרי ליה עגל של צדקה משום דכתיב ונוגשיך צדקה.

תוספות בד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואפי' לר"י הגלילי דקאמר ק"ק ממון בעלים הן בפ"ק דב"ק ואפי' לאחר שחיטה כו' עכ"ל וכצ"ל מיהו מ"ש דממון בעלים הוי חוץ ממתנות דלא הוי ממון בעלים לאחר שחיטה ליתא התם הכי אלא דבק"ק הוי ממון בעלים מחיים ולא אחר שחיטה ובמתנות כהונה לא הוי ממון אפילו מחיים וע"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה וטעמא מאי סוגיא דתלמודא הוא עכ"ל דרב הונא ע"כ לא קאמר לה דלא הוי צריך לטעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה ליכא האי טעמא כיון דאפשר למפלגיה ואפ"ה מתיר רב הונא בההיא עובדא דבני באגי כשיטת רש"י שם דפליג אדרב חסדא אלא ע"כ דסוגיא דתלמודא קאמר האי וטעמא מאי כו' וק"ל:

גמ' והא חזי לכלבים תנאי כו' יש לדקדק דהיאך קס"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והאיכא משנה שלימה שנויה במסכת חלה דמייתינן בסמוך עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו' נאפת בי"ט ובסיפא בנוסחאות שלפנינו קתני בה בהדיא אבל אין הרועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי"ט כמ"ש התוספות לקמן דהכי איתא בספרים בהדיא ויש ליישב דהוי ס"ד כדברי הרז"ה דמודה ר"ע בעיסת כלבים כיון שאפשר לעיסת כלבים בלא אפיה לא טרחינן להן כו' עכ"ל ועיין ברא"ש והוא דחוק דא"כ מאי פריך הכא והא חזי לכלבים דה"נ איכא למימר דאפשר לכלבים בלא בישול וק"ל:

גמ' בשלמא לרבא ניחא כו' בי"ט דכהנים כי קא זכו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חזינן אי כו' קפדי כל חדא כו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לריה"ג כו'. ע"ש בתוס' ב"ק וב"ב פי"נ לענין בכור נוטל ממתנות כהונה ע"ש:

בתוס' בד"ה עיסה וכו' וי"ל כו'. לפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך מעיסת הכלבים:

בתוס' בד"ה הואיל כו'. הרודה כו'. לכאורה נראה דאיסורא דהתם משום תולש מחובר דאסור ביו"ט דדוקא מקצירה ואילך מותר כדלעיל וע"ש במס' שבת בתוס':

וּמָה אַעָבִיד לֵיהּ? אֲנִי הַיּוֹם: (שיר השירים ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים". עיין פירוש רש"י ז"ל [יום טוב הוא, ודרשתי לרבים, וחליתי מטורח הדרשה, וקורא אני עלי]. ויש להקשות הפסוק מדבר לשון עבר והוא מדבר על העתיד! ולמה נקיט פסוק זה שתבא בו תשובתו בדרך עקלתון?
ונראה לי בס"ד דכיון בפסוק זה כונה אחרת והוא דרבותינו ז"ל דרשו 'בָּאֲשִׁישׁוֹת' בתרי אישות, אש של מעלה ואש של מטה. וכן כאן כיון לומר אני הייתי דורש היום בדברי תורה שנמשלו לאש דכתיב (ירמיה כג, כט) 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ' ולכך צריך לה יגיעה רבה וזהו אש של מעלה ועוד היה האויר חם הרבה כחום אש וזהו אש של מטה ולכך לא ציילא דעתי. ואומר רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים בא לרמוז לו על גוף הדרשה שלו שהיה צריך לה יגיעה רבה שהיה משולש בדרך דרש ודרך רמז ודרך פשט, או משולש כמו דרשה של רבי מאיר בעל הנס זיע"א שהיה דרכו לדרוש שליש הלכות ושליש אגדה ושליש משלים רוצה לומר מוסר בדרך משל וצריך לזה יגיעה רבה. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) למה נמשלו ישראל לתפוח? מפני שיש ג' הנאות שהוא טעם וריח ומראה, לכך דימה הדרשה שלו לתפוחים שגם היא היתה משולשת כאמור, וכדי שלא להזכיר לשון יגיעה וטורח על דרשה של תורה לכך דבר בלשון נקיה ואמר סַמְּכוּנִי ולא אמר הטריחוני או יגיעוני.

תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם. יש להקשות למה דבר בלשון ספק ולא החליט הדברים דהא ודאי עברו איסור דלכם ולא לגוי?
ונראה לי בס"ד דעדיין יש להסתפק אולי מצאו היתר בכך כי המה ראו שהבלשת באה לחטוף העיר ואם היו נכנסים לבתיהם לגזול ודאי אנשי העיר ילחמו עמהם כי האדם בהול על ממונו וממילא אפשר שיבואו לסכנת נפשות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בדין הגנב הנמצא במחתרת דיהרג מטעם זה ולכן נתייעצו אנשי העיר להקדים פני הבלשת לשלום ויזמינום בדרך כבוד אצלם לאכול בביתם ואז כיון שאוכלים משלהם לא יפגעו בהם לגוזלם וכאשר נמצא נמוס זה בערבים דהאכילה עושה ברית אחוה, ולפי זה אי הוה הכי אפשר שיש להם היתר לשחוט להם כיון דאיכא בזה הצלת נפשות, או אפשר דלא הוה הכי, לכך אמר לו בלשון ספק 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם' ולא החליט הדבר עד שישמע מה בפיו.
ובני ידידי כה"ר יעקב היו תירץ דקאמר בגמרא (ביצה כ:) איכא פלוגתא דתנאי בדין לכם ולא לכלבים ואפשר רבי יהודה בן בבא מספקא ליה ולכן אמר לו בלשון ספק עד כאן דבריו נר"ו.
ברם הא קשיא איך יצא זה בזה והלא חייב אדם ליתן כל ממונו בשביל שלא יעשה איסור ואיך אומר לו שיצא זה בזה? ונראה לי כי הם לא עשו איסור לאו זה במזיד אלא בשוגג דלא ידעו האי דרשה ד'לכם ולא לגוי' וכיון דעברו בשוגג צריך להביא קרבן חטאת ואחר חרבן יתן דמי חטאת לעניים כמו שכתב רמ"א ז"ל [אורח חיים סימן שלד, כו], ולכן אמר לו הנה כל בני הבית שעשו מלאכה זו לאותם הגוים חייבין להביא חטאת ואם כן מה הרווחתם בפיוס זה, הלא המה באו לחטוף דוקא מה שיראו נגד עיניהם בחצרות היהודים וילכו תכף ויתכן לא היו חוטפים שיעור השוה כנגד העגל ודמי חטאות שאתם צריכים להביא?!

אָמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח. נראה לי בס"ד מתחלה נמי לא השיאו לדבר אחר וגם לא הוציא שקר מפיו, אלא אין כונתו לומר עורבא שהוא רוצה לומר עוף העורב אלא הוא לשון עריבות, ולשון מליצה הוא דרוצה לומר העריבות של גופי פרח ממני מחמת הטורח, ואין לי ישוב הדעת להשיב מילתא דצריך לה טעמא שצריך לעיין בה היטב.

גמ' שומע אני אפי' נפש בהמה. עיין נזיר דף מ"ח ע"א ועיין בר"ש פרק יא מ"ט דתרומות וצ"ע:

שאני שבות דשבת משבות די"ט. צ"ל ללישנא קמא שהניח בקושי' ס"ל כדלעיל ריש מכילתין י"ט דקיל אתי לזלזולי בי' ולישנא ואי בעית אימא לא ס"ל הכי א"כ שבת חמיר:

עורבא פרח יל"ד דנקיט לשון מגונה ולא אמר יונה פרח עיין ריש פסחי' ג' ע"ב כגדי מסנקן וכו' ע"ש וי"ל עפ"י מה דאמרי' בעירובי' כ"ב ע"א שחורות כעורב במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשחיר פניו עליהם כעורב או נעשה אכזרי כעורב על בניו ע"ש והנה הכא י"ט הי' ודרש חצי היום כפירש"י ועכשיו אחר שהי' יגע מהדרשא רצה לעסוק בשמחת י"ט באשישות ותפוחים ובא ר' אוי' ושאיל לי'. א"ל עורבא פרח פי' כבר פרח ועבר זמן עורבא היינו חצי היום שעשיתי עצמי כעורב ועתה רוצה אני לסעוד סעודת י"ט ועיי' כי האי גוני בשבת קי"ט ריש ע"ב ופירש"י ד"ה במטותא וכו'. וא"כ במאי דא"ל עורבא פרח רמז לי' אני היום סמכוני באשישות:

והנה רב אוי' הי' סובר דלא אמרי' משולחן גבוה קא זכי והא דשתי לחם אינן נאפות בי"ט שאני שתי לחם שאין להם שום חסרון בגופם אחר אפייתם ואפ"ה אסורי' להדיוט עד אחר שחיטת הכבשי' ניכר צורך גבוה משא"כ נו"נ שאע"ג שאינו נאכל עד אחר זריקה והקטרה כיון שהחסרון בגופם ה"ל כמו מליחה ובישול להדיוט וסברא זו כ' תוס' במסקנא בפסחי' מ"ז ע"א סוף ד"ה ואי אמרת וכו' ע"ש. וכיון דהוה פשיטא לי לרב אוי' סבר דחלק ההדיוט לאו משולחן גבוה הוא א"כ הא דאסור לשוחטם בי"ט למ"ד נו"נ אין קריבי' בי"ט היינו משום דכח גבוה מעורב בו אע"ג דא"א לכזית בשר בלא שחיטה להדיוט. מ"מ מיקרי השחיטה לצורך גבוה ג"כ ואסורה וא"כ מה בין זה לחציה של עכו"ם דהרי כח נכרי מעורב בו ואיך ישחטנה ואמנם ר"ה ס"ל דכח אחר מעורב בו אינו אוסר לשחוט ומשו"ה בהמה חצי' של עכו"ם מותר לשחוט ונו"נ היינו טעמא משום דגם חלק הדיוט משולחן גבוה קזכו ואין בינם לבין שתי הלחם ולא כלום דהכל שולחן גבוה מיקרי ומ"ד נו"נ קריבי' בי"ט ס"ל לגבוה נמי שרי ולא מטעם הדיוט מתיר לי' והא דאמר רבא לעיל זורק להתיר בשר לאכילה מפירש"י משמע דלאו מטעם צורך הדיוט הוא אלא מטעם אומרי' חטא בי"ט שתזכה בי"ט משא"כ הקטרת אימורי' בחול ולא אמרי' חטא בזריקה בי"ט כדי שתזכה בחול בהקטרת אימורי' כדאי' להדי' במנחו' מ"ח ע"א מיהו מלשון תוס' ד"ה מאי ביניהו וכו' שכתבו דהוי צורך אוכל נפש ושמחת י"ט וכו' עכ"ל משמע משום צורך הדיוט מתיר לי' רבא וצ"ע קצת דהא משולחן גבוה קזכו וי"ל הני מילי בשחיטה דאחר שחיטה מחוסר זריקה הוה שחיטה צורך גבוה משא"כ זריקה דאחר זריקה מוכן מיד לאכילת אדם הוה המלאכה לצורך הדיוט ושמחת י"ט כן יש להבין מלשון תוס' פסחי' מ"ז ד"ה ואי אמרת הנ"ל:

וע"ד דרוש י"ל שגם זה מרומז באומרו עורבא פרח שכתבתי שכוונתו שדרש חצי היום ועתה רוצה לקיים חצי' לכם. דהנה יש להוכיח הך סברא דאפי' מ"ד נו"נ קריבי' בי"ט ס"ל משולחן גבוה קזכו ודלא כר' אוי' סבא דהרי כתי' הוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה והוא דרשא קדמוניות בשום ברייתא אע"ג דרבא הוא דמייתי לה בשבת כ"ד ע"ב ופסחים פ"ג ע"ב מ"מ קדמוני' הוא כמבואר ברש"י חולין פ"ד ע"ב ד"ה אין ספיקא וכו' ע"ש והנה תוס' בפסחי' פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה וכו' כ' בתחלה בשם ר"ח דה"א ק"ו מאוכל נפש ודחה פי' זה דאוכל נפש מצוה עוברת היא ע"כ פירש"י כמ"ד נו"נ קריבי' וק"ו מנו"נ דלא נכרתו עליה י"ג בריתו' ע"ש וא"כ מוכח דאפי' למ"ד נו"נ קריבי' ס"ל משולחן גבוה קזכו וצורך גבוה הוא ואפ"ה דוחה י"ט והוה ילפי' מילה מיני' דאי ס"ד צורך הדיוט ומשו"ה הותר משום שמחת י"ט דהדיוט א"כ אכתי איכא הך דחוי' קמייתא דשמחת הדיוט מצוה עוברת הוא משא"כ מילה אע"כ ס"ל כהני' משולחן גבוה קזכו ואפ"ה הותר והוה אתי' מילה ק"ו מיני'. וא"כ אנן דקיי"ל נו"נ אין קריבי' בי"ט ס"ל צורך גבוה אסור. אבל כל היכי דכח הדיוט מעורב בו מותר דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכרב הונא. אך כל זה הוא מכח מה דאמר ר"ה עורבא פרח שרמז לו כיון שפסק חצי היום בדרשא צורך מצוה הוא לעסוק חצי היום בשמחת בי"ט דקיי"ל כר' יהושע חציו לה' וחציו לכם. דהשתא שמחת י"ט מצוה עוברת הוא ומוכח ע"כ דלבדו ולא מילה שלא בזמנו הוא מטעם דאתי' מק"ו מנו"נ דאין לומר דנו"נ גופי' משום צורך הדיוט דא"כ ה"ל מצוה עוברת אבל אי נימא הלכה כר"א או כלו לה' או כלו לכם אין צורך הדיוט מצוה עוברת כלל דאפשר דקיימה בכלו לה'. ולהדי' אמרי' בפסחי' במתני' ר"פ אלו דברים אר"א לר' יהושע מה ראי' רשות למצוה. ואמרי' התם בש"ס ס"ח ע"ב ר' יהושע לטעמי' ס"ל שמחת י"ט נמי מצוה אבל ר"א ס"ל רשות משום דמצי למיעבד כלו לה' ע"ש וא"כ במה שרמז לו דקיי"ל שמחת י"ט מצוה עוברת הוא ממילא מוכח דכהנים משולחן גבוה קזכו ועיי' חולין ק"כ ע"א מסקי' נמי כהני' משולחן גבוה קזכו ובזה ישבתי נמי הך דר"ה ורב אוי' סבא בחולין קכ"ד ע"ב דאיתא נמי כי האי שמעתתא ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה:

וטעמא מאי פירש"י סוגי' דש"ס היא כ' מהרש"א משום דלרש"י ר"ה פליג אר"ח ולית לי' הך דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אלא אפי' הוה אפשר למיפלגינהו נמי שרי. אבל בודאי אידך דכהני' משולחן גבוה קזכו גם ר"ה קאמר לי' רק הך דא"א לכזית בשר בלא שחיטה הוא הוספת שיטת הש"ס ופשוט:

אסור לאפותה בי"ט לרבותא קאמר איסור האפי' כשנעשה העיסה בהיתר מעי"ט או בי"ט טרם נשתתף עם העכו"ם אפ"ה אסור לאפותה ולא נימא הפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. וטעמא פירשו תוס' משום דהך צורך כל דהו שהפת נאפה יפה אינו מועיל באופה בהדי' לצורך חול או לכלבי' ונכרי' אלא באופה סתם אע"ג שאינו צריך היום לו. וממילא ישאר לחול מ"מ סתמא אפה ואפשר שום מציאות שיצטרך הוא לו היום או ע"י אורחי' אע"ג דלר"ח קיימי' דלית לי' הואיל. מ"מ הכא לא מטעם הואיל אתאינן עלה אלא הותר מטעם צורך עצמו שהפת נאפה יפה ובלבד שלא יהא האופה להדי' לצורך חול וכלבי' ונכרי' דא"כ אסור לרב חסדא מן התורה דלית הואיל ולרבה נמי מדרבנן מיהת אסור דהואיל אי מיקלעו אורחי' אינינו מתיר רק מסלק איסור דאורייתא דלא לקו אבל איסורא מיהת איכא. אך הכא מיירו שאינו אופה בהדי' לצורך חול דהותר מטעם דצורך קצת מיהא הוה שיהא פתו נאפה יפה ושלא תאמר הא ע"כ מי"ט לחול הוא ע"כ כ' תוס' האיכא שום מציאות שיצטרך לו היום. ולפ"ז מה דתני' לעיל י"ז ע"א אין אופין מי"ט לחברו באמת אמרו וכו' לא שיאמר להדי' שאופה לצורך מחר דאפי' למאן דאית לי' הואיל איסורא דרבנן איכא וכנ"ל. ולפ"ז מ"ש תוס' ועוד דלמא מיקלע לי' אורחי' וכן מ"ש מג"א סי' תק"ו סקט"ו א"כ אי מיקלעי וכו' לאו שינוי אחריני הוא אלא הכל חד שינוי הוא לומר דצריך לו היום או שהוא יצטרך או יבואו אורחים ועיין בר"ן בשמעתין ותמצא כדברי בביאור:

בזמן שהרועים אוכלי' ממנו לדעת ר"ל בירושלמי פ"ק דחלה. אין הרועי' אוכלי' ממנו היינו שעשאו מעורב כל הך בסובין ומורסן שא"א לרועי' לאכול מהם ולפ"ז יוצדק גי' רמב"ן נעשית ביו"ט ואינה נעשית בי"ט דגם הלישה והעשיה אסורא. אבל אי הי' ראוי לרועי' רק שמחשבתו לכלבים נעשית ונאפת ביום טוב והיינו כרב הונא דכל חדא חזי' ליה וכשיטת רש"י דפליג על ר"ח. אך ר' יוחנן ס"ל דמיירי בעיסה יפה ורק מחשבתו לכלבים ולא לרועים אסרה אפיה בי"ט אע"ג דכל חדא חזי' ליה וכרב חסדא ולפ"ז שפי' הגי' נאפי' בי"ט. ואינו נאפי' דאפשר בשעת לישה הי' מחשבתו לרועים ועכשיו בשעת אפיה נמלך לאפותו לכלבים:

ונ"ל דמתני' אפשר לומר מדרבנן בעלמא קאמר ומשו"ה פריך לקמן והא קחזי לכלבים משום דמשום איסורא דרבנן לא ה"ל לומר יצא שכרכם בהפסדיכם דאפשר משום הפסד ממון שרו ליה רבנן כמו ר"פ מי שהחשיך ע"כ הוצרך לאתוי תנא דבדאורייתא פליגי ולחנם נתחבט בו מהרש"א ז"ל:

בגמ' וטעמא מאי בהמה חציה של עכו"ם וכו' ופירש"י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ"ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר"ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש"י שם דר"ה פליג אדר"ח דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ"ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר"ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי' בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע"כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפ"ז ממילא דהוי הלכה כר"ח דפליג אדר"ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי"ל כר"ח וא"כ לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט כר"ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב"י שכתבו דלפי שיטת הרמב"ם לא הוי גריס ופליגא דריב"ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב"ם דמ"מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר"ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב"ם סובר דלא כפירש"י כאן אלא כשיטת התוס' דר"ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס' מילתא בטעמא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה"ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי' התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:

שם אמר ר"ח בהמה חציה של עכו"ם וכו' עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר"ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע"ג דהוי נמי אב מלאכה אפ"ה מותר לר"ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב"ה לאפות פת מרובה בי"ט אע"ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע"ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ"מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי' בסמוך במתני' דעיסת כלבים נאפת בי"ט ולפ"ז ה"ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ"ש התו' בד"ה לכם ולא לכלבים דלפ"ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:

מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא נמי אין נעשית א"כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע"ג דחד טירחא הוי מ"מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת"ק לרשב"א לעיל דף י"ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ"ש הפוסקים והא דשרי נמי ת"ק בנחתום למלאות חבית של מים אע"ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ"מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:

ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס"ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב (אח"כ ראיתי בל' הר"ן בברייתא דרשב"א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב"א וכתב בשם תוס' לתרץ ולחלק בין שבת לי"ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון) א"כ משמע מה"ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי"ט לצורך חול או לצורך עכו"ם אפי' בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי' תק"ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש לשון המשניות דפ"ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא אין נעשית בי"ט ואפילו לישה בכלל. ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר ר"ח אסור לאפותה ה"ה וכ"ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע"ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי"ל כרשב"א אפ"ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר"ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי"ט או ע"י עכו"ם דאפ"ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ"ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי"ט לחבירו ויבואר בק"א ודוק היטב:

בתוס' בד"ה עיסה וא"ת האמר לעיל רשב"א וכו' וי"ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו' אבל הכא אסור לאפותה בי"ט עכ"ל. ע"כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב"א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא"ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל (כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) במסקנא דרבי ירמיה ור' זירא ע"ש) או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ"ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ"ק דחלה מוקי להך מתני' דעיסת כלבים כרשב"א וא"כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ"פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א"כ מהך סברא דרשב"א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו"ם והאי מיעוטא ע"כ משמע דאתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב וע"ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו"ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ"ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ"ל ודוק היטיב:

בד"ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו' ופירש"י ופליגא אההיא דלעיל דר"ח וכו' ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה וכו' עס"ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א"ש הא דמסיק הש"ס בסמוך אהא דר"ה דפליגא אדריב"ל דהא מה"ט גופא שכתבו התוספות דר"ה לא פליג אדר"ח כ"ש דלא פליג אדריב"ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו' לא גרסינן לקמן ופליגא דריב"ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר"ה והיינו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל באחד משני דרכים הללו ע"ש אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש"י גרס לקמן ופליגא דריב"ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר"ה אם כן מדשתקו בעלי התוס' משמע דאודויי אודי ליה. והנלע"ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס' דקאי נמי אדר"ה והיינו משום דאף לשיטת התוס' שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ"מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא"כ לפ"ז סבר ר"ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' כ"ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע"כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ"ה לא התיר להם ר"ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע"י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס ופליגא דריב"ל דכיון דריב"ל אוסר לזמן אדם בי"ט אע"ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ"ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א"כ ע"כ סבר ריב"ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א"כ ממילא דפליג אדר"ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע"י הערמה כן נ"ל נכון לפי שיטת התוס':

אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס' לכל זה למשכוני נפשייהו אדר"ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר"ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא"ה לא קיימי ר"ה אליבא דהלכתא כיון דריב"ל פליג עליה ויש ליישב ודו"ק היטב:

בגמ' והא חזי לכלבים והקשה מהרש"א ז"ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש"ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי"ט והיינו ע"כ משום לכם ולא לכלבים א"כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס"ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע"י מיעוט מלאכות אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשה הש"ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש"א ז"ל. אמנם לעד"נ ליישב דנהי דמעיקרא ע"כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור"י ב"ב אלא כל המלאכות נעשה ע"י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר"ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר"ה דלעיל אלא דע"כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע"י ישראל מש"ה קשיא ליה שפיר אדר"ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא"כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א"כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש"ה התיר להם שמעון התימני וע"כ היינו משום דחזי לכלבים שא"א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר"ע וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע"ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב"ב ס"ל כר"י הגלילי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ולכאורה כ"ש דשייך נמי לומר דאפילו נפש אדם במשמע כדאשכחן במלחמת מדין דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף אלא דאפילו הכי ממיעוטא דלכם למעט נמי כלבים אע"ג דמזונתן עליו היינו משום דמיעוטא דלכם לגמרי משמע אלא דיותר נראה דר"י הגלילי סבר דבנכרים לא צריכי מיעוטא דלא שייך לרבינהו כלל מרבויא דכל נפש כיון דאין מזונתן עליו פשיטא דאסור דגרע טובא מעושה לצורך חול אע"כ דמיעוט דלכם היינו למעט כלבים אע"ג דמזונותן עליו ואפשר לומר ג"כ דר"י הגלילי סבר דכלבים נמי לא מיקרי מזונותן עליו לענין יו"ט כיון דאפשר לפייסן בדבר שאין בו צורך מלאכה כלל או בדבר שנעשה מעיו"ט וכ"ש לשיטת רש"י דלקמן בר"פ אין צדין דבאוכל נפש דאדם עצמו נמי אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מעי"ט כן נראה לי ודו"ק:

א"ל עורבא פרח. אפשר לומר דרך דרש ודרך צחות במ"ש הרב עיון יעקב ז"ל משם הרב שפתי כהן ז"ל על התורה בסנהדרין על דף צ"א ע"פ וישלח את העורב שהוא הגוף הערב על הנשמות ע"ש. וזה רמז לו דכיון דאותו היום קרי אנפשיה סמכוני באשישות ואינו יכול ללמוד מעתה אין ערבות לגוף כי לא יכול וז"ש עורבא פרח פירוש הערבות פרח שאיני יכול ללמוד ופטור מת"ת ואם כן אעיקרא לא יש חוב ומהיכא תיתי ערבות על מי שאינו חייב:

הורצה על מנת להקטיר כו'. כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום: לכתחלה לא. הואיל ולא יאכל בשר היום: שאני שבות שבת. החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב: מה בין זה לנדר ונדבה. שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה: עורבא פרח. עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר: כי נפק. רב אויא: אמר ליה רבה בריה. דרב הונא לאבוה: לאו היינו כו'. ולמה דחיתו והלך לו בכלימה: אני היום סמכוני באשישות. יו''ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד: דבעיא טעמא. וצריך אני להרהר ולעיין בה: וטעמא מאי. סוגיא דגמרא הוא: כהנים משלחן גבוה קא זכו. בחזה ושוק וה''ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה: חייבת בחלה. דלחם קרינא ביה: ומערבין בה. ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר: ומשתתפים בה. שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש''ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי: ומברכין עליה. המוציא: ומזמנים עליה. שלשה שאכלו כאחת: ונאפת בי''ט. משום חלק הרועים: ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו: לפייסן בנבלה. ונמצאת כולה נאכלת לאדם: ומי אית ליה הואיל. סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה: מיו''ט לחול. לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא: בני באגא. ישראל הדרים בכפרים: דרמו עלייהו קמחא דבני חילא. המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו: כל חדא וחדא כו'. ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה: התימני. מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת: אמש. כלומר בין הערבים של יו''ט: בלשת. חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל: יצא שכרכם. שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו''ט: ולא לכלבים לא גרסינן: והא חזי למיכל מניה. ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים: תנאי היא. דאיכא תנא דאסר לכלבים: לכל נפש. אך אשר יאכל לכל נפש:

אב נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש''י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב''ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ''מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ''מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים: עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל. ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע''פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי''ט אפי' לכתחילה וכי תימא דאתיא לת''ק והא הלכתא כר' שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי''ט: חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו'. פרש''י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר''י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח''כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש''ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע''י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא: הואיל ומקלעי אורחים וכו'. ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי''ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א''נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:

דף כא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד