ביצה כג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

אבל להניח לבונה לצורך עישון פירות על גבי חרס מוסק - מותר, היות ואין כאן כלל כיבוי.

והבערת הלבונה מהחום של החרס המוסק היא הבערה בשינוי, הנחשבת הבערה "כלאחר יד", שאינה אסורה מן התורה אלא רק מדרבנן, והיא הותרה לצורך הנאה ביום טוב אפילו שהיא הנאה של מפונקים בלבד.

ורבה אמר: הבערת הלבונה על גבי חרס נמי אסור, משום דקא "מוליד" ריחא. ואיסור "מוליד" ביום טוב הוא משום שה"מוליד" קרוב הוא לעשיית מלאכה חדשה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא להניח כוס עם ריח בושם אשיראי על בגדי משי ביומא טבא - אסור.

מאי טעמא?

משום דקמוליד ריחא בבגדי המשי.

ותמהינן: ומאי שנא המוליד ריח בבגדים באמצעות הנחת כוס עליהם, מהמוליד ריח של בושם על ידי שמוללו לעץ של בשמים, ומריח בו, וכן קוטמו ומריח בו?

ומשנינן: התם במולל עץ של בשמים, ריחא מיהא איתא, הריח עצמו כבר נמצא בעץ הבשמים, ובמלילתו או קטימתו אוסופי הוא דקא מוסיף ריחא.

הכא בהנחת הכוס המבושמת על בגדי המשי

- אולודי הוא דקמוליד ריחא.

רבא אמר: על גבי גחלת נמי מותר לעשן פירות, מידי דהוה אבשרא, שמותר לצלות בשר אגומרי על גבי גחלים, שעישון הפירות הוא דבר השוה לכל נפש, והותר לעשות עבורו מלאכת כיבוי או הבערה.

דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא: "קטורא" - שרי!

דרש, ולא פירש דבריו.

אמר ליה אמימר: מאי "קטורא"?

אי כוונתך לקטורא שהם קמטים שמגהצים בידי, בשרוולים של הבגדים -

לא יתכן שיהיה מותר לעשות זאת ביום טוב, שהרי מעשה אומן הוא, וכל תיקון של מעשה אומן אסור לעשותו ביום טוב מצד מלאכת "מכה בפטיש".

ואי כוונתך שמותר לעשן פירות ביום טוב - הרי אסור לעשן, דהא קא מכבה את אש הגחלים בנתינת הלבונה עליהם.

אמר ליה רב אשי לאמימר: לעולם כונתו להתיר לעשן פירות ביום טוב, מפני שהוא סובר שעישון פירות הוא דבר השוה לכל נפש, מידי כמו דהוה אבשרא אגומרי הנחת בשר על גבי גחלים שמותרת.

איכא דאמרי,

אמר ליה אמימר: מאי "קטורא"?

אי קטורא בידי - מעשה אומן הוא.

אי לעשן - אסור, דקא מוליד ריחא.

אמר רב אשי: אנא אמריתה נהליה לרב גביהא אימרה זו. ומשמיה דגברא רבה אמריתה נהליה לו.

ולעולם, משמעותה היתר לעשן פירות, ומידי דהוה אבשרא אגומרי.

שנינו במשנה: ועושין גדי מקולס.

תניא, רבי יוסי אומר: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים.

שלחו ליה חכמים: אלמלא תודוס אתה, חכם גדול ונכבד, גוזרנו עליך נדוי, לפי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ.

ותמהינן: וכי מאכיל קדשים בחוץ, סלקא דעתך שהיה תודוס?

ומשנינן: אלא אימא: אתה מאכיל כעין קדשים, ויבואו הרואים זאת לטעות לאכול קדשים בחוץ.

מתניתין:

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרים: א. פרתו יוצאה בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה. שלדעתו נוי הוא לה, וחכמים אינם מחשיבים את הרצועה כנוי אלא כמשא.

ב. ומקרדין מגרדים את הבהמה במגררת ברזל בעלת שינים דקות ביום טוב, אף על פי שיש בכך עשיית חבורה בבהמה.

ג. ושוחקין טוחנים ביום טוב את הפלפלין ברחים שלהן, לפי שלדעתו גם מלאכת טחינה הותרה ביום טוב.

רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה במגררת של ברזל ביום טוב, מפני שעושה בה חבורה.

אבל, מקרצפין אותה במגררת עץ אשר שיניה גסות, שאינה עושה חבורה.

וחכמים אומרים: אין מקרדין במגררת ברזל בעלת שינים דקות, ואף לא מקרצפין במגררת עץ בעלת שינים גסות. וטעמם יבואר בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: וכי בדעת התנא של המשנה למימרא, לומר דרבי אלעזר בן עזריה - רק חדא פרה הויא ליה?

והאמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: תליסר שלשה עשר אלפי עגלי הוה מעשר "מעשר בהמה" רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא שנה ושתא!?

ומשנינן: תנא: לא פרה שלו היתה. אלא פרה של שכנתו היתה. ומתוך שלא מיחה בה על שיוצאת ברצועה שבראשה - היא נקראת על שמו. שנינו במשנה: ומקרדין את הבהמה ביום טוב.

תנו רבנן: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף?

קרוד נעשה במגררת שיש לה שינים קטנים דקים, ועושין בה חבורה.

קרצוף נעשה במגררת עץ ששיניה גדולים ועבים, ואין עושין בה חבורה.

ושלש מחלוקות בדבר:

א. רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור.

מיהו, קרוד - קטנים ועושין חבורה. ולכן אסר אף על גב שאינו מתכוין לעשיית חבורה אלא רק לנקותה.

קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה. ולכן התיר.

ולא גזרינן לאסור קרצוף אטו קרוד.

ב. ורבנן סברי נמי כרבי יהודה, שדבר שאינו מתכוין אסור.

וגזרינן קרצוף אטו קרוד.

ג. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר דבר שאינו מתכוין מותר.

ולכן, בין קרוד ובין קרצוף שרי היות ואינו מתכוין לעשות חבורה.

אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כרבי שמעון, שאמר דבר שאינו מתכוין מותר, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כרבי יהודה, שהרי חכמים מודים לו!

אמר ליה: אנא כרבי שמעון סבירא לי ולכן פסקתי כמוהו. ועוד: שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו.

אבל להניחה על גבי חרס לוהט — מותר, משום שאין בו חשש כיבוי והבערה.

ורבה אמר: על גבי חרס נמי [גם כן] אסור משום דקא מוליד ריחא [שהוא מוליד ריח] חדש בחרס, וביום טוב אסור ליצור דברים חדשים. ומעירים, כיוצא בו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] הלכה זו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא [לכפות כוס שיש בו בושם על בגדי משי ביום טוב] — אסור, מאי טעמא [מה הטעם] של איסור זה — משום דקמוליד ריחא [שהוא מוליד ריח חדש] בבגד,

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה הדבר] ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו? שהרי מותר לקחת עצי בשמים ולמלול (ללחוץ אותם בין האצבעות) ולהריח בהם, וכן לקטום אותם כדי שידיף מקום הקטימה ריח, הלא גם אז מוליד הוא ריח! ומשיבים: התם ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא [שם ריח מכל מקום ישנו, והוספה הוא שמוסיף בו ריח], שעל ידי המלילה או הקיטום נעשה הריח חריף וניכר יותר, אבל הכא [כאן] בכפיית כוס שיש בה בושם על גבי בגדים — אולודי הוא דקמוליד ריחא [מוליד הוא ריח חדש]. ואילו רבא אמר: על גבי גחלת נמי [גם כן] מותר להניח אבקת בושם (לבונה), מידי דהוה אבשרא אגומרי [כשם שהוא מותר להניח בשר על גבי גחלים] לצלותו, כך מותר להניח עליהם לבונה להריח.

מסופר, דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא [על פתחו של בית ראש הגולה]: קטורא שרי [מותרת] ביום טוב. בלשון זו אמר, ולא היו הדברים מובנים כל צרכם. אמר ליה [לו] אמימר מאי [מה] פירוש "קטורא" זו שאמרת? אי קטורא בידי [אם כוונתך לקשור ביד עניבות של קישוט] הלא דבר זה מעשה אומן הוא ובודאי אסור ביום טוב. ואם כוונתך "קטורא" מלשון קטורת לעשן — הרי אף זה אסור, דהא קא [שהרי הוא] מכבה! אמר רב אשי: לעולם הכוונה לעשן, מידי דהוה אבשרא אגומרי [ובדרך שהוא בבשר על גחלים] שמותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה המעשה, אלא בשינוי מעט. שאמר ליה [לו] אמימר לרב גביהא: מאי [מה] פירוש "קטורא"? אי קטורא בידי [אם קשירה בידים] — הלא מעשה אומן הוא ואסור, אי [אם] הכוונה היא לעשן — הרי אסור משום דקא מוליד ריחא [שהוא מוליד ריח]! אמר רב אשי: אנא אמריתה נהליה [אני אמרתי אותה, את ההלכה הזאת], לרב גביהא, ומשמיה דגברא רבה אמריתה נהליה [ומשמו של אדם גדול, רבא, אמרתי אותה לו], שלעולם הכוונה היא לעשן, ומידי דהוה אבשרא אגומרי [ובדרך שהוא בבשר על גחלים], שמותר להניח אותו עליהם, ואין חוששים.

א שנינו במשנה שאחד משלושת הדברים בהם דעת רבן גמליאל להקל, שעושין גדי מקולס בליל פסח. בענין זה תניא [שנויה ברייתא] ר' יוסי אומר: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים, זכר למקדש. שלחו ליה [לו] חכמים: אלמלא תודוס אתה שאתה אדם חשוב גוזרנו (היינו גוזרים) עליך נדוי, שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ.

ותוהים על הלשון: קדשים סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! ודאי לא היו אלה קדשים! אלא אימא [אמור]: כעין קדשים, שעלולים אנשים לטעות ולחשוב שגדי זה הוא לקרבן פסח.

ב משנה שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה שקושרים לה לנוי, שלדעת ר' אלעזר אין בכך משום משא ועבודה לפרה, אלא נוי ותכשיט הוא לה, ולדעת חכמים אינו אלא משא.

ומקרדין (מסרקים במסרק דק) את הבהמה ביום טוב להוציא את הלכלוך שבשערה ואין חוששים שמא יעשה בה פצע או חבורה עקב כך, ולדעת חכמים יש לחשוש שמא תיפצע. ושוחקים את הפלפלין לצורך יום טוב אפילו ברחים שלהן, לפי שהדבר נראה כמלאכת חול.

ר' יהודה אומר: אין מקרדין (מסרקים ומורידים את הקרציות) את הבהמה ביום טוב מפני שבודאי עושה חבורה (פצעים), אבל מקרצפין במסרק של עץ ששיניו גסות ואינו גורם לפצעים. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

ג גמרא על הביטוי במשנה "פרתו יוצאה" שואלים: למימרא [האם לומר] שר' אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה [פרה אחת היתה לו]? והאמר [והרי אמר] רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה אמר רב: תליסר אלפי עגלי [שלושה עשר אלף עגלים] הוה [היה] מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה [מעדרו] כל שתא ושתא [כל שנה ושנה] ומתוך שמספר עגלים זה היה רק עשירית מעדרו שבכל שנה, קל איפוא לשער כמה מרובים היו עדרי הבקר שלו. ואם כן מה לשון "פרתו" שנקט כאן? תנא [שנה החכם בתוספתא]: לא שלו היתה פרה זו אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה (שהרי לדעתו הדבר מותר) — נקראת על שמו כאילו היתה זו פרתו שלו, שהאחריות מוטלת עליו.

ד שנינו במשנה כי לדעת ר' אלעזר בן עזריה מקרדין את הבהמה ביום טוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד הוא במסרק שיש בו שינים קטנים ועושים חבורה, קרצוף — שינים גדולים ואין עושין חבורה.

ושלש מחלוקות יש בדבר, ר' יהודה אמנם סבר: דבר שאינו מתכוון אסור, שאסור לדעתו לעשות בשבת דבר שיש בו משום מלאכה, ואפילו אם אינו מתכוון לצורך מלאכה זו אלא לדבר אחר שהוא מותר בעיקרו, ולכן אסור לדעתו לסרק את הבהמה באופן שעושה בה אגב כך חבורה, אף שאינו מתכוון לכך. מיהו [מכל מקום] הוא מחלק: בקרוד על ידי מסרק בעל שינים קטנים ועושין חבורה — אסור. אבל קרצוף במסרק בעל שינים גדולים ואין עושים חבורה — מותר, ולא גזרינן [ואין אנו גוזרים] קרצוף אטו [משום] קרוד ואין חוששים שיטעו ויבואו להתיר אף את האסור.

ורבנן סברי נמי [וחכמים סבורים גם כן] כר' יהודה לגבי עיקר שיטתו שדבר שאינו מתכוון אסור, אלא לדעתם גזרינן [גוזרים אנו] קרצוף אטו [משום] קרוד. ואילו ר' אלעזר בן עזריה סבר לה [סבור הוא] בענין זה כדעת ר' שמעון, שאמר: דבר שאינו מתכוון — מותר, ולכן, בין קרוד בין קרצוף שרי [מותר], וגם אם נעשית תוך כדי הסירוק חבורה, כיון שודאי אינו מתכוון לכך — אין בכך איסור.

אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב נחמן שמועה זו לחודיה [לבדו, בעצמו]: הלכה כר' שמעון שדבר שאין מתכוון מותר לעשותו בשבת, שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולימא מר [ושיאמר אדוני] להיפך, הלכה כר' יהודה שהרי חכמים מודים לו! אמר ליה [לו]: אנא [אני] בכלל כשיטת ר' שמעון סבירא לי [סבור אני], שכך יש לפסוק, אולם אני מוסיף עוד טעם לכך שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, placing them on a scalding fragment of earthenware is permitted, as there is no concern of extinguishing or kindling.

And Rabba said: Placing the spices on a hot piece of earthenware is also prohibited, because it produces a new scent in the earthenware, and one may not create new things on a Festival. The Gemara notes that similarly, Rabba and Rav Yosef both said the following: It is prohibited to overturn a cup containing perfume onto silk garments on a Festival. What is the reason for this prohibition? It is because it produces a new scent in the garment.

The Gemara asks: And in what way is this case different from the case discussed in the following baraita: One may press a piece of aromatic wood between his fingers and smell it, and one may also snip off a piece of it in order to release its fragrance and smell it? In those cases too he produces a scent. The Gemara answers: There, the scent exists in any case, and he merely adds to the fragrance, as his pressing or snipping causes the smell to be stronger. Here, on the other hand, where he overturns a cup of perfume on clothing, he produces a new scent. Rava, however, said: It is even permitted to sprinkle the aromatic spices on the coals themselves, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.

The Gemara relates that Rav Geviha from Bei Katil once taught at the entrance to the house of the Exilarch that ketura is permitted on a Festival; but he did not add any further clarification. Ameimar said to him: What is the meaning of ketura? If it means tying [ketura] ornamental knots by hand, this is the act of a craftsman and is therefore certainly prohibited on a Festival. And if it is referring to burning incense [ketoret], this too is prohibited, as he extinguishes some of the coals when he sprinkles the aromatic powder on them. Rav Ashi said to him: Actually, it is referring to burning incense, which is permitted, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.

Some say a slightly different version of this story, in which Ameimar said to Rav Geviha: What is the meaning of ketura? If it means tying ornamental knots by hand, this is the act of a craftsman, which is prohibited. If it is referring to burning incense, this too is prohibited, as he produces a new scent. Rav Ashi said: I said this halakha to Rav Geviha, and I said it in the name of a great man, Rava, that actually it is referring to burning incense, which is permitted, just as it is permitted to place meat on coals for roasting.

§ It is taught in the mishna that one of Rabban Gamliel’s three leniencies was that one may prepare a whole [mekulas] kid goat, meaning a goat roasted whole, with its entrails over its head, on the night of Passover. It is taught in a baraita in this regard that Rabbi Yosei says: Theodosius [Todos] of Rome, leader of the Jewish community there, instituted the custom for the Roman Jews to eat whole kids on the night of Passover, in commemoration of the practice followed in the Temple. The Sages sent a message to him: Were you not Theodosius, an important person, we would have decreed ostracism upon you, as you are feeding the Jewish people consecrated food, which may be eaten only in and around the Temple itself, outside the Temple.

The Gemara expresses surprise: Can it enter your mind that the Sages really meant that Theodosius was feeding the Jewish people consecrated food outside the Temple? These goats are certainly not consecrated animals. Rather, say that he was feeding the Jewish people something similar to consecrated food, which people might mistake for a Paschal offering.

MISHNA: There are three things that Rabbi Elazar ben Azarya permits and the Rabbis prohibit: His cow would go out on Shabbat with a decorative strap between its horns. Rabbi Elazar holds that such a strap is considered an ornament for the cow rather than a burden, whereas the Sages view it as a burden.

And one may comb [mekardin] an animal with a fine comb on a Festival in order to remove ticks and dirt from its hair; the Rabbis prohibit this due to a concern that he might thereby come to wound or bruise the animal. And one may grind pepper needed on the Festival even in its own mill, although this appears similar to a weekday labor.

Rabbi Yehuda says: One may not comb an animal to remove ticks and dirt from its hair on a Festival because this certainly creates a wound, but one may brush it with a wooden comb, as its blunt teeth do not wound the animal. But the Rabbis say: One may not comb, nor may one even brush.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that Rabbi Elazar ben Azarya’s cow would go out on Shabbat with a strap between its horns, the Gemara asks: Is that to say that Rabbi Elazar ben Azarya had only one cow? But didn’t Rav say, and some say that Rav Yehuda said that Rav said: Rabbi Elazar ben Azarya would tithe from his herds thirteen thousand calves each and every year, which means that he had ten times that number of calves alone. Why, then, does the mishna speak of his cow? The Gemara answers that it is taught in the Tosefta: This cow was not his; rather, it was his neighbor’s. And because he did not protest her conduct and tell her that it is prohibited to do so, the cow was called by his name to his discredit, as if it were his.

§ It is taught in the mishna that Rabbi Elazar ben Azarya holds that one may comb an animal on a Festival. The Sages taught in a baraita: What is considered combing and what is brushing? Combing is performed with a small-toothed comb and makes a wound; brushing is done with a large-toothed comb and does not make a wound.

And there are three disputes with regard to this matter. Rabbi Yehuda holds that an unintentional act, a permitted action from which an unintended prohibited labor ensues on Shabbat, is prohibited, as in his opinion it is prohibited to perform an action that involves a prohibited labor on Shabbat even if one has a permitted action in mind and does not intend to perform the labor in question. Therefore, one may not comb an animal in a manner that will cause a wound, even unintentionally. However, he differentiates between the cases: Although he prohibits combing with a small-toothed comb that makes a wound, he permits brushing with a large-toothed comb that does not make a wound, and we do not issue a decree and prohibit brushing due to combing, as there is no concern that people will err and come to permit even combing in the prohibited manner.

And the Rabbis also hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to the fundamental issue that an unintentional act is prohibited. However, they maintain that we issue a decree and prohibit brushing due to combing. On the other hand, Rabbi Elazar ben Azarya holds in accordance with the dissenting opinion of Rabbi Shimon, who said that an unintentional act is permitted. Therefore, both combing and brushing are permitted, as even if the combing or brushing bruises the animal, there is no transgression of a prohibition, as there was certainly no intention to cause the animal a wound.

Rava said that Rav Naḥman said that Shmuel said, and some say that Rav Naḥman said this teaching himself: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that an unintentional act is permitted on Shabbat, as Rabbi Elazar ben Azarya agrees with him. Rava said to Rav Naḥman: And let the Master say the opposite, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as the Rabbis agree with him. Rav Naḥman said to him: Fundamentally I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; I am merely adding another reason for doing so, which is that Rabbi Elazar ben Azarya agrees with him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' ירמיה אמר ע"ג חרס מותר רבה ורב יוסף אמרי אפילו ע"ג חרס אסור משום דמוליד ריחא וכן סחופי כסא אשיראי ואקשינן עלייהו מ"ש מהדס דתניא מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו ופרקינן גבי הדס ריחא מיהא איתא ואוספי מוסיף עלה הכא מוליד ריחא.

רבא אמר ע"ג גחלת לעשן פירות מותר מידידהוה אצליית בשר ע"ג גחלים שאע"פ שתחלתו מכבה וסופו מבעיר שרי.

דרש בר גביהא קיטורא שרי ואמר אמימר אי קיטורא בידי מעשה אומן היא ואסור אי לעשן פירות הא מוליד ריחא ואסור.

ואסיקנא אמר רב אשי אנא אמריתה ניהליה לרב גביהא ומשמא דגברא רבא אמריתה ניהליה והוא רבא דאמר לעשן שרי מידי דהוה בישרא אגומרי. ומסקנא דשמעתא לגמר את הבית ר"ג מתיר וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים ולעשות מוגמר להריח ולגמר כלים לא איתפריש דשרי והלכתא בכולהי אסור בר מעישון הפירות שהוא מותר.

ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין:
ירושלמי תנא אי זהו גדי מקולס כולו צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו מקצתו שלוק מקצתו צלי או מבושל אין זה גדי מקולס לילי יו"ט של פסח עושין עגל מקולס לילי עצרת ולילי סכות עושין גדי מקולס תודוס איש רומי הנהיג את ישראל לאכול גדי מקולס לילי פסחים. שלחו לו חכמים אילולי לאו תודוס אתה גזרנו עליך נידוי:
תוספתא שהיו קורין אותן פסחים ואמרו לו שהמאכיל לישראל כעין קדשים בחוץ בר נידוי הוא:
[מתני'] ג' דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר חכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה:
ירושלמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו אפי' להמשך בה חכמים אוסרין תנא ר' יונה בן פזי דברדיליה אמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עמוד מבינותינו אמר רב יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן א"ר חנינא פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מפני הצומות.

תנא לא היתה שלו של שכינתו היתה וכי נענש אדם על שכינתו א"ר קיריס ללמדך שכל מי שספק בידו למחות ולא מוחה קלקלה תלויה בו ומקרדין את הבהמה ביו"ט ת"ר איזהו קירוד כינים של בהמה כגון תולעים קטנים תפוסין בעור הבהמה שאי אפשר להסירם אלא בחבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה וג' מחלוקות בדבר ת"ק דהוא ר' אלעזר בן עזריה סבר דבר שאין מתכוין מותר וקירוד דעביד חבורה כיון דלא מתכוין הוא שרי כ"ש קרצוף דלא עביד חבורה ור' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור כו' ורבנן דאמרי אין מקרדין אף לא מקרצפין סברי לה כר' יהודה ומחמרי ואסיקנא אמר רב נחמן הלכה כר"ש דסבר דבר שאין מתכוין מותר שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודי לו:

רבא אמר על ידי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי. כלומר: דהוי דבר הצריך לכל נפש (כתובות ז, א) כבשרא אגומרי ולפיכך אף על גב דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא שרי, והיינו טעמא (ממש) [נמי] דשמואל דלעיל דשרי, דרב ושמואל ודאי בהא הוא דפליגי אם עישון פירות הוי דבר השוה לכל נפש או לא רב סבר אינו שוה לכל נפש ולפיכך כיון דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא אסור ושמואל סבר דדבר השוה לכל נפש הוא ושרי. [ו]איכא למידק רבא מאי (חזית) [חדית] במאי דקאמר מידי דהוה אבשרא אגומרי, הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי אפילו על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא, וצ"ע.

מקרדין אבל לא מקרצפין. פירוש: דוקא קירוד וקרצוף שלהם אבל שלנו אסור משום השרת נימין ופסיק רישיה ולא ימות הוא דומיא (דמה) [דהא ד]נזיר (מב, א עיי"ש) אבל לא סורק.

ורבנן סברי לה כר' יהודה וגזרו קירוד אטו קרצוף. ובירושלמי (ה"ח) פירשו טעם אחר (דגזרי') [דגרסינן] התם, קירוד אסור משום חבורה קרצוף אסור משום תלישה.

כוס מבושם אסור לסחפו על הבגדים כדי להקליט בהם הריח אע"פ שאינו מגמר גמור בכך ושחיקת תבלין מותרת אף לעשן הואיל ושוה לכל נפש הוא והוא שאמרו בתלמוד המערב שמותר לשחוק תבלין לצורך קונדיטון ביום טוב ונסח דבריהם מהו למישחק קונדיטון ביומא טבא אמר ריש לקיש יהב לי ואנא שתי דבי נשיאה שחקין קונדיטון וכל מיני סיקיאריקון:

קשורי בתי זרועות של חלוקי הנשים והוא אותן הקמטים הדומין לדבר המתקשר זה בזה שעושין על עץ חלק או על אבן והוא שקורין פרונזיר מעשה אומן הוא ואסור זו היא שטת הראשונים אלא שיראה לי שאין נקראין מעשה אומן אלא אותן הקמטים הנעשים על ידי מחט:

במסכת שבת התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואע"פ שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ אין שם כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זה כבוי גמור הוא וכבר ביארנו שהכבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש שאין תיקון האוכל בא על ידי כבוי ולדעת זה גורסין בכאן ומאי שנא מבישרא אגומרי כלומר שהן גחלים של עץ ותירץ הכא איכא כבוי התם ליכא כבוי כלומר הכא איכא כבוי גמור התם ליכא כבוי גמור ומ"מ י"מ שהכבוי לצורך גוף האוכל מותר כהבערה וגורסין הכא אפשר התם לא אפשר ומפרשין שהחרדל אפשר לאכלו בלא מיתוק ואין למיתוק צורך בו אלא למעונגים אבל צלי זהו מובחר שבמאכלים וא"ת בשפוד הרי הוא כמוהו לכבוי ומ"מ אין נראה לי לפרש כן שכל שהוא לתיקון אוכל שוה לכל הוא ומ"מ לגירסא זו ראוי לפרש הכא אפשר לעשות כן במתכת או במים חמין והתם לא אפשר בדרך אחרת ולמדת לפי דרכך שמותר למתקה בגחלת של מתכת ויש שפירשו שם הכא איפשר לעשותה מבערב ולא יראה כן שאם כן אף בשחיקה תיאסר שאם השחיקה מותרת מצד הפגת הטעם היאך המיתוק אפשר לעשותו מבערב:

התבאר שם גם כן על חלב שנתחבץ מערב יו"ט שאסור לגבנו ביום טוב אף לצורך היום טוב שהחבוץ והגבון יש בו משום בונה אלא אוכלו בחבוצו או בחלב אם לא נתחבץ ויש מתירין בחלב מחובץ לשומו בסל והקום נשפך מאליו והחלב המחובץ נשאר בתוך הסל ועומד בו עד לערב ולערב כובשו ביותר אם ירצה היה לו חלב ולא נתחבץ אסור לחבצו:

ולענין ביאור שאלו בענין הגבון מאי שנא מלישה כלומר שהותרה ביום טוב והרי הגבון כלישה הוא ותירץ התם לא איפשר כלומר אי אפשר ללוש מבערב שהפת בת יומה ראויה יותר הכא אפשר לגבן מבערב דגבינה אף בת יומא מעליא וכל שכן מאתמל ומ"מ אין נראה כן שכל שהוא אוכל נפש עצמו אף כשהיא חשובה מאתמל כמות שהיא חשובה ביומה מותרת שלא חלקנו בכך אלא במכשירין אלא שיש לומר שכל שעקר אכילתו בלא תקון אסור ופירוש הדברים התם לא אפשר לאכלה בלישה הכא אפשר לאכלה בלא חבוץ ומה שאמרו גבינה בת יומא מעליא כלומר שהיא טובה מן החלב פירשוה אף בת יומא כלומר אף כשנעשית גבינה הואיל ויש בה עדין טעם חלב אבל מ"מ החלב חשוב יותר והוא הוא עקר אכילתו ואף זו דוקא נאסרה במקום שיש בעשייתו דמיון מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש כגון הגבון שהוא כבנין:

המשנה השביעית שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקדרין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ר' יהודה אומר אין מקררין את הבהמה ביו"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקררין אף לא מקרצפין אמר הר"ם פרתו של ר' אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבר בפרק חמשי משבת ומקדרין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותם ומקרצפין הוא הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושין חבורה כשמסירין אותן כי הם סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו ר' יהודה והלכה כר' אלעזר בן עזריה באמרו מקררין את הבהמה בלבד כי העקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שלשה דברים היה ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה והיה עשוי בה לנוי או לסימן שיכירוה בין האחרות ולא לשום שמירה וחכמים אוסרין משום משואי ובתלמוד המערב אמרו על זה שחביריו גערו בו ואמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו ושהוא קבל עליו גערתם והושחרו שניו מרוב הצומות וכן פירשו שם שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא שכל שספק בידיו למחות ואינו מוחה קולר תלוי לו בצוארו ומקדרין את הבהמה ביו"ט פי' חכוך שמחככין את הבהמה במגררת וקירוד הוא במגררת של ברזל ששניה דקות ואע"פ שעושין בה חבורה לפעמים דבר שאין מתכוין הוא ופסיק רישיה אין כאן שרוב פעמים אין שם חבורה ובתוספות פירשו דכל דלא ניחא ליה ואדרבה דקשי ליה אינו נאסר משום פסיק רישיה כמו שיתבאר במסכת שבת וי"מ בקירוד הסרת הזבובים הקטנים שמניחות המקום שהם נאחזות לשם פצוע ושוחקים את הפלפלי' בריחים שלהם פי' באותם שרגילים לשחוק בהם כל השנה בלא שום שנוי אע"פ שאומנות גדולה הוא וטורח יתר וחכמים אוסרין אלא שידוך במדוכה של אבן או של עץ או של ברזל כמו שעושין רוב בני אדם ר' יהודה אומר אין מקררין אבל מקרצפין פי' קרצוף במגררת של עץ ושיניה רחבות ואין בה חבורה אבל קירור אסור וי"מ בקרצוף הסרת הזבובים הגדולים שאין מניחות המקום שנאחזות בו פצוע בהסרתם וחכמים אוסרין אף בקירצוף מגזרת קירוד והלכה כר' אלעזר בן זריה ואף הקירוד מותר ומ"מ צריך לקרד מעט מעט ולא שימשוך את המקרד לצד עצמו יותר מדאי שלא יבא לידי תלישת שער והלכה כחכמים בשחיקת פלפלין וכן ברצועת הפרה ואין מוציאין את הבהמה אלא במתג או רסן הראוי לה והעשויה להשתמר בו:

זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית ומפני התקלה שהיו מעשרין ואוכלין תמימים התקינו אחר חורבן שלא יעשנו בבהמה ואם עבר ועשר יאכל במומו מעתה זה שאמרו כאן בר' אלעזר בן עזריה תרי אלפי עגלי הוה מעשר שאלו בה בתוספות שהרי ר' אלעזר בן עזריה אחר חורבן היה שהרי רבן יוחנן בן זכאי נהג נשיאותו אחר חורבן כמו שהתבאר במסכת ראש שנה ור' אלעזר בן עזריה היה קטן באותו זמן שהרי כשהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו לא היה הוא אלא בן י"ז שנה וא"כ קטן היה הרבה בפני הבית ואחר חורבן היאך יהיה מעשר בבהמה ומתוך כך מפרשין בה שלמס המלך היה מעשר ואין הלשון מוכיח כן ומ"מ אנו מפרשים שאחר חורבן היה וקודם אותה תקנה שלא היתה אותה תקנה תכופה לחורבן כל כך או שמא בסוף החורבן היה שהרי רבן גמליאל שהועבר בשבילו היה נותן טעם בעבור שנה דאימריא דעדקין וגוזליא רכיכין ופירושו על קרבנות הפסח וקיני יולדות כמו שיתבאר בראשון של סנהדרין ואע"פ שאמרו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה ורבן גמליאל זה בא אחריהם שמא מיעוט זמן היה בפני הבית ולא חששו למנותו עם אותם ארבעה אלא עם אותם ששמשו אחר חורבן שרוב נשיאותו היה באותו זמן:

וחכמים אומרים אין מקרדים אף לא קרצפים אי קשיא חכמים היינו ת"ק דפליג עם ר"א בן עזריא תשובה אי אתא ר"י לאיפליג אחכמים דר' אלעזר הוי שייך להקשות חכמים דר"י היינו חכמים דר"א אלא ר"י לא אתא אלא לפרושי מילתיי' דחכמים דר"א דאסרו הקירוד ומאר ר"י דדוקא הקירוד אסרו ולאו הקירצוף וחכמים פליגי עלי' ואמור דכי היכי דאסרו הקירוד ה"נ אסרו הקירצוף:

תריסר אלפי עגלי הוי מעשר ר"א בן עזרי' מעדרו עיין מ"ש בריש פ' מעשר בהמה:

ורבא אמר על גבי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא. פירוש לעשן פירות. ורב יהודה דשרי סבירא ליה דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא ובכלים הוא דשייך כגון שיראי וכיוצא בהן כדאמרינן סחופי כסא אשיראי כו'.

מידי (דהוא) דהוה אבישרא אגומרי. פירוש אף על פי שמכבה הגחלים. הקשה הרשב"א ז"ל ומאי חדית רבא במאי דקאמר מידי דהוה אבישרא אגומרי הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא. ועלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו כתב דאי אמר הלכתא כשמואל הוה אמינא הני מילי על גבי חרס דליכא משום כבוי ואף על פי (שהמבעיר) שהוא מבעיר ומוליד ריחא אפילו הכי בשל חרס עדיף טפי מגחלת של עץ דאיכא משום מכבה ומבעיר ואולודי ריחא. ולפום הכי איצטריך רבא לומר דאפילו בגחלת של עץ שרי והביא ראיה מבשרא אגומרי שאיפשר לו לבשלה בקדרה ולא יכבה האש ואפילו הכי התירו לצלותה אגומרי ממש ואף על פי שמכבה עד כאן. וכיוצא בזה פירש הריטב"א דאי לאו דרבא הוה אמינא דעל גבי גחלים אסור משום דאין כבוי מכשיר האוכל ונמצא הוא כבוי שלא לצורך כיון דאפשר לו בלאו הכין כגון על גבי כלי חרס. ומשום הכי נקט דלא חיישינן להכי כי היכי דלא חיישינן בכבוי בשרא אגומרי שהוא מותר ואפילו איפשר (בשפור) בשפוד. ואף על פי שאין הכבוי הוא העושה הצלי כיון דבשעת הכבוי ממש נכשר האוכל שרי עד כאן. הרי שנתכונו שניהם בענין זה ונקבע בו מסמרות.

תריסר אלפי עגלא הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. פירוש אף על גב דר' אלעזר הוה אחר החרבן מכל מקום אחר החרבן נוהגין דין מעשר. ואחר מיכן בטלו דין מעשר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה כדאמרינן בפרק א' דברכות. וזה קודם התקנה היה שעדיין היו נוהגין דין מעשר.

אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון. פירוש ואף על גב דעביד חבורה לאו פסיק רישיה הוא וגם אינו משיר השער אלא מה שכבר תלוש. ואתיא כר' עקיבא דאמר אפילו נפש בהמה במשמע. דאילו לר' יוסי אסור כיון דאיכא טרחא. ואילו לר' יהודה אסור אפילו לר' עקיבא דבגבי בהמה לא אמרינן מתוך. ואמרו בתוספות דדוקא שלהן שהיו של עץ שרו. אבל אותם שהם של מתכת ועושין חבורה ודאי אסורות אפילו לר' שמעון ופסיק רישיה ולא ימות הוא.

תוס' בד"ה ע"ג חרס מותר פרש"י כו' דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה בי"ט כו' עכ"ל ורב נחמן דפריך לרב הונא ונימא מר מפני שמבעיר אפשר דשמע מרב הונא דאית ליה דהבערה שלא לצורך הוי מלאכה בי"ט וכדמסיק רב הונא דסופו מבעיר וק"ל:

בד"ה וג' מחלוקת בדבר כו' ודוקא במגררה של עץ כו' אבל במגררה שלנו שהן של ברזל כו' עכ"ל ר"ל דמגררה שלנו אין להתיר אלא בשל עץ דבשל ברזל תולש שערות אבל בשלהם ודאי אף בשל ברזל הוי שרי דהא קירוד דבשמעתין בשל ברזל הוא ואנן פסקינן כר"ש וכראב"ע וכ"כ הרא"ש ע"ש ודו"ק:

ד"ה ע"ג חרס וכו' עד דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה בי"ט כו' ויש לדקדק והא אפי' מלאכה אחרת כגון הוצאה אמרי' לעיל לב"ה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וצ"ל דעישון פירות לרב הואיל ואינו שוה לכל נפש מקרי שלא לצורך כלל וגבי מתוך בעי צורך י"ט קצת:

רש"י בד"ה סחופי כו' שבכוס אסור כו' והד"א:

בד"ה רבא כו' מידי דהוה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וג' מחלוקת כו' פי' ר"י דהלכה כו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה ע"ג חרס כו' ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל כו'. ר"ל דלמ"ד לעיל הבערה ללאו יצתה בעי מיהו לצורך יו"ט רק אע"פ שאינו שוה לכל נפש [כ] אבל למ"ד אע"פ שאינו לצורך יו"ט כלל אע"פ שהוא אב מלאכה אפ"ה שרי כדלעיל פ"ק גבי הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה בית שמאי הוא דלבית הלל מתוך כו' ובישול לכולי עלמא אב מלאכה הוא ואפ"ה שרי מ"מ כיבוי אסור דלעולם אינו לצורך תיקון כו':
ולא נתחוור לי למה לעולם אינו לצורך תיקון הא בישרא אגומרא שרי אע"פ שמכבה ולעיל בשביל שלא תתעשן כו' עיין באשר"י שכתב בהדיא אם אין לו אש אחר הוי שפיר אוכל נפש ועיין:

בתוס' בד"ה שלש מחלוקות כו' אבל במגירה שלנו של ברזל. משא"כ של ברזל שלהן דשרי דהיינו קירוד דמתני' וכפירש"י וכ"מ באשר"י וברש"א ועיין:

גמרא שלחו ליה אלמלא כו' גזרנו כו'. כצ"ל וכ"ה בפסחים ולפי הגי' גוזרני צ"ל ברישא שלח ליה שמעון בן שטח כדאיתא בברכות ודע דבתוספתא מסיימא מפני שקורין אותן פסחים ועתה יש לי סעד למש"כ ברפ"ז דפסחים דר"ג היה קורא לגדי מקולס שלו פסח:

תד"ה ע"ג חרס וכ"מ בירושלמי כו' ר' יוסי אסר כו' והטעם כו'. לפנינו בירושלמי משילין ליתא פלוגתת ר"י ורבנן רק חזקי' אסר מתניתא פליגא כו' וכן העתיקוהו הרא"ש והה"מ שם וגם טעם המתיר משמע מדיוקא דביום השבת כמש"כ לעיל ולגירסתם ופירושם צ"ל דר' יוסי דירושלמי איננו סתם ר' יוסי התנא דהא איהו ס"ל דללאו יצאת (שבת ע) ונראה שהוא ר' יוסי אמורא שנזכר כ"פ בירושלמי סתם עמש"כ בריש ערלה בס"ד ומש"כ דאם ללאו יצאת מותרת ביו"ט הוא כפי' ריב"א שהביאו בפסחים (ה רע"ב

בא"ד ואפי' למאן דשרי הבערה כו' אבל כיבוי כו'. עמש"כ בשבת (עג) בס"ד:

במשנה פרתו יוצאה כו'. עתוי"ט סד"ה ביו"ט שכ' בשם הב"י דשביתת בהמתו הויא בלאו ועמש"כ בע"ז (טו) בס"ד:

תְּלֵיסַר אַלְפֵי עֶגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא!. נראה לי בס"ד סך זה בא לו בכיוון לומר שהיה מושגח ונשפע מן י"ג מכילן דרחמי או מן מזל העליון שהוא מזל י"ג והמספר היה באלפים כנגד האצילות כנודע. גם מספר י"ג כמנין אהבה לרמוז שהעושר העצום הזה לא ניתן לו בעולם הזה משכר עולם הבא אלא ניתן לו לו בתורת צדקה מצד אהבה כדכתיב (ירמיה לא, ב) 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד', שאני נותן לך טיבה בדרך חסד אבל שכרך שמור לעולם הבא וכן הוא אומר (תהלים כד, ה) 'יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הֳ' וּצְדָקָה מֵאֱלֹקֵי יִשְׁעוֹ'.

אלמלא תודוס אתה פירש"י חכם גדול ונכבד רוצה כשתי הלשונו' התם דהוה גברא רבה וגם מטיל מלאי בכיסן של ת"ח וכ"כ הרי"ף שם ב' הטעמים ונ"ל משום דנהי דלא הי' מנדין ת"ח מ"מ הי' ממנין אנגידא כדאיתא פ' מקום שנהגו וע"כ הכא משום דהוה בי' תרתי ת"ח ומטיל מלאי לא עבדי' לי' מידי וויתרו כנגדו הכל:

ברוך אל ראשון ואין שני. שעזרני בחי' פרק שני. כבודי ומרים ראשי. יהי' עמנו בחי' פרק שלישי:

בגמרא על גבי חרס מותר ופירש"י דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך רש"י לכך ותיפוק ליה דבלא"ה שרי דהא בהבערה אמרינן להדיא לעיל ובכמה דוכתי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכמ"ש התו' בשם הר' יצחק וא"כ לפ"ז אדרבה לפי שיטת רש"י לעיל דף י"ב דאמרינן מתוך שהותרה אפילו היכא דליכא צורך היום קצת (ודלא כמ"ש התוס' שם) א"כ כ"ש דיש להתיר הכא אפילו בהבערה כדרכה כיון דצורך יום קצת ונראה דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש משום דהבערה ע"י שינוי הוא משום דבלא"ה הוי אסור ולא שרינן לה מטעם מתוך משום דאין זה דבר השוה לכל נפש ומה"ט לכ"ע אסור גבי גחלת ואפ"ה הוצרך רש"י לפרש דכיבוי ליכא ולא סגי לה בהאי טעמא גופא דהוי ע"י שינוי דאפשר דלענין כיבוי לא מיקרי שינוי דדרך חרס שהוסק אי אפשר אלא ע"י כיבוי כי האי דאין דרכו לכבות במים שלא יצטנן לגמרי ויותר נראה משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לרש"י דאין כאן כיבוי כלל מש"ה ניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

בתוס' בד"ה על גבי חרס וכו' וה"ר יצחק פירש דהבערה שלא לצורך שרי וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' וטעמא מאן דאוסר סבר הבערה לחלק יצאה וכו' עס"ה. לכאורה דברי התוס' בזה מגומגמים או שיש קיצור והשמטה בדבריהם דהא להך מילתא גופא דהבערה שלא לצורך מותר לא הוי צריכא לאתויי מהירושלמי דפליגי בה אמוראי דהא אדרבה בתלמודא דידן משמע להדיא דבהבערה וכל המלאכות אמרינן מתוך שהותרה וכו' כדאמרינן לעיל דף י"ב בהא דב"ה מתירין להוציא קטן ולולב לר"ה ומסקינן התם דטעמא דב"ה משום דאמרי' מתוך ומשמע בפשיטות דאפילו לכתחילה שרי כדמשמע בפ"ק דכתובות דף ו' ובכמה דוכתי בש"ס ואי משום דהשתא נמי מסקו התוס' אדעתייהו הך סברא דהנך אמוראי דשמעתין דאיירי בלעשן הוי דבר שאינו שוה לכל נפש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מירושלמי דאפ"ה איכא למ"ד דשרי אפילו בנר של בטלה והיינו משום דסובר דהבערה ללאו יצאת א"כ כ"ש דשרי לעשן הפירות על גבי חרס דלפ"ז קשה יותר בהא דבעי לאתויי ראיה מירושלמי דהא ודאי מילתא דפשיטא היא במס' שבת ובכולה תלמודא דקי"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאת וכסתמא דמתני' דמני ליה בהדי אבות מלאכות וקתני חייב חטאת ולפ"ז ממילא דכל מה שכתבו עוד בדבור זה ומיהו התם קאמר לא תיאסר ולא תישרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך וכו' כל הדברים הללו כמשנה שאינה צריכה הם דהא מילתא דפשיטא היא:

מיהו הב"י בסי' תקי"ד שהביא דין זה דנר של בטלה והעתיק סוף לשון הירושלמי דפ' משילין וז"ל ר' נחום בעא קומי ר' יוחנן אמר ליה לא תיסר ולא תישרי ועיינתי שם בלשון הירושלמי וראיתי דמילתא דר' יוחנן מייתי לה התם אהך פלוגתא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאה שלא לצורך אלמא דטעמא דר' יוחנן בנר של בטלה נמי תליא בפלוגתא דמתוך והיינו ע"כ משום דס"ל לר"י דבכה"ג הוי דבר השוה לכל נפש דאל"כ פשיטא דלא שייך מתוך מדאסרינן במוגמר וכן נראה להדיא מלשון הב"י שם וזה שלא כדברי התוס' כאן דתליא בפלוגתא דהבערה ללאו יצאת או לחלק דנהי דהתם בירושלמי מעיקרא מייתי הך טעמא דללאו או לחלק בענין נר של בטלה מ"מ מילתא דר' יוחנן דאמר לא תיסר ולא תישרי לאו מהאי טעמא קאמר אלא משום מתוך ומספקא ליה אי הוי דבר השוה לכל נפש או לא לכן דברי התוספות בזה צריכין עיון ליישבם על מכונם ודו"ק:

שם בגמרא מידי דהוי אבישרא אגומרי. והכי איתא נמי בפרק ר"א דמילה (שבת ד' קל"ד) ויש להקשות מהא דמשמע הכא דבבישרא אגומרי איכא כיבוי גמור ומה"ט אמר רבא דאפילו על גבי גחלת מותר דהוי נמי אוכל נפש כמו שפירש"י א"כ אמאי אסרינן לעיל לכבות נר מפני הדליקה או משום דבר אחר ואמאי נימא מתוך שהותרה כיבוי לצורך כגון בישרא אגומרי או לעשן הפירות הותר נמי שלא לצורך דהא בהנך דלעיל ודאי משמע דהוי צורך היום קצת וכ"ש למאי דמשמע לעיל בפ"ק ד' י"ב דאפילו שלא לצורך היום כלל שרי משום מתוך. מיהו ראיתי בל' הרי"ף ז"ל בשמעתין שיש להם גירס' אחרת בהאי דפ' ר"א דמילה בהא דאמר אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי ומשני ליה התם ליכא כיבוי וא"כ לפ"ז משמע דבישרא אגומרי ליכא כיבוי גמור ולשיטתם צריך לומר דבהאי דלעשן אפילו לגבי גחלת נמי לא הוי כיבוי גמור וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך מתוך לענין כיבוי ומש"ה אפילו לענין איסור כיבוי מדרבנן נמי לא אמרינן מתוך אבל לשיטת רש"י ותוס כאן דמשמע דעל גבי גחלת הוי כיבוי גמור ואם כן ע"כ דבבישרא אגומרי נמי הוי כיבוי גמור ואפ"ה שרי באוכל נפש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא אמרינן מתוך וכבר היה נראה לי בזה ליישב לפי מה דפרישית בפ"ק דהא דאמרינן מתוך היינו משום דפשטא דקרא הכי משמע דאותן מלאכות דשייכי באוכל נפש התירה התורה לגמרי לכל צרכיכם וכ"כ ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש שבזה נתיישבו כמה קושיות וא"כ משמע דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש ורוב הדברים שהן אוכל נפש אי אפשר להעשות בלעדן כגון שחיטה ואפייה ובישול והוצאה והבערה כיוצא בהן דלפ"ז לא שייך הך מילתא לענין כיבוי דעיקר מלאכת כיבוי לאו אוכל נפש הן ועיקר אוכל נפש נמי לא שכיח בהו כיבוי אלא במיעוטא דמיעוטא כגון בישרא אגומרי וכיוצא בו וא"כ מש"ה אינן בכלל מה שאמרה התורה אך אשר יעשה לכל נפש וכן משמע קצת מלשון התוס' כאן בסוף ד"ה על גבי חרס ובזה נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי למאי דקי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותרין בי"ט וא"כ היאך אשכחן בשום מלאכה דאסור מן התורה הא רובן ככולן שייך בהו מכשירין אבל למאי דפרישית א"ש דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש וכל זה לא שייך במכשירין לבר מהוצאה והבערה וכמו שנראה ג"כ מל' הרב המגיד כל זה היה נ"ל דברים ברורים ופשוטים אלא דמל' התוס' דפ' המצניע (שבת ד' צ"ה) לא משמע כן דשם כתבו התוס' דתימא לר"י כיון דמגבן חייב משום בונה ואפ"ה שרי בי"ט משום דלא איפשר מעי"ט ואם כן מי שנפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו דנימא מתוך שהותרה לצורך ומתוך תירוצו שם משמע דאה"נ דמותר מדאורייתא היכא דאיכא צורך היום קצת וכו' ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ דלא נחית לאותה סברא שכתבתי דלמאי דפרישית אין מקום לעיקר קושייתו ותירוצו של ר"י דהא עיקר מלאכת בונה לא שכיח כלל באוכל נפש כי אם במגבן לחוד והנלע"ד כתבתי וצ"ע ודו"ק:

על גבי חרס. שהסיקו: מותר. דכבוי ליכא והבערה נמי ע''י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא: דקמוליד ריחא. שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה: סחופי כסא אשיראי. לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס: אסור. דקא מוליד ריח בשיראים: מאי שנא ממוללו ומריח בו. דתניא (במשילין) גבי עצי בשמים מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח ובתלושין קמיירי: רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר. כשמואל דאוכל נפש הוא עשון פירות זה ושוה לכל נפש ואי משום כבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי: קטורא שרי. כן דרש להם ולא פירש דבריו: אי קטורא בידי. שעושין לבתי שוקים ולבתי ידים של חלוקי הנשים שמקמטין אותן על עץ חלק או על אגודה של קשים וקורין אופרונציי''ר מעשה אומן הוא ואסיר וקטורא לשון קשר: ואי קטורא. לשון קטור הכבשן דהיינו לעשן: אסור משום דמוליד ריח. והיכי דריש דשר: בשרא אגומרי. מוליד נמי ריח בפחמין: אלמלא תודוס אתה. חכם גדול ונכבד: קדשים סלקא דעתך. מאי קרוב להאכיל קדשים איכא היאך יכולין להיות קדשים ואין אדם מקדישן: אימא כעין קדשים. והכי שלחו ליה שאתה מאכיל את ישראל כעין קדשים והרואה אומר הוקדשו לפסח: מתני' פרתו יוצאה. בשבת: ברצועה שבין קרניה. לנוי ואמור רבנן משאוי הוא ואינו תכשיט לה: ומקרדין. אישטריליי''ר במגרדת של ברזל ששיניה דקות ואע''ג דעביד חבורה: ברחים שלהן. כעין אותם שלנו: מקרצפים. במגררת של עץ ששיניה גסות ואין עושה חבורה: גמ' במאי קא מיפלגי. כולה לישנא לא גרסינן וה''ג ושלש מחלוקות בדבר ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור מיהו קרוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולי' ואין עושין חבורה ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור וגזרינן קרצוף אטו קרוד ור' אלעזר בן עזריה סבר דבר שאין מתכוין מותר ופירש ר' יהודה סבר חבורה אע''פ שאין מתכוין לה אסור מיהו הך חששא בקרוד איתא הלכך אין מקרדין אבל בקרצוף ליכא למיחש משום חבורה: ורבנן סברי נמי כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור. ואין מקרדין ומחמירי מיניה דגזרי קרצוף אטו קרוד: ור' אלעזר סבר. הואיל ואין מתכוין לחבורה אף על גב דזמנין דמתרמי שרי הלכך אפי' קרוד שרי: הלכה כר' שמעון. דאמר (שבת כב. מו:) גורר אדם מטה כסא וספסל דדבר שאינו מתכוין מותר:

על גבי חרס מותר. פי' רש''י משום שאין כאן כבוי ואי משום הבערה הוי הבערה כלאחר יד ושרי לעשותה ביום טוב והר''ר יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה ומ''מ שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב ר' יוסי אסר ורבנן שרו והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה בי''ט ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה בי''ט ולא הוי אב מלאכה ומיהו התם קאמר לא תאסור ולא תשרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך כדקאמרינן בירושלמי לא תאסור ולא תשרי ומכל מקום על גבי גחלת אסור לפי שיש כבוי עם הבערה דלכולי עלמא האי לא שרי הואיל דאין זה דבר השוה לכל נפש ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש ודאי אסור לכולי עלמא בי''ט ורבא דשרי אף על גבי גחלת היינו משום דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים צריכין הן לכך: תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה וכו'. ותימה והא ר' אלעזר בן עזריה היה אחר חורבן הבית טובא דהא רבן גמליאל היה נשיא קודם ר' אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל היה לאחר חורבן הבית דהא רבן יוחנן בן זכאי היה עושה תקנות מיד לאחר חורבן הבית משום דרבן גמליאל לא הגיעו ימיו להיות נשיא כדאמר משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ואח''כ רבן גמליאל ואחר כך ר' אלעזר ור' אלעזר לא היה כי אם בן שמנה עשרה שנה כשהיה נשיא ונשיאותו לאחר חורבן ואמרינן בבכורות (דף נג.) דלאחר חורבן נתבטל כל מעשר בהמה ויש לומר דלא נתבטל לאלתר כי אם לאחר זמן אי נמי אפטרופוס של רבי אלעזר בן עזריה שהיה בימי הבית היה מעשר אי נמי לאו דוקא מעשר אלא שהיה נותן למלך בכל שנה העשירית: ושלש מחלוקות בדבר מר סבר גזרינן קרצוף וכו'. פירש ר''י דהלכה כר' שמעון שמתיר ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ''ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא שתולש שערות:

דף כג - א

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד