ביצה כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

ומבשלין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר לכבוד שבת.

משום רבי יצחק אמרו: אף צולין לו דג קטן לשבת.

תניא נמי הכי כרב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין - אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו קיתון אחד. ויש אומרים: אף צולין לו דג קטן.

רבא אמר: לעולם מדובר במשנתנו בכגון שהניח עירוב תבשילין. ושאני הטמנה, שלא הותרה היות דמוכחא מלתא דאדעתא דשבתא קעביד, שמוכח ממעשיו כי לכבוד השבת הוא עשה את ההטמנה, שהרי אין אנשים טומנים ביום טוב. ולא התירו על סמך העירוב אלא מלאכות שלא ניכר בעשייתן שהן לכבוד שבת, במיוחד.

איתיביה אביי לרבא מהא דתניא: חנניה אומר, בית שמאי אומרים:

א. אין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן ערב עירוב בפת אפויה. כי אין די בעירוב של תבשיל כדי להתיר אפיה.

ב. ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ולא אם עירב בפת.

ג. ואין טומנין מיום טוב לשבת, אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב.

ומדייק אביי: הא היו לו חמין טמונין מערב יום טוב - מיהא, אז עביד הטמנה, ואף על גב דמוכחא מלתא דאדעתא דשבת קעביד להטמנה, ומוכח דלא כרבא!

אלא, אמר אביי, יש לתרץ אחרת: משנתנו מדברת בכגון שערב לזה, לאפיה עירב בפת ולבישול עירב בתבשיל ולא ערב לזה, שלא היו לו מים טמונים מערב יום טוב, ומשנתנו לדברי חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.

שנינו במשנה בדברי בית שמאי: ואין זוקפין את המנורה.

והוינן בה: מאי איסורא קא עביד בזקיפה המנורה?

ומשנינן: אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא, במנורה של חליות מתפרקות עסקינן, דמחזי שהוא נראה בזקיפת החוליות - כ"בונה".

דבית שמאי סברי: יש תורת מלאכת בנין גם בכלים, ולכן אסור לזקוף את חוליות המנורה.

ובית הלל סברי: אין תורת מלאכת בנין בכלים, אלא רק בקרקע, ואין תורת מלאכת סתירה בכלים אלא רק בקרקע. ולכן אין איסור בזקיפת המנורה, שהיא כלי.

עולא איקלע נקלע לבי רב יהודה. קם שמעיה, שמשו של עולא, וזקף לה לשרגא, ל"נר" שבו מצויים השמן והפתילה, והאש דולקת למעלה, בפה של הנר מן הצד, מקום אשר מגיעה שם הפתילה.

ובזקיפת הנר בצורה אנכית התרכז השמן למטה, ולא הגיע השמן לפתילה, וכבתה האש.

איתיביה רב יהודה לעולא על המעשה שעשה שמשו, מהא דתניא: הנותן שמן בנר הדולק - חייב משום מבעיר, היות וכל השמן המצוי בנר נחשב כדולק, ובנתינתו של השמן הנוסף לנר הדולק נחשב גם השמן הנוסף כאילו הוא דולק כולו!

והמסתפק ממנו מן השמן שבנר בעודנו דולק - חייב משום מכבה! כי כאמור, הוא נוטל שמן הנחשב כאילו כולו דולק, ובנטילתו מהנר הוא נחשב ככבוי.

אמר ליה עולא לרב יהודה: לאו אדעתאי, לא מדעתי עשה זאת השמש.

אמר רב: קנבא שרי. מותר למחוט [להוריד] את ראש הפתילה המפוחם ביום טוב כיון שהותרה הבערה ביום טוב, ודבר זה הוא צורך היום, כדי שתהיה הבערה טובה יותר.

בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר ביום טוב מפני דבר אחר [לצורך תשמיש]?

אמר לו אביי: אין הכיבוי הזה צורך היום, היות ואפשר לשמש בבית אחר שאינו מואר.

ושוב בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: ואם אין לו בית אחר - מאי, האם מותר אז לכבותו? אמר לו אביי: אפשר לעשות לו מחיצה.

אמר לו: ואם אין לו אפשרות לעשות מחיצה - מאי?

אמר לו: אפשר לכפות עליו את הכלי.

אמר לו: ואם אין לו כלי - מאי?

אמר ליה אביי: אסור לכבותו, שלא הותר כיבוי לצורך יום טוב!

איתיביה אבא בר מרתא לאביי מהא דתניא: אין מכבין את הבקעת של עץ הדולקת כדי לחוס עליה שלא תמשיך ותדלק ותכלה לגמרי.

אבל, ואם רוצה לכבותה בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה - מותר לכבותה.

ומוכח, שמותר לכבות לצורך היום ביום טוב, והוא הדין לצורך תשמיש!

אמר תירץ ליה אביי: ההיא ברייתא - לדברי רבי יהודה היא, שהוא מתיר ביום טוב מלאכות לצורך היום, ולכן התיר גם כיבוי.

כי קאמינא אנא, ומה שאני אמרתי שאסור לכבות, הוא לדברי רבנן, שהלכה כמותם, שלא הותרו אלא מלאכות שלצורך אוכל נפש, ולא מלאכה של כיבוי, שאינה לצורך אוכל נפש.

דבריו אלו של אביי נאמרו אחר שכבר למד מדברי רבה שיש לפסוק לאסור עשיית מלאכות שאינן צורך אוכל נפש.

והבעיה שלפנינו היא לפני שלמד זאת אביי מרבה: בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב?

וביאר אביי שאלתו: היכא דאיכא סכנת נפשות - לא קא מבעיא לי, דאז אפילו בשבת שרי מותר לכבות.

כי קמבעיא לי במקום שבא לכבות ביום טוב משום אבוד ממון, שמאבד בדליקה את ביתו ורכושו - מאי, האם מותר לכבות לצורך היום, שהרי אם ישרף ביתו לא יוכל לשהות בו?

אמר ליה: אסור לכבות!

איתיביה אביי לרבה מהא דתניא: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם מכבה בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה - מותר. לפי שצורך היום הוא.

והרי אין לך צורך גדול מזה שיוכל לשהות בביתו!?

אמר ליה רבה: ההיא ברייתא - לדברי רבי יהודה היא.

כי קאמינא אנא - לדברי רבנן רבנן, שהלכה כמותם, והם לא מתירים אלא מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, ולא מלאכות שהן לצורך היום!.

בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו "לכחול" את העין ביום טוב, שמרפאין עין חולה במריחת "כחול" סביבה?

ומבאר רב אשי שאלתו: היכא דאיכא סכנה, כגון שנוטפת העין רירא, או שהיא דיצא, שמרגישים בה דקירות כמו דקירת מחט, או שהיא שותתת דמא, או שיש בה דמעתא, שהיא מדמעת מאד, וקדחתא, שהיא שורפת, והיו כל הדברים הללו בשלב של "תחלת אוכלא", תחילת המחלה - לא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי, היות ובחוליים כאלה של העין יש משום פיקוח נפש.

כי קמבעיא לי כשמחלות אלו של העין נמצאות בשלב של "סוף אוכלא", שהן קרובות לריפוי, ואין צורך עוד לכחול את העין משום פיקוח נפש. ואינו עושה זאת אלא לצורך פצוחי עינא, כדי שיוכל לפתוח את עיניו ולראות - מאי, האם הותר הדבר לעשותו ביום טוב?

אמר ליה אמימר: אסור.

איתיביה רב אשי מהברייתא של "אין מכבין את הבקעת". שמבואר בה שמותר לכבות לצורך יום טוב, גם אם אין בכך מלאכת אוכל נפש.

ושני ותירץ ליה אמימר לרב אשי כדשנין כמו שתרצנו לעיל שברייתא זו אינה להלכה, כי לדברי רבי יהודה היא.

אמימר שרי למכחל עינא, במצב שאין בו חולי של סכנה, מנכרי, על ידי נכרי, אפילו בשבתא.

איכא דאמרי: אמימר גופיה עצמו כחל עינא שלו מנכרי בשבתא.

אמר ליה רב אשי לאמימר: מאי דעתיך להתיר לכחול על ידי נכרי? כנראה, משום שהינך סומך על הא דאמר עולא בריה דרב עילאי: כל צרכי חולה שאין בו סכנה עושין על ידי נכרי בשבת. ואין לאסור זאת כמו שאסרו כל דבר שעושה נכרי לצורך ישראל [אפילו בלא אמירה].

וכמו כן אתה סומך על זה שאמר רב המנונא: כל דבר חולי שאין בו סכנה - אומר לנכרי, ועושה. ולא גזרו בו על אמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת, שאסורה באדם בריא משום "שבות".

הרי הני מילי שהתירו - היכא דלא מסייע הישראל בהדיה, לו לנכרי.

אבל מר, אמימר, הא קא מסייע בהדיה, הרי הינך מסייע לו לכחול, היות דקא עמיץ שהינך עוצם ופתח ופותח את עיניך כדי שיכנס בהם הכחול המרפא, ודבר זה לא הותר!

אמר ליה אמימר: איכא רב זביד, דקאי כותך, שסובר כמוך והקשה לי קושייתך.

ושניי ותירצתי ליה: "מסייע" - אין בו ממש. שאם שנים עושים ביחד מלאכה אחת, והאחד יכול לעשותה לבדו והשני אינו יכול לעשותה לבדו אלא הוא רק יכול לסייע, אין איסור בסיוע.

אמימר שרא התיר למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה, אפילו על ידי ישראל, לפי שאינו אסור יום טוב שני במלאכה אלא רק מדרבנן.

אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר רבא: מת ביום טוב ראשון - יתעסקו בו בקבורתו עממין נכרים. מת ביום טוב שני

- יתעסקו בו ישראל, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, שקדושתם אחת היא, הותר ביום טוב שני, שהיות ואיסורו הוא רק מדרבנן התירוהו לכבודו של המת, שיקבר על ידי ישראל ולא על ידי נכרים.

ומדליקין לו את הנר, משום ר' יצחק אמרו: אף צולין לו דג קטן. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מי שלא הניח ערובי תבשילין — אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו (ומחממים עבורו) קיתון (כלי קטן) אחד של מים, ויש אומרים אף צולין לו דג קטן.

רבא אמר: לעולם תפרש שהניח עירוב תבשילין, ובכל זאת אם לא הטמין מערב החג לצורך השבת — לא יטמין בחג עצמו, כי שאני [שונה] הטמנה, דמוכחא מלתא דאדעתא [שמוכח הדבר שעל דעת] השבת קעביד [הוא עושה] ולא לצורך יום טוב, ולדעת בית שמאי יש בכך משום חילול קדושת יום טוב.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, שבה שנינו, חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין בחג לצורך שבת העתידה לחול למחרת אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין בשביל שבת אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם היו לו חמין טמונין — מיהא עביד [בכל אופן עושה] וטומן חמין לשבת, ואף על גב דמוכחא מלתא דאדעתא [ואף על פי שמוכח הדבר שעל דעת] השבת קעביד [הוא עושה], ומשמע שאף לדעת חנניה, שהחמיר בשיטת בית שמאי, מכל מקום מותר להטמין מיום טוב לשבת!

אלא אמר אביי: כאן מדובר כגון שערב לזה, כלומר, שאפה ובישל מבעוד יום לשם עירוב ולא ערב לזה, שלא הטמין חמין מבעוד יום, ודבר זה כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי. ובית רבן גמליאל החמירו על עצמם בענין זה.

א נאמר במשנה שאחד משלושת הדברים בהם היה מחמיר רבן גמליאל כדברי בית שמאי הוא שאין זוקפין ביום טוב את המנורה שנפלה. ושואלים: מאי קא עביד [מה הוא עושה], מה איסור יש בזקיפת המנורה? אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא [כאן] במנורה של חליות (שמתפרקת) עסקינן [עוסקים אנו], דמחזי [שנראה] כבונה, אם זוקף אותה מחדש. שבית שמאי סברי [סבורים] כי יש דין בנין בכלים ולכן אסור לדעתם לזוקפה מחדש, ובית הלל סברי [סבורים] כי אין דין בנין בכלים, ואין דין סתירה בכלים, ולכן אם נפלה — מותר לזוקפה.

אגב כך מסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא [עמד שמשו של עולא וזקף את נר השמן] ועל ידי כך פנה רוב השמן לצד אחד, ונתכוון השמש שלא יגיע השמן לפתילה ועל ידי כך ימהר הנר לכבות. איתיביה [הקשה לו] רב יהודה לעולא: הלא שנינו הנותן שמן בנר בשבת — חייב משום מבעיר בשבת והמסתפק (והלוקח) מן השמן הזה בשבת — חייב משום מכבה לפי שהוא מחיש את הכיבוי. משמע שכל פעולה המזרזת את כיבוי הנר, אפילו לא נעשתה במישרין, נחשבת ככיבוי, ואף כאן, כיון שזקף השמש את הנר, נמצא כמכבה ביום טוב, והדבר אסור! אמר ליה [לו] עולא: אכן צודק אתה, לאו אדעתאי [לא נעשה הדבר על דעתי].

ב בדין זה של חשש לכיבוי ביום טוב, אמר רב: קנבא שרי [מותר לשבור את ראש הפתילה] שנעשה פחם, כדי שתבער יפה, ואין בכך משום כיבוי.

ועוד לענין כיבוי ביום טוב, בעא מיניה [שאל אותו] אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות ביום טוב את הנר שבחדר מפני דבר אחר (תשמיש)? שכיון שאסור לאדם לשמש מיטתו במקום שהנר דולק בו, האם מותר לכבות את הנר לצורך זה? אמר לו: לא יכבה, כי אפשר לשמש מיטתו בבית (חדר) אחר.

אמר לו: ומי שאין לו בית אחר מאי [מה יעשה]? אמר לו: אפשר לעשות לו מחיצה על ידי סדינים לנר, וישמש מיטתו מעבר למחיצה. חזר ושאל: כשאין לו סדינים כדי לעשות מחיצה מאי [מה יעשה]? אמר לו: אפשר לכפות (להפוך) עליו (על הנר) את הכלי ולא ייראה האור. ושאל עוד: אין לו כלי מאי [מה יעשה]? אמר ליה [לו]: אסור ואין היתר לכבות.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אין מכבין את הבקעת (חתיכת עץ) כדי לחוס עליה שלא תכלה לחנם, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה — מותר, הרי שמותר לכבות ביום טוב אם היה זה לצורך אדם! אמר ליה [לו] אביי: ההיא [אותה ברייתא] כדעת ר' יהודה היא, המתיר גם מלאכות שיש בהם משום הנאה לאדם אף שאינן צורך אוכל נפש, כי קאמינא אנא לרבנן [כאשר אומר אני הרי זה לשיטת חכמים].

ועוד בענין כיבוי, בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב? והוא מסביר את שאלתו: היכא דאיכא [במקום שיש] סכנת נפשות בדליקה זו — לא קא מבעיא לי [אין אני מסופק], שאפילו בשבת שרי [מותר] בכגון זה. כי קמבעיא לי [כאשר נסתפק לי] הרי זה כשיש בכך משום אבוד ממון, מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו]: אסור.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה — מותר, הרי שאפילו בשביל הפסד מועט מותר! ענה לו: הברייתא ההיא כדעת ר' יהודה היא, כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] את דברי, הרי זה לשיטת רבנן [חכמים].

ג בעא מיניה [שאל אותו] רב אשי מאמימר: מהו לכחול (למשוח) את העין ביום טוב בסממני רפואה? והוא מסביר את השאלה: היכא דאיכא [במקום שיש] סכנה לעין כגון המחלות הקרויות רירא, דיצא, דמא, דמעתא, וקדחתא, או תחלת אוכלא [הדלקת] — לא מבעיא [אין ספק] לי כי אז אפילו בשבת שרי [מותר], כי קמבעיא [כאשר נסתפק] לי במחלות פחות קשות, כגון סוף אוכלא [הדלקת] ופצוחי עינא [פקיחת העין] להיטיב את הראיה מאי [מה הדין בו]? אמר ליה [לו]: אסור, שכיון שאין בכך סכנה לעין, אלא מיחוש בלבד — אין עושים רפואה ביום טוב.

איתיביה [הקשה לו] מאותה ברייתא: אין מכבים את הבקעת וכו', ושני ליה כדשנין [ותירץ לו כפי שתירצנו] שברייתא זו כדעת ר' יהודה היא.

מסופר: אמימר שרי למכחל עינא [התיר למשוח עין] על ידי גוי בשבתא [בשבת] לצורך רפואה. איכא דאמרי [יש אומרים]: אמימר גופיה [עצמו] כחל עינא [משח את עינו] על ידי גוי בשבתא [בשבת]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: מאי דעתיך [מה דעתך] בזה — שאתה סומך על מה שאמר עולא בריה [בנו] של רב עילאי שכל צרכי חולה עושין על ידי גוי בשבת, וכן אמר רב המנונא: כל דבר שאין בו סכנה של נפשות, אבל יש בו מחלה — אומר לגוי ועושה עבורו.

אולם הני מילי [דברים אלה] אמורים, היכא דלא מסייע בהדיה [במקום שאין החולה או אדם אחר מישראל מסייע עמו] עם הגוי ההוא, אבל מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח [אדוני הרי מסייע לו בשעת המשיחה, שהוא סוגר ופותח את העין] שעל ידי זה נכנס הכחול לתוך העין, ודבר זה צריך היה לאסור! אמר ליה [לו] אמימר: איכא [יש] עוד את דעתו של רב זביד דקאי כותך [שהוא עומד בשיטתך], שאף הוא סבר שיש בכך משום סיוע לאיסור ויש לאוסרו בשל כך, ושניי ליה [וכבר תירצתי לו]: מסייע אין בו ממש, שכיון שעיקר הדבר נעשה על ידי הגוי, אין חוששים משום סיוע כלשהו שעושה הישראל.

מסופר עוד: אמימר שרא למכחל עינא [התיר לכחול את העין] ביום טוב שני של ראש השנה כאשר העין כואבת, וזקוק לכך. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והאמר [והרי אמר] רבא: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממין (גויים) לקבור אותו, מת ביום טוב שני — יתעסקו בו ישראל, ודין זה — ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and kindle a lamp for him. They said in the name of Rabbi Yitzḥak: They may even roast a small fish for him. That is also taught in a baraita: With regard to one who did not prepare an eiruv tavshilin, others may bake one loaf of bread for him, and insulate one pot of food for him, and kindle a lamp for him, and heat one small jug [kiton] of water for him. And some say: They may even roast a small fish for him.

Rava said: Actually, one can say that the mishna is referring to a case where one prepared an eiruv tavshilin, and nevertheless, if he did not insulate hot food on the eve of the Festival for Shabbat he may not do so on the Festival itself, because insulating hot food is different, as it is evident that he is acting with Shabbat in mind and not for the Festival. Beit Shammai view this as a desecration of the sanctity of the Festival.

Abaye raised an objection to Rava’s opinion from the following baraita: Ḥananya says that Beit Shammai say: One may not bake on a Festival for Shabbat that occurs on the following day unless he established a joining of cooked foods with bread, and he may not cook for Shabbat unless he established a joining of cooked foods with a cooked dish, and he may not insulate hot food for Shabbat unless he already had hot food insulated from the eve of the Festival. But this indicates that if he had hot food insulated, he may in any case act in that manner and insulate hot food for Shabbat, even though it is evident that he is acting with Shabbat in mind. This shows that even according to Ḥananya, who rules in accordance with the opinion of Beit Shammai, it is permitted to insulate hot food on a Festival for Shabbat.

Rather, Abaye said that the mishna is referring to a case where he established a joining of cooked foods for this, meaning he baked and cooked before the Festival for the sake of an eiruv, but he did not establish a joining of cooked foods for this, i.e., he did not insulate hot food for Shabbat on the Festival eve. And the mishna is in accordance with the opinion of Ḥananya, according to Beit Shammai, with Rabban Gamliel’s household being stringent upon themselves in this regard.

§ The mishna states that one of the three stringencies that Rabban Gamliel practiced in accordance with Beit Shammai was that on a Festival one may not set up a candelabrum that fell. The Gemara asks: What prohibited act does one perform when he sets a candelabrum upright? Rav Ḥinnana bar Bisna said: Here, we are dealing with a candelabrum composed of segments that come apart; it is prohibited to reassemble such a candelabrum because it looks like building. As Beit Shammai hold that there is a prohibition against building with regard to vessels, and therefore the pieces of this candelabrum may not be reconnected, whereas Beit Hillel hold that there is no prohibition against building with regard to vessels, and there is also no prohibition against dismantling with regard to vessels. One may therefore reattach the pieces of the candelabrum if they came apart.

The Gemara relates that Ulla once happened to come to the house of Rav Yehuda on a Festival. Ulla’s servant stood and tilted the oil lamp [sheragga], diverting most of the oil to one side, with the intention of preventing the oil from reaching the wick so that the light would be extinguished more quickly. Rav Yehuda raised an objection to Ulla from the following baraita, in which it is taught: One who adds oil to a lamp on Shabbat is liable for performing the prohibited labor of kindling on Shabbat, and one who supplies himself with oil from a lit lamp on Shabbat is liable for performing the prohibited labor of extinguishing, as he causes the light to be extinguished more quickly. This indicates that any action, even an indirect one, that causes a lamp to be extinguished earlier than it would have otherwise is considered extinguishing. Here too, by tilting the lamp, the servant extinguished a light on the Festival, which is prohibited. Ulla said to him: You are indeed correct; the act was performed by my servant without my knowledge.

With regard to the halakha governing extinguishing on a Festival, Rav said: It is permitted to trim the end of a wick that has become charcoal, so that it will burn better; this is not considered extinguishing.

With regard to this same issue, Abba bar Marta raised a dilemma before Abaye: What is the halakha with regard to extinguishing a lamp that is burning in a room on a Festival for another matter, a euphemism for marital relations? Since it is prohibited to have relations in a room where a lamp is burning, may one extinguish a lamp for this purpose? Abaye said to him: One may not extinguish it, as it is possible to have relations in a different room.

Abba bar Marta continued: If he does not have a different room, what should he do? Abaye replied: It is possible to erect for oneself a partition out of sheets and engage in relations on the other side of the partition. Abba bar Marta asked further: If he does not have sheets to erect a partition, what should he do? Abaye answered: It is possible to invert a vessel over the lamp in order to hide the light. Abba bar Marta further inquired: If he does not have a vessel, what should he do? Abaye said to him: It is prohibited; one may not extinguish the lamp.

Abba bar Marta raised an objection to Abaye’s opinion from the following baraita: One may not extinguish a piece of wood in order to save it from being needlessly burned, but if he extinguishes it so that the house or a pot not become smoky, it is permitted. This shows that it is permitted to extinguish a fire on a Festival if it serves people’s needs. Abaye said to him: That baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who permits the performance of prohibited labors on a Festival for all of one’s needs and not only for the preparation of food; when I spoke, it was in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree.

Further on the topic of extinguishing, Abaye raised a dilemma before Rabba: What is the halakha with regard to extinguishing a fire on a Festival? He clarified his question: Where there is danger to life, I have no dilemma, as in that case it is permitted even on Shabbat. When I raised the dilemma, it was with regard to a case involving only monetary loss. What is the halakha? Rabba said to him: It is prohibited.

Abaye raised an objection to his opinion from the baraita cited above: One may not extinguish a piece of wood in order to save it from being needlessly burned, but if he extinguishes it so that the house or a pot not become smoky, it is permitted. This indicates that extinguishing a fire on a Festival is permitted even if only to prevent a small loss. Rabba replied: That baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; when I spoke, it was in accordance with the opinion of the Rabbis.

§ Rav Ashi raised a dilemma before Ameimar: What is the halakha with regard to painting an eye with a medicinal ointment on a Festival? He elaborated on his question: Where there is a danger to the eye, for example, the illnesses called rira, ditza, dema, dimata, and kadaḥta, or the beginning of an inflammation, I have no dilemma, as in such cases it is permitted to apply an ointment even on Shabbat. When I raised the dilemma, it was with regard to less serious ailments, such as at the end of an inflammation, or in order to brighten one’s eyesight. What is the halakha in such cases? Ameimar said to him: It is prohibited.

Rav Ashi raised an objection to him from the same baraita: One may not extinguish a piece of wood in order to save it from being needlessly burned, but if he extinguishes it so that the house or a pot not become smoky, it is permitted. This indicates that a prohibited labor is permitted on a Festival, if it is performed for the sake of a bodily need. And Ameimar answered him as we answered before, that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara relates that Ameimar permitted painting an eye for medicinal purposes on Shabbat by means of a gentile. Some say that Ameimar himself painted his eye on Shabbat by means of a gentile. Rav Ashi said to Ameimar: What is your reasoning in permitting this practice? You must rely upon that which Ulla, son of Rav Ilai, said: All the needs of an ill person whose life is not in danger are performed by means of a gentile on Shabbat. And similarly, Rav Hamnuna said: With regard to any matter in which there is no life-threatening danger but only potential illness, one says to the gentile to perform the act, and the gentile performs the act for him.

However, this applies only where the ill person, or any other Jew, does not assist the gentile. But in this case the Master, Ameimar, assists the gentile while the ointment is being applied, as he closes and opens his eye, thereby allowing the ointment to penetrate more deeply. Therefore, this should be prohibited. Ameimar said to Rav Ashi: There is also the opinion of Rav Zevid, who holds in accordance with your opinion; he, too, raised the objection that it should be prohibited due to the fact that the Jew assists the gentile. And I already answered him: The assistance provided by one who assists another in performing a task that the other could essentially have performed himself is insubstantial. Inasmuch as the action is primarily performed by the gentile, the minor assistance given by the Jew may be overlooked.

The Gemara further relates that Ameimar permitted painting an eye with a medicinal ointment on the second day of the festival of Rosh HaShana if the eye is causing pain and requires treatment. Rav Ashi said to Ameimar: But didn’t Rava say that if a person died on the first day of a Festival, gentiles may attend to his burial; if he died on the second day of a Festival observed in the Diaspora, Jews may attend to his burial? And this is the halakha even on the second day of the festival of Rosh HaShana,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת פירשה אביי הא דתנן [דאין טומנין את החמין] כדברי ב"ש אליבא דחנניה היא דתני בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין חמין אא"כ היו חמין טמונין מעיו"ט וכגון שעירב לאפייה ולבישול ולא היו לו חמין טמונין היה ר"ג אוסר להטמין כב"ש וכדתני חנניה משמו.

ואין זוקפין המנורה אוקימנא במנורה של חוליות משום דמחזי כבונה וב"ש לטעמייהו דאמרי יש בנין וסתירה בכלים ובה"א אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (נמי) וקי"ל כב"ה ותנא [בתוספתא פ"ב] של בית ר"ג לא היו זוקפין המנורה ביו"ט ומעשה שנפלה המנורה בלילי יו"ט ברומי בפני ר"ג והזקנים ועמד ר' עקיבא וזקפה א"ל ר"ג עקיבא מה לך שאתה מכניס ראשך בין המחלוקות א"ל למדתנו רבינו אחרי רבים להטות אע"פ שאתה אוסר הן מתירין והלכה כמרובים. א"ר יהודה משום ר"ג מטלטלין מנורה ביו"ט אבל לא זוקפין:

עולא איקלע לבי רב יהודה בלילי יו"ט קם שמעיה זקף שרגא כלומר זקפה ונתקבץ השמן לאחוריה כדי שתכבה מהרה וישאר השמן ונמצא כאילו מכבה ביו"ט. אותיב רב יהודה לעולא מהא דתניא בשבת הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה נמצא שמעת שזקף הנר וקיבץ השמן אחורי הנר כאילו נסתפק ממנו וחייב משום מכבה וכיון דבשבת חייב פשטינן מינה דביו"ט נמי הזוקף כמסתפק הוא והמסתפק אסור משום מכבה וכיבוי אפי' ביו"ט אסור א"ל עולא לאו אדעתאי כלומר לא עשה השמש דבר זה על דעתי. וכן אמר אביי אסור לכבות הנר ביו"ט אפילו אם צריך לשמש מטתו ואין לו בית אחר ולא דבר לעשות לו מחיצה ולא כלי לכפותו על הנר ומותבינן עליה אין מכבין הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או קדירה מותר ופריק ההיא ר' יהודה דתני יעשה לכם לכל צרכיכם כי קאמינא דאסור אליבא דרבנן דאסרי. וכן א"ל רבה לאביי אין מכבין דליקה ביו"ט [משום] איבוד ממון אבל אם הוא סכנת נפשות מכבין בשבת וכ"ש ביו"ט איתיביה אין מכבין את כו' ופריק האי ר' יהודה כי קאמינא לרבנן אמר רב יהודה וקנינא שרי פי' מי שאומר כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכות עצים קטנים אם נוטל ביו"ט מאותן העצים שלא אחזה בהן האור שרי:

בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול עין ביו"ט. כגון ריריא דיצא דמא דמעתא קדחא ותחלת אוכלא לא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא (דפכוחי) [ופתוחי] ינא מאי א"ל אסור איתיביה בקעת כו' ושני ליה האי ר' יהודה היא כי קאמינא אסורא ליבא דרבנן ומצאנו חלוקת ר' יהודה ורבנן ביוה"כ רבנן הוו אמרי אם היה כ"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן ותניא ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מרתיחין מערב יוה"כ ומטילין בצונן כדי שתפוג צינתן אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפילו תימא הגיע לצירוף לר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי כו'.

אמימר כחל מנכרי בשבת א"ל רב אשי כמאן כעולא דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י נכרי בשבת ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושהו הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה הכא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח עיניה א"ל רב זביד אמר לי כוותיך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש אמימר שרא למיכחל עינא ע"י ישראל ביו"ט שני ואפי' בב' יו"ט של ר"ה א"ל רב אשי והא אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה א"ל כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף ביצה מותרת.

[מתורת אדם] בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי לי. דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי לי סוף אוכל' ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. וה"מ מישרא' אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. וא"ד אמימר גופי' כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך. דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י ארמי בשבת. וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמאי ועושה. ה"מ דלא מסייע בהדי'. מר הא קמסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך. ושני לי' מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושו' הן. ולית הלכתא כוותי' דקיי"ל דקדושה אחת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל בי"ט שני של גליות ע"כ גמרא.
והנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין ב"ס. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה. והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן שבת (צ"ב ע"ב) וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור ולא עוד אלא בדברים המותרים לברי' אסרו לחול' כדתנן (שם י"ט ע"ב) חוץ ממי דקלי' וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר.
והכי פירוקא דמלתא. מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעש'. דהיינו אמיר' לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשינוי. וזהו שאמרו דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכ' אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת, וזהו אמימר דכחל מארמי ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן, מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה. כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול. החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשינוי. וזהו דין אחד בחולי שאב"ס כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן פרק במה מדליקין אם בשביל החול' שישן פטור אבל אסור ואוקימנ' בחול' שאב"ס ר' שמעון היא. אע"ג דכיבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם. איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאב"ס.
אבל חולי שיש [בו] סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלוי' בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכי דשחיק סמנין מאיתמל כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא. ובודאי סכנת עורון היא. והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל. וזהו משפט שני.
אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק. בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמי. ולא עוד אלא דברי' שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ח ע"א) תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סמנין כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית.
ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא. שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאב"ס נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא. אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו.
ויש אומרים דכל צרכי חולה שאב"ס אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו. וכר' יהודה. לפי שהוא דבר השוה לכל נפש. שאף הבריאין כוחלין. וכן הנר משום דבר אחר יכבה שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו כולהו מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן. אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי ואין לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו. ערויי אוכלה וערויי כיבא גופא שוין נינהו ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.

אין לו כלי לכפות עליה מאי אמר ליה אסור. ואם תאמר לימא ליה הכא מתוך שהותר כבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך דהוה דבר השוה לכל נפש וכדאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ז, א וע"ש בתוס') דמותר לבעול לכתחלה ביו"ט ואע"ג דקא עביד חבורה מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחיה כבשרא אגומרי (לקמן ביצה כג, א) ומגופו של מעשה הוא וכן חבורה של בעילה אבל כבוי הנר משום דבר [אחר] שאינו מצרכי התשמיש וזה דבר אחר ככבוי הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית.

אם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל וכן הקדרה עצמה שאין כאן צורך יו"ט, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה ובכי הא אפילו רבנן מודו, ותדע לך מדבעי מיניה אביי (מרבא) [מרבה] מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי לך כי תיבעי לך משום אבוד ממון מאי ופשט ליה לאיסורא ואותביה אביי מהא דאין מכבין את הבקעת ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, דאלמא דאפילו היכא דליכא אלא אבוד ממון בלבד וליכא משום שמחת יו"ט וצורך אוכל נפש [שרי] ר' יהודה להדיא, וכיון שכן איכא למימר דבהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה הא כדי שלא יתעשן הבית שהן יושבים בו להתבטל מסעודתן אפילו רבנן מודו דאין לך צורך אוכל נפש גדול מזה.
אבל רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דר' יהודה דוקא בשמתעשן הבית שהוא יושב בו אמרה וכן בעשן הקדרה שהוא מבשל בה וכדי שלא יתעשן המאכל, שכן פירש לקמן גבי בעיא דמהו לכבות את הדליקה איתיביה אביי אין מכבין וכו' ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר ואין לך עשון גדול מזה שהוא צריך לצאת בחוץ ולאכול בשרב או בגשמים, ולפי זה לא נחלקו חכמים אלא בעישון הבית אבל בעישון הקדרה מודו ליה דצורך אוכל נפש הוא. וי"מ בשביל שלא יתעשן הקדרה עצמה ואפילו הכי שרי ר' יהודה שהוא צריך לבשל בה והוי דומיא דשלא יתעשן הבית שהוא צריך לאכול בתוכו.
הא דפשיט הכא כרבנן לאיסורא בין בכיבוי הנר מפני דבר אחר בין בכיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית ושלא תתעשן הקדרה וכן במכחל עינא ביומא טבא, הרי"ף ז"ל אמר דכן הלכה. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא לקמן באידך פרקא (ביצה כח, ב) דהלכה כר' יהודה דאמר לכם לכם לכל צרכיכם ואין מורין כן, ותירץ הרז"ה ז"ל דהכא נמי משום דאין מורין כן הוא דמהדרי הכי אנן דאמרינן כרבנן, אלא שהיה לו לרי"ף ז"ל לפרש. אבל הרמב"ן ז"ל אומר דהכא לגמרי אסרו דהא לאו בפרקא הוה ולא בפני עם הארץ, וכן בהשחזת סכין (כח, א) לא אשכחן מאן דשרי בלא שינוי הלכה למעשה, אלא שצריך לתקן הסוגיות ולתרצם דאלו הכא אסרו לגמרי ואלו בגריפת תנור אשכחן (לב, ב) דשרו לגמרי היכא דלא אפשר ור' חייא לדביתהו (ורבה) [ורבא] לשמעיה אורויי אורו להו ואזהורי מזהרי להו מחרוכא ולמעבד ריפתא מעלייתא, ואמרינן נמי התם (כח, א) דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה ואמר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון בשמי. ויש לומר שלא סמכו על ר' יהודה לגמרי אלא באותן הדברים שהם עיקר מכשירי אוכל נפש כגריפת תנור כדי שלא יחרוך התבשיל עצמו שאם אתה מחמיר עליו אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ובדברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהן צריכין כגון כבוי בקעת שלא יתעשן הבית במקום שהוא אוכל שם או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם אסור לגמרי בין להורות בין לעשות מעשה ביחיד, וכל שכן לכבות את הנר מפני דבר אחר ואף על פי שתשמיש צורך כל נפש וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות (ז, א) מכל מקום מכשיריו אסורים, הא לר' יהודה כל שהוא דוחה יו"ט מכשיריו נמי דוחין, וכן כחול עין הנאת כל הגוף ולדברי ר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם מותר ולא סמכו על דברי ר' יהודה בזו ביו"ט ראשון אלא בשני, ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכים (בב') [כל כך] כגון סכין שעמדה (כח, ב) שהרי אפשר בשאלה שהרי מצויין לכל ויוליך בהמה אצל סכין או סכין אצל בהמה מותר על ידי שינוי, דכיון דאפשר על ידי שינוי לא שרינן אלא שאין מורין כן משום דשכיחי ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ולפיכך דורשין בכלל הלכה כר' יהודה במכשירין ובפרטן מחלקין בהן הכל לפי מה שהוא ענין, אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן: הכא במנורה של חוליות עסקינן. כתבתיה בשבת בשלהי פרק כירה בס"ד (מו, א בד"ה הלכך).

קנבה שרי. פרש"י עדויי (לקמן ביצה ל"ב, ב) חשוכא, דהיינו מוחטין את הפתילה. ובתוספות פירשו להסיר הפחם מראש הפתילה לאחר שכבתה, והוא מלשון קניבת ירק (שבת קיג, ב).

אע"פ שהותרה הבערה או הדלקה ביום טוב הכבוי אסור ולא סוף דבר כבוי עצמו אלא אף כל מה שגורם לכבוי כיצד היה הנר של חרס עומד מוטה לצד הפתילה הדולקת כדי שיהא השמן הולך אחר הפתילה אסור להטותו לצד אחוריו כדי להרחיק השמן מן הפתילה ולקרב את כבויו ועל זה אמרו קם שמעא וזקף שרגא ולא בזקיפת מנורה האמורה במשנה אלא נר של חרס היה והטהו לצד אחוריו עד שהקשו עליו והתנצל שלא הרגיש בדבר:

וכן אסור להסתפק מן השמן ואם עשה כן חייב משום מכבה ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור:

גדולי הדור כתבו שמאחר שהמסתפק אסור כשם שאסור בשבת ליתן שפופרת נקובה על הנר שתהא מנטפת מטעם שמא יסתפק ממנה כך ביום טוב ובשלישי של שבת התבאר שאין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב הואיל והוא יכול להשתמש בנר שמא יבא להשתמש במחובר ובשבת מיהא שאין לחוש לכך מותר כמו שיתבאר שם:

אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים והוצת האור באחת מהן רשאי להסיר את חברתה מצדה שלא נאחז בה האור ואין זה גורם לכבוי הואיל [ולא] נאחז בה האור עדין וזהו הנקרא בכאן קינסא ומ"מ יש גורסין קינבא ומפרשין בו מחיטת הפתילות והענין שאע"פ שמצוי להיות הנר בא לידי כבוי על יד המחיטה הואיל וכונתו להדליק לבד מותר אלא שמוחין בפירוש זה שהרי הוזכר דין זה במסכתא זו מוחטין את הפתילות לעדויי חשיכא אלא שפירשו בערוך שאחר שכבה את הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ועל זו אמר שמותר ואין בזה משום תקון כלי ובקצת חבורים לחכמי בדירש ראיתי שהתירו גם כן לחתוך מנר של שעוה אע"פ שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים היא מחוברת ואינה כשמן שאינו אלא גוף אחד ודברים מתמיהין הן ומ"מ נראה שמותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מן הכירה אע"פ שהיא נוגעת בדולקות היה הנר דולק ורצה להרבות בפתילות בתוך הנר אע"פ שממהר את כבויו הואיל ואינו עושה כן לכונת הכבוי אלא לתוספת אורה מותר ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם:

מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה [אסור] אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין למדת מ"מ שלא הותר אלא במחיצה אבל הכבוי אסור לו על כל פנים אפילו אין לו דרך אחרת אלא יבטל הוא ויעמוד הנר במקומו:

וכן אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר"ל את התבשיל או שלא לעשן את הבית אע"פ שצריך לו לאוכל נפש כגון שאם לא יכבה יצטרך לצאת מן הבית מתוך העשן וכל שכן אם היה בא לכבות מצד שהוא חס עליה שלא תכלה וכן אסור לכבות את הדליקה ביו"ט כל זמן שאין שם סכנת נפשות ואפילו לצרך אכל נפש כגון להציל מאכלו שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם אפילו למכשירי אוכל נפש והוא שאסרנוה אפילו היה עושהו שלא להתעשן הקדירה כמו שביארנו הא אם יש שם סכנת נפשות אף בשבת מותר וקצה רבני צרפת התירו לכבות דליקה כל שהיא לקצת צורך אוכל כגון שהוא בית דירתו או שיפסד מאכלו ואין נראה כן ומ"מ אם כבה את הנר מפני דבר אחר או את הבקעת שלא לעשן את הבית או כבה את הדליקה בדיעבד פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שמא תאמר היאך לא נתירהו למכשירי אוכל כגון שלא לעשן את הקדירה וכו' והלא אמרו בפרק הבא כ"ח ב' לכם לכל צרכיכם לרבות את המכשירין ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ואם מפני שאמרו הלכה ואין מורין כן הרי דרשה רבה בשם רב חסדא והלכה למעשה אמרו סכין שעמדה מותר לחדדה יש לפרש שלא נאמר כן אלא במכשירין שיש בהן צורך אוכל נפש קצת לתיקון האוכל אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו אינו מותר ואע"פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אין זה כלום דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכין והכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ואין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל וכן אמרו שאין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה שהרי אין תקון האוכל ומתוקו בא מחמת הכבוי אלא בשביל לחישת הגחלים והוזק חמימותה והכבוי בא מאליו ומתוך כך לא הותר הכבוי אף למכשירי אוכל נפש זו היא שיטתנו וי"מ שלא יתעשן הבית שהוא חס על שחרות הכותלים וכן שלא תתעשן הקדירה שהקדרה של מתכת מוצהב וחס על עשונה ואין נראה כן שאין אלו מכשירי אוכל נפש כלל וגדולי הדור ראיתי שמפרשים כפירושנו אלא שלענין פסק מחלקין בין עשון הבית לעשון קדרה שעשון הבית הוא מכשירין ואסור ועישון קדרה אוכל נפש ממש ומותר וכשהקשינו עליהם בעשון הבית אחר שהם קורין אותו מכשירי אוכל מפני מה לא התירו וכר' יהודה הם משיבין שיש מכשירין שפוסקין בהם כר' יהודה אף בפרהסיא והם הצריכים לגוף האוכל כגון גריפת התנור וכדי שלא לעשן את התבשיל ויש שאנו פוסקין בהם כמותו אלא שאין מורין כן כגון מכשירין שאינן באים לגוף האוכל כגון השחזת סכין והשפוד שאפשר בהם מתוך הדוחק או בשאלה ומתוך כך לא התירו אלא בשנוי ובצנעה ויש שאין הלכה כמותו בהם כלל כגון כבוי להסרת עשן מקום האכילה או לדבר אחר או להצלת ממון:

ולמדת מדבריהם שכל שהוא מכבה שלא לעשן את התבשיל מותר לכתחלה מ"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה וכן היא בתלמוד המערב אמר ר' חנניה בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכה שם ומ"מ קשה לדבריהם שהרי בענין השחזת הסכין הוא שדרשה רבא בשם רב חסדא ובמקומה יתבאר בע"ה:

מי שחש בעיניו אם יש שם סכנה או חשש סכנה כגון בתחלת החולי מותר לכחול אפילו בשבת אבל אם אין שם סכנה אלא שרוצה לכחול להגביר אורו או למהר צחצוחו בסוף הרפואה אסור אף ביו"ט ועל ידי גוי מותר אע"פ שאין שם סכנה ואפילו בשבת ואע"פ שהחולה צריך לעזור לרופא לפתוח עיניו לסגרם מסייע אין בו ממש הואיל ואפשר בלא סיוע שלו ואע"פ שבענין פיאה אמרו שאף המוקף בלאו כל שהוא מסייע כמו שכתבנו באחרון של מכות כ' ב' ההיא אי אפשר בלא סיועו או שמא כל שבמקום צער כזו שבכאן אין בו ממש וביו"ט שני מותר אף על ידי ישראל אא"כ בשני ימים טובים של ראש השנה ויש מתירין אף בשני של ראש השנה ואין הסוגיא מוכחת כן וכן יש מתירין בשני של גליות גם כן כבוי דליקה מפני הצדדין שהזכרנו וכבוי הנר מפני דבר אחר שכל אלו בחדא מחתא נינהו ולא יראה כן שלא התירו אלא במיכחל עינא שיש בו צער הגוף ואין בו מלאכה והוא צורך נפש השוה לכל נפש וכן שיש בו צד חולי אבל שאר דברים לא הותרו לא על ידי גוי בראשון ולא על ידי ישראל בשני וכן כתבו חכמי התוספות שכל שהותר בראשון על ידי גוי הותר בשני על ידי ישראל הא שאר מלאכות לא הותרו על ידי גוי בראשון ואחר שכן לא נתירם על ידי ישראל בשני וכן עקר אלא שגדולי הדור ראיתי מצטרפים לדעת ראשון ואין נראה לי:

זה שכתבנו שאין מלאכה נעשית על ידי גוי ביו"ט שבות בעלמא הוא שהרי אף בשבת אין אמירה לגוי אלא שבות ואע"פ שביום טוב נאמר לא יעשה בהם ודרשו במכילתא אפילו על ידי אחרים ר"ל גוים אסמכתא בעלמא הוא ואין כאן אלא שבות ואף זו על ידי אמירתו ויש מדקדקים ממה שנשתנה בלשון מלא תעשו או לא תעשה ללא יעשה מבנין נפעל שמשמע שהתורה כוונה לאיסור עשייה אפילו על ידי אחרים ואם תפרשה בעבד ערל שגופו קנוי וגר תושב וכמו שאסר בשבת ואמר וינפש בן אמתך והגר ופירשוהו בבריתא במסכת יבמות מ"ח ב' בן אמתך עבד ערל ר"ל שגופו קנוי והגר זה גר תושב ר"ל שקבל עליו שבע מצות שאסור לנו לעשות מלאכה על ידו הרי אף בשבת מכל מקום אין אלו אלא בעשה והיאך יהיו ביו"ט בלאו ופירשוה גדולי הדור בעבד שמל וטבל ובגר צדק שנאמר בהם בשבת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך שהוא אמור בעבד שמל וטבל ובגר צדק והזהיר עליהם ביום טוב גם כן ונמצא יום טוב ושבת שוין שאין מלאכה נעשית על ידי עבדו שמל וטבל ועל ידי גר צדק בלאו ולא על ידי עבד ערל שגופו קנוי ועל ידי גר תושב בעשה ולא על ידי גוי גמור בשבות ובאמירת ישראל וגדולי המחברים כתבו על עבד ערל וגר תושב שמותרין לעשות מלאכה בפרהסיא לעצמן א"כ לא נאסר להם אלא לעשות לרבן והוא הדין לישראל אחר אלא שלרבו דבר תורה ולאחר משום שבות ואפילו היה עבד וגר תושב בגוף אחד וכן היא שנויה בכריתות אלא שהם פירשוה בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל אבל גר תושב לחוד דינו כגוי ואינו נראה אלא אף גר תושב לבד אסור מתורת עשה ומ"מ יראה לי שכל לענין חולה שאין בו סכנה כל עבד ערל ואף גר תושב הואיל ומותר לעשות מלאכה לעצמו מותר במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה וכן בענין דליקה לענין שבת כמו שכתבנוה במקומה:

ובית הלל סברי אין בנין בכלים כו'. ואף על גב דבשלהי פרק כירה אמרינן דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביום טוב. אי נמי דהתם מיירי דאית ביה חדקי חדקי דלכולי עלמא אסורה משום דמחזי כבונה.

הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר כו'. ונראה דלא התירו הדלקת נר ביום טוב אלא מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה הדלקת הנר שיש בה הנאת הגוף. וא"ת אם כן לבית שמאי דלית להו מתוך היאך מדליקין את הנר ביום טוב. וי"ל דבהא אפילו בית שמאי מודו כיון שיש בה הנאת הגוף ועוד שיש בה הכשר אוכל נפש דלפעמים יצטרך אותה לראות בה קדרתו אם היא מבושלת כל צרכה או לא. ותדע דהא על ידי עירוב מדליקין מיום טוב לשבת. ואם איתא דאסור לצורך יום טוב מי איכא מידי דביום טוב אסור ולישתרי לעשותו ביום טוב למחרתו.

אמר ליה לאו אדעתאי. כלומר שלא מרצונו עשה. והלכך אסור ליטול ביום טוב מן השמן שבנר אחר שהוא דולק ואפילו ליתן אותו בנר אחר. ואם נטלו יש לו להחזירו קודם שיכבה. וכן אסור ליטול הפתילה מן השמן. ויש אומרים שאם נטלה מפני שצריך להדליק במקום אחר מותר. ודוקא לצורך יום טוב והוא שאינו יכול ליטול כל הנר כמות שהוא דכל גורם כבוי כיון דלצורך יום טוב הוא עושה מותר. ומכל מקום ראוי להחמיר. ונחלקו הראשונים ז"ל אם מותר להוסיף פתילות בנר הדלוק מבלי תוספת שמן מפני שגורם כבוי לפתילה הנדלקת קודם זמנה. ונראה דעת הראב"ד ז"ל שהתיר דכל שהיא עושה בדרך הבערה לצורך מותר שאם לא כן אסור להדליק בנר שתי פתילות בזה אחר זה ולא ראינו זריז בדבר זה. ומזה הטעם מותר לנפוח באור הדולק כדי להבעירו יותר ואף על פי שלפעמים מכבה בנפיחתו.
גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמר רב יהודה קינסא שרי. ופירשו הם ז"ל אבוקה שהיא עשויה מחתיכות קטנים של עצים ואחז במקצתן האור מותר ליטול מאותן עצים שלא אחז בהן האור ולא דמי למסתפק משמן שבנר שאסור דהתם כל השמן גוף אחד ודבר אחד אבל הכא כל חד וחד קאי באנפי נפשיה. וכיון שכן הוא הדין אם היו בנר חתיכות קטנות של חלב דמותר ליטול אחת מהן. ועוד אמר הרמב"ן דלפי זה אבוקה גדולה או קטנה של שעוה שקורין ברנדון שהיא דולקת שמותר לחתוך ממנה כדי שלא תדלק כולה לפי שהשעוה כל דבר ודבר הוא לעצמו ואף על פי שנעשה מן הכל אבוקה אחת ולא דמי לשמן. וכן נהגו במקצת מקומות באבוקה שהדליקו בבית הכנסת ליל שמחת תורה. ולולי שהרב ז"ל אמרה הייתי אומר שזה אינו דהא שעוה (לפתילה) לאבוקה כשמן לפתילה ובשמן אסור אפילו להטות הנר כדאשכחן גבי עובדא דשמעיה דעולא. וכן כתב הריטב"א דאינו נכון לפי שכל האבוקה גוף אחד. ועוד שהרב אלפסי ז"ל לא התיר בקונסא אלא מאותם עצים שלא אחז בהם האור אבל אם אחז בהן האור אינו יכול ליטול ואפילו לחתוך מהן אסור. וכתב הרא"ה שאם נטל אפילו מאותם שאחז בהן האור להדליק ממנו במקום אחר מותר ולא חיישינן לגורם כבוי כיון שעושה לצורך יום טוב. ואין צריך לומר אם חזר ומניחו שם שהוא מותר כמו שפירשנו למעלה. אבל רש"י ז"ל גריס קינבא שרי. ופירש למחוט את הנר לעדויי חושכא שקורין מוקיר שרי. ולא נהירא דאם כן לימא לישנא דמוחטין דמפרשינן מאי מוחטין עדויי חושכא. והנכון להסיר הפחם לאחר שניכבית. והתם מיירי בשעה שהיא דולקת.

אמר ליה אפשר בבית אחר. פירוש דחייתא בעלמא הוא דקא דחי ליה שאם היה מותר לכבות אפילו היה לו בית אחר שרינן ליה לכבות ולא נטריחנו לשמש מטתו בבית אחר לפי שאין מדקדקין במלאכות של יום טוב אפילו אפשר זולתם.

אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. פירוש ואפילו דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של יום טוב דכיון דהשתא מיהא (ח"נ) דעתו לכבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה.

אם בשביל שלא יתעשן הבית כו'. מותר. פירוש ומעישון הבית הוא דקא מקשי דאלמא לצורך יום טוב מיהא שיהנה מותר לכבות אף על פי שאין בו צורך הכשר אוכל נפש וכן נמי גבי תשמיש. דאילו מעישון קדרה לא מקשיי דההיא הכשר אוכל נפש הוא כדי שלא יפסד האוכל ומה לי הבערה ומה לי כבוי. אבל בעישון קדרה אפילו רבנן מודו.

משום אבוד ממון. פירוש וכגון שיש בו כלים של צורך יום טוב וקא מספקא ליה אי שרינן במתוך כיון שיש בהן צורך מכשירי אוכל נפש וצורך יום טוב וכאידך בעיא דלעיל דתשמיש המטה. דאילו משום הפסד ממון בעלמא פשיטא דלא שרינן. ולהכי אמרינן דר"י היא אבל לרבנן אסיר. ויש מפרשים דמיירי בשאין בו אלא אבוד ממון גרידא ומעישון הבית הוא דקא מקשי דמיירי בבית שאינו דר שם. דאי דר שם מותר לכבות לכולי עלמא. ולא נהירא דכיון דלית ביה מתוך לא שרינן כבוי ביום טוב טפי משבת.

מהו לכחול את העין כו'. איתיביה אין מכבין את הבקעת כו'. ופירש רש"י ז"ל שמותר לו בהנאת הגוף כדי שלא יתעשן כו'. וא"ת ומה ענין זה אצל זה דהתם שאני לפי שאינו נהנה בגופו של כבוי אבל כאן נהנה גופו בכוחל ועיניו מאירים והרי זה כרוחץ רגליו בחמין ודבר השוה הוא לכל נפש. תירץ הרא"ה דכאן נמי אין ההנאה לו בגופו של כחילה וגורם הוא להביא לו הנאה ומסלק ממנו המונע ודומה לכבוי שמסלק עשן הבית. ותדע שהרי פצוחי עינא כבר נתרפא עיקר החולי ומה שנשאר מאליו היה מתרפא אלא שעושה כן להגיה אורו כדי שיראה ויתאוה לאכול וכעין הכשר הוא לאוכל נפש.

מסייע אין בו ממש. ואף על גב דהתם במסכת מכות אמרינן גבי הקפה דיש בו ממש ענינו לפי מקומו היכא שהוא יכול בלא סיוע חברו אמרינן אין בו ממש. והכא אף על גב דלא אפשר למכחל אלא בדעמיץ ופתח מכל מקום לא מוכחא מלתא דבלאו כחל נמי אורחיה למעמץ ומפתח. והתם במכות אי איפשר בלא סיוע חברו ונראה מתכוין לסייעו.

אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני. פירוש על ידי ישראל ולא חיישינן לשחיקת סמנין כיון דביום טוב מותר לשחוק פלפלין ותבלין לצורך יום טוב ולא אסרו אלא בשבת ששחיקתן אסורה דבר תורה ולית בהו מתוך. ואילו ביום טוב ראשון אסרו כיון שאין בדבר שום סכנה ואינו יודע בבירור אם תהא ההנאה מגעת ביום טוב. הריטב"א ז"ל. וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן דכיון דלעיל מדמינן מכחל עינא לכבוי ושרינן מכחל עינא ביום טוב שני של גליות דהכי נמי שרי כבוי אפילו לתשמיש המטה ביום טוב שני וכל שכן שלא יתעשן הבית והקדרה.

בפרש"י בד"ה איתיביה כו' ואין לך עישון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא כו' עכ"ל ובמרדכי פי' בשם הר"א דבבית שאין בו צורך י"ט כלל קמבעיא ליה וכן משמע מדקאמר משום איבוד ממון וכ"כ הר"ן וכ"כ במלחמת ה' לפ"ז צ"ל איבוד ממון דמי למכשירי אוכל נפש ומיהו לחוס על הבקעת לא כי אין נפש שעגומה על דבר קטן כזה עכ"ל וק"ל:

תוס' בד"ה ההיא ר"י היא כו' אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדירה אסור עכ"ל אבל במרדכי כתוב דעישון [בית] הוי דמי למכשירי אוכל נפש אבל שלא יתעשן הקדירה אפי' רבנן דר"י מודו דהוי אוכל נפש ממש ובאשר"י חולק דהא דאסור כדי שלא תעשן הקדירה היינו שאפשר להצילה כו' עכ"ל ע"ש:

ד"ה אין מכבין וכו' עד וא"ת ומה שנהגו העולם להדליק הנר מי"ט לחבירו וכו' נ"ל דקושיא זו אין כאן מקומה דהא דאין מכבים הבקעת אינו מטעם הכנה וק"ל:

רש"י בד"ה המסתפק כו' ואוכל הס"ד:

בד"ה בקעת אישטיל"א הס"ד:

בד"ה רירא כו' שמגליד כו'. נ"ב ס"א שמזליף ואחר דבור זה צ"ל ד"ה דיצא פירוש שנוקב כמו מחט כמו דץ ביה מידי:

בד"ה סוף אוכלא וכו' ואינו כוחל אלא להגיה מאורו. נ"ב זהו פי' על פצוחי עינא וק"ל:

עיין דיני שמעתא זו באשר"י ובהגהותיו:

בתוס' בד"ה ההיא ר' יהודה דאית לי' כו' וכן שלא תתעשן הקדירה אסור. לכאורה זה הוי ודאי אוכל נפש עיין במרדכי:

תד"ה והמסתפק אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי כו' אלא ה"ט כו'. עי' ברא"ש שסותר דבריהם מהא דשפופרת ע"פ הנר דפ' ב"מ ועמש"כ שם בישוב דבריהם:

בסה"ד דאמר לקמן במתניתין כו'. הוא בדף לב:

גמ' מהו לכבות את הנר. עיין כתובות דף ז ע"א תוס' ד"ה אמר ליה:

גמרא מסייע אין בו ממש, ומש"ה שרי אמימר למכחל עינא בשבת ע"י נכרי, אף דהישראל מסייע במה דעמיץ ופתח.
וא"ת הא אם לא יעמוץ ויפתח לא יהי' הנכרי יכול לכחול, וא"כ מאי שייטי דמסייע הכא, והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, ומסייע דבכל הש"ס היינו כשיכול הדבר להיות בלעדו כמו זה יכול וזה יכול, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול, וי"ל דתרי מיני מסייע הם, מסייע דהכא דאפליגו ביה, ושאר מסייע שבש"ס תרי ענינים הם, דכל מסייע שבש"ס היינו דמסייע בגוף הדבר אלא דמקרי מסייע מצד דגם בלעדו הי' הדבר אפשר לעשותו, אבל מסייע דהכא הוא להפך דא"א הדבר להיות בלעדו אלא נקרא מסייע מצד מה שאינו עושה בגוף הדבר כלום אלא גורם ומכין למלאכה, דבמה דעומץ ופותח אינו עושה עצם מעשה כוחל דהא אינו נותן הכחול בעיניו, אלא עושה הסיבה לשיוכל הנכרי לכחול, ול"ק מעתה מן זה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם שניהם עושים עצמות המלאכה, היינו ההוצאה משא"כ הכא.
ולפ"ז גם מאן דאית לי' דמסייע דהכא אין בו ממש, אכתי אפשר דסבר דמסייע אחר שבש"ס יש בו ממש וכן להיפוך מאן דאית ליה דשאר מסייע שבש"ס אין בו ממש יוכל לסבור דמסייע דהכא יש בו ממש, וניחא השתא מה דמשמע דר"ז סובר הכא דמסייע דהכא יש בו ממש ואסור לכחול ע"י נכרי, ואלו בפרק המצניע [שבת דף צג ע"א] אית ליה לר"ז דמסייע אין בו ממש, משום דבאמת תרי ענינים הם, ואינו תלוי זה בזה כלל.
אבל מה אעשה שרבותינו בעלי התוס' ז"ל הקשו בפרק המצניע שם מדר"ז דהתם אדר"ז דהכא ותירצו בטורח ודוחק רב, ודעתם רחבה מדעתנו:

אפשר בבית אחר רוצה לומר כיון דאפשר בכל הני אופנים א"כ מציאות רחוק הוא כל הני לא אפשרי' ע"כ לא התירוהו חז"ל עפ"י מ"ש תוס' סוף ד"ה ההיא ר' יהודה הוא וכפי מה שהסביר רמב"ן במלחמות ה' ע"ש. וק"ל:

כדי לחוס עלי' פירש"י ואני שמעתי דה"ל סותר על מנת לבנות במקומו כוונתו מבואר בשבת ל"א ע"ב וע"ש תוס' ד"ה וסותר ע"ש ומבואר מזה דאתיא ברייתא כר' יהודה דמלאכה שא"צ חייב אלא דלא מעשן הוה סותר על מנת לבנות שלא במקומו ומיושב קו' פני יהושע ע"ש:

מסייע אין בו ממש עיין שיטה מקובצת מבואר כדברי ט"ז סי' שכ"ח סק"א ודלא כש"ך בנה"כ סי' קצ"ח ע"ש:

בתוס' בד"ה וב"ה סברי וכו' ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים וכו' עכ"ל ולכאורה לשון לא החמירו חכמים אינו מדוקדק דבפשיטות הו"ל לפרש שהקילו ב"ה בזה משום שמחת י"ט כדמשמע לעיל דף ט' ע"ב גבי מוחלפת השיטה דלפי שיטת התוס' דמוחלפת היינו האי דהשוחט אבל טעמא דתריסין הוי משום שמחת י"ט וליכא למימר דהתוספות כתבו כאן לפי שיטת רש"י דלעיל דמוחלפת היינו האי דתריסין דא"כ בלא"ה קשה הך סוגיא דהכא מדב"ה אדב"ה בי"ט גופא דבתריסין מחמרי לענין בנין בכלים ובחליות מקילין טפי מדב"ש וע"כ דלשיטת רש"י צריך לפרש כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן דב"ה סברי דבחליות דהכא לא שייך בנין כלל:

אלא דנראה דודאי התוס' דהכא בשיטתייהו דלעיל קיימי דהאי דתריסין ודאי לא מיחלפא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו לפרש משום שמחת י"ט משום דאפשר דאע"ג דבתריסי חנויות משמע דהתירו משום שמחת י"ט מ"מ אפשר דבזקיפת חליות של מנורה לא שייך שמחת י"ט כ"כ ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה לא החמירו באיסור בנין כלי בי"ט אע"ג שהחמירו בשבת כן נ"ל:

בגמ' עולא איקלע לבי רבי יהודא קם שמעי' זקף ליה לשרגא ופירש"י שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשוך אחר הפתילה ותכבה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ליה ר' יהודא מהא דמסתפק חייב משום מכבה ומאי קושיא דלמא הך ברייתא אתיא כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור משא"כ בהאי דזקיפת שרגא שפיר מצי עולא סבר כר"ש דדבר שא"מ מותר ואיהו ודאי הרי עיקר זקיפתו שלא תכבה ומכ"ש דקשה טפי למאי דמשמע בשיטת רש"י ותוס' דאנן נמי כר"ש קי"ל בדשא"מ. מיהו לפי' התוס' יש ליישב קצת דלפי פירושם דהאי משום מכבה היינו משום שמכה' אורו א"כ מצינן למימר דבזקיפה זו הוי כפסיק רישא משא"כ לשיטת הרא"ש דשמעתין וסייעתו שכתבו דהאי משום מכבה היינו שממהר כיבוי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ואף לפי' התוס' נמי קשה לפי שיטת בעל הערוך שהביאו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לר"ש א"כ לא הוי מקשה הכא מידי:

ונהי דלא קשיא לי כה"ג טובא מאי מקשה ליה רבי יהודא לעולא מהך ברייתא דלמא ברייתא כר"י דמחייב בכל כיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דכל כיבוי שאינו צריך לגופה פטור אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאף דאע"ג דפטור אפ"ה איסורא דרבנן מיהו איכא. ועוד דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט ע"ב) משמע דעולא סבר כר"י לענין כיבוי שאין צריך לגופה אבל מהאי דדבר שא"מ ודאי קשה ויש ליישב וצ"ע ודו"ק.

בתוס' בד"ה המסתפק ממנו וכו' אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי וכו' עס"ה. עיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות ועיין ג"כ מה שכתבתי בזה שם בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב ובס"פ כירה דמלשון התוס' כאן שכתבו לכך נראה ככיבוי משמע דהאי חייב לאו דוקא וכן דקדקתי שם קצת מל' רש"י אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחייב חטאת מדאורייתא ונראה לי שמפרש ג"כ כפי' התוס' דמאי שמכהה אורו הוי כיבוי גמור דאי לפי' הרא"ש שכתב דממהר כיבוי לא מסתבר שיהא בזה חיוב חטאת גמור כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא וכבר כתבתי כיוצא בזה בלשון התוספות בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב גבי אין פורסין מצודות דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא ושם באותה סוגיא כתבתי ג"כ בענין רחיים של מים שיש בזה מקום עיון על בעל מג"א בא"ח סי' רנ"ג ע"ש:

שם בגמרא אמר ליה האי רבי יהודא היא ופירש"י דאמר לקמן וכו' לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש וכו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתו דתשמיש גופא לא מתרבי לר"י אלא מדדרש לכם לכל צרכיכם והא ודאי ליתא דתשמיש גופא משמע דהוי כאוכל נפש ממש אפילו אליבא דרבנן אלא דכיבוי הנר לענין תשמיש דמי למכשירי אוכל נפש והכי משמע להדיא בפ"ק דכתובות דף ז' גבי הא דשרי ר' יהודא למיבעל לכתחילה בי"ט ע"ש ומשמע משקלא וטריא דהתם דלענין מתוך איירי. ואפשר שיש לפרש בזה ג"כ בכוונת רש"י ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה ועיין עוד בסמוך:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי"ט וכו' משום איבוד ממון מהו ויש לדקדק מאי קמיבעיא ליה ומאי ס"ד אטו משום איבוד ממון נתיר איסור דאורייתא וליכא למימר דמספקא ליה לאביי אי הלכה כרבי יהודה דמתיר במכשירין או הלכה כרבנן והאי כיבוי דליקה נמי כמכשירין דמי כדמשמע במסקנא דשמעתין דהך מילתא שייך בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דא"כ הו"ל למיבעי בהדיא מרבה אי הלכה כר"י או כרבנן ועוד דבמאי דקאמר משום איבוד ממון אלמא דעיקר טעמא להיתירא היינו משום איבוד ממון ולא משום מכשירין וליכא למימר נמי דאביי סובר כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ לפ"ז כל כיבוי כי האי כגון לכבות הדליקה דמיקרי מלאכה שאצ"ל לא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ אפשר דיש להתיר איסורא דרבנן משום איבוד ממון ואע"ג דבשבת פשיטא דאסור אפ"ה אפשר דשני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב כדאשכחן לקמן בפרק משילין דהא ודאי ליתא חדא דהא רבה תלמידו דרב הוי וכל מילי עבד כרב לבר מהני תלת דקחשיב בפרק במה מדליקין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא דבמלאכה שאצ"ל סבר רבה כר"י ועוד דא"כ מאי אותביה אביי מברייתא דבקעת דקתני מותר ומאי קושיא דילמא הך ברייתא כר"ש ורבה כר"י ס"ל מש"ה פשיטא ליה דאסור ורבה גופא דמשני ליה ההיא ר"י היא כי קאמינא אנא לרבנן דלאו שינויא מעליא היא כמו שהקשו בתוס' דהא אנן קי"ל דהלכה כר"י ותירצו בדוחק וא"כ טפי הו"ל לרבה לשנויי לאביי איפכא דהך ברייתא ר"ש היא כי קאמינא אנא לר"י דמלאכה שאצ"ל אסור מדאורייתא ועוד דלפ"ז הוי קשה טובא על שיטת הפוסקים שכתבו דאנן קי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל כמ"ש הטור והש"ע בסי' של"ד ואפ"ה פסקו כאן בפשיטות כרבה דאסר לכבות הדליקה בי"ט אע"כ דלכ"ע לא שייך להתיר איסורא דרבנן כי האי משום הפסד ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' והנראה בזה לפי משמעות כל הסוגיא דשמעתין דהכא היינו משום דנהי דפלוגתא דר"י ורבנן גופא לא איירי אלא במכשירי אוכל נפש ממש מ"מ כיון דטעמא דר"י דמתיר במכשירין היינו משום דדריש לכם לכל צרכיכם א"כ סבר הש"ס דהיכא דאיכא איבוד ממון או חולה שאין בו סכנה נמי מיקרי לכל צרכיכם אע"ג שאינם מענין המכשירין מ"מ שקולים הם דהי מינייהו מפקת ובהא פשיט ליה רבה שפיר דאסור דאע"ג דבמכשירין גופא קי"ל כר"י היינו משום שמחת י"ט סמכינן אדר"י משא"כ היכא דליכא שמחת י"ט אפשר דהלכה כרבנן כן נ"ל נכון ועיין בס' יש"ש מ"ש בזה בשם רבינו אלחנן והמרדכי והנלע"ד כתבתי ובכלל דברי דבריהם אלא שהוספתי בהן נופך. והא דלא שרינן הכא לכבות הדליקה בי"ט מטעם מתוך שהותרה כיבוי לצורך יבואר לקמן בדף הסמוך גבי בישרא אגומרי:

(כב א) לאו אדעתאי.—כעין זה יש בברכות (כו א), ופי' רש"י: לא נתתי לבי, וכעין זה פי' רש"י בכמה מקומות מן המצויינים בברכות שם; אבל כאן א"א לפרש כן, לכן פי' רש"י כאן (וכן בפי' ר"ח): "לאו אדעתאי עשה השמש מה שעשה", אבל מצאנו בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קפ"ג גירסא אחרת^*[מובא באוצה"ג לביצה, חלק התשובות 27, ועוד שם בעמ' 13.]: "עולא איקלע לבי רב יהודה א"ל לשמעיה זקוף לי שרגא", ולפי זה גם כאן הפי' כפי הרגיל בשאר המקומות, כמו שהעיר באיי הים שם.

שערב לזה ולא ערב לזה. אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין: במנורה של חליות. וכשנפלה נפרדו חליותיה: יש תורת בנין בכלים. ובונה חייב בכל שהוא: אין תורת בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים: קם שמעיה. דעולא: זקף לשרגא. שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה: שרגא. נר של חרס קרויזו''ל בלע''ז: הנותן שמן בנר. בשבת: המסתפק. הנוטל ממנו ואוכל: חייב משום מכבה. וכבוי בי''ט לא אשתרי: לאו אדעתאי. עשה השמש מה שעשה: קנבא. למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי''ר בלעז: מפני דבר אחר. לשמש מטתו: לעשות מחיצה. בסדין: בקעת. אישטיל''א: כדי לחוס עליה. שאין כבוי זה צורך י''ט ואני שמעתי דהוי ליה סותר ע''מ לבנות במקומו מותר אלמא לצורך יום טוב שיהנה היום שרי: ר' יהודה. דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יעשה לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא לבדו: איתיביה כו'. ואין לך עשון בית גדול מן הדלקה וצורך י''ט הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים: למכחל עינא. לשום בו כחול לרפואה: רירא. שעושה ריר ביב''א והוא שקורין קציד''ה בלע''ז שהוא עושה ריר שמגליד תמיד: דיצא. פי' שנוקב כמו מחט כמו דץ ביה מידי (חולין דף צג:): דמא. שנקנ''ר: דמעתא. מדמעת תמיד: קדחתא. לשון קדחה באפי (דברים לב) שורפת והוא שקורין איתקלפיישו''ן: תחלת אוכלא. תחלת החולי של כל אלו דאפילו בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע''ז (דף כח:) שורייני דעינא באובנתא דלבא תלו: סוף אוכלא ופצוחי עינא. שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו: איתיביה בקעת. שמותר להנאת הגוף שלא יתעשן: כדשנין. רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם: עמיץ ופתח. סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול: איכא רב זביד. שהיה מקשה לי כמותך: ושניי ליה. ופרקתי לו: מסייע אין בו ממש. מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש והכי אמר במסכת שבת בהמצניע (דף צג.) גבי זה יכול וזה אינו יכול יכול חייב ושאינו יכול פטור ואע''ג דקמסייע בהדיה מסייע אין בו ממש:

ומדליקין לו נר. מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי ' תבשילין יהא שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנה משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר א' מדחזינן דהוצרך להזכיר אדלוקי הנר משמע דאסור למי שלא הניח להדליק לו רק נר אחד: ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים. וא''ת והא בשבת (דף מו.) במנורה של חליות כ''ע לא פליגי דאסור וי''ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי''ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים אי נמי י''ל דהתם מיירי שכולה של חליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא.: והמסתפק ממנו חייב משום .. ' מכבה. אינו ר''ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע''פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל''א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע''ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות: קנבא שרי. פי' רש''י מוקייר בלעז למחוט ראש הפתילה ועושה פחם ולא נהירא דלקמן פרק המביא (דף לב:) קרי ליה מוחטין את הנר מאי מוחטין עדויי חושכא ולא קאמר הכא כי ההיא לישנא דהתם לכ''נ דתרי חטויי יש אחד בשעה שדולק והיינו ההוא דלקמן ויש אחד לאחר שכבה שמתקנין אותה כדי שידליק מהר ומסיר הפחם שבראש הפתילה ובכך נוחה כשידליק אותה והיינו ההוא דהכא דשרי: אין מכבין את הבקעת וכו'. מכאן יש למחות את הנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ומה שנהגו העולם להדליק הנר מי''ט לחברו ואין מדקדקין אם הוא לילה ולעיל פירשתי דהוי הכנה ואין י''ט מכין לחבירו י''ל דאע''ג שאינו לילה מ''מ הוא סמוך לחשיכה ואף באותו יום צורך הוא אותה הדלקה: ההיא רבי יהודה היא. דאית ליה לכל צרכיכם ואנן עבדינן כרבנן ואם תאמר והא אנן פסקינן לקמן הלכה כר' יהודה וי''ל דמסיק עליה ואין מורין כן אי נמי י''ל דהא דשרינן מדרשה דלכם היינו דוקא בדבר שהוא אוכל נפש אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדרה אסור:

דף כב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד