פרק ראשון - הורו בית דין
דברי פתיחה למסכת הוריות
שלש פרשיות נכתבו בתורה בענין קרבן חטאת. שתים מהן עוסקות ב"חטאת קבועה", ששוים בה העני והעשיר, והאחת עוסקת בקרבן "חטאת עולה ויורד" [שהעשיר מביא קרבן בהמה, העני תורים או בני יונה, והדל ביותר מביא קרבן מנחה].
שתי הפרשיות של חטאת קבועה הן:
האחת, בפרשת ויקרא, בה נכתבו דיני חטאת שבאה על חטא בשגגה, ואשר אם היה נעשה בזדון היה חייב עליו כרת, חוץ מחטא עבודה זרה.
והשניה, בפרשת שלח, בה מתבאר דין קרבן חטאת על חטא עבודה זרה בשוגג.
ובשתי פרשיות אלו גם מתבאר, שאם חטא רוב הציבור מחמת הוראה בטעות שהורו בית דין הגדול אין מביא כל יחיד קרבן חטאת, כי אם מביאים קרבן ציבור, הנקרא פר העלם דבר, ומתכפרים בו. אך יש חילוק בין שאר המצוות לעבודה זרה. בשאר המצוות מביאים פר לחטאת בלבד, ואילו בעבודה זרה מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת!
מתניתין:
דף ב - א
א. הורו בית הדין הגדול [1] הוראה בטעות, לפי ששגגו, והורו בטעות שמותר לעבור על פרט אחד, מתוך אחת מכל מצות האמורות בתורה. וכגון, באיסור אכילת חלב בהמה, אם אירע שטעו בית הדין הגדול, וסברו שסוג מסויים של חלב בהמה דינו הוא כשומן ולא כדין חלב, והורו שהוא מותר באכילה, בעוד שלפי האמת הוא חלב, ואסור באכילה, ועונשו כרת, למי שאוכלו במזיד.
והלך היחיד, ועשה מעשה לפי הוראתם של בית הדין, והרי הוא שוגג, היות שעשה את העבירה משום שהסתמך על פיהם של הסנהדרין, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.
ופטור זה הוא, בין שעשו בית הדין עצמם מעשה על פי טעותם, ועשה גם אותו יחיד עמהן, כגון שאכל יחד עמהם את החלב הזה. בין שעשו הם תחילה לפי הוראתם המוטעית, ועשה היחיד אחריהן. [2] בין שלא עשו כלל בית דין על פי טעותם, ועשה היחיד לבדו בכל האופנים הללו, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת, מפני ששגגתו היתה משום שתלה בבית דין. וכל העושה מעשה עבירה משום שסמך על הוראת בית דין, הרי הוא פטור מחטאת.
ב. הורו בית דין הוראה בטעות, וידע אחד מהן [מהדיינים], [3] שטעו חבריו בהוראתם. או שהכיר באותה טעות תלמיד והוא ראוי להוראה.
אך אותו הדיין [שידע מהטעות של הסנהדרין], או אותו התלמיד הראוי להוראה, טעה טעות אחרת, שסבר כי יש מצוה לשמוע לדברי חכמים בדבר עבירה, אפילו אם הוא עצמו יודע שהם טועים, והלך ועשה מעשה על פיהן, הרי זה חייב קרבן חטאת של יחיד. זאת, משום שאין טעותו משום שהסתמך על הוראה שהורו בית דין, אלא שטעותו היא בכך שטעה לחשוב שצריך לשמוע בקולם לעבור עבירה אפילו אם הוא מכיר בטעותם.
וגם חיובו של הדיין הזה, הוא בין שעשו בית דין מעשה ועשה הוא עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו הם ועשה הוא -
הרי זה חייב חטאת, מפני שלא תלה בבית דין, שהרי הוא יודע שהוראתם טעות היא, אלא שטעה בכך שחשב שבכל זאת יש מצוה לשמוע לדבריהם.
ג. זה הכלל - התולה בעצמו, שהטעות היא שלו, חייב עליה חטאת.
והתולה בבית דין, שטעותו נובעת מהוראתן - פטור מחטאת.
וכיון שתלה בבית דין, הרי הוא נכלל עם הציבור העושים בהוראת בית דין, ומצטרף לחייבם פר העלם דבר [שחיובו הוא רק אם עשו רוב הציבור על פי הטעות של בית דין].
גמרא:
מביאה הגמרא מחלוקת בין שמואל לרב דימי, כיצד היא ההוראה של בית דין המחייבת להביא פר העלם דבר, ופוטרת את כל יחיד ויחיד מקרבן חטאת:
אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין להביא פר העלם דבר על הוראה שהורו בטעות, ועשו רוב הקהל על פיהם, עד שיאמרו להם בית דין לציבור: מותרים אתם! אבל, אם יפסקו את הוראתם כפסק הלכה בלבד, מבלי שיאמרו להם "מותרין אתם", אינם חייבים בפר העלם דבר, כי עדיין לא נגמרה ההוראה שלהם.
וכן היחיד שעשה על פי הוראתם, אינו פטור מחטאת יחיד אלא אם אמרו בית דין "מותרים אתם". כי אם לא אמרו "מותרים אתם", לא נחשב היחיד שעושה על פיהם, כתולה בהוראתם. [4]
אבל, אין צורך שיאמרו "מותרין אתם לעשות".
רב דימי מנהרדעא אמר: אין בית דין חייבים קרבן העלם דבר על הוראתם אפילו אם אמרו "מותרין אתם", עד שיאמרו להם: מותרין אתם לעשות!
מאי טעמא? מדוע צריך שתהא הוראה למעשה, כדי לחייבם בקרבן העלם דבר, ולא מספיקה עצם הוראתם? - לפי שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות". [5]
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא כרב דימי, שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.
שהרי שנינו לגבי דיין שהוא "זקן ממרא", שנחלק על בית דין שבמקומו, והורה אחרת מהם, שהוא והחולקים עליו עולים לירושלים, ובאים לבית הדין הגדול. ואם פוסקים בית הדין הגדול שהוא טועה, ובכל זאת הוא ממשיך להמרות את דבריהם ולהורות לפי טעותו, הרי הוא חייב מיתה. אך אינו חייב מיתה עד שתהיה הוראתו לעשות מעשה.
וכך שנינו במסכת סנהדרין [פו ב]: אם חזר ה"זקן ממרא" מירושלים לעירו, ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו, אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד מקודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה, כדין זקן ממרא.
ומוכח מכאן שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו דהיינו, שהורה לעשות מעשה.
אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שרק הוראה לעשות מעשה היא הגורמת לחייב או לפטור מקרבן, לפי שכך שנינו במשנה במסכת יבמות [פז ב]:
אם בא עד אחד, והעיד שמת בעלה של אשה, וקבלו בית הדין את עדותו, ופסקו שהיא מותרת, ולפיכך הורו לה בית דין להנשא, אך היא לא עשתה כדבריהם, דהיינו שלא נישאה, אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, הרי היא חייבת בקרבן חטאת. ואף שבהוראת ההיתר להנשא נכללה גם הוראה שהיא אינה נחשבת לאשת איש, בכל זאת, היא אינה נפטרת מקרבן על חטאה כמי שתולה את מעשיו בבית דין, שהרי לא התירו לה לזנות, אלא רק הורו לה היתר להנשא.
וממה שנקט התנא "הורו לה בית דין להנשא", ולא אמר "התירוה", מוכח, שאין הוראת בית דין נחשבת הוראה גמורה, עד שיורו לעשות! [6] אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שהוראת בית דין נחשבת הוראה דוקא כשהורו הבית דין לעשות כהוראתם. דקתני במשנתנו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו', פטור. ומדקתני הורו בית דין "לעבור", ולא קתני "הורו בית דין" גרידא, מוכח שאין הוראתם חשובה הוראה גמורה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות.
ומסקנת הגמרא: אכן, ראיות אלו ראיות מוכיחות הן, ותו לא מידי! אין מה להשיב על ראיות אלו.
והלכה כרב דימי, שאין בית דין חייבין בפר העלם דבר, עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.
איכא דאמרי: לא כך נחלקו שמואל ורב דימי מנהרדעא, אלא להיפך, וכך יש לשנות את מחלוקתם:
אמר שמואל: אין בית דין חייבין בפר העלם דבר עד שיאמרו להם לציבור: מותרין אתם לעשות כהוראה זו שהורינו! אבל אם אמרו "מותרין אתם", ולא אמרו "לעשות", אין זו הוראה גמורה, ואינם חייבין בפר העלם דבר.
רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו אם אמרו בית דין "מותרין אתם" בלבד, נגמרה הוראה, וחייבין בית הדין להביא פר העלם דבר.
ולפי הלשון הזאת, הרי כל אותן המשניות שהביאו אביי ושאר האמוראים לעיל כסייעתא לרב דימי, מהוות עתה קושיא על דבריו. ולפיכך, אין לשנות בדברי אביי ושאר האמוראים "אף אנן נמי תנינא", אלא יש לשנותם בלשון תימה. וכך נשנו דבריהם:
אמר אביי לרב דימי: והא לא תנן הכי כדבריך, דתנן: חזר הזקן ממרא מירושלים לעירו ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד קודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה כדין זקן ממרא! ומוכח שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו לעשות מעשה, ודלא כדרב דימי, המחייב הוראה גם בלא שהורו לעשות.
וכן אמר רבי אבא: והא לא תנן הכי כדברי רב דימי, שהרי שנינו גבי עדות אשה שמת בעלה, שאם הורו לה בית דין להנשא על פי עדות עד אחד, והיא לא נשאה אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, חייבת בקרבן חטאת, שלא התירו לה אלא להנשא!
ומכך שנקט התנא בלשונו הורו לה בית דין "להנשא", ולא נקט התירוה בלבד, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה עד שיורו לעשות, אבל התירוה לבד אינה הוראה, ודלא כרב דימי.
וכן אמר רבינא: והא לא תנן הכי! דקתני במשנתנו הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו' פטור. ומדקתני הורו בית דין לעבור, ולא קתני הורו בית דין גרידא, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה גמורה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.
ומסקינן: תו לא מידי. אכן, אין מה להשיב על הוכחות אלו.
שנינו במשנתנו: הורו בית דין לעבור וכו' והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם כו', פטור.
ודנה הגמרא: וניתני רק "והלך היחיד ועשה על פיהם, פטור".
תיבת "שוגג", למה לי לתנא לשנותה? והרי ודאי אם עשה היחיד על פי בית דין, שוגג הוא בכך!?
אמר רבא: משנתנו באה להשמיענו שיש שני אופנים שעבר היחיד על דבר איסור, ומכל מקום פטור מקרבן חטאת. האחד, כשעשה ועבר על פי הוראת הבית דין ממש. והשני, כשהצטרף למעשהו גם שגגת עצמו [כפי שיבואר]:
והיינו, בייתור של המילה "שוגג", באה משנתנו לאתויי, להביא ולומר, שאפילו באופן שהורו בית דין שחלב מותר, ואכל היחיד את החלב לא משום שהורו בו בית דין היתר, אלא משום מקרה, שטעה ונתחלף לו חלב [שהתירו בית דין] בשומן, ואכלו, שאכילת אותו החלב היתה בשגגת עצמו, שלא עשה כן מחמת שהורו הבית דין היתר בדבר, אלא משום שסבר ששומן הוא אוכל, ומכל מקום, הרי הוא פטור מקרבן חטאת. לפי שגם אם הוא היה יודע שחלב הוא אוכל, לא היה נמנע מלאוכלו, מחמת הוראת הבית דין שהתירוהו לחלב זה, וזה השמיענו התנא בתיבת "שוגג".
ובמה ששנינו במשנתנו "ועשה על פיהם", בא התנא ללמדנו את הדין הראשון, שכאשר עשה היחיד על פיהם ממש, כגון שהורו שחלב זה מותר, וידע שהוא חלב, ואכלו, כיון שלא נצטרף במעשהו שגגת עצמו, הרי הוא פטור, משום שתלה בהוראת בית דין.
ואיכא דאמרי, אמר רבא: יש לדקדק מיתור המילה תיבת "שוגג" להיפך:
דוקא אם היה שוגג על פיהם בלבד, הוא דפטור. אבל אם היה שוגג שלא על פיהם, כגון שנתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, חייב קרבן חטאת, משום שאינו תולה עצמו בבית דין.
מילתא דפשיטא ליה לרבא [הורו בית דין שחלב מותר, והתחלף לו חלב בשומן, שלפי הלשון הראשון פשוט לו לרבא שפטור, ולפי הלשון השני פשוט לו לרבא שחייב], קמיבעיא ליה לרמי בר חמא.
דבעי רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו - מהו?
ומביאה עתה הגמרא שוב את שתי הלשונות אליבא דרבא:
לשון ראשון:
אמר רבא: תא שמע, ממשנתנו, ששנינו בה: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו'.
ויש לדייק, "שוגג", על פיהם, למה לי? מדוע הוצרך התנא להוסיף את המילה "שוגג", והרי כיון שעשה על פיהם, ודאי שוגג הוא.
אלא, לאו, האם לא, בהכרח, התכוון התנא לאתויי, להביא ולומר, שאפילו אכל משום שהוא שוגג, ולא משום שסמך על הוראת בית הדין, וכגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, הרי הוא פטור.
אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת התנא להשמיענו להיפך, שדוקא כשהוא שוגג רק על פיהם, הוא דפטור. אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, היות ואינו נחשב כתולה בבית דין.
וללשון הזה, בא רבא להוכיח ממשנתנו שאם נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, פטור. וכמו שאמר לעיל בלשון הראשון, ונדחית ראייתו.
ומביאה הגמרא את הלשון השני לפי רבא, שהיא להיפך:
איכא דאמרי, אמר רבא להוכיח ממשנתנו להיפך, שחייב:
תא שמע, הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם.
ומדייק רבא: מאי לאו, דווקא שוגג על פיהם הוא דפטור. אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.
אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת המשנה היא לומר, שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור בכל ענין: או כשהוא שוגג, שנתחלף לו חלב בשומן, או כשידע שזה חלב ואכלו על פיהם, משום שהורו בית דין היתר בדבר.
ועתה אומרת הגמרא, שנידון זה, האם חייב או פטור כשהצטרפה שגגת עצמו להוראת בית דין, הוא תלוי בפלוגתא של אמוראים.
וכך שנינו: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו: רב אמר פטור, ורבי יוחנן אמר חייב [7].
מיתיבי לרבי יוחנן, המחייב, מהא דתניא בברייתא:
כתיב גבי קרבן חטאת [ויקרא ד]: "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, ואשם".
מכך שאמר הכתוב "מעם הארץ", דרשינן "מעם", ולא כל עם הארץ ! פרט למומר, שאינו מביא קרבן על שגגתו.
רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אין למדין דין זה אלא מכאן: הרי הוא הכתוב אומר שם בפרשת חטאת "אשר לא תעשנה בשגגה, ואשם", וסמיך ליה קרא "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והביא אשמו".
ומשמע, דוקא במקום שאני קורא בו "אשר לא תעשנה" - שלא היה חוטא אם היה יודע שהוא דבר האסור, ומה שחטא הוא משום ששגג, שלא ידע שהוא איסור, אזי הוא מביא קרבן חטאת על חטאתו. אבל, באופן שאפילו אם היה יודע שזה דבר איסור גם אז לא היה פורש, כמו מומר, אז הוא אינו מביא קרבן.
לפי שכך הוא הכלל: השב מידיעתו, שאם היה יודע, היה שב ופורש מלחטוא, מביא קרבן על שגגתו. אבל היכא שלא שב מידיעתו, שגם אילו היה יודע שאיסור הוא, גם אז הוא לא היה שב ופורש הימנו, אינו מביא קרבן על שגגתו! ואם איתא כדברי רבי יוחנן, שבמקום אשר מצטרפת הוראת בית דין עם שגגתו חייב חטאת, תיקשי, הא בכהאי גוונא לא שב מידיעתו הוא! שהרי אפילו אם היה יודע שהוא חלב, גם אז הוא לא היה פורש הימנו, כיון שהורו בית דין שחלב מותר [8]!? אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן, כי גם כשהתחלף לו, נחשב "שב מידיעתו". כיון דכי, אילו היה מתידע, נודע להם לבי דינא שטעו בהוראה זו, הדרי בהו, היו חוזרים בהם והיו אומרים שחלב אסור, ואזי הוא נמי הוה הדר ביה, והיה פורש מחלב זה, אם כן, שפיר "שב מידיעתו" קרינן ביה, וחייב חטאת על שגגתו שהתחלף לו, כיון שלא תלה לגמרי בבית דין. 8א
אמר רבא: מודה רב, אף על גב שלדעתו אותו יחיד שהצטרפה הוראת בית דין עם שגגת עצמו אין דינו כיחיד החוטא בשגגה, ופטור מלהביא חטאת, מכל מקום, מודה הוא שאינו משלים לרוב ציבור.
דהיינו, אין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם חטאו רוב הציבור על פי הוראתם, ואם רק מחצה מן הציבור עשו על פי בית דין, ויחד עם אותו יחיד יש רוב ציבור, אין הוא מצטרף למחצית הציבור להשלימו לרוב, להחשב שרוב הציבור שגגו על פי הוראת בית דין [9].
מאי טעמא? - אמר קרא, לגבי פר העלם דבר, "בשגגה". ודרשינן, שאין מביאין פר העלם דבר עד שיהיו כולן חוטאין בשגגה אחת, שתהא שגגת כולם שווה, ואילו כאן אותו יחיד הרי שגג גם בשגגה אחרת, שסבור היה ששומן הוא אוכל. [10]
שנינו בתחילת משנתנו: בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשה אחריהן, ובין שעשה הוא בלבד, הרי זה פטור מחטאת יחיד.
ודנה הגמרא: למה ליה למיתנא כל הני, את כל שלשה האופנים?
בשלמא רישא, שפיר שנינו בה שבכל האופנים הללו פטור, משום שכך היא דרך המשניות, "לא זו, אף זו" קתני, דהיינו, לא מיבעיא האופן הראשון, כגון שעשה עמהם, שנחשב ודאי תולה בבית דין, ופשיטא שהוא פטור, אלא אף באופן השני, כגון שעשה אחריהם, גם בזה נחשב כתולה בבית דין, ופטור. ומוסיפה המשנה להשמיענו אפילו באופן השלישי, שאין פטורו דוקא באופן שעשה עמהם או אחריהם, אלא אף אם לא עשו בית דין כלל ועשה הוא לבדו על פיהם, בכל זאת נחשב גם הוא כתולה בבית דין, ופטור.
אלא סיפא, דאשמועינן לחיובא, ששנינו "הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו", ושבה המשנה לשנות בה את שלשת האופנים הללו שבכולם חייב משום דלא הוי תולה בבית דין, לכאורה תיקשי, הרי איפכא מבעי ליה למיתנא: הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו וכו' והלך ועשה על פיהם, בין שלא עשו ועשה, חייב, שאינו תולה עצמו כל כך בבית דין, ואפילו עשו ועשה אחריהם, שנחשב יותר כתולה בבית דין, מכל מקום חייב. ואפילו עשה עמהם גם כן חייב!?
הערות
[1] תוס'. וכוונת התוס' בפשטות היא, לגבי הוראת בי"ד המחייבת קרבן העלם דבר של ציבור, אולם לגבי פטור היחיד מחטאתו מפני ששגג מחמת הוראת בי"ד, די בהוראת בית דין של שלשה, וכמבואר בסמוך [בד"ה הורו לה]. וכן נקט הנצי"ב במרומי שדה, וכך ביארנו בפנים. ולכאורה להלן [ג ב] משמע שאין לחלק בין דיני ההוראה לחיוב קרבן ציבור לפטור קרבן יחיד, שהרי הגמרא מוכיחה ממשנתנו העוסקת בפטור היחיד דלא כרבי יונתן שהצריך הסכמת כל הבי"ד להוראה כדי לחייבן בקרבן צבור. ובהכרח שאין כוונת תוס' לענין דיני ההוראה, אלא לגבי חיוב קרבן ציבור בלבד, שהוא חל רק על סנהדרין גדולה הנחשבת כעדת ישראל, אך הוראה לפטור יחיד מועילה גם בבי"ד של שלשה, ובסוגיא להלן דימו ציבור ליחיד רק לגבי הוראה המועילה לפטרו. אולם בנודע ביהודה [תנינא יו"ד צ"ו בהגהת בן המחבר] כתב שאף היחיד אינו נפטר מקרבן אלא בהוראת בית דין הגדול, וראייתו מפירוש רש"י על המשנה [להלן ה א], דתנן אין חייבין פר אלא בהוראת בי"ד הגדול, ופירש "אבל שבט אחד בהוראת בית דינו מביאין כל אחד כשבה". והיינו, שאין חילוק בין מחייב פר, לפוטר חטאת יחיד. [ושמא כתב כן רק למאן דאמר יחיד התולה בבי"ד פטור]. אך בהיתר אשת איש על פי עד אחד, מועיל בי"ד של שלשה, כי דין זה מפורש במשנה וקיבלוהו מדורות לפניהם עד הסנהדרין, ונמצא שכל שלשה המתירים אשה על פי עד אחד, הם שלוחים מכל חכמי המשנה, ואין לך הוראה שהיא מכל עדת ישראל יותר מהוראה זו. ולביאורו, כוונת תוס' היא לגבי פטור היחיד, שבו עוסקת משנתנו. ויש לבאר באופן אחר, שלעולם לא שייך פסק דין של בית דין בהוראת איסור והיתר, אלא כהוראת חכם היא, ולכן צריך סנהדרין גדולה לגבי חיוב פר העלם דבר של ציבור, והוא הדין לגבי לפטור יחיד, ועיין חזו"א [נשים כ"ז ח', וצ"ע] ורק בהיתר אשת איש להנשא על פי עד אחד תיקנו שצריך בית דין להתירה, ולכן רק בדין זה מצינו יחיד שתולה בבית דין ופטור מקרבן.
[2] הרמב"ם בפירוש המשנה נקט גם "אם עשה לפני מעשיהם", ולמד דין זה ממה שנפטר אף אם לא עשו כלל.
[3] רש"י פירש שאחד מהדיינים ידע, וכן פירש הרא"ש. ונקט, שבאופן זה אפשר לומר שחייב חטאת משום שלא נגמרה הוראה בהסכמת כולן. ולכאורה תמוה, דלהלן [ג ב] נחלקו בכך אמוראים האם צריך הסכמת כולם או רובם, והוכיחה הגמרא ממשנתנו שדי בהסכמת רובם להחשב כהוראת בית דין, [שהרי רק היודע חייב, ואילו אחרים פטורים], ואף למאן דאמר שצריך הסכמת כולם, מעמידים את משנתנו באופן שהדיין היודע שטעו הרכין את ראשו, כאילו הוא מסכים עם ההוראה הזאת, ונראה לאנשים שהיתה הסכמת כלם, ודי בכך לגמור את ההוראה. ואם כן, יש לתמוה, מדוע אומר הרא"ש שאותו דיין חייב קרבן יחיד כיון שלא נגמרה ההוראה לפי כולם? וצריך לומר, שהרא"ש סובר, שהדיין שהרכין ראשו כאילו הוא מסכים, למרות שידע מהטעות, נחשבת הסכמתו כנגמרה ההוראה אך ורק לגבי אנשים אחרים, אך לא לגביו, כיון שהוא יודע שבית דין טעו. ועיין בחידושי מהרי"ל דיסקין [ולהלן הערה 6 נראה מה טעם יש לחלק בינו לאח רים]. והוסיף הרא"ש, ש"לא זו אף זו" קתני. לא מיבעיא אם יודע אחד הדיינים מהטעות, שחייב להביא קרבן יחיד [כי לגביו לא נגמרה ההוראה], אלא אפילו אם מכיר בטעות אחד התלמידים שהגיע להוראה, ואפילו גמיר ולא סביר, חייב. כי כל מי שאין דעתו מסכמת לדעת בית דין, תולה בדעתו הוא, ואין הוראת בית דין חשובה הוראה כלפיו, כדאמרינן להלן [ד ב] שאם בית דין הורו בשגגה והציבור עשו במזיד, בית דין פטורים מקרבן. ולכאורה הדמיון הזה תמוה, שהרי להלן עשו הציבור במזיד, ומנין לנו שהפטור של בית דין מקרבן העלם דבר הוא מפני שאינה נחשבת הוראת בית דין? והרי אין הציבור שוגגין אלא מזידין. אך כשידע מהטעות, אלא שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים, אולי פטור, כי נחשב שעשה על פי הוראה של בית דין. ולהלן יבואר, כי אם היו הציבור שוגגין לגבי עונש כרת אך היו מזידין בלאו, בכל זאת בית דין פטורין מלהביא קרבן על הוראתם המוטעית לגבי חומר הכרת. כי מפני הזדתם של הציבור בלאו, נחשב שאינם עושים על פי בית דין בכל ההוראה. והרמב"ם [פי"ג משגגות ה"ה] כתב: ידע אחד מן הקהל שטעו חייב. במה דברים אמורים, כשהיה זה שטעו חכם או שהגיע להוראה וכו'. וכתבו הקרן אורה ובהורה גבר כי הרמב"ם מבאר ש"ידע אחד מהן", היינו אחד מהקהל ולא אחד מהבית דין, [ומה שיש לתמוה, שאם כן מזיד הוא, עיין בהערות על הגמרא ותוס' בעמוד ב]. ובאור גדול [על המשניות] תמה מהסוגיא הנ"ל, שהוכיחה ממשנתנו שאין צריך הסכמת כולם, ומשמע שהיודע הוא אחד מהדיינים. ובהורה גבר כתב [להלן שם] שהרמב"ם נקט כן לפי שפסק כמאן דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, ואילו הסוגיא להלן היא למאן דפטר, ולשיטתו, ה"יודע" הוא אחד הדיינים.
[4] רש"י פירש, עד שיאמרו "מותרין אתם" או "לעשות", לא הוי גמר הוראה, הן לענין חיוב פר העלם דבר והן לענין להחשיב את היחיד כתולה מעשיו בהוראת בית דין. [ולשון "לעולם אין בית דין חייבין" הולך על המחלוקת אם בית דין מביאין או הציבור]. ומשמע שלגבי פטור היחיד החסרון הוא בכך שאינו תולה מעשיו בהוראה, ואין החסרון בעצם ההוראה שלא נאמרה לו. [ואמנם, עדיין צריך ביאור למה רש"י פירש כן רק בדברי שמואל ולא בדברי רב דימי, והלא מראיות הגמרא בסמוך משמע כי נחלקו גם לגבי פטור היחיד]. וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם [שם פי"ב ה"ב] שכתב, חיוב הבית דין הוא כשהורו בפירוש מותרין אתם לעשות, והשומעים מפיהם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות, ולא נקט פרט זה שצריך ידיעת כל הציבור אלא לגבי אופן ההוראה. ולכאורה מבואר בדבריהם כביאור החזו"א [בהערה הבאה], שרק אם הורו הבית דין לעשות מתייחסת שגגת העושה לבית דין, ולכן כל עוד אין כל אחד יודע שהורו לעשות, אין עשייתו מתייחסת לבית דין. וכן לרש"י לגבי פטור היחיד, אין החסרון במעשה ההוראה, אלא בידיעת העושה ותלית המעשה בבית דין [אך החזו"א נקט שלפי רש"י לא שייך חילוק זה]. אולם שאר דיני ההוראה ופרטיה, תלויים באופן מעשה ההוראה, ולא כיצד נודעו לכל העושים, ולכן לא הצריך הרמב"ם שידעום. והחיד"א [בעין זוכר, מ' ט"ז] דקדק מלשון רש"י, שביאור דברי שמואל הוא, צריך שיאמרו בית הדין לציבור "מותרין אתם", אך אם אמרו ליחיד, לא תועיל הוראתם לפטור ציבור שעשו. ועיין במאירי.
[5] בתוס' הרא"ש הביא את ביאור הרמ"ה, שהחילוק בין "מותרין אתם" ל"מותרים אתם לעשות", תלוי בשאלת השואל, ולא באופן תשובת המורה. והיינו, שאם שאלו לבית דין כיצד יש להורות לאחרים, וענו להם בית דין בטעות, לשמואל הוי תשובתם הוראת דין. אך לרב דימי, היא לא נחשבת הוראה "לעשות", אלא כששאלו אם מותרין הם לאכול, ויודע המורה שיאכלו על פיו. ולדבריו, אין הבדל בלשון המורה, אלא בעת השאלה, [ונדחית ראיית הרש"ש. ועוד לרבא, דאמר בב"ק סח ב ש"חייב אתה ליתן לו", אינו גמר דין עד שיאמר הדיין "צא, תן לו"]. ותמה הרא"ש, הרי אדרבא, יותר יש לו לבית דין לדקדק בתשובתו כשיודע שיורו על פיו היתר לרבים. ומבואר, שדעת הרא"ש היא, שלרב דימי צריך שתהיה ההוראה גמורה, ולכן צריך שיורה "לעשות", אך אם יש סיבה אחרת שידקדק בהוראה, גם היא גורמת שתחשב כהוראה גמורה. אולם הרמ"ה סובר שגמר ההוראה לרב דימי הוא ב"חלות ההוראה", שאינה חלה אלא בהוראת בית דין הגדול "לעשות", שנחשבת כ"התרת" המעשה, ורק לשמואל מועילה הוראה לרבים, כיון שלפיו די בהוראה שהיא בירור הדין, אף שאינו "חל" ואינו "מתיר". [או שסבר כמו החזו"א בסמוך, שצריך שתתייחס שגגת העושה לבית דין, ועד שלא יורו לעשות אינה מתייחסת אליהם, אף שהורו לרבים]. והרא"ש פירש, שלרב דימי צריך שיאמרו הלכה למעשה בשעת מעשה, ואילו לשמואל די שישאלו אם הלכה כן אפילו שלא בשעת מעשה. אכן, גם לפירושו, מודה רב דימי שהוראה שלא בשעת מעשה נחשבת הוראה, אלא שאין לעשות מעשה על פיה, שהרי בזקן ממרא הוצרכו למעט מקרא שאינו חייב עד שיורה לעשות, ומשמע שאף אם לא הורה לעשות הוי הוראה, וזו גופא הוכחת הגמרא מזקן ממרא לרב דימי. שהרי לשמואל צריך להתחייב על הוראתו להתיר כי עושים על פיו, וכיון דמיעטיה קרא, משמע שאין עושין על פי הוראתו עד שיורה לעשות. והחזו"א פירש, שלפי רש"י נחלקו באיזו הוראה נחשב שבאה התקלה על ידי בית דין. והחילוק הוא באופן ההוראה בעת הלימוד, שלדעת שמואל כיון שאמר הרב שכן הלכה, נחשבת זו הוראה לפטור את העושה, ואינו צריך לשאול שוב. ואילו לדעת רב דימי, כל זמן שלא אמר "הלכה למעשה", עדיין צריך לחזור ולשאול קודם שיעשה על פיו. ולכולי עלמא אין חייבין על מה שהורו כדרך לימודם ולא אמרו שכן הלכה. אולם לפי הרמ"ה, רק לשמואל די בכך שהיחיד תולה שגגתו בהוראת בית דין. אך לרב דימי, צריך שיתייחס המעשה והמכשול לבית דין, והיינו רק כשהורוהו לעשות, ולא כשהתירו לו גרידא. ולדבריו, שהמחלוקת היא בגדר תליית היחיד בבית דין, לכאורה תמוה, מה הדמיון לזקן ממרא, שאין בו אלא דין הוראה לעשות! ? ובמשנה למלך [פ"ב משגגות ה"א] דן אם אמרו בית דין שאין חיוב כרת אך השאירו את איסור הלאו, האם חייבין על שגגת הוראתן כשגגת מעשה שתלויה בשגגת הכרת, או שאינם חייבין עד שיתירו לעשות בפועל. והוכיח מסוגיין דבעינן שיאמרו מותרין אתם לעשות, ומוכח שאם האיסור קיים אין זו הוראה. וראה להלן ד א הערה 12. [ויש לעיין, האם כוונתו לדברי רב דימי דוקא, וביאר שבכך נחלק עם שמואל, או שנקט לשון זו שנפסקה להלכה, אך מדברי שניהם מוכח שצריך "היתר" ולא "פטור. ועיין בירושלמי כאן, ששמואל אמר "והוא שהורו מותר. אבל הורו פטור, פטורין". ועיין בפני משה ובהערות על המשנה בדף ג ב]. והגר"א פומרנצ'יק בספרו יהגה האריה דחה ראייתו, שהרי בסוגיין מדובר בכל סוגי הוראה, כגון היתר להנשא והוראת רב לתלמיד, ובהכרח שהנידון הוא כיצד מורין ובאיזו הוראה אפשר לתלות, אך אם אמרו בפירוש שאין חיוב כרת הרי זו הוראה גמורה, ויש מקום לדון אם חייבין עליה. והביא בשם הגרי"ז, שאין זו נחשבת הוראת בית דין כיון שאינה נוגעת למעשה, ואין זה "פסק".
[6] כך היא הבנת הרא"ש בדברי רש"י. והיינו, רש"י פירש שראיית הגמרא לרב דימי היא "מדקתני הורו לה בית דין להנשא", ולא קתני "התירוה בית דין". ובפשטות כוונתו לומר, שהוכיחו מתיבת "להנשא", שהיא הוראה לעשות. וכן ביאר החזו"א, שאי אפשר לדייק מ"קלקלה חייבת", כיון שגם לפי שמואל חייבת כיון שלא עשתה על ידי הוראת בית דין, ונחשבת כשגגת עצמה. אבל הרא"ש הבין בדברי רש"י, שהדקדוק הוא מדקתני "הורו" לה להנשא, ולא קתני "התירוה". ועל כך תמה הרמ"ה, שהרי גם לרב דימי הסובר שצריך הוראה לעשות, אמרינן בלשון "מותרין" אתם לעשות, וגם בסיפא דמשנתנו שם אמרו, שלא "התירו" לה אלא להנשא. ולכן ביאר, כי הדיוק מ"קלקלה חייבת", שאף כי היתר המעשה יוצא מהוראת בית דין שאינה אשת איש, אינה יכולה לתלות שגגתה בבית דין, כיון שלא פירשו הוראתם אלא להנשא. אך לפי שמואל, גם בקלקלה ראוי לפוטרה, כיון שתולה שגגתה בהוראת בית דין. [על פי הבנת החזו"א בדבריו]. ועדיין צריך ביאור, הרי הורו לה לעשות מעשה ולהנשא, ובהכרח פקע ממנה איסור אשת איש, אלא שלענין פטור היחיד וחיוב הבית דין צריך שיתלה שגגתו בבית דין, וזה אינו עד שיורו לעשות מעשה מסוים, ואם כן למה לי לומר שאין כאן הוראה לענין זנות, והיא רק יוצאת מכלל ההוראה להנשא. ובהכרח, שהיחיד התולה בבית דין, בין לרב דימי ובין לשמואל, לא יפטור אם יתלה ב"היתר" הנובע מההוראה, עד שיתלה בהוראה עצמה, וכמו שאמר רבי יונתן לקמן [ג ב] שצריך הסכמת כל הדיינים כדי שתחשב להוראת בית דין. והיינו, על אף שהולכין להלכה אחר הרוב של הדיינים כאילו הורו כולם להיתר, מכל מקום, כל עוד לא היתה הוראה מעשית של כולם להתיר, אין זו הוראה הפוטרת כל יחיד ויחיד מהציבור מקרבן חטאת יחיד, ואין היא מחייבת הבאת פר העלם דבר. ולכן נקט הרמ"ה, שלא היה כאן הוראה מעשית להתיר את האיסור אשת איש אלא לגבי נישואין, ועל היתר ההוראה הוא לא דן כאן כלל. ואף לשמואל, אין פטורו משום היתר ההוראה, אלא שתולה שגגתה בזנות, בהוראה היוצאת ממעשה ההוראה להנשא. ומבואר טעם החילוק [לעיל הערה 3] בהרכין הדיין את ראשו לאות הסכמה עם שאר הדיינים, בעוד שהוא יודע מטעותם, שכל העושים על סמך ההוראה פטורים מקרבן יחיד, אך הוא עצמו, היודע מהטעות, חייב. כי אף שיש מעשה הוראה כלפי כולם, בכל זאת, כלפי הדיין היודע מהטעות אין זה מעשה הוראה גמור. אך אילו היה די "בהיתר הוראה", לא היה מקום לחלק ביניהם, כי כיון שהרכין הדיין ראשו לאות הסכמה, הרי ההוראה להתיר מועילה גם כלפיו, לפוטרו מקרבן יחיד, ולהכלילו בפר העלם דבר של ציבור, אף שהוא יודע מהטעות.
[7] רש"י פירש בדברי רב, שפטור משום שתלה בבית דין, ויחיד התולה בבית דין פטור. וכן נראה גם בדעת רבא שדן לפשוט ספיקו ממשנתנו, והיא כמאן דפטר יחיד התולה בבית דין, וכן נקט רבינו חננאל גם בדעת רמי בר חמא. ותמה הבאר שבע הרי יש נפקא מינה בדין זה גם לדידן דקיימא לן שיחיד התולה בבית דין חייב, באופן שעשו רוב ציבור על פי בית דין, וליחיד התחלף חלב בשומן, אם נפטר בפר הציבור או חייב חטאת בפני עצמו. וכן תמוה ממה שהוכיחו לרמי בר חמא [להלן ד ב] מהמשנה המדוברת בשגגת ציבור, ולכאורה משמע שספיקו גם בציבור שהתחלף להם, ואם כן אין דין זה שייך כלל ליחיד התולה בבית דין. ונראה שרש"י כתב כן רק לדעת רב, שהסיק בסוגיין כי היחיד שהתחלף לו אינו משלים לרוב ציבור. ופירש"י דבעינן שיהיו כולן שוגגין "בשגגה אחת על פי בית דין", והיינו שאף אם נתחלף לרוב ציבור, אין בית דין חייבין להביא פר, כי אין זו שגגה אחת, אלא שגגת כל יחיד בפני עצמו. ולפיכך למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין מחייב גם כשנתחלף לו. ואפילו לרבים. ואף אם רבים מביאין קרבן כשעשו בשגגת הוראה, אינו מועיל ליחיד, ובהכרח שרב פטר רק למאן דאמר יחיד התולה בבית דין פטור, ורק רמי בר חמא הסתפק כשנתחלף לרבים. ועיין בהערה 7 על תוס'. ולדברי הגר"ח שהיחיד נפטר רק על ידי קרבן הציבור, ולא מפני עשיית רוב הציבור ע"פ בית דין, הדברים פשוטים יותר, שהרי אפילו ציבור שנתחלף להם אין חייבין פר, ואם כן באופן זה אין קרבן הציבור מכפר על חטאת היחיד, כי אינה נכללת במחייבי הקרבן. ונמצא, שלדעת הרמב"ם שנקט את דין מי שנתחלף לו חייב, ומאידך פסק כמאן דאמר יחיד התולה בבית דין חייב, בהכרח דסבירא ליה שאם נתחלף להם לרוב ציבור מצטרפת שגגתם לחייב קרבן ציבור, ולא מיעט מ"שגגה אחת" את שגגת המעשה, אלא שאין היחיד נפטר בקרבן הציבור אף שהצטרף לחייבו, כיון שאין שגגתו דומה לשגגת הציבור, ועיין בהערה 9.
[8] במשנה למלך [פ"ב משגגות ה"ב] תמה על קושיית הגמרא, שהרי השוגג במלאכת שבת וגם לא ידע שהיום שבת, חייב חטאת, כי לגבי כל אחת מהעלמותיו, אומרים אילו נודע לו גם העלמתו השניה, היה חוזר גם ממנה. והוא הדין כשנתחלף לו נאמר כן, ולמה נחשב שאינו שב מידיעתו. וחילק, כי אילו לא נתחלף לו ותלה אכילת חלב בהוראת בי"ד להתיר, היה פטור, ולכן גם כשנוספה עמה שגגה אחרת יפטר עליה, כי כששב מידיעתו שב לפטור. מה שאין כן בשתי שגגות שבת, שהוא חייב חטאת משום שכל אחת מחייבת בפני עצמה. ולדבריו, אין צורך שבכל שגגה בפני עצמה יהא שב מידעתו. ולפי זה יתכן לומר, שאף רב פפא לא תירץ אלא אליבא דרבי יוחנן שחייב בנתחלף לו, ולכן אמר "קסבר רבי יוחנן". ובכך גופא נחלק רב וסבר שהוא פטור, משום שלא נחשב כשב מידיעתו. אכן, גם ביאור זה מועיל רק למאן דפוטר את היחיד התולה בבי"ד, אבל למאן דמחייב, הרי גם כאן שתי השגגות מחייבות חטאת. [ופירוש זה אינו נראה נכון, דאם כן אין מחלוקת אם תולה בעצמו או בבי"ד, וברש"י מבואר שנחלקו בכך, וכן משמע מראיית רבא מהמשנה]. אמנם המשנה למלך עצמו הוכיח [בפי"ג משגגות ה"א] שחיוב חטאת תלוי אם הוא "שב מידיעתו" בשעת החטא ולא בשעת הבאת הקרבן, שהרי אחר שנודע לבי"ד, הוא שב מידעתו, ובכל זאת הקשו שיפטר מפני שבשעת החטא עשה על פי בי"ד. [ולהלן יא א נרחיב בדבריו]. והיינו, שכלל זה הוא מגדרי החטא, ואם כן כשחטאו לא בא כתוצאה מחסרון ידיעתו, אלא מפני טעות בי"ד, אינו חטא המחייב חטאת. [שלא כמשמעות דברי רש"י שרק מפני "שאילו היה יודע לא היה חוטא" הוא נפטר]. ולפי דבריו אפשר לבאר כי בכך נחלקו רב ורבי יוחנן: רב פוטר מחטאת, כיון שאפילו אם היה נודע לו שזה חלב היה פטור מפני שתלה בבי"ד, ונמצא שאין זו שגגה אלא אונס [כדפרש"י שבת צג א] ואין נחשב כ"שב מידיעתו" אלא כשחסרון הידיעה היה בעצם מעשה העבירה, ולא בסיבה צדדית שנאנס וטעה מפני הוראת בי"ד. [והיינו כמאן דפטר יחיד התולה בבי"ד, כי למאן דמחייב מוכח שנחשבת כשגגה, ורק קרבן הציבור כפר לו]. ובכך נחלק רבי יוחנן, כי סבר שאפילו מאן דפטר יחיד התולה בבי"ד אינו מחלק באופן השגגה, אלא שהתחדש פטור בקרבן שאינו בא כששגגתו מפני הוראת בי"ד, אך כששגגתו מפני שנתחלף לו, חייב חטאת, כי פטורו באופן שנודע לו שחטא בהוראת בי"ד, אינו משום חסרון שגגה, אלא פטור נוסף שהתחדש בחטאת, אולם כשנתחלף לו אינו פטור, כי אין זו שגגה על פי הוראה. ולביאור זה יש לדון, האם רב פפא תירץ רק לפי רבי יוחנן, ואמר שהכלל שאינו שב מידיעתו לא נאמר כגדר לחטא המחייב חטאת, אלא כתנאי להבאת הקרבן, וכשיודע לבי"ד גם החוטא ישוב מידיעתו, ויתחייב חטאת. או שביאר שאין טעות בי"ד נחשבת כסיבה צדדית, אלא כגורם לאי ידיעתו של החוטא, ומתחייב חטאת על חטאו מחסרון ידיעת הדין. אולם כבר הוכיח באבי עזרי [שם, פי"ג ה"א] שאי אפשר לפרש שני פירושים אלו, שאילו בכך נחלקו, למה הוצרך רבא לחדש במסקנא כי מודה רב שאינו משלים לרוב ציבור? והרי פשיטא כי אם לרב פטור משום שאינו שב מידיעתו, הרי הוא כתולה בעצמו, ואינו מצטרף לפר הציבור. [אמנם למאן דפטר יחיד התולה בבי"ד, אין זו פירכא, שהרי לדבריו אף שאינו חייב בקרבן יחיד מצטרף לקרבן ציבור, ואם כן גם כשלא שב מידיעתו יתחייב]. וכן, אם גם רב סובר ששגגתו היא במה שנתחלף לו, ורק פטורו מחטאת הוא משום תלייתו בבי"ד, ודאי אין משלים לרוב ציבור. 8א. ביומא [פ א] אמר רבי אליעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לעצמו את גודל השיעור שאכל, שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, ודנה הגמרא מהו "ריבוי בשיעורין", אם ביאורו שיאמרו שחייבים אפילו על אכילת שיעור כזית קטן מהידוע לנו, הרי אין זה שב מידיעתו, ופירש רש"י שהרי אפילו אם ידע שחלב הוא היה אוכלו, כל זמן שעוד לא נאסר כזית קטן. ודייק המשנה למלך [פ"ב משגגות] שרש"י מפרש שהנידון שם באופן שהתחלף לו חלב בשומן, ותמה למה נחשב באופן זה שאינו שב מידיעתו ונפטר מקרבן, והרי אפילו אם היה עושה כן על פי בי"ד היה חייב, ומה איכפת לנו שנוספה לו עוד שגגה שהתחלף לו. ומכך הוכיח שבהוראה שפשטה בכל ישראל אפילו יחיד העושה על פי בי"ד פטור, ולכן הנידון רק באופן שהתחלף לו, ועיי"ש שחילק מהנידון בסוגייתנו. [ובהערה 1 על תוס' נבאר דבריו]. אמנם יתכן לחלק בין שגגת שיעור לשאר השגגות באיסורים, כי שגגת שיעור אינה נובעת משכחה או מטעות בדין הקיים, אלא שכך קבעו בי"ד את השיעור. ולכן אין נפקא מינה בשגגה זו למי שאכל חלב במזיד ולא ידע שיעורו, כי פרט זה נחשב כטעות בי"ד ולא כשגגה, ורק מי ששגגתו מפני שהתחלף לו, ואינו יודע שאכל חלב, וכל פטורו רק משום שאינו שב מידיעתו, שהרי גם אילו היה יודע שהוא חלב היה אוכלו מפני טעות בי"ד בשיעורו. [אמנם ביאור זה נכון רק לדעת הסוברים שאם יכריעו ביד לאסור כזית קטן יתברר למפרע כי גם בזמן הה היה השיעור קטן באמת מהמקובל, וטעו בו בי"ד, וכפשטות לשון הגמרא שם שנפטר רק מפני שאינו שב מידיעתו. אולם הגבורת ארי שם נקט כי כל עוד לא יחדשו בי"ד שיעור קטן, אין האיסור אלא בכזית בינוני כמקובל, ודבריו טעונים ביאור].
[9] הרמב"ם [בפי"ג ה"ה] כתב שאם נתכוון לאכול שומן ואכל חלב, הרי זה חייב מפני שאכילתו מפני שגגתו, לא מפני ההוראה, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, שנאמר לכל העם בשגגה, עד שתהיה שגגה אחת לכל. ולכאורה תימה, כיון שפסק כרבי יוחנן שמחייב בנתחלף לו, למה הוצרך לילפותא שאינו מצטרף להשלים, והרי אינו נחשב כתולה בבית דין. והרמב"ם עצמו סיים וכתב "וכל החייב בפני עצמו אינו מצטרף לרוב שוגגין", ולמה צריך למעט מפסוק מי שנתחלף לו. ולכאורה צריך לומר, שפסק כן רק למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין, ואף רב מודה בזה, והמיעוט שאינו משלים לרוב הוא באופן שרוב ציבור עשו ע"פ בית דין, ואינו מצטרף משום ששגגתו שונה מהם, וחייב בפני עצמו. אלא שאם כן, תימה על הכסף משנה שביאר כי הרמב"ם פסק כרבי יוחנן, שהרי אף לרב חייב, ועיין בכתב וחותם לרע"א [ח"ב כ"ה]. וביאר החזו"א כי לרב אף שאינו מצטרף להשלים לציבור לחייב קרבן, נפטר בקרבנם, כי אין קרבן יחיד כשעשו ציבור ע"פ בית דין, ובאופן זה סובר רב דפטור אף למאן דמחייב את התולה בבית דין, ואם כן הרמב"ם שמחייב פוסק כרבי יוחנן, [ועיין קהילות יעקב] אך אם כן שבה הקושיא למה צריך למעט שאינו מצטרף למנין השוגגים לחייב קרבן. וצריך לומר על פי המבואר [בהערה 6 על תוס'] שהוראת הבית דין היא חלק מהשגגה המחייבת, ורק כשתולה בבית דין היא סיבה לפוטרו כשבית דין חייבים, ואם כן כשיש עמו גם שגגת מעשה המחייבת בקרבן, אין שגגת התליה בבית דין פוטרתו, שאינה סיבה לפטור אלא שאינה מחייבת קרבן כי מתייחסת לבית דין, ואם כן צריך למעטו מצירוף לרוב, כי נחשב שתולה בבית דין, וזה גופא ילפינן למעטו, כי אין תליתו בבית דין מחייבתו בקרבן, אלא שגגת המעשה המצורפת עמה, ואין משלים לרוב אלא בשגגה אחת
[10] ורש"י פירש כי צריך שתהיה לכלם שגגה אחת על פי בית דין, וכשנתחלף להם, הרי סיבת השגגה היא נפרדת לכל אחד ואחד. וכן משמע מדברי הרמב"ם [ראה הערות 7-9 ובהערה 7 על תוס']. והנה להלן [ג א] דנה הגמרא אם שני מיעוטי קהל שעשו על פי שתי הוראות בי"ד מצטרפין לרוב, וכתבו שם תוס' [בד"ה וחזרו] שנחשב כמו שהיו כלם בשגגה אחת, כי עשו על פי בי"ד. ומשמע שהעיקר תלוי בסיבת השגגה, שישגו כלם על פי בי"ד, אף ששגגו בשגגות שונות. ונראה שאפילו תוס' בסוגיין, שפירשו כי צריך שישגו כלם בסוג שגגה אחת, מודים הם שכאשר עשו כלם על פי בי"ד ודאי נחשבת שגגה אחת לכלם. וכן צריך לפרש את שיטת תוס' הרא"ש [להלן ד ב] שביאר כי רמי בר חמא הסתפק גם בדין ציבור שהתחלף להם.
משנה. הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה פטור, מפני שתלה בב"ד. הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד. זה הכלל התולה בעצמו חייב, והתולה בב"ד פטור.
ובגמ' (דף ב:) איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב". ומבואר דר' יהודה וחכמים נחלקו בדין יחיד שעשה בהוראת ב"ד האם הוא חייב חטאת יחיד או לא.
והנה יש להסתפק אליבא דר' יהודה דיחיד התולה בב"ד פטור מחטאת, האם זוהי גזה"כ בעלמא דהתולה בב"ד אינו בכלל חיוב חטאת יחיד והוי פטור מסוים בחובת חטאת1, או דילמא יסוד הפטור הוא דהתולה בב"ד לא נחשב כעושה בשגגה להתחייב חטאת, אלא דהוי כעין אונס מכיון שתלה בהוראת ב"ד, ודינו דומה לאומר מותר דפטור ונחפז לדבר מצוה דפטור מדהוי כאונס. ועיין בתוס' (דף ב. ד"ה בין שעשו ועשה עמהן) שכתבו וז"ל צ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב צבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד לייתו או שמא פטורים לגמרי עכ"ל. ומבואר דתוס' נסתפקו באופן שהב"ד עצמן עשו ע"פ הוראתם לפי המ"ד דס"ל דיחיד התולה בב"ד פטור האם הב"ד חייבין להביא חטאת יחיד או לא.
ונראה לבאר דהתוס' נסתפקו האם חלה חלות שם הוראת ב"ד הגדול לגבי חברי הב"ד עצמן שנאמר שהן תולין בב"ד, די"ל דהוראת ב"ד הגדול אינה הוראה פרטית של ע"א דיינים כל א' וא' בפנ"ע אלא דחלה חלות הוראה כללית של כל הב"ד הגדול. ולפי"ז י"ל דכל דיין בפנ"ע נחשב כתולה בהוראה ופסק של הב"ד הגדול. ומאידך י"ל דהוראתן הוי חלות שם הוראה לגבי אחרים, אך לגבי דייני ב"ד הגדול עצמן י"ל דלא נחשבים כתולין בב"ד, וכל דיין שהורה ועשה הו"ל כתולה בהוראת עצמו וחייב. והנה אם נאמר דיחיד התולה בב"ד פטור מגזה"כ בעלמא דכשתולה בב"ד הוא אינו נכלל בפרשת חיוב חטאת יחיד אזי יש להסתפק האם חל פטור זה אף לגבי דיין שבב"ד שתלה ועשה בהוראת ב"ד הגדול ופטור, או"ד דחייב דמכיון שהוא חבר ודיין בב"ד הגדול הרי זה נחשב כתולה בהוראת עצמו וחייב חטאת. אמנם אי נימא דיסוד הפטור דיחיד התולה בב"ד הוא משום דהוי כעין אונס אזי מסתבר לומר דזה שייך רק לגבי אחרים שתלו עצמן בב"ד, אך לגבי דייני הב"ד עצמן אין לומר דהויין אנוסין שהרי הם הטעו את עצמן. ויתכן דבזה גופא נסתפקו התוס' אם יסוד הפטור הוא מגזה"כ וחל חלות פטור בפנ"ע דאזי חל דין פטור מחטאת יחיד אף לגבי דייני הב"ד עצמן או דיסוד הפטור ביחיד התולה בב"ד הוא משום דהוי כעין אונס, ולא חל הפטור הזה לגבי דייני הב"ד הגדול עצמן.
והנה עיין בסוגיית הגמ' שבת (דף צג.) "בעיגול של דבילה והוציאו לרשות הרבים, בקורה והוציאו לרשות הרבים, רבי יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין, ואם לאו פטורין. רבי שמעון אומר אף על פי שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורים, לכך נאמר בעשתה יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין. במאי קמיפלגי בהאי קרא, ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה. רבי שמעון סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשתה תחטא. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול. ורבי יהודה: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת בית דין. ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב". ופרש"י (בד"ה יחיד שעשה בהוראת בית דין) וז"ל הורו בית דין שחלב מותר, והלך היחיד ועשה על פיהם, דאנוס הוא, ור' שמעון לטעמיה, דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב עכ"ל. ומבואר להדיא מדברי רש"י דלמ"ד יחיד התולה בב"ד פטור מחטאת יסוד הפטור אינו גזה"כ בעלמא אלא דהגזה"כ מלמדת דהוא נחשב כאונס. ועיין בתוס' שם (ד"ה ה"ג) וז"ל ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב כדפירש בקונטרס דהא תנן בהדיא בפ"ק דהוריות (ד' ג.) הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא עכ"ל. ונראה דלפי תוס' בזה גופא נחלקו ר"י ור"ש, דר"ש לא בעי קרא לפטור יחיד התולה בב"ד משום דס"ל דהו"ל כאונס ופטור מסברא, משא"כ לר' יהודה דיחיד פטור מגזה"כ אין הפטור מטעם אונס אלא הוי גזה"כ בעלמא וחלות דין פטור מיוחד בפנ"ע דיחיד התולה בב"ד אינו נכלל בפרשת חטאת יחיד.
ועיין ברש"י יבמות (דף פז: ד"ה שלא על פי ב"ד) וז"ל אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני עכ"ל. ומשמע דיסוד הפטור בתולה בב"ד הוא מטעם אונס ולא הוי חלות פטור בפנ"ע.
ועיין בתוס' (ד"ה הורו ב"ד) וז"ל הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל זו סנהדרי גדולה עכ"ל. ומשמע דס"ל דדין יחיד התולה עצמו בב"ד פטור חל דוקא כשתולה עצמו בהוראת הסנהדרין הגדול. וצ"ע דלקמן בגמ' כתבו התוס' (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) וז"ל האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד עכ"ל. ומדבריהם משמע דס"ל דחל דין יחיד תולה עצמו לפוטרו מחטאת בתולה עצמו בהוראה של ב"ד של ג' דעלמא. ויתכן דזה תלוי בגדר הפטור, דאם הפטור חל מדין אונס אזי י"ל דחל פטור בתולה עצמו אף בהוראת ב"ד דעלמא של ג', דגם בכה"ג חשיב אונס. משא"כ אם הפטור הוא מגזה"כ מיוחדת י"ל דאינו נאמר אלא בתולה עצמו בהוראה של הסנהדרין הגדול.2
ונראה דאפילו לפי שיטת התוס' (בד"ה הורו לה ב"ד להנשא) דחל דין פטור בתולה עצמו בהוראת ב"ד של ג', י"ל דהיינו רק לגבי הוראת ב"ד שהורו שמת בעלה והיא מותרת להנשא, דחל חלות שם הוראה לענין זה בהוראת ב"ד של ג'3. אבל אם יורו ב"ד של ג' שחלב מותר לא חל ע"ז חלות שם הוראה לענין תולה עצמו בב"ד, דהוראת ב"ד של ג' באיסור והיתר אינה חלות שם הוראה אלא רק גילוי מילתא בעלמא ובירור שזוהי ההלכה.4, ורק בהוראת ב"ד הגדול באיסור והיתר חל חלות שם הוראה מאחר שהן עמודי ההוראה ומהן משפט יוצא לכל ישראל, כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל, ולפי"ז י"ל דחל פטור דתולה עצמו בב"ד באיסור והיתר רק באופן שתלה עצמו בהוראת ב"ד הגדול, דחל על הוראתם בנוגע לאיסור והיתר חלות שם הוראה.5
גמ'. אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם, רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה.
עיין בתוספות הרא"ש (ד"ה אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם) וז"ל פי' שישאלו לב"ד מה אנו לאכול חלב שע"ג הקיבה ויאמרו להם מותרין אתם לאכול, ולאפוקי אם שנו ולמדו להם בבית המדרש שמותר דלא הוי הוראה. והקשה הרמ"ה ז"ל מה חלוק יש בין מותרין אתם ובין מותרים אתם לעשות כיון ששאלו להם מה אנו לאכול ואמרו להם מותרים אתם היינו מותרים אתם לעשות עכ"ל, כלומר דאם מיירי ששאלו לב"ד האם מותרין אנו לאכול חלב שע"ג הקיבה ואמרו להם ב"ד "מותרין אתם" אזי הרי מובן מאליו שהשואל יסמוך על הוראתם ויאכל את החלב וחלה הוראה לעשות וא"כ מדוע סובר רב דימי דבעינן שיאמרו להם ב"ד "מותרין אתם לעשות".
ועיין בתוס' הרא"ש שם שכתב בשם הרמ"ה וז"ל פי' דמותרין אתם דקאמר שמואל לא מיירי ששאלו אם מותרין לאכול, דאם אמרו להם מותרים אתם היינו מותרין אתם לעשות, דבשאלת השואל תלויה ההוראה ולא בתשובת המורה, דכיון ששאלוהו אם מותרין לאכול יודע המורה כשיאמר להם מותרין אתם שיאכלו על פיו ויש לו לדקדק קודם שיורה וכשאמר להם מותרין אתם הוי כאילו אמר להם מותרין אתם לאכול, אלא מיירי ששאלו להם מה אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה ואמרו להם מותרין אתם דאע"ג דלא הורו אותם לעשות אלא להורות לאחרים הוראה הוי, ולא נהירא לי דכיון שידע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל יותר ה"ל לדקדק בדבריו וכשהורה להם היתר כ"ש דהוי הוראה. ונראה לי לפרש כההיא דתניא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (ק"ל ב') ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה, ותו אמרינן התם א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעבד. א"ל עד דאמרי לכו הלכה למעשה, כלומר אפי' אם ישאלו לו אם הלכה כך ויאמר הלכה כן לא יסמכו על זה לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה לפי שכשהאיסור מזומן ליעשות מיד אז מדקדק המורה בדבריו שלא תארע תקלה ע"י, וה"פ הכא אם שאלו להם ואמרו להם מותרין אתם אף שלא בשעת מעשה קאמר שמואל דהוי הוראה, ורב דימי קאמר דדוקא בשעת מעשה הויא הוראה, ונדחו דברי שמואל, ודברי רב דימי כההיא דפ' יש נוחלין עכ"ל.
ונראה דהרמ"ה סובר דלפי ר' דימי לא חלה חלות שם הוראה אא"כ היא באה כתשובה לשאלת השואל ביחס להנהגתו בעצמו, אבל כאן מיירי ששאלו "מה אנו להורות היתר בחלב שע"ג הקיבה" והתשובה "מותרים אתם" אינה אלא בגדר תלמוד תורה, דלא חל עליה חלות שם הוראת ב"ד משום שלא שאלו לגבי הנהגתם בעצמן, ורק אם יאמרו להם ב"ד "מותרים אתם לעשות" אזי חל חלות שם הוראה. וסמך לזה מהא דכתיב (דברים יב:ט) "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", כלומר דחלק מסדר הוראה היא שהיא באה כתשובה לדרישת השואל, וחלות שם הוראה חלה רק כשההוראה היא תשובה לשאלת השואל בנוגע להיאך ינהג בעצמו. משא"כ כששואל מהו להורות לאחרים אזי התשובה של ב"ד אינה אלא חלות שם תלמוד תורה. משא"כ אליבא דשמואל חל חלות שם הוראה אף כששואל היאך להורות לאחרים.
ועיין ברמב"ם (פ"א מהלכות ממרים ה"א) שכתב וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן עכ"ל. ומבואר מדבריו דיש ב' ענינים בב"ד הגדול – א) ללמד תורה – וכמש"כ הרמב"ם "שהם עיקר תושבע"פ", ב) להורות ולפסוק הוראה למעשה וכמש"כ "והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל". ולפי הרמ"ה המחלוקת בין שמואל לר' דימי היא האם חלה חלות שם הוראה או דהוי רק גדר של תלמוד תורה כששאלו מה אנו להורות לאחרים. ולהרא"ש אליבא דר' דימי לא חלה חלות שם הוראה אא"כ השאלה מתייחסת עכשיו להנהגה למעשה, דחלות שם הוראה אינה אלא לשאלה מסוימת הנוגעת עכשיו למעשה, ואילו שמואל סובר דחלה חלות שם הוראה אף בתשובה לשאלה מהו הדין באופן כללי אע"פ שאין כאן מקרה מסוים לפנינו שנוגע עכשיו למעשה.
אמנם לכאורה צ"ע בזה, דעיין בסוגיית הגמ' כריתות (דף יג:) בנוגע לאיסור שתויי יין להורות, וז"ל ת"ר ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלו דמין וערכין, חרמין והקדשות, בין הטמא ובין הטהור אלו טמאות וטהרות, ולהורות זו הוראה, את כל החוקים אלו מדרשות, אשר דבר ה' זו הלכה, ביד משה זה תלמוד, יכול אף המשנה ת"ל ולהורות; ר' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף תלמוד ת"ל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא: יצא שרץ טמא, וצפרדע טהור, ששתויי יין מורין בהן הוראה נימא רבי יוסי בר' יהודה היא ולא רבנן, אפי' תימא רבנן, ושאני הכא, דזיל קרי בי רב הוא. אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. והא רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות, שאני רב, דאורי מורי. וניקם דלא לורי, כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה עכ"ל. ופרש"י (בד"ה והא רב לא מוקים כו') וז"ל ואמאי לא דריש בפירקא כיון דגמרא שרי כל שכן מדרשות עכ"ל, כלומר דהגמ' מקשה למה רב לא דרש בפירקא משום חשש שכרות והרי רב רק דרש מדרשות ולא היה שם חלות הוראה ופסק וא"כ אין בדרשה איסור של הוראה בשכרות, והגמ' מתרצת "כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה", ופרש"י (בד"ה לא סגי בלא הוראה) וז"ל דכ"ע בעו מיניה עכ"ל. ומשמע דרב חשש שיורה הוראה למעשה בתוך הדרשה, דמכיון דכולי עלמא בעו מיניה שאלות למעשה יש לחשוש שמא ישאל א' מן השומעים שאלה הנוגעת לו למעשה ורב יענה לו הוראה הנוגעת להלכה למעשה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ד) שכתב וז"ל ומותר לשכור ללמד תורה ואפי' הלכות ומדרשות והוא שלא יורה, ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע שפירש את הגמ' דעפ"י דין לימוד תורה של גדול הדור וחכם הקבוע להוראה (כגון רב) הוי הוראה מכיון שהכל סומכין עליו, משא"כ לימוד תורה של ת"ח בעלמא אינו בגדר הוראה אלא בגדר ת"ת.
וצ"ע אליבא דהרמב"ם מ"ש חלות שם הוראה לענין איסור שתוי יין דאף לימוד תורה של חכם הקבוע להוראה נחשב כהוראה, ואילו בנוגע לחלות שם הוראה לענין פר העלם דבר של ציבור ויחיד התולה עצמו בב"ד דבעינן לר' דימי שיאמרו "מותרים אתם לעשות" דבעינן שההוראה באה כתשובה לשאלה הנוגעת למעשה. והרי הרמב"ם פסק כשיטת ר' דימי שכתב (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) וז"ל במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו עכ"ל. וצ"ע מ"ש דלענין איסור הוראה דשתויי יין פסק הרמב"ם דחכם הקבוע להוראה לא ילמד דמשמע דחל חלות שם הוראה אף על לימוד תורה גרידא.
ונראה דהרמב"ם סובר דהא דאמרינן בסוגיין אליבא דר' דימי דבעינן שיאמרו ב"ד "מותרים אתם לעשות" אינה הלכה בחלות שם הוראה בכהת"כ, דבאמת בכהת"כ תלמוד תורה של חכם הקבוע להוראה חשיב חלות שם הוראה, ורק לענין הוראת ב"ד להתחייב פר העלם דבר של ציבור ולענין יחיד התולה עצמו בהוראת ב"ד הוא דבעינן "הוראה לעשות". והביאור בזה הוא דהתורה חידשה דהיכא דהורו ב"ד בטעות אזי חל חלות שם הוראה רק באופן שהורו ב"ד "לעשות", משא"כ אם אמרו ש"כך הוא הדין" בתורת לימוד תורה בעלמא אזי אם טעו לא חל על דבריהם חלות שם הוראה, דמכיון שטעו בהלכה ובאמת אין הדין כפי שאמרו הב"ד אזי דבריהם הויין דברים בטלים ולא חל עליהם חלות שם הוראה. אמנם לענין חיוב פר העלם דבר של ציבור ופטור יחיד התולה עצמו בב"ד חידשה התורה דכשהורו ב"ד בטעות לעשות אזי חל על דבריהם שבטעות חלות שם הוראה. משא"כ בדין שתויי יין שהורה הוראה כדין ולא טעה, דאי הוי חכם הקבוע להוראה אזי גם כשמלמד תורה בעלמא מבלי לומר הוראה "לעשות" חל חלות שם הוראה.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ח) וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דלענין הוראת ב"ד כתב "ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין", ואילו לענין הוראת הזקן כתב "חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה", וצ"ב מ"ש דלענין ב"ד חלה הוראה אם אמרו "כך הוא הדין" ואילו זקן ממרא אינו מתחייב עד שיורה לעשות.
ונראה לבאר דלגבי ב"ד מכיון שמורין כפי הדין אזי חל חלות שם הוראה אף כשאמרו רק "כך הוא הדין", משא"כ לגבי זקן ממרא שטועה ומורה הלכה שלא כדין התורה דאזי לא חלה על דבריו חלות שם הוראה אא"כ "הורה לעשות". ולהרמב"ם חל דין מסוים דהוראה בטעות והוראה שלא כדין התורה אינה נחשבת כ"הוראה" אא"כ הורו לעשות. ולפי"ז נראה דאליבא דהרמב"ם אף בלימוד תורה חל חלות שם הוראה, והא דאמרינן בסוגיין דלר' דימי צ"ל "מותרים אתם לעשות" היינו משום דמיירי בהוראה בטעות דאזי לא חל חלות שם הוראה אא"כ הוי הוראה לעשות הנהגה למעשה. משא"כ בסוגיא בכריתות בנוגע לאיסור הוראה כשהוא שתויי יין קיי"ל דאף לימוד תורה של חכם הקבוע להוראה נחשב כהוראה. מאידך לפי הרא"ש והרמ"ה הוראה לעשות הוי הלכה בחלות שם הוראה בכהת"כ, ולדבריהם י"ל דאף לגבי זקן ממרא בעינן שהב"ד יורו לעשות ולא סגי שיאמרו "כך הוא הדין".
ועוד נראה לבאר באופן אחר, דהנה נחלקו התנאים לקמן במשנה (דף ד:) "הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר וכו', דברי ר"מ, ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים". ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"א) שפסק כר"י, וז"ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואף על פי שהם העושין מפני שתלו בבית דין, ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בע"ז שגגו והורו מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מפי השמועה למדו שבשגגת ע"ז הוא מדבר ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו האמור בפרשת ויקרא שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. נמצאת למד שאם שגגו בית דין הגדול בהוראה בע"ז מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות ושנים עשר שעירים חטאות והם נשרפות שהרי דמן נכנס לפנים והם הנקראין שעירי ע"ז, ואם בשאר המצות שגגו מביאין שנים עשר פרים חטאות והן נשרפות מפני שדמם נכנס לפנים, וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של צבור שנאמר והקריב הקהל כל קהל וקהל וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה, בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי בית דין שהורו בין שעשו רוב ישראל אף על פי שהן מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט כל ישראל, מביאין כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט וכו' עכ"ל. אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דאף כשי"ב שבטים מביאים י"ב פרים ב"ד הם הבעלים על קרבן וחיוב הקרבן רמיא על הב"ד שכתב "הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד", ונראה שאין החיוב קרבן חל על ב"ד מחמת ההוראה בלבד דלא מצינו חיוב קרבן על הוראה בלבד, אלא י"ל דהתורה חידשה דכשהורו ב"ד ועשו הציבור על פיהם אזי מעשה העבירה של הציבור מצטרף ומתייחס להב"ד והעבירה נקראת על שמם.
ולפי"ז יש לבאר סברת ר' דימי דס"ל דבעינן שיורו ב"ד לעשות, דאע"פ דבכהת"כ קיי"ל דחלה חלות שם הוראה בהוראת "כך הוא הדין", מ"מ כדי שיצטרף מעשה העבירה שעשו הציבור לב"ד בעינן שב"ד יורו לעשות, וההוראה לעשות אינה דין בחלות שם הוראה אלא בצירוף עבירת הקהל לבית דין. וכן משמע מלשון הגמ' "אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם, רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות". דהנידון הוא בנוגע לחיוב ב"ד שאינן חייבים אא"כ מעשה העבירה מצטרף להם, ובזה נחלקו שמואל ור' דימי אי סגי בהוראת מותרים אתם או דבעינן מותרים אתם לעשות כדי לצרף את מעשה העבירה של הציבור לבית דין.
אלא דלפי"ז צ"ע דבגמ' השוו הוראת ב"ד להתחייב פר העלם דבר לדין הוראה בחיוב זקן ממרא, ואי נימא דהא דלר' דימי בעינן שיורו ב"ד לעשות הוא דוקא בכדי לצרף את עבירת הציבור לבית דין, א"כ לכאורה בזקן ממרא אין צורך לזה ולמה תלינן דין הוראה דזקן ממרא בדין הוראה לגבי חיוב פר העלם דבר. וי"ל דאע"פ דאין צריך שהוראת זקן ממרא תצטרף למעשה עבירה של הציבור אבל בעינן עכ"פ הוראה הראויה לעשות צירוף, ומשו"ה בעינן שהזקן ממרא יורה הוראה לעשות.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) שכתב וז"ל במה דברים אמורים שבית דין חייבין ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוראה ויהיו כולן ראויין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות, וכן אלו ששמעו מפי בית דין אם אמרו לאחרים מותרים אתם לעשות ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא שיעקרו כל הגוף וכשיודע להם ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, בכל אלו המאורעים הוא שהיו בית דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו עכ"ל. והנה אם הדין דבעינן הוראה לעשות הוי הלכה בחלות שם הוראה כשהורו ב"ד בטעות, דרק כשהורו לעשות אזי חל חלות שם הוראה על דבריהם אע"פ שהן דברי טעות, א"כ לכאורה רק היה צריך שב"ד עצמן יורו הוראה לעשות, ולא נצטרך נמי שהקהל השומעין מבית דין יאמרו לאחרים "מותרים אתם לעשות", דהרי אם ב"ד הורו לעשות אזי חל חלות שם הוראה והעם עשו עפ"י הוראתם. אמנם לפי מה שנתבאר דבעינן הוראה לעשות כדי שיצטרף מעשה העבירה של הציבור לב"ד א"כ י"ל דגם אלו ששמעו מפי בית דין צריכים לומר לאחרים "מותרים אתם לעשות" דרק בכך מצטרף מעשה העבירה שעשו הציבור לבית דין.6
גמ'. א"ר אבא אף אנן נמי תנינא הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.
ופרש"י בד"ה חייבת בקרבן וז"ל לפי שלא היתה תולה בב"ד מדקתני הורו לה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד ש"מ דלא נגמרה הוראתם עד שיאמרו מותרין אתם לעשות עכ"ל. ועיין בתוספות הרא"ש (ד"ה אמר רבא) וז"ל דקדק רש"י ז"ל מדקתני הורוה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד ש"מ שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות, והקשה הרמ"ה ז"ל דמה לי הורוה ומה לי התירוה, אידי ואידי חד הוא דהא רב דימי מנהרדעא דהוא מריה דשמעתתא במותרים אתם לעשות סגיא ליה, ועוד הא בהדיא קתני שלא התירוה אלא להנשא אלמא לענין נישואין בהתירוה להנשא סגיא ליה, ופי' דהכי דייק דחזינן הכא דכשהתירוה לינשא הוציאוה מכלל אשת איש לכל דבר ועשו אותה פנויה ואפ"ה כשקלקלה לא מיקריא תולה בב"ד, אלמא לא מיקרי תולה בב"ד אלא באותו מעשה עצמו שהורו בו היתר, ואף על פי שהמעשה האחר יוצא מכללו דהוראה זו אינה הוראה אלא להיותו מותר באותו מעשה עצמו, ומזה יש ללמוד דלא מיקריא הוראה עד שיפרשו היתר העשיה וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דברי הרמ"ה דיסוד הפטור של יחיד התולה עצמו בב"ד הוא דמעשה העבירה אינו מצורף אליו אלא לבית דין, אמנם כ"ז שייך רק כשמעשה העבירה מצורפת להוראה שהחוטא עשה את מעשה העבירה מחמת ההוראה של ב"ד. אמנם כאן אי אפשר לייחס את מעשה העבירה של הזנות להוראת ב"ד שהרי לא הורו שעצם מעשה זה מותר, ומכאן מוכח דבעינן שיורו ב"ד לעשות, דרק אז חל פטור מחובת חטאת יחיד מאחר דכשהורו לעשות אזי מעשה העבירה אינו מתייחס לחוטא אלא לב"ד.
ולכאורה יש להביא מזה ראייה דיסוד הפטור דיחיד התולה עצמו בב"ד הוא דהיכא שעושה עפ"י הוראת ב"ד אין מעשה העבירה מתייחס ליחיד החוטא אלא לב"ד, דאילו אם נאמר דחל פטור מדין אונס אזי י"ל דבהתירוה לינשא עפ"י עד א' והלכה וקלקלה תיפטר מאחר דהיא כאנוסה בנוגע לאיסור אשת איש, ועכצ"ל דיסוד הפטור הוא מגזה"כ דעשיית העבירה מתייחס לב"ד ולא לחוטא, אבל כאן א"א לייחס את מעשה העבירה לב"ד מכיון שלא הורו לה לעשות הזנות, ולכן אם קלקלה וזינתה היא חייבת חטאת.
ולפי"ז י"ל דהא דבעינן הוראה לעשות אינו דין בחלות שם הוראה אלא דהוי הלכה מסוימת בפטור מחובת חטאת יחיד דרק כשב"ד הורו לעשות אזי חל צירוף בין הוראת ב"ד ומעשה העבירה דנחשב שעשה את העבירה מחמת הוראת הב"ד ואינו מתחייב חטאת יחיד דאין מעשה העבירה מתייחס אל החוטא לבדו אלא שחטא מחמת הוראת הב"ד. ולפי"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם שפסק כר' דימי (פי"ב מהל' שגגות ה"ב) ומ"מ פסק לענין איסור שתויי יין להורות (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ד) דחל חלות שם הוראה בלימוד תורה גרידא של חכם הקבוע להוראה וא"צ שיאמר מותרים אתם לעשות. דבאמת חלה חלות שם הוראה אף בלי הוראה לעשות, והא דבעינן הוראה לעשות הוי הלכה מסוימת בצירוף מעשה העבירה לב"ד, וכמש"נ.
ועיין בתוספות (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) וז"ל האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד עכ"ל. ויש להעיר דאי נימא דיסוד הפטור דיחיד התולה בב"ד הוא מגזה"כ מיוחדת דנלמד ממנה שמעשה העבירה דידיה אינו מצורף אליו אלא לב"ד וזה מפקיע את חיוב חטאת ממנו י"ל דהיינו דוקא אם שמע הוראה מב"ד הגדול, אך אם נאמר דיסוד הפטור חל מדין אונס אזי י"ל שפטורה אף כשתולה בב"ד בעלמא.
והנה עיין ברש"י (ד"ה הורו לה ב"ד להנשא) שפירש דמיירי שב"ד התירוה עפ"י עד א', דאם באו ב' עדים והעידו שמת בעלה א"צ ב"ד להתירה. ונראה לבאר דאם יש ב' עדים שהעידו שמת בעלה אזי אפילו אם היא סמכה על הוראת ב"ד אין צירוף בין הוראת ב"ד להמעשה שהרי היא מותרת להנשא אף בלי הוראת ב"ד, דהעדים עצמן נאמנים שמת בעלה ונחשב שעשתה עפ"י העדות של העדים ולא ע"פ ב"ד. אמנם יש להעיר דלכאורה כ"ז נכון כשב"ד של ג' או כ"ג התירוה להנשא עפ"י ב' עדים דאזי י"ל דחל ההיתר עפ"י עדותם של העדים ולא מכח הוראת ב"ד, אבל יל"ע בב"ד הגדול שהתירוה עפ"י ב' עדים די"ל דאע"פ שהיכא שהעידו ב' עדים א"צ היתר ע"י ב"ד דהעדים עצמם נאמנים להתירה, מ"מ מכיון שב"ד הגדול הם עמודי ההוראה י"ל דכל מה שמורין חל על דבריהם חלות שם הוראה, ושפיר חל דין דתולה עצמה בב"ד, וצ"ע בזה.
גמ'. הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב.
ונראה לבאר מחלקותם דר' יוחנן סובר דהכא הפסק של ב"ד אינו הסיבה שגרם את החטא, דסיבת החטא היא מה שטעה ונתחלף לו חלב בשומן, ואפילו אם ב"ד לא הורו שחלב מותר היה נכשל בעבירה מחמת שטעה ונתחלף לו חלב בשומן. ולכן אינו נחשב כתולה בב"ד וחייב חטאת. ואילו רב סובר דמכיון שאילו היה יודע שחתיכה זו הוי חלב לא היה נמנע מלאוכלה מכיון שב"ד הורו שחלב מותר הו"ל תולה בב"ד ופטור. עיין ברש"י (ד"ה אמר רבא) וז"ל אף על גב דלא הוי על פיהם ממש ושלא במתכוין קאכיל ליה אפילו הכי הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא הוה הדר ביה שהרי הורו ב"ד שחלב מותר הלכך תולה בב"ד קרינן ביה ופטור עכ"ל. והמחלוקת בין רב לר' יוחנן הוא האם עושה ע"פ ב"ד היינו רק באופן שהוראת ב"ד הוי סיבת החטא או דמכיון שלא היה נמנע מלחטוא מחמת הוראת ב"ד משו"ה נחשב עושה עפ"י ב"ד. דרב סובר דהיכא שאם חלה ידיעת השגגה היה פורש מן החטא אזי הוי שוגג להתחייב חטאת אך כאן שאפילו אם נודע לו שגגתו דחתיכה זו שלקח אינה שומן אלא חלב מ"מ לא היה נמנע לאוכלה מכיון שב"ד הורו דחלב מותר א"כ אע"פ שהשגגה והטעות היה טעות שלו דנתחלף לו חלב בשומן מ"מ אי-פרישתו מן החטא היה מחמת פסק דין של ב"ד, ומשו"ה הו"ל תולה בדעת ב"ד ופטור מחטאת. ואילו ר' יוחנן סובר דדין תולה בב"ד חל רק אם ב"ד הם סיבת החטא שגרמו לו בהוראתם לחטוא.
ועוד יתכן לפרש דרב סובר דמכיון שב"ד התירו חלב אין החלפת חתיכת חלב בשומן נחשבת כשגגת מעשה דשגגת מעשה המחייבת חטאת היא מה שמחליף חתיכת איסור בחתיכת היתר, ואילו כאן החליף היתר בהיתר, דהרי ב"ד התירו חלב ולפי הוראת ב"ד אין חילוק בין חלב לשומן דתרווייהו הוי היתר, ויוצא דיש רק שגגה אחת שהיא טעותם של ב"ד שהתירו את החלב, ולכן שגגת אכילת חלב מצטרפת להוראת ב"ד ונחשב כתולה בב"ד ופטור.
גמ'. אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהו כולן בשגגה אחת.
עיין בתוס' (ד"ה עד שיהיו כולן בשגגה אחת) וז"ל צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי מיחייב בית דין עכ"ל. ונראה לבאר דלרב יחיד שנתחלף לו חלב בשומן פטור משום דיש צירוף בין חטאו של היחיד והוראת ב"ד, דמכיון דאילו היה יודע שחתיכה זו היא חלב לא היה פורש מכיון שב"ד הורו דחלב מותר הרי זה נחשב כתולה עצמו בב"ד, דרק אם נודע לו הטעות של ב"ד אז היה פורש מן העבירה. אמנם יתכן דכ"ז הוי סברא בנוגע לחובת חטאת דיחיד, אבל לענין חיוב ב"ד בפר העלם דבר של ציבור צריכים שב"ד יהיו סיבת החטא שהם גרמו לרוב הציבור לעבור על מעשה העבירה בשגגה, ואילו כאן סיבת החטא אינה רק ההוראה המוטעת של ב"ד שהורו שחלב מותר אלא מה שנתחלף חתיכת חלב בשומן, ומה שהחטא מצטרף לב"ד הוא רק משום דאם היה נודע טעותם של ב"ד היו נמנעים מהעבירה. ויתכן דלהתחייב בפר העלם דבר בעינן שב"ד יהיו סיבת החטא ולא רק דידיעת טעותם היה מונע את החטא.
ונראה שהצד השני בספק של תוס' לחייב ס"ל דמכיון שב"ד הורו דחלב מותר אין כאן מחייב של שגגת מעשה של חילוף חתיכת חלב בשומן, דלפי הוראת ב"ד הרי זה חילוף של היתר בהיתר, ונמצא דהגורם למעשה העבירה היא הוראת ב"ד, וב"ד הם סיבת העבירה, ומשו"ה יתחייבו בפר העלם דבר.
והנצי"ב זצ"ל העיר על התוס' (בספר מרומי שדה דף ב. ד"ה אמר רבא) דלכאורה לא שייך שגגה אחת אלא בשכולם תלו בהוראה, אבל אם חטאו בשגגת מעשה של כל אחד ואחד, כל שגגה מילתא בפני עצמה היא ולא מיקרי שגגה אחת. ונראה לבאר דבריו דחיוב פר העלם דבר הוא מפאת "חטא הציבור" ואין החטא נחשב כ"חטא הציבור" אא"כ חטאו רוב הציבור עפ"י הוראת ב"ד, דמה שחטאו מחמת הוראת ב"ד זהו מצרף את החטא של כל יחיד ויחיד לחטא של הציבור, משא"כ בנתחלף לכל א' וא' חלב בשומן אע"פ שעפ"י חשבון רוב הציבור חטאו אין חטאם מצטרף לחטא ועבירת הציבור, אלא הוי צירוף של הרבה יחידים שחטאו וממילא ליכא חיוב פר העלם דבר של ציבור.7
גמ'. מיתיבי מעם הארץ בעשותה פרט למומר, רבי שמעון בן יוסי אומר משום ר"ש (אינו צריך), הרי הוא אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו; ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא, אמר ר"פ קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה, שב מידיעתו קרינן ביה וחייב.
יש לעיין בקושיית הגמ', דלכאורה מי שטעה וסבר דחלב מותר וגם נתחלף לו חלב בשומן בדין הוא שיהא חייב חטאת דנחשב שב מידיעתו - שאם היה נודע לו שחלב אסור ושנתחלף לו חלב בשומן לא היה אוכל, והכל נידון כשגגה אחת דשתי השגגות הן שלו, (ועיין במשנה למלך פ"ב מהל' שגגות ה"ב), וצ"ע מהו הביאור בדיון שבגמ'. וי"ל דכאן שגגת האיסור אינו נחשב לשגגתו אלא לשגגת בית דין שאינה שגגה שלו אלא של ב"ד, ולכן הוה אמינא דאינו נחשב כשב מידיעתו, דאפילו אם נודע לו שגגתו שנתחלף חלב בשומן עדיין היה אוכל מחמת שגגת ב"ד שטעו והורו דחלב מותר, ושגגה זו היא שגגת ב"ד וא"כ אינו נחשב שב מידיעתו.
והנה בגמ' (דף ב:) איתא "דתניא בעשותה אחת יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור", ונראה דילפינן מגזה"כ בעשותה דאינו חייב חטאת אלא א"כ הוי שגגת עצמו אבל התולה בב"ד אין עשייתו מתיייחסת אליו אלא ה"ז נחשב כשגגת ב"ד.
והנה לר' יוחנן דבנתחלף חלב בשומן ואכל חייב חטאת י"ל דיסוד הפטור של יחיד התולה בב"ד הוא משום דהעבירה נחשבת כשגגת ב"ד ולא כשגגת עצמו, אבל בנתחלף חלב בשומן דטעותו ג"כ גרם לחטא אין מצרפין את העבירה לב"ד. ואילו רב סובר דהחלפת חלב בשומן הוי כהחלפת היתר בהיתר ולכן החטא מתייחס לב"ד ופטור.
ורב הקשה לר' יוחנן דלא להוי שב מידיעתו דסבר דאליבא דר' יוחנן הריהו חייב חטאת על שגגת החילוף ושגגה זו מצורפת לב"ד ולכן אפילו אם נודע לו שנתחלף לא הוי שב מידיעתו, והגמ' מתרצת דאינו נחשב כתולה בב"ד דהאיסור אינו מצורף לב"ד אלא דיש כאן ב' שגגות – שגגת איסור ושגגת החתיכה דגרמו לו שיחטא, ומשו"ה הוא נחשב שב מידיעתו שאם היה יודע שב"ד טעו בהוראתם לא היה חוטא.
והנה יש לחקור בדין שב מידיעתו אם הוא דין בשגגה דלא הוי שגגה המחייבת חטאת אא"כ הוי שב מידיעתו, או"ד דהוי שיעור ברשעות הגברא דגברא דאינו שב מידיעתו אע"פ שאינו מומר אינו בר הבאת קרבן על הך חטא, דעבירה שלא שב מידיעתו אינה ראויה לכפרה ע"י חטאת. ולכאורה יש להביא ראייה דזהו דין בחטא ולא ברשעות הגברא מהא דהכא לא הוי רשע שהרי חשב שחלב מותר והטעם דסד"א דלא הוי שב מידיעתו הוא משום דהשגגה מצורפת לב"ד.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהלכות שבועות הלכה יא) וז"ל נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער הרי זו פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות עכ"ל. והנה בגמ' לקמן מבואר דאף דאין טעות באיסור כגון שידע דחלב אסור אלא דאכל משום שטעה דסבר דמצוה לשמוע לדברי חכמים הוי שוגג וחייב חטאת, וצ"ל דלענין שבועה שאני דאינו חשוב שגגה אלא א"כ טעה בעצם האיסור דהשבועה אבל אם הטעות הוא מחמת דבר צדדי אינו נחשב כשוגג. ומ"מ חזינן דשב מידיעתו אינו דין ברשעות הגברא, שהרי סוף כל סוף סבר שמותר לו לאכול מפני הצער אבל מכיון דאין שגגתו בעצם האיסור דהשבועה אינו שב מידיעתו.
1 ולקמן בשיעורים העלה רבינו סברא די"ל דכשתולה עצמו בב"ד אזי אין מעשה העבירה מצטרפת ליחיד אלא לב"ד ולכן היחיד פטור מחובת חטאת.
2 והוסיף רבינו זצ"ל דאם יסוד הפטור מחטאת יחיד דתולה עצמו בב"ד הוא משום דבכה"ג מעשה העבירה של היחיד מצטרף לבית דין (כדיבואר לקמן בשיעורים דף ב. גמ'. אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם) אזי י"ל דזוהי גזה"כ מיוחדת דוקא באופן שתולה עצמו בסנהדרין הגדול.
3 דהיכא שב"ד מורים שמת בעלה והיא מותרת להנשא הב"ד הם המתירים אותה להנשא בכל אופן וגם בעדות של עד אחד ושל עד פסול. ומוכח דבהוראת ב"ד של ג' דמותרת להנשא חל חלות שם הוראה דב"ד הם המתירים אותה להנשא, וחטאתה ושגגתה תלויה באותה הוראה, ולכן החטא מצטרף לב"ד שהתירה.
4 עיין ברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף ג. ד"ה רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר, בענין שיטת הרמב"ם בדין דיין אחד, אות ב.
5 אך לכאורה חילוק זה מסתבר רק לפי הביאור שהתולה בב"ד פטור מגזה"כ, דהיינו שהחטא מצטרף לב"ד שהורו חלות שם הוראה, כמו ב"ד של ג' שהורו דמת בעלה והיא מותרת להנשא או בכל הוראת סנהדרין הגדול דעלמא. משא"כ אם ננקוט שהפטור של יחיד התולה בב"ד הוא מטעם אונס אזי אין לחלק בין הוראת סנהדרין הגדול להוראת ב"ד של ג' דעלמא באיסור והיתר, ויחיד התולה בב"ד של ג' באיסור והיתר פטור משום דהוי אנוס.
6 ועיין עוד בחידושי הגר"מ והגרי"ד (מהדורא תנינא) פ"ג מהל' ממרים ה"ח.
7 ונראה שהצד שבתוס' המחייב ב"ד ס"ל דלא צריך חטא אחד של כל הציבור כדי לחייב הבאת פר העלם דבר, אלא רק שהציבור יחטא מחמת הב"ד, ואע"פ שכל א' וא' חטא בחטא נפרד משלו, דמ"מ רוב הציבור חטאו חטאים שהצטרפו לבית דין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
210ימים לסיום הש״ס