ביצה כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

מה שאין כן בביצה שנולדה ביום טוב ראשון, שלא הותרה ביום טוב שני של ראש השנה, על אף שבשאר המועדים היא מותרת ביום השני, לפי שקדושתם של שני הימים של ראש השנה אחת היא, ולא הקילו ביום השני אלא לכבודו של מת בלבד.

ואם כן, מדוע התיר אמימר לכחול ביום טוב שני של ראש השנה?

אמר ליה אמימר: אנא - כנהרדעי סבירא לי, דאמרי אף בביצה שנולדה ביום טוב שני של ראש השנה הקילו בה.

ומאי דעתיך להחמיר ולאסור ביום טוב שני של ראש השנה, הרי כל החשש יכול להיות דלמא מעברי ליה בית דין לאלול.

דהיינו, שחושש אתה שמא לא יבואו העדים ביום השלושים של אלול, ונמצא חודש אלול "מעובר" בן שלשים יום [במקום עשרים ותשע יום באופן רגיל], ויהיה ראש השנה מן התורה ביום טוב שני.

אין לך לחשוש לחשש הזה, כי האמר רב חיננא בר כהנא: מימות עזרא ואילך - לא מצינו אלול מעובר!

שנינו במשנה: ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין.

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה בפסח, ובית הלל מתירין.

ומניחה הגמרא שטעמם של בית שמאי הוא מחשש חימוץ, ולכן שואלת הגמרא:

ועד כמה עוביה של "פת עבה" שהתירו בה בית הלל מבלי לחשוש לחימוץ? אמר רב הונא: עד עובי טפח. שכן מצינו בלחם הפנים שנאפה מצה, ויש בו עובי טפח.

מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו להתיר עובי טפח בכהנים שהם זריזין ויכולים לשמור מחימוץ - יאמרו בסתם אנשים שאינן זריזין שמותר להם לאפות בפסח עד עובי טפח?

אם אמרו שמותר לאפות עובי טפח בפת "עמלה" של לחם הפנים, שהושקע הרבה עמל בעשייתה - יאמרו זאת בפת רגילה בפסח, שאינה עמלה?

אם אמרו שאין לחשוש לחימוץ בלחם הפנים היות והלחם נאפה בהסקה בעצים יבשים המפיקים חום רב - יאמרו להתיר לאפות פת עבה בהסקה בעצים לחים, שיש בה חום נמוך?

אם אמרו באפיית לחם הפנים בתנור חם שהיו מסיקים אותו יום יום למנחות - יאמרו בתנור של פסח שהיה צונן עד להסקתו, ואינו בעל חום רב?

אם אמרו בלחם הפנים, הנאפה בתנור של מתכת שחומו רב - יאמרו בתנור של חרס שחומו פחות?

ונשארו שאלותיו של רב יוסף ללא מענה. ומתוך כך מביאה הגמרא הסבר אחר במה נחלקו בית שמאי ובית הלל בפת עבה בפסח.

א. אמר רב ירמיה בר אבא: שאלית שאלתי את רבי [הרב שלי] ביחוד, ביני לבינו, שלא בנוכחות אנשים אחרים.

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: ומנו, מי הוא רבו של רב ירמיה בר אבא - רב.

מאי "פת עבה" שהתירו בית הלל לאפותה?

וענה לי רב: פת מרובה. שהתירו לאפות הרבה לחמים ביום טוב, יותר ממה שצריך ליום טוב עצמו. ובית שמאי אוסרים זאת מחמת הירחא ליום אחר. אך לא מחמת חשש חימוץ.

איכא דאמרי, כך אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב:

שאלית את רבי ביחוד. והיינו, שרב עצמו שאל זאת את רבו.

ומנו רבו של רב - רבינו הקדוש הוא [רבי].

מאי פת עבה?

וענה לי רבי: פת מרובה.

ואמאי קרו ליה "פת עבה"? - משום דנפישא, שהיא עבה מאד בשעת הלישה.

אי נמי, באתריה דהאי תנא ששנה את הברייתא הזאת, לפת מרובה - פת "עבה" קרו ליה.

ומקשה הגמרא על הביאור הזה: מכדי, הרי משום דקטרח טרחא דלא צריך ביום טוב, הוא שאסרו בית שמאי.

ואם כן, תיקשי: מאי אריא מדוע נקט התנא שמחלוקתם היא בפסח? והרי אפילו בשאר ימים טובים נמי נחלקו בכך.

ומשנינן: אין הכי נמי שנחלקו גם בשאר ימים טובים.

ותנא ששנה בברייתא בפסח היות ובהלכות יום טוב דפסח קאי, שהיה שונה את הדברים האלה בתוך שאר ההלכות של פסח שהיה עוסק בהם התנא.

תניא נמי הכי במפורש שהנושא של המחלוקת הוא בדיני טירחה ביום טוב, ולא בחשש חימוץ בפסח:

דתניא: בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין.

מתניתין:

אף הוא, רבן גמליאל שהחמיר במשניות דלעיל, אמר שלשה דברים להקל:

א. מכבדין מטאטאים את בית המטות. שהוא המקום שהיו מסבים בו על מיטות לאכול את הסעודה. ולא חשש לגזירה שמא יבוא להשוות את הגומות בשעה שמטאטא.

ב. ומניחין את המוגמר לבונה על גבי גחלים ביום טוב, ולא אסרו משום שאינו צורך אוכל נפש.

ג. ועושין גדי מקולס צלוי בשלמות על כרעו ובני מעיו, שהיו נצלים יחד עמו, בלילי פסחים, ולא חשש שנראה כאוכל קרבן פסח בחוץ.

וחכמים אוסרין לטאטא שמא ישוה גומות, לגמר משום שאנו צורך אוכל נפש אלא רק למפונקים, ולעשות גדי מקולס לפי שדומה לאוכל קדשים בחוץ.

גמרא:

אמר רב אסי: מחלוקת לגמר בגדים, שנותן את הלבונה על האש כדי שיכנס הריח בבגדים. וכיון שאינו להנאת הגוף, לכן אסרו חכמים.

אבל לגמר כדי להריח שהוא הנאת הגוף - דברי הכל מותר.

מיתיבי מהא ששנינו בברייתא:

א. אין מכבדין את בית המטות ביום טוב.

ואילו בני ביתו של בית רבן גמליאל היו מכבדין.

אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב.

אלא, היו מכבדין אותן [את בתי המיטות] מערב יום טוב, והיו פורסין עליהם, על קרקעיתם, סדינין.

למחר, כשאורחים נכנסין, היו מסלקין את הסדינין. ונמצא הבית מתכבד מאליו.

אמרו לו: אם כן כדבריך - אף בשבת מותר לעשות כן.

ואם נחלקו חכמים עליו ביום טוב, הרי זו ראיה שרבן גמליאל התיר כיבוד ממש ביום טוב עצמו.

ב. ואין מניחין את המוגמר ביום טוב.

ושל בית רבן גמליאל היו מניחין.

אמר רבי אליעזר בר צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב.

אלא, היו מביאין ערדסקאות כלים מנוקבים של ברזל, ומעשנין אותן בתוכן בריח לבונה מערב יום טוב. ופוקקין את נקביהן מערב יום טוב כדי שישתמר העשן עם הריח הטוב בתוך הכלים.

למחר, כשאורחים נכנסין - פותחין את נקביהן, ונמצא הבית מתגמר מאליו.

אמרו לו: אם כן כדבריך - אף בשבת מותר לעשות כן! אלא מכאן ראיה שהתיר רבן גמליאל לגמר ביום טוב עצמו, ולכן נחלקו עליו חכמים.

ומוכח מהברייתא נגד מה שאמר רב אסי שמודים חכמים לרבן גמליאל שמותר לגמר!

אלא, אי אתמר דברי רב אסי - הכי אתמר:

אמר רב אסי: מחלוקת לגמר כדי להריח.

אבל לגמר כדי שיכנס הריח בבגדים - אסור לדברי הכל.

איבעיא להו: מהו לעשן פירות בריח של לבונה, האם מותר ליתן לבונה על גבי גחלים לצורך עישון הפירות?

רב ירמיה בר אבא אמר רב: אסור, משום שיש כאן מלאכת כיבוי בנתינת הלבונה על הגחלים לצורך הנאה שאינה שוה לכל נפש.

ושמואל אמר: מותר היות והוא ראוי לכל נפש, אלא שאינו נוהג אצל עניים מפני שאין להם כסף לקנותו.

רב הונא אמר לבאר את טעמו של רב שאמר אסור - מפני שמכבה בנתינת הלבונה על הגחלים מקצת מן האש הבוערת בהן. ולא הותרה מלאכת כיבוי אלא לצורך אוכל נפש או לצורך הנאה השוה בכל נפש, וזה תפנוק מיוחד הוא, ואינו שוה לכל נפש.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: ונימא מר שאסור ליתן את הלבונה על האש מפני שמבעיר את הלבונה?!

אמר ליה: תחלתו מכבה את אש הגחלים ורק סופו מבעיר את הלבונה, ולכן נקטתי את האיסור הראשון.

אמר רב יהודה: רק על גבי גחלת אסור להניח את הלבונה כדי לעשן פירות, לפי שמכבה ומבעיר לצורך דבר שאינו שוה לכל נפש.

מה שאין כן בביצה שנולדה ביום טוב! ששני הימים נחשבים כקדושה אחת. הרי שרק לענין קבורת המת התירו, אבל בשאר דברים — שני ימים טובים של ראש השנה נחשבים כיום אחד!

אמר ליה [לו] אמימר: אנא כנהרדעי סבירא לי [אני כדעת חכמי נהרדעא סבור אני], דאמרי [שאמרו] דין זה אף בביצה שנולדה, והוא הדין לשאר דברים, שאין הבדל בין שני ימי ראש השנה לשאר ימים טובים. ומאי דעתיך [ומה דעתך] למה חושש אתה — דלמא מעברי ליה [שמא יעברו אותו] את חודש אלול ויתברר אז שהיום השני הוא אכן ראש השנה האמיתי — האמר [הרי כבר אמר] רב חיננא בר כהנא: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהא אלול מעובר, ואם כן אין מקום לחשוש לכך.

א שנינו במשנה: ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה בפסח, ובית הלל מתירין. וכמה שיעורה של פת עבה שהתירו בית הלל — אמר רב הונא: עוביה טפח. שכן מצינו (מצאנו) בלחם הפנים במקדש, שאף הוא אסור שיהא חמץ והיה עוביו טפח.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם אמרו היתר זה בכהנים שהם זריזין ויכולים לאפות פת שעוביה טפח מבלי שיהיה בה חשש חימוץ — יאמרו כמו כן בשאר אנשים שאינן זריזין? אם אמרו בפת עמלה (שנילושה היטב) — יאמרו כמו כן אף בפת שאינה עמלה?

אם אמרו בעצים יבשים שהיו משתמשים בהם בבית המקדש, שהם בוערים היטב ונאפה הלחם במהירות, יאמרו כמו כן אף בעצים לחים, שרוב בני אדם משתמשים בהם? אם אמרו בתנור חם של המקדש יאמרו כמו כן אף בתנור של כל אדם שהוא בדרך כלל צונן מזה של המקדש? אם אמרו בתנור של מתכת שהיה במקדש, המתחמם מהר, יאמרו כמו כן אף בתנור של חרס שרוב בני האדם אופים בו לחמיהם?

אמר רב ירמיה בר אבא: שאלית [שאלתי] את רבי ביחוד (ביני לבינו) ומנו [ומי הוא] רבי זה — רב, ושאלתי היתה: מאי [מה פירוש] "פת עבה"? והסביר לי, שפירושו, פת מרובה. ואין הטעם משום חשש חמץ, אלא משום שיש באופן אפייתה משום טירחה יתירה בחג.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאלית [שאלתי] דבר זה את רבי ביחוד, ומנו [ומי הוא] רבו של רב — רבינו הקדוש, והסביר לי: מאי [מה הפירוש] "פת עבה" — פת מרובה, ואמאי [ומדוע] קרו ליה [קוראים לה] פת עבה — משום דנפישא [שהיא מרובה] בשעת לישה ובשעת לישתה הריהי נראית עבה ביותר. אי נמי [או גם כן] באתריה דהאי תנא [במקומו של תנא זה], פת מרובה — "פת עבה" קרו ליה [קוראים לה].

ושואלים: מכדי [הרי] האיסור משום דקטרח [שהוא טורח] טרחא דלא צריך [שאינו צריך] הוא, אם כן מאי אריא [מה שייך] מדוע דווקא, שנינו דין זה בפסח? אפילו בשאר ימים טובים נמי [גם כן]! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] ואין דין מיוחד זה לפסח. ותנא זה שאמר את הדברים, ביום טוב של פסח קאי [עמד] וכיון שדן בשאר דברים השייכים לפסח אמר גם הלכה זו כאחד מדיני הפסח, אבל הוא הדין לחגים אחרים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין.

ב משנה אף הוא רבן גמליאל אמר שלשה דברים להקל כנגד דעת רוב החכמים: מכבדין (מטאטאים) את בית המטות, מקום שהיו יושבים בו לאכול כשהם מסובים על גבי מיטות, ואין חוששים שמא על יד כיבוד זה הריהו מיישר את הגומות שבאדמה. וכמו כן מניחין את המוגמר (מיני בשמים) על גבי גחלים בוערות כדי לבשם את הבית ביום טוב. וכן עושין גדי מקולס שצולים אותו בשלימות כשאבריו הפנימיים בסמוך לו בלילי פסחים כדרך שהיו עושים במקדש. וחכמים אוסרין בכל שלושת הדברים הללו, בכיבוד — משום חשש יישור גומות, בנתינת מוגמר על גבי גחלים — משום שאין בכך צורך אוכל נפש, ובגדי מקולס — משום שנראה כמקריב קדשים בחוץ.

ג גמרא אמר רב אסי: מחלוקת זו במוגמר היא כאשר הוא מניחו לגמר, כלומר: לבשם בגדים על ידי הבשמים הללו, אבל כאשר מניחו כדי להריח — דברי הכל מותר שדבר זה הוא כשאר הנאות ובכלל אוכל נפש הוא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: אין מכבדין את בית המטות ביום טוב מפני חשש יישור הגומות, ושל בית רבן גמליאל היו מכבדין ולא חששו לכך. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא, ר' צדוק, לבית רבן גמליאל וראיתי שלא היו מכבדין ממש את בית המטות ביום טוב, אלא כך היו עושים: מכבדין אותן מערב יום טוב, ופורסין עליהם סדינין כדי שלא יתלכלכו, ולמחר כשהאורחים היו נכנסין, היו מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד (מתנקה) מאליו. אמרו לו: אם כן — אף בשבת מותר לעשות כן, ולא בזה נחלקו.

וכן ואין מניחין את המוגמר ביום טוב על גבי גחלים בוערות, ושל בית רבן גמליאל היו מניחין. אמר ר' אליעזר בר' צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב ממש, אלא היו מביאין ערדסקאות (מחתות נקובות) של ברזל ומעשנין אותן (ממלאים אותם בעשן מבושם) מערב יום טוב, ופוקקין נקביהן מערב יום טוב כדי שלא ייצא מתוכם ריח הבושם, ולמחר כשהיו האורחים נכנסין היו פותחין את נקביהן והריח יוצא ומתפזר בבית, ונמצא הבית מתגמר (מתבשם) מאליו.

אמרו לו: אם כן — אף בשבת מותר לעשות כן. ולענייננו למדנו שלא דובר כאן על בישום בגדים, אלא אף על הולדת הריח עצמו.

אלא עלינו לחזור מן הדבר כפי שאמרנו, ואי אתמר הכי אתמר [ואם נאמר דבר בענין זה כך נאמר], אמר רב אסי: מחלוקת זו היא כשעושים כן כדי להריח, אבל אם עשו כן כדי לגמר (לבשם את הבגדים) — לדעת הכל אסור.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] השאלה: מהו האם מותר לעשן פירות ביום טוב בעשן בשמים בוערים כדי לבשם את ריחם? רב ירמיה בר אבא אמר בשם רב: אסור, לפי שאין בכך משום אוכל נפש. ושמואל אמר: מותר. רב הונא אמר: אסור, מפני שמכבה, שכאשר מניחים את אבקת עצי הבושם על הגחלים הרי הן כבות מעט. אמר ליה [לו] רב נחמן: ונימא מר [ושיאמר אדוני] מפני שמבעיר, שהרי אחר כך הבשמים מבעירים את הגחלים ביתר שאת, ומדוע אין אתה חושש להבערה? אמר ליה [לו]: אכן כך הוא, ושני איסורים יש בדבר — תחלתו מכבה וסופו מבעיר.

אמר רב יהודה: להניח אבקת בשמים על גבי הגחלת עצמה — אסור, מפני הטעמים שהסברנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

which is not so with regard to an egg. With regard to an egg laid on a Festival, the two days of Rosh HaShana are considered one long day and a single period of sanctity. It was only in deference to the dead that the Sages were lenient with regard to burial on the second day of Rosh HaShana, but with regard to all other matters, the two days of Rosh HaShana are viewed as one day and are governed by the same halakha.

Ameimar said to him: I hold in accordance with the opinion of the Sages of Neharde’a, who state this halakha even with regard to an egg laid on the Festival and other matters, as there is no difference between the two days of Rosh HaShana and the two days of other Festivals. And what is your reasoning that you are concerned? Is it that perhaps they will extend the month of Elul and declare it a thirty-day month, which would mean that the second day of the Festival is the first of Tishrei, the true date of Rosh HaShana? But didn’t Rav Ḥinnana bar Kahana say: From the days of Ezra and onward we have not found that the month of Elul was made a full, thirty-day month, and therefore there is no cause for this concern.

§ It is taught in the mishna: And one may not bake thick loaves on a Festival but only thin ones. The Sages taught the following baraita: Beit Shammai say that one may not bake thick bread on Passover, as it might become leavened before it has a chance to bake, whereas Beit Hillel permit it. And how much thickness renders a loaf thick bread that is permitted by Beit Hillel? Rav Huna said: It is up to a thickness of one handbreadth, as we find likewise with regard to the shewbread in the Temple, which must also be unleavened and which was one handbreadth thick.

Rav Yosef strongly objects to this argument of Rav Huna: If the Sages stated this leniency with regard to the shewbread that is prepared by priests, who are vigilant about the mitzvot and ensure that the dough is not leavened, would they say the same with regard to bread that is prepared by ordinary people, who are not as vigilant? Furthermore, if they said this with regard to the shewbread, which is well-kneaded [amela] bread, would they say the same with regard to bread that is not as well kneaded?

Rav Yosef continues: If they stated this leniency in the case of dry wood, which was used in the Temple, as it would burn well and bake the bread quickly, would they say the same in the case of moist wood, which is what most people use to heat their ovens? Furthermore, if they said this with regard to the hot oven found in the Temple, would they say the same with regard to a standard oven, which is typically cold in comparison to that of the Temple? And lastly, if they said this with regard to the Temple’s metal oven, which warms up quickly, would they say the same with regard to the earthenware oven that most people use to bake their bread?

Rav Yirmeya bar Abba said: I asked my teacher in private, and who is this teacher? It is Rav. Rav Yirmeya asked him: What is the meaning of thick bread? Rav explained that it means a large quantity of bread, a large amount of dough prepared in a single session. The concern here is not that the bread might become leavened, but that its preparation involves unnecessary exertion on the Festival.

Some say that Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: I asked this of my teacher in private; and who is Rav’s teacher? It is our holy Rabbi Yehuda HaNasi. And he explained the matter as follows: What is the meaning of thick bread? It means a large quantity of bread. And why do they call it thick bread? It is because it is greatly expanded at the time of kneading and therefore looks very thick. Alternatively, in the place where this tanna of the mishna lived, a large quantity of bread was called thick bread.

The Gemara asks: Now, since the prohibition here is because he exerts himself unnecessarily, then why did the baraita teach this halakha specifically with respect to Passover? The same halakha should apply with regard to the other Festivals as well. The Gemara answers: Yes, it is indeed so; the halakha is not limited to Passover. But the tanna who taught this halakha was dealing at the time with the festival of Passover and therefore mentioned this halakha in relation to that Festival, even though it applies in equal fashion to the other Festivals. The Gemara comments that this is also taught in a baraita: Beit Shammai say: One may not bake a large quantity of bread on any Festival, whereas Beit Hillel permit it.

MISHNA: Rabban Gamliel also said three things as leniencies, in opposition to the view of most of the Sages: One may sweep the room of the couches on a Festival, i.e., the dining room, where they would recline on couches to eat, as there is no concern that by sweeping the room one might come to fill in the holes and level the ground. And one may place incense consisting of fragrant herbs on burning coals in order to perfume one’s house on a Festival. And one may prepare a whole kid goat, meaning a kid goat roasted whole, with its entrails over its head, on the night of Passover, as was the custom when they roasted the Paschal lamb in the Temple. However, the Rabbis prohibit all three practices: It is prohibited to sweep lest one come to level the ground, it is prohibited to burn incense because it does not meet the criteria of permitted food preparation, and it is prohibited to eat a kid that was roasted whole on the night of Passover because it would appear as if he were eating consecrated food outside the Temple.

GEMARA: Rav Asi said: The dispute with regard to incense applies only to a case where one wishes to burn the incense in order to perfume his garments. However, if he burns the incense in order to enjoy the smell, all agree that this is like other bodily pleasures, the satisfaction of which has the same status as food preparation, and it is therefore permitted.

The Gemara raises an objection against Rav Asi’s understanding of the mishna from the following Tosefta: One may not sweep the room of the couches on a Festival lest he fill in holes and level the ground, but in the house of Rabban Gamliel they did sweep, as they did not share this concern. Rabbi Eliezer bar Tzadok said: On many occasions I followed Father, Rabbi Tzadok, into Rabban Gamliel’s house, and I observed that they would not actually sweep the room of the couches on a Festival, but rather they would do the following: They would sweep the room on the eve of the Festival and spread sheets over it so that it would not become dirty, and on the following day, when the guests entered, they removed the sheets, and it turned out that the house was cleaned on its own. The other Sages said to him: If so, it is permitted to do so on Shabbat as well, and there is no dispute in that case.

The Tosefta continues: Similarly, one may not place incense on burning coals on a Festival, but in the house of Rabban Gamliel they did place incense. Rabbi Eliezer bar Tzadok said: On many occasions I followed Father into Rabban Gamliel’s house, and I noticed that they would not actually place incense on burning coals on a Festival, but rather they would bring perforated coal pans [ardaska’ot] made of iron, filled them with fragrant smoke on the eve of the Festival, and plugged their holes on the Festival eve so that their fragrant smell would not escape. On the following day, when the guests entered, they opened the holes, releasing the smell throughout the house, and it turned out that the house was perfumed on its own.

The other Sages said to him: If so, it is permitted to do so on Shabbat as well. This shows that the issue was not the perfuming of clothes but rather the burning of incense for the smell in the house. It follows that the Sages prohibit the practice even when the incense is burned for the enjoyment of the smell, against the opinion of Rav Asi.

Rather, the Gemara retracts its previous statement and says that if this was stated, it was stated as follows: Rav Asi said that the dispute with regard to incense applies only to a case where one burns the incense in order to enjoy the smell. However, if he burns the incense in order to perfume his garments, all agree that it is prohibited.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to smoking fruit on a Festival with incense in order to enhance its aroma? Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: It is prohibited, as it is not included in the category of permitted food preparation. And Shmuel said: It is permitted. Rav Huna said: It is prohibited because he extinguishes some of the coals when he sprinkles the aromatic powder on them. Rav Naḥman said to him: And let the Master say that it is prohibited because he kindles the coals, as afterward the fragrant spices cause the coals to burn even more strongly; why are you not concerned about this? Rav Huna said to him: Two prohibitions are indeed violated: Its beginning involves extinguishing, and its end involves kindling.

Rav Yehuda said: Sprinkling the aromatic spices on the coals themselves is in fact prohibited for the aforementioned reasons.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי איכא למיחש דלמא עברוה לאלול הא אמר [רב חיננא בר כהנא] משמיה דר' מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר. ואין אופין פתין גריצות אלא רקיקין מ"ט כיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי מה שיאכל ביו"ט בלבד וכך מפורש בירושלמי:
ת"ר בש"א אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין ואוקמה כמה פת עבה טפח שכן מצינו בעובי לחם הפנים טפח ואתקיף לה רב יוסף אם התירו עובי טפח בלחם הפנים שכן עשייתן ע"י כהנים שזריזין הן ואין מניחין אותו להחמיץ והן פת עמילה בשיפה ובבעיטה ונעשים בתנור של מתכת בעצים יבישין ובתנור חם יאמרו בפת של הדיוט שאין בה אחת מכל אלו.

משום רבינו הקדוש אמרו מאי פת עבה פת מרובה כלומר נפישא בלישה ומשום טירחא יתירא אמרו ב"ש ולא תימא בפסח בלבד אלא בכל יו"ט כדתניא בש"א אין אופין פת עבה ביו"ט וב"ה מתירין:

מתני' אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין המטות.

תניא אין מכבדין את המטות. של בית ר"ג היו מכבדין א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין ביו"ט אלא מכבדין מעיו"ט ופורסין עליהן סדין ולמחר כשאורחין נכנסין היו מסלקים את הסדינים ונמצא הבית מתכבד אמרו לו זה אף בשבת מותרין לעשות כן.

אין מניחין את המוגמר ביו"ט של בית ר"ג היו מניחין א"ר אלעזר בר' צדוק לא היו מניחין מוגמר אלא ערדיסקות של ברזל היו מעשנין מעיו"ט ופוקקים נקבים שלהן ולמחר כשאורחים נכנסים היו פותחין נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאיליו אמרו לו זה אף בשבת מותר לעשות כן א"ר אסי מחלוקת לגמר הבית אבל לגמר להריח דברי הכל מותר יש נוסחא אחרינא דברי הכל להריח אסור איבעיא להו מהו לעשן פי' לעשן פירות שהוא מכשירי אוכל נפש ר' ירמיה אמר רב אסור מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור שהוא מכבה ומבעיר אוכל נפש.

אמר ליה כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה. ומיהא אנן לא קיימא לן כנהרדעי אלא כרבא וכרב אשי דהוה בתרא דקאי כוותיה כדמשמע הכא, ובריש פירקין קמא (ו, א) אמרינן בפירוש שמיע לי מיניה דמר דלא סבירא ליה כנהרדעא. ומיהו מהא (דאמרי') [דאמימר] שמעינן לדידן ליו"ט שני של גליות דשרי ולא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ואין דעת בעלי התוספות ז"ל כן.

אם אמרו בזריזין. מהא שמעינן דאסור לעשות פת עבה טפח בפסח, ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי.

ואמאי קרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. פירש רש״י ז״ל דפליגי בפלוגתא דתנא קמא (ורשב״ג) [ורשב״א] בריש פרקין (ביצה י״ז, א) בית שמאי כתנא קמא דאסר למלאות את התנור פת כיון שהוא לצורך חול ובית הלל כרשב״א. והקשו בתוספות דאם כן הוה ליה לאתויי לעיל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. והם ז״ל פירשו דפת מרובה היינו פת גדולה דנפישא בלישה אלא שאינו עבה ממש ודומיא דפתין גריצין ורקיקין דמייתי ליה עלה, ומפרש לה בירושלמי (ה״ו) שמתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, כלומר מתוך שאתה מיגעו לעשות אותן קטנים ויטרח בהן הרבה לעשות מלישה מועטת פתין הרבה אף הוא אינו בא לאפות לצורך חול ובית הלל לא גזרי, ולעולם גריצין ורקיקים עבים זה כזה אלא שזה קטן וזה גדול.

ומכבדין את המטות ואין חכמים מודים לו. דקדקו בתוס' מכאן וגם הרז"ה ז"ל דאף (דרשב"א) [לר"ש] דאמר דבר שאין מתכוין מותר (אחר) [אסור] לכבד את (הפת) [הבית] ומשום אשווי גומות, דהויא ליה כפסיק רישיה ולא ימות. ורי"ף ז"ל כתב בהלכות [במסכת] שבת (קכד, ב) שאף לכבד שרי לדידן דקיימא לן כר"ש דלא פסיק רישיה הוא וחכמים דהכא היינו ר' יהודה, וכן כתב הוא ז"ל בתשובה [תשו' הרי"ף מכת"י סי' י"ח] וכן דעת רוב הגאונים ז"ל, ובפרק (כ"ג) המצניע (צה, א ד"ה והאידנא) כתבתיה בארוכה בס"ד.

גדי מקולס. יש מפרשים דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה ואליתו מוכחת עליו. אבל בתוספתא (פ"ב הי"א) משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר. כלומר: מפני שלא לצורך דבר הראוי לכל נפש.

גרסינן בירושלמי בשלהי מכילתין (פ"ה ה"ב): מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור, מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר [אב מבעיר אתה] ביו"ט, אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אלא (כיון) [כינן] קיימין בנר (דלא בטלה) [של אבטלה] א"ר אבין תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, ר' נחום אחוה דר' אילא בעי קמי ר' יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי. ואמרו בתוספות דמגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר, דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר.

אע"פ שהתרנו במשנה לדעת בית הלל לאפות פתין וגריסין דוקא ביום טוב דעלמא אבל בפסח אין אופין פת עבה וכמה פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהוא טפח ואע"פ שלחם הפנים עביו טפה והוא בא מצה מ"מ אם אמרו בלחם הפנים שהוא נעשה על ידי זריזים ופת עמילה ועצים יבשים ותנור של מתכת ושהיה מתחמם בכל יום אין אומרין בשאין זריזין וכו' אבל אופין בפסח פת מרובה ר"ל שלשין ואופין ממנו הרבה בבת אחת אף ביתר ממה שצריך על דרך ממלאה אשה וכו' ובלבד שיהיו לשין אותה על ידי הרבה נשים כל אחת ואחת מעט מעט כשיעור הקצוב לו במקומו ואין צריך לומר ביו"ט אחר שמותר וגדולי הפוסקים פירשוה דוקא ביו"ט דעלמא ופירשו לדעת בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו"ט בלישה ומצינו אפייה בענין לישה כמה שאמרו למיפא קפיזא קפיזא ובית הלל התירו ביום טוב דעלמא אבל בפסח לא ואינו נראה כן:

המשנה הששית אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין אמר הר"ם מכבדין ידוע ואע"פ שהיתה ארצם עפרית ומוגמר הוא הקטורת להריח אבל לגמר הכלים לדברי הכל אסור וגדי מקולס כלומר מכובד שיהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש הפסח שהיה נאכל בירושלם והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות שהם לאיזה צד צורך של משמשי אוכל נפש ואעפ"כ נאסרו הואיל ואינן לצורך אוכל נפש עצמו וכן נאסרו קצת דברים אף באוכל נפש גמור ואמר על זה אף הוא ר"ל רבן גמליאל על הדרך שהיה חולק שלא כהלכה באותן הדברים הנזכרים למעלה ולהחמיר כך היה חולק באלו להקל מכבדין בין המטות פי' כבוד הבית אסור בשבת וביו"ט מטעם השואת גומות שנאסרה משום בונה ואע"פ שהוא דבר שאינו מתכוין הרי הוא כפסיק רישיה שאי אפשר לבית בלא גומות ואמר עכשיו שלא נאמרו הדברים אלא בכבוד הבית אבל קרקע שבין המטות שהיו מסובין בהם לאכילה שהוא מקום מועט ושמכבדין אותו בכל יום שלא יעלה שום אבק למסובין מסתמא אין שם גומא ואין חוששין שמא יבא מהיתר זה להיתר גדול ממנו ר"ל לכבד את הבית ולדעת חכמים אנו גוזרין בכך ואין מכבדין כלל והלכה כדבריהם ונמצא שאסור לכבד שום מקום שבבית מעתה מכבדות של תמרה שאדם מכבד בהן את הבית אסורות בטלטול שהרי מלאכתן לאיסור אא"כ לצורך גופן או לצורך מקומן וזה שאמרו בפרק המצניע צ"ה א' החולב והמחבץ והמגבן והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות ובסוף השמועה אמרו והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה לא נאמר לשטה זו אלא במרבץ וכמו שנאמר שם אמימר שרא זילחא במחוזא אמר משום גומות איתסר והכא ליכא גומות אבל במכבד אפילו ר' שמעון מודה משום פסיק רישיה ואחד זה ואחד זה דקאמר ר"ל אחד שבת ואחד יו"ט וכך היא שטת גדולי הרבנים והרבה מן המפרשים:

ומגדולי הפוסקים וכן גאוני ספרד כתבו שהמכבדות של תמרה הותר לטלטלן שמלאכתן להיתר הן ומה שאמרו שם והשתא דקיימא לן כר' שמעון שרי לכתחלה פירושו אף על הכבוד ומעתה מותר לטלטלן אף מחמה לצל ופירשו בתשובת שאלה שלא נחלקו חכמים במשנה זו לאסור כבוד הבית אלא על דעת ר' יהודה שסובר שדבר שאין מתכוין אסור ואפילו לדעת זה היה רבן גמליאל מתיר בין המטות מפני שפשוט הוא לו שאין שם גומא אבל לדעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוין מותר אף כאן מותר לכבד ואין כאן פסיק רישיה שאפשר שאין שם גומא או שלא תתמלא ולדעת זה כבוד הבית מותר באיזה מקום שבה וכל שכן בין המטות וי"מ לשיטה זו שבין המטות חמור יותר מפני שמכוונין בהם להשוות הגומות הא כל מקומות שבבית מותר ומה שאמרו בפרק מפנין אבל לא יגמור את האוצר ופירשנוה שם אפילו לדעת ר' שמעון שמתיר להתחיל באוצר אחר שאינו סובר באיסור מוקצה מ"מ לגמור מיהא אסור ומשום אשוויי גומות יש לפרש דאוצר שאני שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות ולדברי הכל אסור לכבדו והוא שאמרו בפרק ר' אליעזר איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי פי' לגרפו ולסלק עפרוריתו והא אתי לאשוויי גומות כלומר שהוא עשוי כלו גומות גומות או שמא בכל אלו כל שרואה שם גומות מתכוין הוא להשוותם שלא יתערב עפרורית והוצים במאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפו אלא לכך ואף גדולי הרבנים פירשו שם בלשון זה דילמא חזי בהו גומות ומשוי להו הא כל הבתים מ"מ כבודם מותר ומגדולי המפרשים נתפשרו עם התלמידים בענין זה לומר שלא כל הבתים שוים ויש בתים שהם כאוצר והוא שאין מתירין כבוד הבית אלא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו שם בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא שום דבר שיהא אסור בטלטול אלא שרוצה לכבדו מפני פירורין או קליפי פולין ועדשי' או שברי עצמות והדומים לאלו מדברים הראויים למאכל בהמה שכל כיוצא בזה כבר הושוו הגומות ואפשר שלא נתחדשו בשיעור מועט כזה ואפילו היו שם איפשר שלא להשוות אם מפני שאין שם עפר כל כך כדי להשוותם אם מפני שאין מגיע מעט עפר כזה לגומא אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו לא נפלו שם קליפין אי אפשר לבית שלא נתכבד מערב שבת בלא גומות ואי אפשר שלא להשוות והרי הוא פסיק רישיה ואסור וזהו דעת שלישי:

וחכמי התוספות נוטים לדעת ראשון ומוסיפין באיסור מצד שמזיז העפר וקשין וצרורות ודברים האסורים בטלטול אלא שיש מתירין מדין גרף של רעי וכמו שאמרו בפרק נוטל קמ"ג א' בשמועת גרעיני דתמרי פרסייאתא היכי מטלטלינן להו ואמר רב הונא עביד להו גרף של רעי כלומר שצוברן לפניו עד שיהיו נמאסות לו ומפנין מדין גרף של רעי ואע"פ שבזו מיהא הקשו שם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה מ"מ כל שנעשה מעצמו מפנין וכן תירצוה גדולי הדור ובמסכת שבת יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה יותר:

ומניחין את המוגמר ביו"ט פי' דרכם היה להניח לבונה על הגחלים להריח למסובין בשעת אכילה והיה המאכל יותר ערב להם בכך ומאחר שהיא הנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש וחכמים אוסרין מפני שאינו שוה לכל נפש שאין דבר זה מסור אלא לעשירים ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר השוה לכל נפש והלכה כדבריהם הא כל שבגוף אכילה אפילו נזדמן לו צבי או טואסי ופסיוני מותר לשחטם ולבשלם שכל שבאכילה צורך כל נפש הוא:

ועושין גדי מקולס בלילי פסחים פירשו במסכת פסחים ראשו על כרעיו ועל קרבו ובני מיעיו תלויים חוצה לו בצדו והיה עושה כן זכר לפסח וחכמים היו אוסרין שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ ובתלמוד המערב אמרו מכניסין עגל מקולס בלילי פסחים אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסח והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

אחר שביארנו במשנה לענין פסק שהנחת מוגמר אף להריח למסבין אסור כל שכן שאסור לעשות כן לגמר בו את הכלי ר"ל להקליט אותו ריח בבגדים וכל שאסרו לגמר הוא מפני שיש בו כבוי וכן שהוא מוליד ריח וכל הולדת ריח אסור ואפילו עשה על גבי חרס שאינו כבוי גמור מ"מ הולדת ריח יש בו ואע"פ שבעישון הפירות מותר כמו שיתבאר בסמוך וכן הדין מפני שהוא שוה לכל נפש כמו שיתבאר מה שאין כן בגמור הכלים ומ"מ אם הביא מערב יו"ט כלי מחתות והקליטו בהן עשן הלבונה או הסמים וסתמו את הנקבים בערב יו"ט למחר רשאין להסיר סתמי הנקבים והעשן יוצא והבית וכל מה שבו מתגמר מאליו ואף בשבת מותר לעשות כן וכן לענין מה שאסרו בכבוד אם כבדוהו מערב שבת ופירסו סדינין עליו למחר מסלקין את הסדינין ונשאר הבית מתכבד מאליו ואף בשבת כן:

בימי חכמי התלמוד היו מעשנין את הפירות וענין העשון הוא שהיו נותנין פירות המתיבשין כגון תאנים ותמרים וערמונים קלופים והדומים להם מפירות שאין בהן קליפה או שהוסרה קליפתם שאחרי יבשותן היו פורסין אותן על גבי מחצלת נקובה נקבים נקבים מונחת על גבי יתדות והיו מניחין בקרקע תחת המחצלת מדורה של גחלים וזורקים עליהם אבק בשמים והיה עשן הבשמים עולה לפירות דרך הנקבים וריחן נקלט בהן ועשון זה יש בו מלאכה אם כבוי אם הבערה שתחלתו מכבה שאבק הבשמים בשעת זריקתו מכבה מקצתן של גחלים ואח"כ מתחזק חומן של גחלים בחומן של בשמים וחוזרות ומתבערות ומבעירות את הבשמים ומפני זה נחלקו בגמ' אם מותר לעשן את הפירות לצורך יו"ט ביום טוב יש מי שאסר הואיל ואין הדבר שוה לכל נפש ויש מי שמתיר שכל דבר שגופו של אוכל נכשר בו או שתיקון זה מוסיף ערבותו של אוכל עצמו שוה לכל נפש הוא שאף העניים אלו היה מצוי להם היו עושים כן ואין זה דומה להנחת מוגמר שאין בו תקון לגופו של אוכל אלא שהוא נעשה שיריחו המסובין ותהא תאותם מחדדת מחמת עריבות הריח ואין דרכן של עניים בכך אפילו היה מזומן להם:

ופסק הדברים שמותר לעשן על גבי גחלים וכל שכן על גבי חרסים המוסקים ואין חוששין לכבוי ולהבערה או להולדת ריח שהרי בעצי בשמים רשאי למללן כדי להוסיף בריחם להריח בהם בין בקשין בין ברכין ואע"פ שעצי בשמים אין בהם אלא הוספת ריח ובזו יש בה הולדת ריח גמורה אעפ"כ הואיל ויש כאן תקון אוכל נפש ושוה לכל מותר שהרי בשר על גבי גחלים יש בה כבוי והבערה והולדת ריח ומותר יש שואלין מאחר שבבשר על הגחלים אתה מתיר את הכבוי נאמר מתוך שהותר הכבוי לצורך מותר שלא לצורך ותירצו שמאחר שאין הכבוי מכשיר את האוכל אין לומר בו מתוך:

אלא תנא ביו"ט דפסח קאי אי קשיא דהכא שרי ביו"ט דפסח למילש עיסה דנפישה בליש' הא ק"ל קבא מגלוגאה לפיסא ותפי לא י"ל קבא מגלוגאה נשתער בתנור א' אבל אם הן נשים הרבה ותנורים הרבה יכול ללוש כל מה שהוא רוצה: כס איבעיא להו מהו לעשן נ"ל דהני אמוראי ס,ל כרבן גמליאל דלהריח שרי ולגמר את הכלים םאסר ולעשין את הפירות כבשמים פליגי אם היא דומה עישון הפירות לגימור הכלי ואם לאו דרב אסרו דכי היכי דגימור הכלים אסר משום דמחזי כמתקן מנא הם ה"נ עישון הפירות אסור דהוי כמתקן פרי ושמואל אמר מותר דדוקא גבי כלים נאסר התיקון אבל פירות כל תיקון שאתה עושה בהם מורת וכמו שלהריח מורת גם לעשן אם הפירות מורת ובא רבינא לומר כשאסר רב העישון דווקא להשים הבשמים ע"ג גחלים דאיכא התם מלאכה דהוא מכבה ומבעיר אבל גבי כלי חרס נגמר הכלי חרס מבע"י דומיא דערסקאות וביו"ט ממלא אותו פירות ומתעשנו שם מותר כיון דלית התם מלאכה ורבה אמר ע"ג כלי חרס נמי אסור אע"פ שאין בו משום דקא מולייד ריחא בפירות דמה לי להוליד ריחא בכלים המ לי בפירות שכך היא דומה עישון הפירות כמו גימור הכלי ורבא אמר אפי' על גחלת נמי מותר מידי דהוי אבישרא גומר דאע"ג דאיכא מכבה ומבעיר שרי משום דהיא אוכל נפש והם ה"נ עישון הפירות של תיקון הפירות מותר היא ולא דמי עישון הפירות לגימור הכלי כך נראה לי פסקו של שטה זו ופסק המורה לא נראה לי. רבינו יצחק מפא"ס זצק"ל פי' לעשן את הפירות למתקן על גבי הגחלים כדי להכשירן לאכילה ואניו נראהלי הלא שייך למימר בהו משום דקא מוליד ריחא:

וכמה פת עבה כלומר בכמה שיעור מתירין בית הלל דלא ניחוש לחימוץ. אמר רב הונא בטפח שכן מצינו בלחם הפנים. ופרכינן דליכא למשרי האי שיעורא בהדיוטות דאם אמרו בזריזין שהרי בית גרמי היו זריזין ובקיאין לעשות לחם הפנים מהר בלא חימוץ. ודחינן האי אוקמתא ואמרינן דפת עבה פת מרובה ולא איתפרש שיעורא דידיה בכמה מתירין בית הלל. וכיון שכן יזהר לעשותו דק ולא יהא עבה טפח. ועוד שמעינן מסוגין שיהא תנור חם שלא ישהה הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה.

מתניתין מכבדין בית המטות. פירוש אורחא דמילתא נקט לפי שמסובין שם לאכול ודרכן לכבד שם תמיד. וחכמים אוסרים. ופירש הרי"ף דמאן חכמים ר' יהודה ואנן דקיימא לן כר' שמעון מותרין לכבד הבית. ואי משום מזיז עפר ממקומו כבר כתב הרמב"ן דכיון שהעפר מצער לבני הבית הרי הוא כגרף של רעי שמותר לסלקו לאשפה עד כאן. וכתב הריטב"א דלפי זה הטעם לא התירו לכבר אלא בבתים שיושבים שם בני אדם אבל לא בשאר מקומות וכל שכן ברחובות ובמבואות כמו שנהגו במקצת מקומות דהתם ודאי אסור.

גמן. אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן. פירוש אם כן שזה בלבד מתיר רבן גמליאל דדוקא מבערב למה נחלקו עליו חכמים דבכהאי גוונא אפילו בשבת מותר לכולי עלמא. אלא ודאי ביום טוב עצמו היו מניחים ולפיכך נחלקו עליו חכמים. ומכל מקום שמעינן דפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל בלהריח הוא.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר. פירוש שהוא מבעיר הבשמים והיא מלאכה חשובה שהיא צריכא לגופה מה שאין כן בכבוי ועדיפא ליה למנקטה. אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ולהכי נקט המלאכה הראשונה אף על פי שהיא גרועה יותר.

על גבי חרס מותר. פירוש דאפילו הבערה ליכא ממש כיון שאין האור אוחז בהם אלא שהם כלין מאיליהן. ורש"י לא פירש כן.

בד"ה דנפישא בלישה כו' ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צורכו בלבד כו' עכ"ל ר"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו בלכד אסור מיהו רקיקין אפי' ביותר מכדי צורכו מותר משום פת שיהא נאפה יפה לרשב"א וכן הוא לשון הר"ן אף במה שצריך לו פליגי ב"ש וב"ה בפת מרובה כו' עכ"ל ודו"ק:

גמ' רב הונא אמר אסור מפני שמכבה כו' יראה דבין רב הונא ובין רב יהודה דאמר ע"ג גחלים אסור וע"ג חרס מותר ובין רבה דאמר ע"ג חרס נמי אסור המ"ל מלתייהו נמי אגופא דמתני' דקתני להריח אסור לרבנן ולגמר לכ"ע אלא דתלמודא מסדר מלתייהו אמהו לעשן פירות משום דרבא דאמר ע"ג גחלת נמי מותר לא קאי אלא אעישון פירות דאוכל נפש הוא כשמואל ודו"ק:

ד"ה דנפישא בלישה וכו' עד ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי מיתינהו הכא פי' אמאי מייתי ברייתא זו אמתני' דפתין גריצין:

תוס' בד"ה דנפישא בלישה כו' לכן נ"ל דפת מרובה דקאמר לאו יותר מכדי צורכו קאמר אלא היינו פתים כו' כצ"ל:

גמ' ר"ה אמר אסור מפני שהוא מכבה כו'. אמתני' גופא הומ"ל הך טעמא ועיין:

גמ' ונימא מר מפני שהוא מבעיר. [למ"ש תוס' בסמוך ע"א ד"ה ע"ג חרס בשם הר"ר יצחק צ"ל] אפשר ששמע כן ממנו דס"ל לחלק יצאה או רצה לדעת אם ס"ל כן:

ברש"י בד"ה מחלוקת לגמר וכו' והשתא למה דקסבר רב אסי לא הוי טעמא משום דבר השוה לכל נפש כו'. פי' דודאי מוגמר לא הוי צורך נפש ועוד דא"כ מנ"ל מחלוקת אבל וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה דנפיש' בלישה. לפירושם בפיתים קטנים ממלאה אשה תנור פת לכ"ע [כרשב"א] רק בגריצין רחבים אסור לב"ש מכיון שעושה לצורך חול ולא נפישא טירחא חיישינן שימלא שני תנורין דודאי אסורין ועיין:

רש"י ד"ה פת מרובה וד"ה וב"ה מתירין. צ"ל ד"א:

ד"ה מפני שמכבה כדפי' ואינו שוה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקולס. ובני מעיו חוצה לו. עיין ברש"י פסחים נג ע"א ד"ה מקולס ובדף עד ע"א ד"ה מקולס:

גמרא אר"י על גבי גחלת אסור ע"ג חרס מותר.
דכבוי ליכא, ואי משום הבערה הבערה ללאו יצאה ולא הוה אב מלאכה ושרי לעשותה ביו"ט אף שלא לצורך וכמ"ש בתוס', מיהו ע"ג גחלת דאיכא משום כבוי שפיר אסור, דהא כבוי הוי אב מלאכה.
ובתוס' נתנו טעם דכבוי אסור משום דכבוי לעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ומש"ה שניא מהבערה, ואיני מבין למה להו זה, דמכדי טעמא דהבערה משום דאינו אב מלאכה וכמ"ש מקודם א"כ בכבוי טעם איסורו פשוט כיון דכבוי הוא אב מלאכה.
מיהו ר"נ הקשה שפיר לר"ה ונימא מר מפני שמבעיר דהא ר"ה קאמר לעיל [דף כא סוף ע"ב] מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת אחת כו' ומדליקין לו את הנר מבואר דס"ל דהבערה הוי מלאכה ואסורה ביום טוב והקשה ליה שפיר לשיטתיה לימא משום מבעיר, ומוהר"ש איידלס ז"ל נדחק בזה ללא צורך:

אין אופין פת עבה וכו' סוגי' דהא שמעתא צ"ע לכאורה דשאיל כמה פת עבה שהתירו ב"ה ויהיב ר"ה שיעור טפח. והקשו על האי שיעורא שאין ללמוד מלחם הפני'. אבל מ"מ מ"ט הדר בי' מהאי אוקימתא פשיטה ונימא דאה"נ ב"ה מתיר לגמרי בלי שום שיעור וא"צ ללמוד מלחם הפנים אלא בכל ענין שרי. ועכצ"ל דפשוט וברור להש"ס דא"א להתיר בפסח פת עבה כמה דבעי ואי ס"ד דלעניין חימוץ בפסח פליגי איך סתים ב"ה ומתיר פת עבה סתם ולא יהיב שיעורא וכשבא ר"ה לתרץ דב"ה סמוך עצמו אשיעור המפורש בלחם הפנים. דחי רב יוסף איך ללמוד מזריזי' וכו' ונמצא ב"ה התירו סתם פת עבה וזה א"א בשום פנים וע"כ הדר בי' מהאי אוקמתא לגמרי ומוקי לי' בסתם י"ט כן צ"ל וא"כ מוכח דלמסקנא אסור לאפות פת עבה בפסח וכהרי"ו ומג"א סי' ת"ס סק"ד כ' דרוב הפוסקי' לא הביאו דין זה ע"ש מיהו צ"ע קצת איך תנא האי תנא פת עבה בפסח הואיל ובפסח הוה קאי ואיך לא חשש שיטעו העולם ויסברו שהתיר פת עבה בי"ט של פסח ונמצא מכשילם באיסו' חמץ אלא ה"ל למימר פת מרובה או ה"ל למימר בי"ט ולא בפסח אע"כ משמע קצת דלמסקנא באמת מותר לאפות פת עבה בפסח וכמג"א דלא כרי"ו וצ"ע:

מהו לעשן וכו' דברי תוס' ד"ה ע"ג חרס מגומגמי' מאוד ובירושלמי ליתא כמ"ש תוס' בשמו וכמ"ש גם פ"י כללא הוא דלא אמרי' מתוך אלא במלאכה השייך באוכל נפש עצמו חוץ מהוצאה והבערה דאע"ג דלא שייך באוכל נפש עצמו אלא מכשירי נינהו מ"מ אמרי' בהו מתוך מדכתי' ביום השבת לדיוקי הא בי"ט שרי מטעם מתוך. נמצא בהבערה שייך מתוך ולא בכיבוי. ואפילו בהבערה דאמרי' מתוך היינו אי שוה לכל נפש דאל"ה לא אמרינן מתוך. עוד נאמר בעישון פירות אי שוה לכל נפש מותר אפי' לכבות דהפרי בעצמו צריך לאכילה ולא בעי מתוך. ואי אינו שוה לכל נפש אפילו הבערה אסור דלא אמרינן מתוך מה שאינו שוה לכל נפש. ואמנם רבי יהודה ס"ל דגם לפירות בעינן מתוך לכן כיבוי אסור והבערה מותר. והן הן דברי הירושלמי ומ"ש תוספות דתליא אי הבערה לחלק יוצאת ליתא בירושלמי שלפנינו ואי איתא אי אפשר לפרש אלא אי לא אתי' חלוק מלאכו' מהבערה אלא ממחללי' מות ימות וא"כ ידעי' דאין חלוק מלאכו' לי"ט מדלא כתי' חילוק מלאכו' אלא בחיוב מיתה ואייתר ביום השבת דהבערה לומר דיוקא דבי"ט נימא מתוך בהבערה אבל לא תלי' דוקא כמ"ד ללאו יוצאת אלא למ"ד דלא נפקא לן חילוק מלאכו' מלא תבערו יהי' לאו או מיתה עיי' ברש"י במס' מכות בסוגי' יש חורש תלם א':

מתוך הדברים למדנו מ"ש פני יהושע פ' כירה בסוגי' דחמי טברי' הותר לשתיית טובאק בי"ט כיון שהוא לבריאת הגוף הל' שוה לכל נפש ולא דמי למיגמר י"ל תינח לאיסור הבערה שבו מהני מתוך וכיון שהוא לבריאת הגוף ה"ל שוה לכל נפש אך איסור כיבוי שבו דלא מהני מתוך כיון שאין כיבוי נעשה באוכל נפש עצמו להיכן אזל ומג"א כ' בשם כה"ג דשותה טוטין ה"ל מכבה ומבעיר ע"ש ע"כ שומר נפשו ירחק ממנו בי"ט וכבר צווח בספר קרבן נתנאל ע"ש:

בגמרא ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף כ"א דלענין לישה גופא שייך יותר לאסור מבאפיי' אלא דאפ"ה כיון דמותר לאפות מטעמא דרשב"א שפת נאפה יפה כמו שפירש"י כאן בטעמא דב"ה מש"ה מותר נמי ללוש פת מרובה מה"ט גופא דפת נאפה יפה שהרי אין אפייה בלא לישה אלא דאכתי משכחת ליה לישה דאסורה טפי מאפייה בלישה שאינה לאפייה אלא לבשל וכמו שכתבתי בק"א:

בתוס' בד"ה דנפישא בלישה פירש"י וכו' משום דאמר רשב"א וכו' ולא נהירא חדא דא"כ וכו' עס"ה מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף כ"א דטעמא דהפת נאפה יפה לחוד דאמר רשב"א אין להתיר לכתחילה איסור לישה ואפייה דאורייתא אי לאו משום דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא משום דאמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אם כן ממילא נתיישב מה שהקשו התוס' על פירש"י דלפירושו הוי פלוגתא דב"ש וב"ה בדרשב"א ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דב"ש נמי אית ליה דרשב"א אלא דאפ"ה אוסר משום דס"ל דלא אמרינן הואיל. לפ"ז יש ליישב ג"כ הך דפיתין גריצין דעיקר פלוגתייהו בהואיל ואדרבה כיון דבפיתין גריצין ליכא איסור דאורייתא מצד הלישה עצמה כיון שלש אותן כאחת ואדרבה עדיף טפי מרקיקין ועיקר איסורא אינו אלא משום טירחא דלא צריך מש"ה שרי לב"ה מטעמא דהואיל ולב"ש אסור כן נ"ל ליישב שיטת רש"י:

במשנה אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין בית המטות וכו' וחכמים אוסרין לכאורה משמע דפלוגתא דר"ג וחכמים בענין כיבוד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין כדמשמע בפרק המצניע (שבת דף צ"ה) וכן נראה מלשון רש"י כאן שכתב דטעמא דחכמים דכיבוד משום אשוויי גומות אלא שהרא"ש ז"ל כתב דר"ג גופא לא שרי אלא בית המטות דוקא אבל בבית אסור לכבד והא דאמרינן בפ' המצניע והאידנא דקי"ל כר"ש שרי על מרבץ לחודא קאי ע"ש בלשון הרא"ש שהביא מחלוקת הקדמונים בזה ועיין בס' יש"ש באריכות:

מה שאין כן בביצה. דקדושה אחת הן ולא הקלו בי''ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד: בפסח. קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ: וכמה פת עבה. שהתירו בית הלל: שכן מצינו בלחם הפנים. שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח: בזריזין. של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר: פת עמלה. בריי''א בלע''ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.): עצים יבשים. מט''ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש: בתנור חם. שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי: מתכת. במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן: ביחוד. ביני לבינו: ואיכא דאמרי. רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד: ומנו. רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ''ו מ''ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז: פת מרובה. ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר: וב''ה מתירין. כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא: תניא נמי הכי. דבשאר יום טוב נמי נחלקו: מתני' מכבדין בית המטות. בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות: מוגמר. לבונה על גבי גחלים: מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז): וחכמים אוסרין. בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ: גמ' מחלוקת לגמר. כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא: כשאורחים נכנסין. שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב: ערדסקיאות. אנצינצייר''ש והם נבובים ומנוקבים: ופוקקין נקביהן. לשמור העשן והריח שלא יצא: אם כן. לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר''א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר: מחלוקת להריח. התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש: מהו לעשן. פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם: אסור. דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן: ושמואל אמר מותר. דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי''ט כדאמרינן בכתובות (שם): מפני שמכבה. כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה: ונימא מר מפני שמבעיר. הבשמים שגם זה אב מלאכה: אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי: על גבי גחלת אסור. דאיכא מכבה ומבעיר:

דנפישא בלישה. פירש רש''י וב''ה מתירין משום דאמר ר''ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה''ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י''ט: [ועי' תוספות פסחים לז. ד''ה וב''ה]:

דף כב - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד