דף ג - א
אמרה תורה [ויקרא ו] "זאת תורת העולה, היא העולה". הרי אלו שלשה מיעוטין.
ואם כן, מסתבר שגם הברייתא הראשונה, שדרשה שלשה מיעוטים מהפסוק של "אם נפש", דברי רבי יהודה היא.
ואיבעית אימא, לעולם אין ראיה מדרשת שלשת המיעוטים שרבי יהודה אמר ברייתא זו. אך כיון ש"סתם ספרא, רבי יהודה היא", אנו מעמידים את הברייתא הראשונה כדבריו, שהרי את הברייתא השניה, ד"עדיין אני אומר", לא מצית מוקמת לה כרבי יהודה.
דהרי קתני בה: רוב קהל שחטאו, בית דין מביאין על ידיהן פר. ואי אפשר להעמידה כרבי יהודה, כי אי רבי יהודה היא, האמר רבי יהודה, ציבור הוא דמייתי פר העלם דבר, ובית דין לא מביאין פר. [1]
דתנן [לקמן ה א], רבי יהודה אומר: שבעה שבטים [שהם רוב שבטי ישראל, מתוך שנים עשר השבטים] שחטאו משום הוראה מוטעית של בית דין, מביאין ז' פרים.
ובהכרח, שהציבור הם המביאין כפרתם בפרים אלו, ולא בית הדין. כי אילו בית הדין היו מביאין את הקרבן, יקשה, מדוע יביאו בית הדין שבעה פרים? והרי לצורך כפרת בית הדין די להם בכפרה של פר אחד. אלא, בהכרח, סובר רבי יהודה שהציבור הם המביאים את הפר לכפרתם, ולכן כל שבט ושבט מביא פר לעצמו. וכשחטאו שבעה שבטים, מביאין ז' פרים [2].
ובהכרח, שהברייתא השניה, ששנינו בה שבית הדין הם המביאין את הפר, אינה כרבי יהודה. ואם כן, בהכרח, שהברייתא הראשונה מדברי רבי יהודה היא.
ורב נחמן אמר שמואל חולק על רב יהודה אמר שמואל, שהעמיד את משנתנו כרבי יהודה, וסובר, כי מה ששנינו במשנתנו שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור, זו דברי רבי מאיר. אבל חכמים חולקים, ואומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין, חייב.
ודנה עתה הגמרא בביאור דברי רב נחמן אמר שמואל:
מאי רבי מאיר, ומאי רבנן? היכן מצינו שנחלקו רבי מאיר ורבנן בדבר זה?
דתניא: הורו בית דין הוראת טעות, ועשו על פיהם, רבי מאיר פוטר, וחכמים מחייבין.
והוינן בה, באיזה אופן מדובר?
מאן, מי הם אלו שעשו ועברו בשגגה?
אילימא שמדובר באופן שבית דין עשו בשגגה, על פי הוראת עצמן, ונחלקו אם מביאין פר על עשייה שלהם עצמם.
אם כן יקשה, מאי טעמייהו דרבנן, דמחייבי להו להביא פר?
והתניא, יכול שיהא הדין באופן שהורו בית דין הוראת שגגה, ועשו ועברו בית דין עצמן על פי הוראת עצמן, יכול שיהו חייבין להביא פר העלם דבר?
תלמוד לומר "ונעלם מעיני הקהל - ועשו"!
מעשה העבירה הוא זה שתלוי בקהל, ואילו הוראה שהורו בטעות, תלויה בבית דין!
וביאור הדרשה של הברייתא הוא כך: משמעות "ונעלם מעיני הקהל" היא, שנעלמה ההלכה מ"עיני הקהל", שהם בית הדין, הקרויים כך [כדדרשינן לה במקום אחר מגזירה שווה "מעיני מעיני", ש"עיני הקהל" הם הבית דין].
ומכאן למדו, שההוראה תלויה בבית דין.
ואילו מדברי הכתוב "הקהל, ועשו", דרשינן שהעשיה תלויה בקהל. והיינו, שחיוב הקרבן על העלם דבר, חל רק אם בית הדין הורו הוראה בטעות, והקהל עשו על פיהם את המעשה בשגגה. אבל אם בית הדין גם הורו וגם עשו על פי הוראת עצמן - פטורין.
ואלא, אם נעמיד את המחלוקת בברייתא באופן דהורו בית דין ועשו רוב קהל על פיהם, ונחלקו רבי מאיר ורבנן אם באופן זה מביאין פר העלם דבר, אם כן מאי טעמא דרבי מאיר דפוטר? הלא זה האופן הרגיל שעליו מביאים פר העלם דבר!
אלא לאו, בהכרח, שמדובר באופן שהורו בית דין, ועשו מיעוט מהקהל על פיהם, ובהא קמיפלגי רבי מאיר ורבנן:
מר, רבי מאיר, סבר, יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מחטאת.
ומר, רבנן, סבר, יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב חטאת!
ומוכח שמשנתנו, ששנינו בה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מחטאת, רבי מאיר היא, ולא רבנן!
ודחינן: אמר רב פפא: אי אפשר לדייק מברייתא זו שחכמים מחייבים יחיד שעשה בהוראת בית דין. כיון שיש לומר, דכולי עלמא, הן רבנן והן רבי מאיר, סוברים כמשנתנו, שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. [3]
אלא, שנחלקו באחת מארבע האפשרויות דלהלן:
אפשרות אחת, היא: יתכן שנחלקו באופן שעשו מיעוט ציבור, ועשו בית הדין עמהם, ובצרוף דייני בית הדין הם נעשים לרוב ציבור. ובשאלה האם בית דין משלים לרוב צבור, קמיפלגי.
מר (חכמים) סבר בית דין משלים לרוב צבור ולפיכך חייבין בפר, ומר, רבי מאיר סבר, אין בית דין משלים לרוב צבור, והרי הם מעוט שעשו, ופטורין מלהביא פר [4].
ב. ואיבעית אימא, אפשר לבאר שהברייתא עוסקת באופן שהורו בית דין, ועשו רובו של קהל על פיהם. ונחלקו חכמים ורבי מאיר האם גם הציבור מביאין פר, או רק בית הדין מביאין פר ולא הציבור. ואף רבי מאיר הפוטר, אין כוונתו לפטור לגמרי מדין פר, אלא כוונתו לפטור את הציבור מלהביא פר, וכשיטתו להלן, שרק בית הדין מביאין פר, ולא הציבור.
ולפי זה צריך לבאר, כי מאן חכמים שמחייבים גם את הציבור להביא פר? - רבי שמעון היא, דאמר לקמן, ציבור מייתי פר, וכן בית דין מייתי פר.
ג. ואיבעית אימא, יש לומר שנחלקו בדין שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו של אותו השבט, ולא על פי הוראת בית דין הגדול. לדעת רבי מאיר אין מביאין פר, כיון שלא עברו על פי בית דין הגדול, ואילו חכמים סוברים שמביאין אפילו על הוראת בית דינו של השבט [5].
ומאן נינהו אותן חכמים הסוברים כך, רבי יהודה היא! דתניא [ה ב], לקמן במשנה: שבט שעשה בהוראת בית דינו - אותו השבט חייב בפר העלם דבר, דברי רבי יהודה!
ד. ואיבעית אימא, בברייתא זו מדובר כגון שחטאו ששה שבטים, והן רובו של קהל [לגבי המנין של כל אנשי שנים עשר השבטים]. או שבעה שבטים, אף על פי שאינן רובו של קהל. לדעת רבי מאיר פטורין, משום שאינו מחייב אלא אם חטאו רוב שבטים ורוב קהל.
ולפי זה צריך לבאר, שחכמים דמתניתין, שחייבו את כל השבטים בקרבן, מני? רבי שמעון בן אלעזר היא!
דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר: חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, חייבין [ולקמן בסוף הפרק מפרש טעמו].
וכיון שאפשר להעמיד את הברייתא שנחלקו בה רבי מאיר וחכמים בכל האופנים המבוארים, אין לנו ראיה שנחלקו רבי מאיר וחכמים בדין יחיד שעשה בהוראת בית דין אם הוא חייב או פטור!
אמר רב אסי: מה שהצריכו ובהוראה רוב קהל שיחטאו על פי הוראת בית דין, ברוב זה, הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, ויושבי חוצה לארץ אינם מן המנין [6]. שנאמר, [מלכים א ח] "ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים, לפני ה' אלהינו שבעת ימים, ושבעת ימים, ארבעה עשר יום". ולכאורה יש לתמוה: מכדי, הרי כתיב "וכל ישראל עמו קהל גדול", ומשמעות הכתוב היא שהיו עמו כל ישראל, ואם כן, מה שנאמר שם שגם האנשים המתגוררים במקומות "מלבוא חמת עד נחל מצרים" היו עמו, למה לי למימר? והלא פשיטא שגם הללו בכלל קהל ישראל הם!?
אלא, שמע מינה, דווקא הני הגרים בתוך גבולות ארץ ישראל, שהם "מלבא חמת עד נחל מצרים", הוא דאיקרי, נקראים ונכללים בתורת "קהל". אבל הנך, יושבי חוץ לארץ, לא איקרי בשם קהל.
ואחר שהסקנו כי מועטין שחטאו בהוראת בית דין פטורין מקרבן, דנה עתה הגמרא כיצד יהא הדין באופן שהשתנה מצב מנין החוטאים, ונהפכו ממועטין למרובין, בתקופה שבין עשיית החטא לבין הזמן שנודע לחוטאים שחטאו.
ומבררת הגמרא את האופנים השייכים בדין זה:
הא ודאי פשיטא, שאם היו מרובין בשעת החטא, ונתמעטו לאחר מכן, כגון שמתו חלק מאותם החוטאים, ונשארו מיעוט [7], היינו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, שנחלקו במשנה לקמן, גבי כהן משיח ונשיא [שאם חטאו בשגגה שונה דינם מהדיוט, שההדיוט מביא כשבה או שעירה, ואלו כהן משיח שחטא מביא פר, ונשיא שחטא מביא שעיר].
ובאופן שחטאו כהן משיח ונשיא לפני שנתמנו, ולא הספיקו להביא קרבנם עד שנתמנו, סוברים חכמים שהם מביאין קרבן כהדיוטות. כי לדעת חכמים הולכים אחר שעת החטא, ובשעת החטא הדיוט היה. והוא הדין אם היו מרובין והתמעטו, שדינם כמרובין, כמו שהיו בשעת החטא, ומביאין פר.
אולם לדעת רבי שמעון, שאמר להלן, שאם נודע להם מחטאם עד שלא נתמנו, חייבין הם בקרבן חטאת כהדיוט, ואילו אם נודע להם משנתמנו פטורין לגמרי מקרבן [ושיטתו היא, שכדי לחייב קרבן צריך שלא ישתנה מצב החוטא משעת החטא עד שעת ידיעה], אם כן, גם כאן יהא כך הדין, שאם נודע להם עד שלא נתמעטו, הרי הן חייבין להביא פר, אבל אם לא נודע להם שחטאו עד שנתמעטו, הרי הן פטורין לגמרי, ואפילו מחטאת, [8] לפי שלא היה דינם שווה בשעת החטא ובשעת הידיעה.
אבל באופן שהיו מועטין בשעת החטא ונתרבו, כגון שמתו חלק משאר הקהל שלא חטאו, ונמצאו החוטאין מרובין, בזה יש לדון - מאי? האם נחלקו רבי שמעון ורבנן גם באופן זה?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר כי רבי שמעון, דאזיל בתר ידיעה, כפי שנראה מדבריו להלן, באופן שנודע להם עד שלא נתמנו, שחייבין כהדיוטות, לפי שהיתה הידיעה בעודם הדיוטות, ונאמר כי הוא הדין במועטין שנתרבו, שרבי שמעון מחייב, כיון שבשעת ידיעה כבר היו מרובין, ומביאין פר. ואילו רבנן, דאזלי לעולם בתר שעת החטאת, פטרי אף במועטין ונתרבו, כיון שבשעת החטאת מועטין היו.
או לא, שאין דינם שוה ממש. שהרי להלן לגבי כהן ונשיא, הן בשעה שחטאו קודם שנתמנו, והן בשעת ידיעה, דהיינו לאחר שנתמנו, הרי הן מחוייבין בקרבן, אלא שנשתנה דין קרבנם, בנשיא, מכשבה או שעירה לשעיר, ובכהן משיח, מכשבה ושעירה לפר.
אבל כאן, שבשעת החטא היו מועטין ופטורין לגמרי מקרבן, יש לומר שאין הדין תלוי במחלוקת רבנן ורבי שמעון. כי כאן, אפילו רבנן יחייבו, כיון שאין שעת החטא קובעת אלא אם נוצר בה איזה שהוא חיוב, אך לא במקום שהוא פטור לגמרי. ולכן הולכים אחר שעת ידיעה, ואז היו מרובין, וחייבין בהבאת פר [9].
מאי, מהו הדין בזה?
אך תמהה הגמרא על הצד הראשון, שלרבי שמעון, ההולך אחר שעת ידיעה, גם אם היו מועטין בשעת המעשה ונתרבו לאחר מכן מביאין פר, כיון שבשעת ידיעה מרובין הוו.
ותסברא: אימור דשמעת ליה לרבי שמעון דאזיל אף בתר ידיעה, היינו דוקא היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב, כדלהלן בהדיוט שהתמנה לנשיא או משיח, שבאופן זה סובר רבי שמעון שאם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין, כיון שהיתה גם ידיעה וגם חטאה בעוד שהיו הדיוטות.
אבל באופן שרק הידיעה היתה בשעת חיוב, ולא חטאה בשעת חיוב, מי שמעת ליה!?
והרי מיניה וביה מוכח שבאופן זה רבי שמעון פוטר!
דאם כן, שהיה סובר כי די בשעת ידיעה בלבד לחייב, מדוע אם נודע להם משנתמנו פטורין? לייתי כי דינם השתא! כהן משיח פר, ונשיא שעיר. [10]
אלא על כרחך, דרבי שמעון חטאה וידיעה בעי, שיהו שניהם בשעת חיוב. ואם כן, כשהיו מועטין ונתרבו, הרי אף שבשעת ידיעה היו בני חיוב, מכל מקום, פטורין הם, כי רבי שמעון אינו הולך רק אחר שעת ידיעה, אלא הוא מצריך שתהא גם הידיעה וגם החטא בשעת חיוב, וכאן בשעה שחטאו היו מועטין.
ונשארה הגמרא בספק, האם נחלקו רבי שמעון ורבנן בדין זה.
איבעיא להו: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו מיעוט הקהל על פיהם, וחזרו בית דין בהן, והורו שחלב אסור, ושוב חזרו וטעו, והורו שהוא מותר, ועשו מיעוט אחר על פי הוראתם השניה. ושני מיעוטים אלו יחד הם רוב הצבור, מהו?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר כיון דשתי ידיעות נינהו, שהרי בתחילה נודע לבית דין שטעו אחר הוראתם הראשונה, וטעו פעם שניה, ושוב נודע להם שטעו אחר הוראתם השניה, לפיכך לא מצטרף אלו שני המיעוטים שחטאו לרוב, אלא נחשב הדבר כאילו חטאו רק מיעוט בפני עצמו בכל פעם, ואין מביאין פר.
או דלמא, כיון דאידי ואידי - שני מיעוטי הקהל - חטאם בהוראה מוטעית של היתר חלב הוא, לפיכך מצטרף חטאם להחשב יחדיו כחטא של רבים. [11]
ואם תמצא לומר שבאופן זה, כיון דאידי ואידי חלב הוא, ומצטרף לאיסור. עדיין יש להסתפק באופן שמיעוט חטאו ואכלו על פי הוראת בית דין את החלב שעל גבי הקרב, ומיעוט חטאו ואכלו חלב שעל גבי דקין, מהו?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר, הכא, ודאי כיון דבתרי קראי קאתי, שאיסורי חלב שעל גבי הקרב וחלב שעל הדקין נלמדו משני מקראות חלוקין, לא מצטרף, ודינם כמיעוט שחטאו בהוראת בית דין, ואין מביאין פר.
או דלמא, כיון דאידי ואידי, חלב שעל גבי הקרב, וחלב שעל גבי הדקין, חלב הוא, ואיסור אחד הוא, משום הכי מצטרף, מצטרפים שני המיעוטים שחטאו לרוב, רובא, ומביאין פר [12].
ואם תמצי לומר שחלב הקרב וחלב הדקין שניהם שם חלב אחד הוא, ומצטרף. עדיין יש להסתפק באופן דמיעוט הקהל חטאו בחלב, ומיעוט חטאו בדם, מהו? וצדדי הספק הם:
האם הכא ודאי נאמר דתרי איסורי נינהו. [13] וכיון דאין איסורן שוה, לא מצטרף, ונחשבים כמיעוט שחטאו, ואין מביאין פר.
או דלמא, כיון דקרבנן שווה, שעל שניהם היחיד מביא כשבה, לפיכך מצטרף, והוו רובא שחטאו, ומביאין פר. [14]
ואם תמצי לומר, כיון דקרבנן שווה מצטרף, עדיין יש מקום להסתפק באופן שמיעוט חטאו בחלב, ומיעוט חטאו בעבודת כוכבים, ואין קרבנם שווה, שהרי היחידים מביאין על חלב כשבה, ואילו על עבודת כוכבים הם מביאין שעירה, מהו? האם נאמר כי הכא, ודאי כיון דאין איסורן שווה ואין קרבנן שווה, לא מצטרפין, ואין מביאין פר,
או דלמא, כיון דאידי ואידי חטא שחייבין עליו כרת הוא, מצטרף.
ומסקינן: תיקו [15].
איבעיא להו: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו מיעוט הקהל ואכלו על פי הוראתם, ומת אותו בית דין, ועמד בית דין אחר, וחזרו גם הן והורו היתר באיסור זה, כמו שהורו בו היתר הבית דין הראשון, ועשו ועברו מיעוט אחר על פיהם, ובשני מיעוטין אלו יחדיו יש רוב קהל, האם נחשב הדבר שעברו רוב הקהל על פי הוראה אחת, ומביאין פר, או לא.
אליבא דמאן דאמר בית דין מייתי פר, ולא הצבור עצמן, לא תיבעי לך, אין להסתפק בדבר שיחול חיוב הבאת פר על הבית דין הראשון, דהא ליתנהו השתא, שהרי כבר מתו. והבית דין השני, פשיטא שאינו מביא פר, שהרי לא עשו רוב קהל על פיהם [16].
אלא, כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר צבור מייתי פר העלם דבר, מאי? האם מביאין פר, היות שצבור הא קאי וקיימי השתא, שהם לא מתו. וכיון שעברו רובן עפ"י הוראת בית דין, יביאו פר [17], דבציבור תליא מילתא.
הערות
[1] ביאור הוכחת הגמרא תלוי בביאורים לעיל [ב ב הערה 10], כי אם כוונת הברייתא שאין כפרה לציבור, אלא בית דין מביאין פר, נמצא שכוונת הגמרא, שרבי יהודה אינו יכול לומר זאת, כי לדעתו ציבור מביאין פר, ויש להם כפרה, ומהיכי תיתי לשנות דינם מדין היחיד לגבי חטאת בשגגת מעשה. ברם, אם נבאר שכוונת הברייתא לומר שבציבור התחדש הדין שכפרתם היא דוקא בפר ולא בחטאת, והשינוי בין הרוב למיעוט הוא בחיוב החטאת לכל יחיד, אם כן, צריך לפרש שכוונת הגמרא כאן היא להוכיח מלשון הברייתא "בית דין מביאין פר" ולא ציבור. ועיין בחזו"א [ס"ק י"ג] שדן בזה, והביא שהלחם משנה [פט"ו ה"ד] כתב שהרמב"ם לא דקדק בלשונו בדין זה, וטעמו כיון שכבר פירש להדיא שציבור מביאין פר, אך בגמרא ראוי לדקדק בדין זה שנחלקו בו לקמן [ה א] ר"מ ורבנן.
[2] תוס' הקשו למה הובאה הסיפא של המשנה להלן, ולא הרישא המדוברת בי"ב שבטים, והביאו כי אכן יש גורסים את הרישא. ובחק נתן כתב כי ברישא היה אפשר לבאר שרבי יהודה מודה כי בית דין מביאין את הפר, אלא שסובר שמביאין י"ב פרים ולא אחד. ולכן דייקה הגמרא מלשון הסיפא ששנו בה ז' שבטים "שחטאו" ומשמע שהציבור מביאים כי הם חטאו, ולא על חטא הבית דין. אמנם תוס' שלא למדו כן, בהכרח שהבינו את הוכחת הגמרא כמבואר בפנים, כי לצורך כפרת הבית דין די בפר אחד, וממה שמביאין שבעה מוכיח שהכפרה על הציבור, וראיה זו היה אפשר להביא גם מי"ב פרים שנשנו ברישא.
[3] לפי גירסתנו לכולי עלמא יחיד התולה בבית דין פטור, ונחלקו בחיוב הבאת פר כשחטאו מחצית הציבור ובית דין. אך הרמב"ם [פי"ג ה"ב] פסק כי בית דין אינו משלים לרוב ציבור, ולשיטתו דיחיד התולה בבית דין חייב גרס בדברי רב פפא, "לכולי עלמא יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב", ונחלקו בחיוב הבאת כשבה ושעירה לחטאת, דלרבנן חייבין, כי אין בית דין משלים לרוב ציבור, וכל יחיד חייב חטאת, ולרבי מאיר פטורין, כי בית דין משלים, ונפטרים בפר הציבור. [ועיי"ש כסף משנה, וקרית ספר, ובמהרש"א ורש"ש וליקוטי הלכות וחזו"א כאן]. אכן בתוס' הרא"ש כאן כתב שאי אפשר לגרוס דלכולי עלמא חייב, שהרי בשבת [צג א] מבואר להדיא שרבי מאיר סובר שיחיד התולה בבית דין פטור. ובתוס' על המשנה הסתפקו אם דיין שעשה כהוראתו חייב, וכבר תמהנו שם בהערות מסוגיין שמבואר כי הדיינים חייבים, וכל הספק רק אם מצטרפין לרוב, עי"ש. ומדברי רב פפא לעיל [ב א] משמע דסבר כרב, שפטר יחיד שנתחלף לו חלב בשומן [עיין בהערה 8], ולכאורה לרב חל פטור לתולה בבית דין אף שתולה בסיבה נוספת, ולכן גם דיין שסובר כבית דין מדעת עצמו, יפטר כי תולה גם בבית דין, ותוס' לא הסתפקו אלא לרבי יוחנן, שדעתו כי אין התולה בבית דין פטור אלא אם סיבת השגגה היא מפני תלייתו בהוראת בית דין, ולפיכך דנו לגבי דיין שמצרף גם את דעתו להכרעה. [ועיי"ש בהערה 3 ביאור נוסף]. והחזו"א תמה על דברי תוס' מסוגיין, שהרי אפשר להעמיד את הברייתא באופן שעשו בית דין כהוראתן, וכפשטות לשון הברייתא, והמחלוקת היא אם הדיינים חייבים קרבן חטאת. וכתב דאם מדובר על דיינים שעשו, לא היה ראוי לומר "בית דין שעשו" אלא "יחידים" שעשו, ולכן לא נקטו אופן זה.
[4] הרמב"ם [פי"ג ה"ב] פסק שאין בית דין משלים לרוב ציבור, ולכאורה תמוה למה פסק כרבי מאיר ודלא כחכמים, [אם לא נגרוס כנ"ל], ויש שביארו כי הרמב"ם פסק כרב שלמד מקרא כי אין ציבור חייבין עד שיהיו כולן בשגגה אחת, והדיינים שהתירו מסברת עצמן אינם בשגגה אחת עם רוב הציבור. ודוחק, שהרי נחשבים כתולים בבית דין, ואם מפני שתולין בסיבה נוספת לא הוי שגגה אחת, הרי שוב אינו נחשב גם כתולה בבית דין, וכמבואר לעיל שבזה נחלקו רב ורבי יוחנן. ובספר משנת אב ביאר לפי מה שכתב הכסף משנה [פי"ב ה"א] כי הרמב"ם פוסק כרבי יהודה שציבור מביא פר, אך סובר שמביאים אותו לכפר על בית דין שהורו בטעות. ואם כן יש לומר שרבי מאיר סובר כי אין הבית דין מצטרף לציבור, שהרי הקרבן בא לכפר על בית דין שהכשילו ציבור, אך אין בית דין בכלל הנכשלים אלא בכלל המכשילים. ואילו חכמים סברי כרבי שמעון שציבור ובית דין מביאין פר, כל אחד על חטאו, ולכן סברו שבית דין משלימין לציבור, שהרי לגבי כפרת הציבור חטאם שוה לחטא הציבור, ואף לגבי פר שמביאין בית דין מועיל צירופם לחטא הקהל להחשב כציבור שנכשלו.
[5] מחלוקת רבי מאיר ורבנן אם שבט העושה על פי בית דין של שבטו חייב בפר או לא. ולכאורה אפשר להעמיד מחלוקת גם להיפך לענין חיוב בני השבט בכבשה ושעירה, דלרבי מאיר יתחייבו כי אין להם דין קהל, ואף אם יחיד שתלה בבית דין פטור, התולה בבית דין של שבט חייב, ולרבנן יפטר כתולה בבית דין, ואף למ"ד שיחיד התולה חייב, שבט נחשב קהל. אמנם לדעת הנצי"ב במרומי שדה [הובא בהערות לתוס' במשנה] לא גרע בית דין של שבט מכל בית דין של שלשה שיכול היחיד לתלות בו ולהפטר. ולכן נקטו מחלוקתיו לגבי פר.
[6] לכאורה נראה שבני חו"ל התמעטו רק מחיובי "קהל", והיינו כי אף אם חטאו רוב יושבי הארץ ונחשב שחטאו רוב ישראל, אין בני חו"ל מתחייבים עמהם ואינם צריכים להשתתף בדמי הפר. ומאידך, מסתבר כי יחיד שעשה בחו"ל על פי בית דין פטור, ואף למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין, יצטרף לרוב שעשו בא"י להפטר, [כסברת החזו"א לגבי צירוף להפטר אף שלא בשגגה אחת, ולדרכו בצירוף אחר שחזרו בהן בית דין]. ובמנחת חינוך נקט [במצוה ק"כ] כי צריך שיהיו רוב יושבי ארץ ישראל ורוב שבטים, אך אילו היה ברוב יושבי הארץ רק שני שבטים, היו מביאין שני פרים, ומשמע כי אין החיוב חל על בני חו"ל, ואף שנחשב כחטא הרוב, אין שאר השבטים מתחייבים להביא פר כיון שהתמעטו משם קהל, וכמו שביארנו. אולם בפירוש רע"ב על המשנה כתב "או רוב יושבי א"י או רוב שבטים", וטעמו נראה, כי רוב שבטים נקבע לפי הקהל המתחייב, והיינו רק בין יושבי ארץ ישראל. וראה ביושר הורי שדן אם יצטרפו כשיעלו לארץ ישראל קודם ידיעה, או כשירדו לחו"ל ודעתם לחזור וחטאו, ואם התמעטו מלהחשב "קהל שבט", או רק "מקהל ישראל", ועוד פרטים.
[7] רש"י העמיד את דין מרובין ונתמעטו, באופן שעשו רוב קהל ונתחייבו להביא פר, ולא הספיקו להביאו עד שנתמעטו שמתו מקצתן. וכבר העיר מהרי"ל דיסקין כי אין דינם תלוי בזמן ההפרשה והבאה אלא בזמן הידיעה, כי אחר שנודע להם קיי"ל [להלן ו א] שאין מיתה בציבור. [ואכן רש"י עצמו בסוף דבריו תלה בזמן הידיעה, עיי"ש]. ועיין מצפה איתן שהעמיד באופן שמתו רוב החוטאים, שאז אין מביאין פר. עוד תמה שם, למה לא העמיד רש"י באופן שבינתיים הגדילו אחרים שלא חטאו, ועיין בהערה על תוס' [ד"ה אלא] שהרש"ש נקט כי תוס' העמידו סוגיין רק באופן שהגדילו, כי אילו מתו בית דין חייבים כפרתם אף שאינם לפנינו. וראוי להבהיר, כי לרבנן ששעת החטא קובעת, אף שאין כלם חוטאים בשעה אחת, אין שעת החטא נמשכת עד רגע שנודע האיסור, אלא בעת שנודע לבית דין וחוזרים בהם, מבררים עד מתי חטאו, ועד אז נחשבת שעת החטא, ונחלקו במה תלוי חשבון רוב ומיעוט, לרבנן תולין בשעת החטא כיון שרק החטא מחייב את הקרבן, אלא שאין חיובו חל עד שנודע, ולרבי שמעון שעת הידיעה קובעת וכדלהלן. ועדיין צריך לבאר כיצד שייכת מחלוקתן לאופן דידן שהשינוי היא בחשבון הציבור, והרי לא נחלקו אלא כשנשתנה מעמד החוטא המתחייב, ואילו הציבור אינו החוטא המתחייב בקרבן אלא בית דין, ואין מעמד בית דין משתנה, וגם חטאם בעינו עומד מאחר שנכשלו רוב, ומה לי שנתמעטו, ולכאורה צריך לומר שסוגיין רק כמאן דאמר ציבור מביאין פר, והם החוטאים [או שהספק לגבי כשבה ושעירה, אך רש"י בסמוך הוכיח שאין מדובר בחטאת]. אולם החזו"א [סק"ט] כתב כי הספק אף למאן דאמר שבית דין מביאין, ואף הוא סובר שצריך שיוודע החטא לרוב הציבור כי בית דין מביאין את הכפרה עליהם, ולכן השינוי תלוי בהם, [ועיין להלן דף ו. שנרחיב בזה]. ולפי זה, באופן שמתו מקצתן, רבנן מחייבים את הציבור שרובו חטא, אף שנודע רק למיעוטו ואין חיוב הקרבן אלא כשנודע לרוב ציבור, מפני שהמיעוט הנותר נחשב ככל הקהל שחטא, והיינו כי כיון שהיו רוב מקהל ישראל, נחשב כאילו התמעט כל הקהל באופן יחסי, ומיעוט זה נשאר דינו כרוב.
[8] רש"י נקט כי לרבי שמעון אם נודע להם משנתמעטו פטורין. ומשמע שנפטרו לגמרי ואפילו מחטאת. ובקרן אורה כתב דמשמע כי סוגיין כמאן דפטר יחיד התולה בבית דין, ולכן לא מספקא לן לגבי חיובן כשנתמעטו בחטאת. אכן, רש"י לא תלה דין זה במחלוקת לגבי יחיד התולה בבית דין, אבל את הספק במועטין שנתרבו תלה במחלוקת זו, וכתב שהספק בדעת רבנן אם הולכים אחר שעת החטא, הוא מפני שהיחיד פטור לגמרי כי תלה בדעת בית דין, ונמצא, כי בזמן שהיו מועטין לא חל עליהם שום חיוב, ובשינוי מפטור לחיוב מיבעיא לן אם מודו רבנן שהולכים אחר ידיעה [ויבואר להלן]. ומוכח כי דעת רש"י שאף למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין, במרובין ונתמעטו רבי שמעון יפטור, כיון שיש שינוי מחיוב לחיוב, כי בעת החטא היו מרובין וחייבין בפר, וכשנתמעטו חייבין בחטאת, וממילא פטורין לגמרי. ולכן לא תלה דין זה במחלוקת לגבי יחיד התולה בבית דין. ולא נקט מחלוקת זו אלא כשהספק בדעת רבנן במה התחייבו מועטין שהתרבו. ובאבי עזרי [פ"ג ממלכים ה"ז] דן אם לרבנן כשנשתנה מחיוב לפטור גמור, הולכים אחר שעת החטא לחייב או לא, ומדברי תוס' [ד"ה מועטין] מוכח שהבינו כי באופן זה רבנן מודים לפטור. [ועיי"ש בהערה 3]. ותמה, שהרי פשיטא לן בסוגיין, שרבנן מחייבין אף במרובין ונתמעטו. והרי כשנתמעטו, נפטרו לגמרי, למאן דפטר יחיד התולה בבית דין אף מחטאת. וכתב לחלק, שבמרובין ונתמעטו, אין פטור המיעוט פטור גמור, כי הם בני חיוב קרבן, אילו עשו רוב קהל, ואין פטורן אלא כאנוסין ע"פ הוראת בית דין, ולפי זה נדחית גם הראיה מתוס', עיי"ש היטב. ולהלן בהערה 10.
[9] כבר התבאר לעיל [בהערה 7] כי נחלקו מתי נקבע חשבון הרוב ומיעוט, אם לפי שעה שחטא אחרון החוטאים, והיא שעת החטא המחייב את הקרבן, או לפי מנין החוטאים הקיים בעת שנודע לבית דין. [אך ודאי גם לרבנן, ששעת החטא קובעת, אין השעה בעת חטאו של כל חוטא בפני עצמו, כי אם כן לעולם יהיו מועטין, עד שיעשו רוב הקהל בבת אחת. ועוד, דאם כן פשיטא שלא יתחייבו כשנתרבו, שהרי אלו בפני עצמן לא יהיו לעולם רוב, ובהכרח שמונים את כל החוטאים עד אחרון החוטאים, וכשנודע נהפכו לרוב, הם חייבי הקרבן]. וכתב רש"י, כי הגמרא הסתפקה במועטין ונתרבו, אם רבנן יפטרום, כיון שבשעת החטא היו פטורים, [כמאן דפטר יחיד התולה בבית דין], ואין דינם דומה למה שהלכו רבנן בנשיא אחר חיובו בשעת החטא. והבינו תוס' כי הספק הוא מפני שהשינוי מפטור לחיוב ולא מחיוב אחד לחיוב אחר, ולכן הקשו שגם במרובין ונתמעטו השינוי מחיוב לפטור, ותלינן במחלוקת רבי שמעון ורבנן. אמנם, יתכן לבאר שכוונת רש"י כי המועטין נחשבין שאינם בני חיובא כלל, וממילא גם הידיעה לא מועילה לחייבם, כי היא ידיעת מעשה פטור. ולכן מספקא לן שמא רבנן יודו באופן זה שהמחייב הוא שעת ידיעה, ואין דנים על מנין החוטאים בשעת החטא כלל. וסברא זו לא שייכת במרובין ונתמעטו, שהידיעה על מעשה מחייב. והנה תוס' מכח קושייתם ביארו כי ספק הגמרא הוא בדעת רבי שמעון, אם הולכים בתר ידיעה וחייב, או שהצריך שיהיו ידיעה וחטאה בחיוב. אולם רש"י לא למד כן, כי לפירוש זה יקשה למה לא איבעיא לן במרובין ונתמעטו אם נתחייבו כל אחד בחטאת כשעת ידיעה, או שמפני שעת החטא פטורין, כי נעשה ברוב קהל. ולכן הסיק שספק הגמרא רק לרבנן, ולפי מאן דפטר יחיד התולה בבית דין. ולפיכך במרובין שנתמעטו פשיטא ליה דרבי שמעון פוטר, כי בשעת ידיעה הוו כיחיד שתלה בבית דין. אכן גם לפי תוס' רבי שמעון יפטור ממה נפשך, או מפני שעת חטא ברוב קהל, או מפני ידיעה ביחידים התולים בבית דין. ומוכח שרש"י למד כמבואר לעיל, כי מועטין אינם בני חיובא, ואין הידיעה מחייבת קרבן על שעת חטאם כי בשעת החטא לא היה מעשה המחייב כלל, אלא ששעת הידיעה קובעת את מנין החוטאים, ולכן סלקא דעתך דרבי שמעון מחייב לפי שעת ידיעה, ודחינן, שרבי שמעון בעי ידיעה וחטאה, ואף הוא יפטור. ולפי זה יתכן לומר כי במרובין ונתמעטו יתחייבו בחטאת, כי שעת החטא לבדה אינה מחייבת, ונמצא שמעשיהם כמעשה יחידים, ולכן לא איבעיא לן באופן זה. וכן נקט הגרי"ז [בחידושים לתמורה ט"ו] כי גם לרבי שמעון יתחייבו מרובין שנתמעטו בחטאת, אולם טעמו מפני שאין היחידים נפטרים מחטאת אלא בקרבן הציבור, וכדברי הגר"ח לעיל, ולפיכך אף שצריך שתהיה ידיעה וחטאה באותו חיוב, נחשב שנתחייבו היחידים בחטאת בשעה שהיו מרובין, כיון שהתברר שלא יביאו עליהם קרבן ציבור.
[10] הקשה החזו"א [ט"ו ס"ק ט"ז] דמשמע שאילו מביאין כי השתא, יתחייבו כחיובם אחר שנתמנו, [וכן מבואר להדיא בכתובות מה. ד"אם כן יביא כהן משיח פר ונשיא שעיר"] ולכאורה תמוה, שהרי כהן משיח שחטא אינו מביא חטאת אלא בהעלם דבר, דהיינו כשהורה לעצמו, וכיון שחטאו קודם שנתמנה לא היה עם הוראת כה"ג, איך יביא על כך קרבן כי השתא. וכן קשה לכאורה גם לרבנן, כיצד יתחייב כדמעיקרא, והרי אילו עשה השתא לא הוי בר חיובא. ובסוגיא להלן [דף ז א] נשנה דין זה.
[11] בקרן אורה נקט שמדובר באופן שבזמן חזרת בית דין נודע לקהל, ולפיכך נטה להעמיד סוגייתנו רק כמאן דפטר את היחיד התולה בבית דין מחטאת, שהרי אם כשנודע התחייבו חטאת, שוב לא יצטרפו להעלם דבר בהוראה השניה. כי ידיעת החטא מחלקת את ההעלמות ודחה, כי כאשר שבו בית דין והורו, נפקעת חזרתן הראשונה, ואין הראשונים חייבים חטאת. ונחשב כאילו נמשכה העלמה עד שנודע להם לבסוף שטעו. ולכן דנה הגמרא לצרפם אף למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין. ועוד יתכן לומר, כי אין ידיעתן על המיעוט מחלקת, כיון שאין זו ידיעה על חטא המחייב, ועיין להלן עמוד ב' הערה 1. אכן אם נעמיד את ספק הגמרא באופן שלא נודע לרבים, יש לבאר את הספק בין למאן דפטר את היחיד שתלה בבית דין, ובין למאן דמחייב. [ועיין חזו"א בהערה 15]. והנה צדדי הספק הם, אם ההוראות מצטרפות ומתכפרות בקרבן אחד או לא, אך זה פשיטא שאין שני מיעוטי הקהל מצטרפין אלא על ידי הוראה, וכדלהלן במשנה [בעמוד ב'] שאין מצטרף היחיד לרוב כשעשה אחר חזרת בית דין. ולפי זה ספק הגמרא לכאורה שייך גם באופן שבכל הוראה עשו רוב, ונפקא מינה, אם מביאין פר אחד יחד, או כל רוב חייב בפני עצמו, כי אין חשבון הציבור קובע אלא ההוראה. ואף שתוס' כתבו [בד"ה והורו] כי אין מיעוט מצטרף לרוב שקדם להם, כי כבר נתחייבו קרבן. צריך לומר דהיינו דוקא אחר ידיעה המחלקת, או כדברי הקרן אורה שכאן בטלה הידיעה כשחזרו בית דין והורו.
[12] לגירסתנו, ספק הגמרא הוא כך: אם תמצא לומר ששתי הוראות מצטרפות אף כשנודע בינתיים לבית דין, האם מצטרפות שתי הוראות בשני איסורים חלוקים, והספק הוא אף כשלא נודע ביניהם לבית דין שטעו, כי ההוראות חלוקות מצד האיסורים, ומאידך אם חילוק האיסור אינו מחלק ביניהם, גם כשנודע לבית דין יצטרפו, כמו שהצטרפו בהוראה אחת. ולגירסת תוס', לכאורה גם ספק זה של הגמרא מדובר באופן שנודע לבית דין בינתיים, אך תוס' הסיקו דלאו דוקא הוא, והספק גם כשלא נודע לבית דין בינתיים. אולם הלחם משנה [פי"ג ה"ד] הביא שהקרית ספר ביאר כי הרמב"ם והראב"ד נקטו שכל הספק בסוגיין רק באופן שנודע לבית דין בינתיים, והוא ביאר באופן דומה, שכאשר הידיעה היתה על שתי ההוראות יחד, לכולי עלמא מצטרפין. ולא איבעיא לן אלא באופן שנודע על כל הוראה בפני עצמה. ועיין להלן הערה 51. וצריך לדעת, שאין חילוק שמות האיסורים מחלק את ההוראות, אלא כיון שהן הוראות חלוקות מצד עצמן, ואין האיסורין שוין, מספקא לן אם משלימין זה את זה להחלק לענין חיוב קרבן. ולפיכך איבעיא לן בשני סוגי חלב, אף שיחיד האוכל חצי מזה וחצי מחבירו, מצטרפין לו לכזית אחד, ורק מפני חילוק ההוראות צידדו לחלקן. ומאידך מסקינן בחלב ודם, כי אף שאצל יחיד הם חלוקים, אין חילוק השמות מחלק את ההוראות. והנידון בסוגיין הוא, עד כמה צריך שיהיו האיסורין חלוקין כדי לחלק את ההוראות לגבי חיוב קרבן. ואם אינם חלוקים הרי הם מצטרפים לחיוב אחד, אף שאינם נחשבים כאיסור אחד. וראיה לכך, מהא דאיבעיא לן בחלב ודם אם מצטרפין, ולכאורה כיון דקיימא לן שאם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם פסולה [זבחים ט ב], בהכרח שהם איסורים חלוקים ומחייבים חיובים נפרדים, ואיך יצטרפו לחייב קרבן אחד בציבור. ומוכח, כי רק ההוראה מחייבת, והנידון הוא, אם האיסורין מחלקין את ההוראות. וכן מבואר להדיא בתוס' [ד"ה וחזרו] שאף כי האיסורין חלוקין, נחשבים שגגה אחת, כי אין מחלקין את ההוראות. וכן הוכיח החיד"א בשער יוסף בשם מהר"י קורקוס מהא דלקמן [ז ב], דאיבעיא לן אם כהן גדול שהורה בחלב מצטרף להתכפר בפר בית דין שהורו על דם, ולא איפשטא [ובע"ז וחלב מסקינן דתרי איסורי נינהו], ואילו בסוגיין מסקינן שדם וחלב מתכפרים יחד [ובע"ז וחלב לא איפשיט]. ובהכרח שנחשבים כשני איסורין חלוקים, ולכן בהוראת הכהן שהיא חלוקה מהוראת הבית דין, צריך כפרה בפני עצמו. אך בסוגיין, כיון שההוראות מצטרפות לכפרה, הרי אף שנודע לבית דין ביניהם, מצטרפות אף באיסורין חלוקין. ועיין בהערות הבאות. ובמנחת חנוך [קכ"א] דן להלכה שחלב ודם מצטרפין, אם באופן שיאכלו רוב ציבור גם חלב וגם דם יפטרו בפר אחד, או חייבין פר על כל הוראה, וספיקו אם אחר שהצטרפו שני שמות, עדיין חל חיוב על כל שם כשהוא שלם בפני עצמו, [כמו פיגול ונותר שמצטרפים לקרבן, וכשיש בכל אחד שיעור, מתחייב עליו קרבן נפרד].
[13] רש"י פירש שדם אסור בחיה ואילו חלב מותר בה, וביאר המהרש"א שלא פירש כפשוטו ששני שמות הן, כיון שגרס "כיון" שאין איסורן שווה, והיינו שאינם שוין מפני חילוק הדין ביניהם, ולא מפני חילוק השמות. אך לגירסתנו "וכיון", משמע שנחשבים כשני איסורין הן מפני חילוק שמותיהם, והן מפני שאין איסורן שוה. ולהלן ז: הערה 6 נרחיב בזה.
[14] רש"י ורבינו חננאל פירשו שקרבנם שוה אם אכלו חלב או דם בשגגת מעשה, והיינו קרבן היחיד שעל שניהם מביאין כשבה או שעירה ויכולים להביא קרבן שוה, ואילו בחלב ועבודה זרה אינם שוין, כי על עבודה זרה מביאים שעירה דוקא. והעיר המהרש"א שאפשר לפרש כי קרבנם שוה בשגגת הוראה שעל שניהם מביאים פר, ודלא כחלב ועבודה זרה בסמוך, שעל עבודה זרה מביאין הציבור פר ושעיר. ואמנם הרא"ש פירש כן. וכך פירשנו בפנים. והנצי"ב במרומי שדה כתב שרש"י פירש בדוקא ששוין לענין קרבן היחידים, כי כל אבעית הגמרא הוא רק לענין לפטרן מחטאת, כי עשו רבים ע"פ בית דין [וכחזו"א], אך קרבן לציבור ודאי אינם מצטרפין, וראייתו היא קושית תוס' [בד"ה והורו] שבקרבנות חלוקין אף אם יצטרפו לא יוכלו להביא קרבן, [ועיין בהערה הבאה בשם הגר"ח]. וברבינו חננאל מוכח שלא כדבריו, כי פירש כרש"י, ומאידך נקט שאם מצטרפין מביאין קרבן ציבור. וגם עצם דבריו תמוהין, כאשר תמה הקרן אורה [בהערה 11] כי אם כבר התחייב היחיד איך יצטרף אחר כך לרוב, ומה שתירץ שבהוראתן השניה מפקיעים חזרתן הראשונה, אינו מועיל כאן שהרי ההוראה השניה היא לגבי איסור אחר. ולכן נראה כי רש"י פירש כן בדקדוק, ולגבי ההצטרפות לקרבן ציבור, כי הרי בסוגיא לקמן [ז ב] לגבי הצטרפות כהן גדול להתכפר בפר בית דין [הובאה בהערה הקודמת] פירש רש"י שקרבנן חלוק שזה בפר וזה בפר ושעיר, ובהכרח החילוק כמבואר לעיל, שכהן גדול מצטרף לכפרה אף שחיובו חלוק כי הורה בפני עצמו, ולכן הנידון בו אם קרבן הכפרה שוה לקרבן שעליו להביא לכפרתו, אך בסוגיין הנידון הוא עד כמה האיסורים חלוקין, שהרי צירוף חילוק האיסורים גורם לחלק את ההוראות, ולפיכך הדבר תלוי בקרבן שמביאין לחטאת היחיד, שהרי אם האיסורין מצטרפין ממילא הוי קרבן ציבור אחד, ולכן נקט רש"י שחילוקן בחטאת היחיד. וממילא ההוראה נחלקת על ידי האיסורין.
[15] הרמב"ם [פי"ג ה"ד] פסק שמיעוט בחלב ומיעוט בעבודה זרה מצטרפין, אף שנודע לבית דין בינתיים, והשיגו הראב"ד שזו בעיא דלא איפשטא, ולא בית דין מביאין ולא הציבור. וביאר הגר"ח השגתו, כי אם כוונת הרמב"ם שמצטרפין וחייבין בקרבן ציבור, תמוה, שהרי הספק לא נפשט, ואי אפשר להביא פר כיון שאין חטאת באה בנדבה. [והטעם שלא הזכיר הרמב"ם אלא הבעיא האחרונה, היינו משום שכלם נאמרו ב"אם תמצא לומר", וממילא ידעינן בקל וחומר שאם חלב וע"ז מצטרפין, כל שכן שאר האיסורים המוזכרים בסוגיא]. והלחם משנה כתב ליישב השגת הראב"ד, שהרמב"ם פסק שמצטרפין, כי לא גרס "תיקו" אחרי איבעיא דחלב וע"ז, אלא המשיך את האיבעיא לגבי שני בתי דינים ב"אם תמצא לומר", ולכאורה דבריו תמוהים, כי מה הקשר בין איבעיות אלו, והרי אף אם נפסוק כי שני איסורים דחלב ודם אין מצטרפין, עדיין יש להסתפק בשני בתי דינים שהתירו איסור שוה, אם מצטרפין. אכן, למבואר לעיל, שהנידון בסוגיין הוא לגבי חילוק ההוראות על ידי חילוק האיסורין, מובן שאי אפשר להסתפק בשני בתי דינים, אם אפילו בחלב וע"ז אין מצטרפין, שהרי אם איסורין מחלקין הוראות, כל שכן שני בתי דינים. ולכן גם לענין שני בתי דינים נקט הרמב"ם שאין מצטרפין "אפילו שהורו באיסור אחד", כי חילוק האיסורין הוא טעם לחילוק ההוראות, ולכן יש חידוש בכך ששתי הוראות מאיסור אחד אין מצטרפין. [אך אילו הנידון באיסורין אינו על ההוראות, אלא על צירוף השגגות לאיסור אחד, אין בכך חידוש לגבי הוראות של בתי דינים חלוקים]. והגר"ח כתב כי הרמב"ם למד שסוגיין דנה רק לענין פטור היחיד מחטאת, אך ציבור ודאי פטורין, כי אף אם מצטרפין אינם יכולין להביא קרבן, כי אין קרבנם שוה, [וכדברי הנצי"ב בהערה הקודמת], וכיון שלא איפשטא פסק דמצטרפין ופטורין מקרבן יחיד, וגם הראב"ד לא השיגו אלא בחלב ודם שקרבנן שוה, ובהם הספק לענין קרבן ציבור, ואם מצטרפין חייבין, ולכן פסק מספק לקולא. אך הרמב"ם נקט שגם בחלב ודם אין מצטרפין לקרבן ציבור, כי אין שני חטאות מצטרפין לחייב פר, וכל הספק הוא רק לפטור את היחידים, ומספק פטורין. וכבר תמה החזו"א בגליונות על ביאורו מסוגיין, עיי"ש. והחזו"א [ס"ק י'] דקדק מהרמב"ם שנקט את הספק בנודע בינתיים, אף שפסק כמאן דמתחייב יחיד התולה בבית דין, ומשמע שרק אם הביאו כפרתן אינם מצטרפים לרוב, אך ידיעתם אינה מחלקת ומצטרפין, וצריך להבין טעמו.
[16] בית הדין השני פטור מפני שלא עשו רוב קהל על פיהם, שהרי הורו רק למיעוט השני. אך לגבי בית הדין הראשון יש מקום להסתפק שתמשך הוראתן גם למיעוט השני, ויתחייבו קרבן על צירוף שני המיעוטים, ולכן נקטה הגמרא שפטורן הוא משום שמתו. ולא אמרה בפשטות, שלא נודע להם על חטא שמחייב קרבן, כי מתו לפני שעשו רוב. וביאור זה מועיל אף אם ננקוט שבית דין מביאין קרבן לכפרת עצמן, וכל שכן אם מביאין לכפרת הציבור [כמו שהבאנו בהערה 7 מהחזו"א], ולפי ביאור החזו"א בהערה הבאה, מדובר באופן שנודע לבית דין הראשון, והספק רק אם לצרף ידיעתן לחיוב ההקרבה, ולכן צריך לומר דהא ליתנייהו, כי חל חיוב על בית דין בצירוף שתי הידיעות.
[17] עיין בתוס' [ד"ה אלא] ובהערות, שלדעת תוס' והרמב"ם ספק הגמרא הוא אם ההוראות מחולקות כי יצאו משני בתי דינים, אולם לדעת רש"י הספק הוא אם צריך את ידיעת בית דין הראשון על המיעוט שעשה בהוראתו, או שלקרבן ציבור די בידיעת בית דין השני. וכן נקט רבינו חננאל, ובפשטות כוונתם שלא נודע אלא לבית דין השני ולא לראשון. והיינו כי אף למאן דאמר ציבור מביאין צריך ידיעת בית דין, אך מכיון שאין בית דין החוטאין, די בידיעת בית דין שחזרו בהן, ואין צריך בידיעת בית דין הראשון ודוחק, ועיי"ש שבררנו אם יש נפקא מינה כשלא הורו בית דין השני כלל. אולם החזו"א כתב שכל ספק הגמרא הוא רק באופן שחזרו בהם הבית דין הראשון קודם שמתו, כי אם לא חזרו, לא נחשבת חזרת בית דין השני כידיעת הטעות, אלא כמחלוקת בין בתי הדין, ואין העושין ע"פ הראשון מתחייבים קרבן, כי שמעו לבית דין ולא חזרו בו. ונמצא שהספק הוא אם שני בתי דין דינם כבית דין שחזר בו ושוב הורה באיסור אחד דמסקינן לעיל שמצטרפין וחייבין קרבן ציבור, או שלענין חיוב קרבן צריך ידיעת בית דין, ובאופן זה חסרה כעת ידיעת בית דין הראשון, כיון שאינו כאן בעת שמצטרפין. [ואפשר להוסיף שהספק הוא שמא ידיעת בית דין ראשון על מיעוט אינה ידיעה על חטא המחייב קרבן ואינה חשובה ידיעה כלל אלא בצירוף ידיעת בית דין השני, ועיין להלן בעמוד ב' הערה 1]. והנה החזו"א הוכיח דבריו, שלא כביאור רש"י והר"ח, ממה שהקשה הלחם משנה מהסוגיא ביומא [פ.] שהאוכל חלב בזמן הזה, צריך שיכתוב לעצמו כמה אכל, ודנה הגמרא למה חייבוהו לכתוב כן, אם משום החשש שמא יבא בית דין אחר ויורה כי שיעור כזית קטן יותר, הרי לא שב מידיעתו, וביאר כי פטורו משום שחייב לשמוע בקול בית דין שבזמנו. וכיון שבית דין הראשון שהורה מת ולא חזר בו, אינו חייב קרבן, והוא הדין בסוגיין אילו לא חזר בו בית דין ראשון, איך יצטרף המיעוט ששמע לו עם המיעוט השני, והרי לא התחייב קרבן כלל. אכן, כבר התבאר [בדף ג א הערה 9] כי טעמו של מאן דפטר יחיד התולה בבית דין, הוא משום שמחויב לשמוע בקול בית דין מפני "לא תסור", אך אף לטעמו, אם רוב עשו ע"פ בית דין חייבין קרבן ציבור, כי כן קבעה התורה שהחיוב לשמוע פוטר רק את היחיד מחטאת ולא את הציבור שחטאו ע"פ בית דין. ואם כן אין ראיה מפטור היחיד כשלא נודע לבית דין, לפטור הרבים בכהאי גוונא. [ולפ"ז כתב בספר משנת אב ליישב את פסק הרמב"ם שאין הוראות שני בתי דינים מצטרפים, אף שאיבעיא זו לא נפשטה. כי למד את סוגיין כפירוש רש"י, ונמצא שהספק רק כמאן דפטר יחיד התולה בבית דין, ואילו למאן דמחייב, אין ציבור חייבים אלא באופן שיחיד חייב. וכיון דבסוגיין מדובר כשלא נודע לבית דין ראשון פשיטא דפטורין, כי כל זמן שלא חזרו היחיד חייב לשמוע לבית דין ופטור מקרבן. וכיון שהרמב"ם פוסק שיחיד התולה בבית דין חייב, ממילא פשיטא ליה דפטורין. אולם אי אפשר לומר כן, כי ברמב"ם משמע שנודע לבית דין הראשון. ובעיקר תמוה, שהרי הרמב"ם חייב את היחידים. ועיין עוד בעמוד ב' הערה 1].
אמר רב פפא דכולי עלמא יחיד שעושה בהוראת ב"ד פטור אלא ב"ד משלים לרוב ציבור קמפליגי מר סבר ב"ד משלים לרוב צבור, ומר סבר אין ב"ד משלים לרוב צבור.
והנה לפום ריהטא נחלקו האם דייני הב"ד עצמן נחשבים כעושים עפ"י הוראת ב"ד דליחשב שרוב הציבור עשו בהוראת ב"ד או דאין הדיינים עצמן נחשבים כעושים עפ"י הוראת ב"ד ולכן אינם מצטרפים לרוב. ולכאורה זהו מעין ספקם של התוס' לעיל (דף ב. ד"ה בין שעשו) שנסתפקו היכא שב"ד עשו עמהן האם הן חייבים להביא חטאת יחיד או לא, וצ"ע למה תוס' לא ציינו את הגמ' בסוגיין.
וי"ל דאין ב' הספקות תלויים זה בזה, דאפילו אי נימא דב"ד פטורין מקרבן חטאת של יחיד דנחשבין כתולין עצמן בב"ד מ"מ י"ל דאינן משלימין למנין רוב הציבור להתחייב בפר העלם דבר, דלענין פר העלם דבר בעינן שב"ד יחטיאו את רוב הציבור ולא משום שחטאו רוב הציבור, וכאן מלבד הב"ד הן החטיאו רק את מיעוט של הציבור, ומשו"ה י"ל דאינם חייבים פר העלם דבר.
ועוד י"ל דלענין פר העלם דבר צריכים שההוראה תהיה תלויה בב"ד והעבירה בקהל, וזהו הגזה"כ דהקהל ועשו, דחל דין מיוחד בחיוב פר העלם דבר דמעשה העבירה תיעשה ע"י קהל ואילו ההוראה ע"י ב"ד, ולכן אין ב"ד המורים נכללים במנין הקהל לגבי עשיית מעשה העבירה, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ב) וז"ל הסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין עכ"ל.
גמ'. ואב"א כגון שחטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, ומתניתין מני ר' שמעון בן אלעזר היא, דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל חייבין.
עיין בתוספות הרא"ש (ד"ה ר"א ב"ר שמעון אומר משמו חטאו ששה והם רובו של קהל) שכתב בשם הירושלמי, וז"ל ירושלמי אמר ר"א לא אמר אלא ששה שהם רוב הא ה' אף על פי שהם רוב הרי אלו פטורין אמר ר' יוסי בר בון מתני' אמרה כן מחצית השבטים ובלבד רוב אוכלוסין ודכוותה מחצית אוכלוסין ובלבד רוב השבטים עכ"ל. ומבואר דלפי הירושלמי אם חטאו רק ה' שבטים בלבד אע"פ שחטאו רוב אוכלסין מ"מ ב"ד הגדול אינם חייבים בפר העלם דבר, וכן אם חטאו רוב שבטים אך הם מיעוט אוכלוסין אינם חייבים עד שתהיה מחצית האוכלוסין. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ב) וז"ל והסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין, עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט הקהל, בית דין חייבים והעושין פטורין, כיצד היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד והרי כולן בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן אף על פי שיש בהן מאה אלף, הרי בית דין חייבין וכל העושים על פיהם פטורין ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל, ושבט מנשה ואפרים אינן חשובין כשני שבטים לענין הזה אלא שניהם שבט אחד עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם אם רוב אוכלסין חטאו אע"פ שהן מיעוט שבטים חייבים בפר העלם דבר. ונראה דהרמב"ם סובר דהבבלי חולק על הירושלמי, וס"ל דסגי או ברוב אוכלסין (ציבור) או ברוב שבטים (קהל). ואילו הירושלמי סובר דאם הרוב נסתר ע"י רוב אחר אזי אינו נידון כרוב, ואילו במחצה על מחצה סגי ברוב אחד. ופלוגתתם צ"ב.
ונראה דיש לעיין אם הדין דבעינן שחטאו רוב הציבור חל מדין דרובו ככולו או דחל מדין רוב בלבד. והנה אם רוב ציבור שחטאו חל מדין רוב בעלמא אזי י"ל דאף אם יש רוב אחר המכחישו וכגון דחטאו רוב אוכלסין אך רק מיעוט דהשבטים, אזי י"ל דסגי ברוב אחד לקבוע את החיוב דפר העלם דבר. משא"כ אם רוב ציבור חל מדין רובו ככולו אזי י"ל דבעינן שלא תהיה סתירה בין רוב ציבור לרוב קהל, דאם יש רוב אוכלסין שחטאו אין לומר דחשיב רוב הציבור מדין רובו ככולו אם יש כנגדו רוב קהל שלא חטאו, ובעינן עכ"פ שיהיה מחצה על מחצה שבטים. ויתכן דבזה נחלקו הבבלי והירושלמי, דהבבלי (וכן פסק הרמב"ם) סובר דבעינן רוב ציבור מדין רוב בעלמא ולכן סגי או ברוב אוכלסין לבדו או ברוב שבטים לבדו דיש מחייב של פר העלם דבר ברוב אחד דע"י זה נחשב שרוב הציבור חטאו. משא"כ הירושלמי סובר דרוב ציבור שחטאו חל מדין רובו ככולו ולכן אם יש סתירה בין רוב השבטים לבין רוב האוכלסין לא חל דין רובו ככולו ופטורין.
ועיין במנחת חינוך (פרשת ויקרא מצוה קכ אות א') שכתב וז"ל והנה לא נתבאר אם הם מחצה על מחצה, ומחצה עשו כהוראתן אי דינם כרוב או כמיעוט, ע' פסחים פכ"צ רב סבר מע"מ כרוב, והר"מ בהק"פ פוסק כותיה, א"כ כאן כיון דכ"א הוי כרוב אין מביאין פר דהמחצה שלא עשו נקראים רוב וגם אין מביאין קרבן יחיד דה"ל כרוב שעשו דאין מביאין ק"י ע"כ אין מביאין כלל ואפשר הוא ספק עכ"ל. ולכאורה י"ל דזה תלוי בחקירה הנ"ל דאם יסוד הדין דרוב ציבור שחטאו מיוסד בדין רובו ככולו אזי אין לומר כרב דמחצה על מחצה הוי כרוב, ורק אם הדין חל מדין רוב בעלמא יתכן דאליבא דרב מחצה ומחצה כרוב דמי.דלא מסתבר לומר דמחצה על מחצה הו"ל כרוב מדין רובו ככולו אלא דכמו דרוב בעלמא סגי ה"ה דמחצה על מחצה סגי להיות נחשב ציבור שחטאו.
ועוד י"ל דהרמב"ם והירושלמי נחלקו האם יש ב' מחייבים נפרדים בפנ"ע דהיינו ציבור (אוכלסין) וקהל (שבטים) או לא, דלהרמב"ם יש ב' מחייבים נפרדים ואילו הירושלמי סובר דחל מחייב אחד של קהל וציבור ביחד וכשיש מחצה על מחצה שבטים ביחד עם רוב ציבור אזי מצטרפין קהל וציבור למחייב אחד, משא"כ כשסתרי אהדדי אין מצטרפין למחייב אחד.
גמ'. ואיבעית אימא שבט שעשה בהוראת בית דינו, ומאן חכמים רבי יהודה היא, דתניא שבט שעשה בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב.
עיין ברמב"ן עה"ת (דברים טז:י"ח ד"ה לשבטיך) וז"ל ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואף על פי שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו. אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא. וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל. וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה.), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ן שהבית דין של השבט אינו תלוי במנין של כ"ג דיינים או של ע"א דיינים, אלא דהוי הב"ד של החכמים הגדולים שבשבט. ולולא דברי הרמב"ן י"ל דב"ד של השבט הוי ב"ד של ע"א אבל מכיון דאינם יושבין בלשכת הגזית לכן אין להם דין ב"ד הגדול, דקיי"ל (סנהדרין יד.) דהמרה עליהם אבית פאגי פטור דהמקום גורם. ועיין בספה"מ (מ"ע קנ"ג) דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אי קידוש החודש בעי ב"ד הגדול, דהרמב"ם סובר דצריך ב"ד הגדול והשיג עליו הרמב"ן שהרי מצינו שב"ד קידשו את החודש לאחר שגלו סנה' מלשכת הגזית דקידשו החודש עד ימי אביי ורבא ואילו הסנהדרין הגדול גלו מלשכת הגזית מ' שנה לפני חורבן הבית. ולהרמב"ם י"ל דחל חלות שם ב"ד הגדול אף כשהן חוץ למקומן אלא שאין דנין דיני נפשות אלא כשהן בלשכת הגזית. ולרמב"ן חוץ למקומן ליכא חלות שם ב"ד הגדול כלל. ואי נימא דב"ד של השבט הוי ב"ד של ע"א אזי י"ל דלפי הרמב"ם יתכן דחל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר תלוי בהוראת ב"ד הגדול. אך לפי הרמב"ן י"ל דלא חל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול, ויוצא דחיוב פר העלם דבר אינו תלוי דוקא בהוראת ב"ד הגדול של ע"א, אלא אף בהוראת ב"ד הגדול של השבט שהם החכמים הגדולים ביותר בשבט חל חיוב פר העלם דבר.8
גמ'. פשיטא, מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, מועטין ונתרבו מאי, מי פליגי רבי שמעון ורבנן ר"ש דאזיל בתר ידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר חטאת פטרי, או לא, מאי, ותיסברא אימור דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב, ידיעה דלא חטאה מי שמעת ליה דא"כ, לייתי כי השתא, אלא ר"ש חטאה וידיעה בעי.
יש לעיין מהי ההו"א שבגמ' דלר"ש דאזיל בתר ידיעה בנשיא שחטא עד שלא נתמנה ואח"כ נתמנה דפטור (עיין במשנה דף י.) דבעינן ששעת החטא והידיעה יהיו שווים דתרווייהו הם המחייבים של חיוב קרבן דנשיא, ואילו במיעוט קהל שנתרבו יתחייבו בפר. וי"ל דבהו"א הגמ' נקטה דנשיא שאני מציבור, דודאי גבי נשיא ר"ש פוטר דאזיל ר"ש אף בתר חטא דאל"כ יתחייב כנשיא, דהרי בשעת החטא היה מחייב של קרבן אחד ורק כשנתמנה נשתנה חובת הבאת הקרבן מכשבה לשעיר, וזהו דקאמר ר"ש דאזלינן גם בתר ידיעה וגם בתר החטא דאין ידיעתו יכולה לבטל את המחייב של שעת החטא, אבל במיעוטין ונתרבו הרי בשעת החטא לא היה חלות חיוב קרבן ואזי יתכן דהידיעה באה ומחייבת קרבן אחר, דהרי מתחילה פטורין היו לגמרי, והוה אמינא דבאופן כזה הידיעה יכולה לחייב פר העלם דבר.
ועוד יש לפרש דעיין ברש"י (ד"ה מועטין ונתרבו מאי) שכתב וז"ל כגון שהורו בית דין ועשו מיעוט קהל על פיהם דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ומתו מקצתן של רוב קהל ונתרבו אלו ולאחר שנתרבו נודע להם שחטאו דהני מועטין ונתרבו לא דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דמועטין כי חטאו בהוראה לאו בני קרבן נינהו דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור אבל כי חטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו נעשו בני קרבן ומחייבי לאתויי כשבה או שעירה אבל מרובין ונתמעטו דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דהא מרובין כי חטאו בני קרבן נינהו ואמטו להכי קאמר במרובין ונתמעטו דהוי פלוגתא דר"ש ורבנן אבל במועטין ונתרבו איבעיא לן אי דמי לפלוגתא דר' שמעון ורבנן אי לא מי אמרי' ר"ש דבתר ידיעה אזיל דאמר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין כבתחלה הכא נמי מחייב דכי אתיידע להו בחיובא אתיידע להו דכי נתרבו אתיידע להו ומביאין פר ורבנן דבתר חטאה אזלי דאמרי הרי אלו כהדיוטות הואיל וחטאו כי לא נתמנו הכא נמי אזלי בתר חטאה וכי חטאו אכתי מועטין היו ופטורין דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור עכ"ל. ולכאורה צ"ע מה ענין פטור היחיד לענין קביעת חובת הציבור בקרבן ציבור דפר העלם דבר, ומה השייכות בין פטור היחיד שעשה בהוראת ב"ד לענין חיוב הציבור במועטין ונתרבו.
ונראה לבאר דמה דיחיד התולה בב"ד פטור אינו חלות פטור בפנ"ע, אלא דכיון דחטא היחיד עומד לצירוף לרוב חוטאים לחייב פר העלם דבר, אין החטא מחייב חטאת יחיד, שהרי נשתנה דינו מכיון דעומד לצירוף לחטא של הציבור לחייב פר העלם דבר, ולכן אף בשעת החטא כבר נתפס החטא בחיוב דפר העלם דבר, ואע"פ שחלות החיוב של פר העלם דבר אינו חל אא"כ רוב הציבור חטאו מ"מ מכיון דעומד לצירוף אזי החטא נתפס במחייב של פר העלם דבר. וי"ל דמשו"ה שאני מועטין שנתרבו מדין הדיוט שנתמנה לנשיא, דבהדיוט שעת החטא מחייבת קרבן הדיוט והידיעה לאחר שנתמנה מחייבת קרבן נשיא, ומשו"ה קרבן נשיא וקרבן הדיוט חלוקין מהדדי, ואין חטא של הדיוט נתפס כלל בחיוב קרבן נשיא. משא"כ במועטין ונתרבו דבשעת החטא איכא מחייב של פר העלם דבר של ציבור, דהחטא ראוי להצטרף לרוב הציבור ולחייב פר העלם דבר, ולכן אע"פ דרק מיעוט חטאו וליכא חלות חיוב של פר העלם דבר בשעת החטא י"ל דכשנתרבו ובשעת הידיעה איכא רוב הציבור אזי יחול חיוב פר העלם דבר, דהחטא והידיעה שויים לחייב פר העלם דבר של ציבור. אמנם למ"ד יחיד התולה בב"ד חייב בשעת החטא הוי רק חטא דיחיד דעלמא המחייב קרבן חטאת דיחיד, ואין שום זיקה לחיוב פר העלם דבר, והא דאם חטאו רוב הציבור חל חיוב פר העלם דבר היינו משום דחל מחייב בפנ"ע דרוב ציבור שחטאו לחייב פר העלם דבר. ולפי"ז במועטין ונתרבו בשעת החטא יש מחייב לחטאת יחיד בלבד ואילו לאחר הידיעה חל מחייב של פר העלם דבר, ואינן מצטרפין, ודומה להדיוט שחטא ואח"כ נתמנה להיות נשיא דפטור. ולפי"ז מובן היטב לשון הירושלמי (פ"א הוריות ה"א) וז"ל חברייא בשם שמואל יחיד משלים לרוב הציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור אמר רבי יוחנן אפילו כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה. וקשיא על דעתיה דשמואל לא נמצא כל יחיד ויחיד מתכפר לו בשני חטאות רבי זעירא בשם שמואל היחיד תלוי אכלו רוב ב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא עכ"ל. דהיחיד "תלוי", דאף בשעת החטא של יחיד נתפס החטא בחיוב דפר העלם דבר אם אח"כ יהיה רוב ציבור שחטאו.
ויש להעיר דפירוש זה ניחא רק אם יחיד התולה בב"ד פטור היינו דוקא התולה בסנהדרין, אך לפי תוס' לעיל (דף ב. ד"ה הורו לה) דאף התולה עצמו בב"ד של ג' פטור, א"א לומר כמו שביארנו, דיסוד הפטור של התולה עצמו בב"ד הוא משום דהחטא נתפס בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דהרי ב"ד של ג' אינם חייבים בפר העלם דבר של ציבור.
גמ'. איבעיא להו הורו ב"ד חלב מותר ועשו מיעוט הקהל, וחזרו ב"ד בהן והורו ועשו מיעוט אחר, מהו כיון דשתי ידיעות נינהו לא מצטרף, או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, ואם תמצא לומר כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, מיעוט בחלב שעל גבי הקבה ומיעוט בחלב שעל גבי דקין, מהו הכא ודאי כיון דבתרי קראי קאתי לא מצטרף, או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, ואת"ל שם חלב הוא ומצטרף, מיעוט בחלב ומיעוט בדם, מהו, הכא ודאי (כיון) דתרי איסורי נינהו [וכיון דאין איסורן שוה] לא מצטרף, או דלמא כיון (דאיסורן שוה) דקרבנן שוה מצטרף. ואת"ל כיון (דאיסורן שוה) דקרבנן שוה מצטרף, מיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מהו, הכא ודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה, או דלמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו.
עיין ברמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ד) וז"ל הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל מיעוט הקהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו בהן, ואחר כך הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב הרי אלו מצטרפין אף על פי שהיתה להן ידיעה בינתיים, במה דברים אמורים כשהיה המורה בית דין אחד, אבל אם מת בית דין שהורה תחילה ועמד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם "הרי אלו מצטרפין אע"פ שהיתה להן ידיעה בינתיים", ומבואר דהרמב"ם ס"ל דאע"פ שב"ד חזרו מהוראתן שחלב מותר מ"מ ההוראה להתיר חלב וההוראה להתיר עבודה זרה מצטרפות לחייב פר העלם דבר. ועוד מבואר מדבריו דאע"פ שהיתה ידיעת הקהל בינתיים וכמש"כ "ונודע להם שחטאו", עדיין חל צירוף, וחייבים פר העלם דבר, דאע"פ שמיעוט א' מהקהל ידע מהחטא ואח"כ עוד חלק מהקהל חטאו והיתה להם ידיעה אחרת, עדיין מצטרף החטא של כולם להיות חטא של הציבור לחייב קרבן פר העלם דבר. ויוצא דלהרמב"ם המחייב דחיוב פר העלם דבר הוי ההוראה בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ולגבי ב"ד אין חילוק בין ב' הוראות מוטעות בב' איסורים שונים דהרי יש כאן מחייב אחד של הוראה בטעות של הב"ד הגדול לעשות איסור, והרמב"ם חידש דאע"פ שב"ד ביטלו את ההוראה הראשונה שחלב מותר דחזרו בהם, ולכאורה נמצא דההוראה השנייה הויא הוראה בפנ"ע, מ"מ שתי ההוראות מצטרפות.
ובגמ' איתא "ואת"ל דכיון דקרבנן שוה מצטרף" דיתכן דשתי הוראות בחלב ודם מצטרפות לחייב פר העלם דבר, ועיין בתוס' (ד"ה וחזרו והורו שדם מותר) שכתבו וז"ל הא דקתני כה"ג דמשמע דוקא משום שידעו בינתים שטעו בחלב דהא אפי' לא ידעו נמי מצי למבעי כדקאמר משום דשני מינים הם דם שוה בכל ולא חלב אלא נקטי' אגב אחריני, והא דלא פשיט מההוא דלעיל עד שיהיו כולן בשגגה אחת, דהכא כיון דתליא בב"ד הוי שגגה אחת עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דיש ספק בחלב ודם אף כשלא חזרו, דיש ספק של שגגת הוראה כשהורו ב"ד בחלב ובדם בבת אחת ואכלו מקצת הציבור חלב ומקצת הציבור דם, ויש עוד ספק היכא דהורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם וביטלו את ההוראה הראשונה האם ההוראה הראשונה מצטרפת להוראה השניה שדם מותר לחייב פר העלם דבר. ולמסקנא קיי"ל דב"ד חייב בפר, ויוצא דביחס למחייב דהוראת ב"ד ליכא קביעות חטא ואין חילוק לגבי הטעות ושגגת ב"ד אם הורו שחלב מותר או שהורו דדם מותר, דלגבי ב"ד יסוד המחייב הוי ההוראה בטעות, וב"ד חייבים להביא פר העלם דבר משום שהם החטיאו את הרבים ע"י הוראתם, והוי חלות איסור אחד של שגגת הוראה אחת, ולכן תוס' גרסו בגמ' "וחזרו" דקמ"ל דחל צירוף לחייב פר העלם דבר אע"פ שיש ב' הוראות בזה אחר זה. ונראה דזהו נמי כוונת הרמב"ם דאפילו אם חזרו ב"ד מהוראתם לגבי חלב עדיין ב"ד חייבים בפר מכיון דחל צירוף בין ההוראות. ולכן כתב הרמב"ם "וחזרו בהם" כלומר שאפילו כשחזרו ב"ד חל צירוף, דאע"פ שההוראות הן ב' הוראות שונות – דיש הוראה אחת בנוגע לחלב והוראה אחת בנוגע לדם מ"מ חל צירוף לחייב פר העלם דבר של ציבור דהרי סוכ"ס הב"ד החטיאו את הרבים מחמת הוראה מוטעת בדבר שיש בו כרת.
והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל הורו בית דין בחלב מן החלבים עד הרי אלו מצטרפין. א"א בעיא ולא איפשיטא היא ולא ב"ד מייתו ולא צבור מייתו עכ"ל9. ולפי"ד הראב"ד מבוארים דברי המאירי שכתב בשם גדולי המפרשים דהספק בגמ' הוא דוקא לגבי פטור היחידים מחטאת קבועה, אך לגבי ב"ד פשיטא דליכא צירוף ואינן חייבים בפר העלם דבר. ולפי"ז י"ל דהראב"ד משיג ב' השגות: א) דבגמ' זוהי איבעיא דלא איפשטא וא"כ היאך פסק הרמב"ם בודאי דמצטרפין לחיוב פר העלם דבר והא הוי ספק חולין בעזרה, ב) ועוד השיג דלפי הרמב"ם הספק בגמ' הוא לגבי ב"ד האם חייבים בפר העלם דבר או לא, ואילו הראב"ד סובר דלגבי ב"ד אין חיוב פר העלם דבר דאין צירוף בין ב' ההוראות.
ועוד נראה לבאר שיטת הרמב"ם דהנה יש לחקור האם כשיש ציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה שמביאים ב"ד פר לעולה ושעיר לחטאת האם הן נכללים ג"כ בחיוב פר העלם דבר של ציבור שבפ' ויקרא ומחוייבים מעיקר הדין להביא פר חטאת, אלא דכשמביאים הקרבן דשגגת ע"ז שבפ' שלח דהיינו שעיר לחטאת ופר לעולה מתקיים בזה ג"כ החיוב דפ' ויקרא דפר חטאת, או דהוי חיוב נפרד דחייבים רק שעיר לחטאת ופר לעולה כמו שכתוב בפ' שלח (במדבר טו, כ"ד). ועיין במאירי (דף ג. ד"ה היתה הראשונה חלב והשניה באיסור ע"ז) שכתב וז"ל ומ"מ צריך אתה לשאול בכל שאתה אומר לצרף הוראת חלב עם הוראת ע"ז איזה קרבן הם מביאין אחר שאין קרבנם שוה שהרי חלב בפר לכל שבט וע"ז בפר ושעיר לכל שבט, ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה בין המפרשים יש אומרים שדנים אותם כאלו כלם חטאו בחלב וכלם בע"ז ומביאים פר על החלב ושעיר על הע"ז. וגדולי המפרשים פי' שהם מצטרפין להוציא את כלם מדין קרבן הדיוט ופוטרין אותם לגמרי, ואין הדברים נראין כלל. ויראה לי עיקר הדבר שהם מצטרפין לקרבן חלב שהרי הוא גם כן בע"ז כענין האמור בדיני ממונות יש בכלל מאתים מנה ומביאין פר לכל שבט שהרי בע"ז גם כן דינו בפר ואין מביאין שעיר שהרי לא חטאו רובם להיותם בני שעיר עכ"ל. ומבואר דהמאירי למסקנא סובר דכשרוב הציבור עבדו ע"ז מחמת שגגת הוראה אזי חל עוד חיוב קרבן מיוחד בפנ"ע של פר לעולה ושעיר לחטאת, אבל בדליכא רוב ציבור שעבדו ע"ז אזי המיעוט של הציבור שעבדו ע"ז בהוראה נכללים בחיוב של פר העלם דבר. ויוצא דהמאירי סובר דשגגת הוראה דעבודה זרה נכללת גם בפרשת פר העלם דבר דעלמא שבפ' ויקרא, דיש בכלל מאתים מנה, ומשו"ה כשהורו ב"ד בחלב ובעבודה זרה ומיעוט חטאו בחלב ומיעוט בע"ז ב"ד מביאים רק פר.
ויתכן דהרמב"ם סובר דאם ההוראה של ב"ד היא הוראה מסוימת רק בנוגע לאיסור ע"ז ואח"כ רוב הציבור עבדו ע"ז עפ"י הוראת ב"ד אזי חל חיוב מיוחד דשגגת ע"ז שבפר' שלח דמביא שעיר לחטאת ופר לעולה, אבל אם הוי הוראה בנוגע לאיסור חלב וע"ז ביחד אזי עבירת ע"ז היא נכללת בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דתרווייהו הויין איסורי כרת, ומתכפרים בפר העלם דבר של ציבור. ונראה דאם ב"ד לא חזרו בהם לגבי חלב אזי היו מביאים פר העלם דבר מדהוי הוראה לגבי ע"ז וחלב ביחד, אבל אי חזרו מההוראה לגבי חלב אזי סד"א דהויא הוראה רק לענין ע"ז בלבד וליכא צירוף, ואזי הרמב"ם חידש דזה אינו אלא דאף בציור שב"ד חזרו בהם מהוראתם לענין חלב, אע"פ כן חל חיוב פר העלם דבר לגבי החטא של עבודה זרה, ואע"פ שב"ד חזרו בהם וביטלו את הוראתם דחלב מותר. ולהרמב"ם החידוש הוא דאע"פ שב"ד חזרו בהם ויש ב' הוראות נפרדות מ"מ חל צירוף לחייב פר העלם דבר, דסוכ"ס ב"ד הורה להתיר איסור כרת וחייבים בפר בלבד ולא בשעיר דהרי לגבי ע"ז ליכא רוב אלא מיעוט. וע"ז נכלל בחיוב פר העלם דבר דעלמא כשאר חיובי כרת.
והנה נסתפקנו האם חטא של ציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה נכלל בכפרת פר העלם דבר של ציבור דעלמא או לא, ונפ"מ בזה באופן שהביאו ציבור פר העלם דבר על רוב הציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה האם חל כפרה ע"י הקרבת הפר והקרבן כשר, ואע"פ שצריכים עדיין להביא פר לעולה מדין שגגת ע"ז מ"מ חל כפרה בהבאת פר העלם דבר, או דנתחדש חיוב קרבן מיוחד לציבור שעבדו ע"ז בשגגת ב"ד של פר לעולה ושעיר לחטאת, ואם הביאו פר העלם דבר על חטא של ע"ז ליכא כפרה כלל והקרבן פסול. ויתכן לומר דכשרוב הציבור חטאו בעבודה זרה אזי לא חל חיוב פר העלם דבר דעלמא אלא רק חיוב מיוחד של שגגת עבודה זרה דהיינו פר לעולה ושעיר לחטאת, אך כשרק מיעוט הציבור חטאו בע"ז אזי חל מחייב דפר העלם דבר דעלמא דאזי החטא של ע"ז נחשב כחטא בעלמא בדבר שזדונו כרת שמצטרף עם החטא של מיעוט הציבור שחטאו באכילת חלב בשגגת הוראה ומתכפר בפר העלם דבר של ציבור. ועיין בירושלמי (הוריות פ"א ה"ח) וז"ל ר' זעירא בשם רב חסדאי תניי תמן הורו בית דין ועשו הן וידעו מה הורו וטעו מה הורו ושגגו מה הורו יכול יהו חייבין תלמוד לומר ונודעה החטאת לא שיודיעו החוטאין. מה נפשך חלב הורו חייבין שבת הורו חייבין, אמר ר' בון בר חייא אתיא כר' אלעזר ברם כרבי יהושע לא אתיא אמר ר' יוסי ברם כר' יהושע אתיא היא בשהורו ולא ידעו מה הורו אם עבודה זרה אם שאר כל המצות. אם ע"ז בפר אם שאר כל המצות בשעיר. ספק פר ושעיר שינוי קרבן הוא והוא פטור עכ"ל. ומבואר בירושלמי דאם יש לב"ד ספק במה הורו בשגגה אי בע"ז או בשאר מצוות הריהן פטורים מפר העלם דבר אף אליבא דר"א דס"ל דלא בעינן ידיעת חטא מסוימת להתחייב בפר העלם דבר (עיין בפני משה ובמראה הפנים שם), ומשמע דס"ל להירושלמי דכשיש רוב ציבור שעבדו ע"ז אזי לעולם אין מביאים כלל פר העלם דבר, דעבודה זרה אינה נכללת בכפרת פר העלם דבר. דהרי אם נימא דבדיעבד חלה כפרה בפר העלם דבר לחטא של ציבור שעבדו ע"ז מחמת שגגת הוראה, א"כ צ"ע למה כשב"ד אין יודעים אם הורו בע"ז או בשאר מצוות הריהן פטורין מפר, דשינוי קרבן הוא שאינם יודעים מה יביאו, דלכאורה פר העלם דבר נמי מכפר על שגגת עבודה זרה. ומוכח מהירושלמי דלא חלה כפרה בפר העלם דבר לחטא של עבודה זרה מחמת שגגת הוראה.
והנה הירושלמי חילק אליבא דר"א דס"ל דלא בעינן ידיעת החטא מסוימת כדי לחייב ב"ד בפר העלם דבר של ציבור וס"ל בספק הורו בחלב או שבת דחייבין, דמ"מ אם ב"ד מסופקים אם הורו בחלב או בע"ז הריהן פטורים. ובפשטות יש לפרש את דברי הירושלמי דב"ד פטורים משום שאינם יודעים איזה קרבן להביא והוי ספק חולין בעזרה. אמנם עוד נראה לומר דהטעם שב"ד פטורים הוא משום דשגגת הוראה בחלב ושגגת הוראה בעבודה זרה הויין ב' חלות שם שגגות הוראה בפנ"ע, דכל אחת מחייבת חיוב כפרה בפנ"ע, וידיעת החטא של חלב וידיעת החטא שטעו בשגגת ע"ז הויין ב' שמות של ידיעת החטא בפני עצמן. ור"א סובר דכשב"ד מסופקים אם טעו בהוראת חלב או בדם אזי הם חייבים פר העלם דבר ממ"נ, דר"א סובר דליכא דין דבעינן ידיעת החטא המסוים להתחייב בפר העלם דבר של ציבור, וכשיש לב"ד ספק אם הם הורו בחלב או שהורו בדם אזי עכ"פ חלה ידיעת החטא לגבי ב"ד וחיוב פר העלם דבר, דמכל מקום יש לב"ד ידיעה שטעו והטעו את הציבור לחטוא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וחל מחייב דפר העלם דבר. משא"כ כשיש להם ספק אי הורו בחלב או בע"ז, ליכא ידיעת ב"ד המחייבת כלל, ויש ספק בעצם המחייב של הקרבן, ומשו"ה ב"ד פטורים לגמרי דלא חל חיוב קרבן כלל. ולכאורה יש נ"מ בין ב' הפירושים הנ"ל בירושלמי האם ב"ד פטורין רק משום חסרון בהיכי תמצי שאין יודעים איזה קרבן להביא ושמא הוי חולין בעזרה, או משום דליכא מחייב כלל של קרבן מכיון דליכא ידיעת ב"ד המחייבת, אם הקריבו בציור כזה פר העלם דבר האם הפר פסול רק מספק וטעון עיבור צורה לפני ששורפין אותו או דפסול בתורת ודאי וישרף מיד.
תוס' ד"ה והורו שעבודת כוכבים מותרת וז"ל צ"ע מה יביאו כיון שאין קרבנותיהן שווין אם יביאו קרבן עבודת כוכבים וגם חלב או לא וכו' עכ"ל.
ולכאורה י"ל דעובד ע"ז נכלל בפרשה דפר העלם דבר של ציבור דלא גרע עבודה זרה משאר חטא שיש בו כרת, ואם רוב הציבור עבדו ע"ז והביאו פר לחטאת יתכפרו בדיעבד. ולכן ס"ל דמצטרף ע"ז עם חלב לחיוב פר. אמנם יש לדחות דאם רוב הציבור עבדו ע"ז הריהן חייבים בחיוב מיוחד דפר לעולה ושעיר לחטאת, ורק באופן שמיעוט חטאו בחלב ומיעוט בע"ז מתכפרים בפר העלם דבר.
אך עדיין צ"ע דהרי חטאת דעלמא בעי קביעות חטא דבאה על חטא מסוים והיאך מביאין פר העלם דבר על על ב' חטאים שונים של חלב וע"ז. וכן הקשה הגר"ח זצ"ל בספרו (חידושי רבנו חיים הלוי פי"ג מהל' שגגות ה"ד) דהיאך יתחייבו פר על חלב ודם והרי חטאת בעי קביעות חטא, ועיי"ש שפירש דהספק שבגמ' הוא רק לענין האם יחיד פטור מחובת חטאת קבועה או לא10. ונראה דבאמת שגגת ההוראה של ב"ד אינה נקבעת כהוראה לחטא מסוים אלא דכל ההוראות המוטעות נחשבות כהוראה אחת מוטעת המחייבת פר העלם דבר, דליכא חלות קביעות חטא בהוראה, דאין חילוק בין הוראה מוטעת שחלב מותר או שעבודה זרה מותרת דתרוויהו הוי הוראה בטעות, וחלה רק חלות שם שגגת הוראה אחת בדבר שיש בו כרת. ולכן היכא דלא חזרו בהם ב"ד מההוראה הראשונה פשיטא לגמ' דחל חיוב פר העלם דבר בחלב וע"ז, כי הכל הוי חלות דין הוראה אחת כי אין ההוראה נקבעת ומיוחדת לחטא מסוים. והספק שבגמ' הוא האם הידיעה מחלקת ומונעת צירוף או לא. והרמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ד) מפרש דהספק בגמ' הוא באופן שב"ד חזרו בהן וביטלו את ההוראה הראשונה ושוב הורו דע"ז מותרת האם מצטרפין את ההוראות להוראה אחת וחל חיוב פר העלם דבר או לא.
ובביאור דין זה שפר העלם דבר א"צ קביעות חטא מסוים י"ל דרק כשהכפרה חלה על חטא מסוים כבחטאת יחיד אזי בעינן קביעות חטא, אבל בפר העלם דבר אין הכפרה באה על עצם החטא של הציבור אלא דחלה כפרה לב"ד על שגגת ההוראה שגרמה לרוב הציבור לחטוא, ולכן לא בעינן קביעות חטא מסוים. דהכפרה באה על שגגת ההוראה שב"ד הורה בשגגת כרת דעלמא.
תוס' ד"ה והורו. וז"ל גם צ"ע אי דוקא מיבעיא דמעיקרא הוי מיעוט וכן בסוף אבל אי הוי רובו בסוף לא איצטרכי למיעוטא שיתכפר בפר לההוא מיעוטא, א"ד ל"ש, אבל הא ודאי אי הוי מתחלה רובא ולבסוף מיעוטא אין מיעוט מצטרף לרובא כיון שכבר נתחייבו רובא בקרבן עכ"ל.
ונראה לפרש דתוס' ס"ל דאם מתחילה יש רוב שחטאו בחטא מסוים כגון שרוב הציבור אכלו חלב ואח"כ מיעוט הציבור אכלו דם אזי כבר נקבע חיוב הפר לחטא של חלב והמיעוט שחטאו בחטא של דם אינם מצטרפין לחיוב פר העלם דבר, והמיעוט חייבים להביא חטאת קבועה על הדם. דרק באופן שיש מיעוט שאכלו חלב ואח"כ מיעוט שאכלו דם שלא נקבעה ההוראה לחטא מסוים אזי חל צירוף בין ב' החטאים לחייב פר העלם דבר. ותוס' נסתפקו באופן דמתחילה היה מיעוט שאכלו חלב ואח"כ יש רוב ציבור שאכלו דם האם מתכפרים המיעוט שאכלו חלב בפר שנקבע לחטא דאכילת דם או לא. ולכאורה מבואר מדברי התוס' דחלה קביעות חטא בפר העלם דבר של ציבור, דהפר בא לכפר על חטא מסוים, וכדברי הגר"ח זצ"ל בספרו (חידושי רבנו חיים הלוי פי"ג מהל' שגגות ה"ד) דג"כ נקט דחלה קביעת חטא בפר העלם דבר של ציבור. אולם נראה דלפי התוס' יש דין קביעת חטא בפר העלם דבר דוקא כשיש רוב ציבור שחטאו, ומאידך יש דין פר העלם דבר של ציבור בפנ"ע בלי קביעות חטא כשליכא רוב ציבור שחטאו בחטא אחד וכגון כשיש מיעוט ומיעוט דאזי פר העלם דבר מכפר בין על חלב ובין על דם. ולולא דברי התוס' היה יתכן לומר דליכא דין קביעות חטא בפר העלם דבר של ציבור, דהרי חל צירוף כשמיעוט חטאו בחלב ומיעוט חטאו בדם, ובמאירי (דף ג. ד"ה הורו ב"ד שחלב הקיבה מותר) הביא שיטה דמיעוט חלב ומיעוט דם מצטרפין להביא פר העלם דבר אחד, דיסוד החיוב דפר העלם דבר של ציבור הוא דהוי קרבן הבא על שגגת הוראה בדבר שיש בו כרת. ולפי"ז י"ל דלא שנא אי יש רוב שחטאו תחילה בחלב ואח"כ מיעוט בדם או מיעוט ואח"כ רוב, חל צירוף וכפרת פר העלם דבר לכולם, ויתכן דזוהי שיטת הרמב"ם (עיין ברמב"ם פי"ג מהל' שגגות ה"ד, ובלח"מ). אמנם שיטת התוס' היא דאם רוב ציבור חטאו בחלב אזי חל קביעות החטא לחלב, והמיעוט שחטאו אח"כ בדם אינם מצטרפים לחיוב פר העלם דבר, דמכיון דיש כבר רוב שאכלו חלב, נקבע הפר כחלות שם פר העלם דבר הבא על החלב, והמיעוט שחטאו אח"כ בדם אינם מצטרפים להתכפר בו. אך התוס' נסתפקו באופן שבתחילה יש רק מיעוט ציבור שחטאו בחלב ואח"כ רוב הציבור חטאו בדם דאזי יש להסתפק האם חל הקביעות לדם בלבד ע"י רוב הציבור שחטאו בדם, והמיעוט שחטאו בתחילה בחלב אינם מתכפרים בפר, או דחל צירוף בין המיעוט שחטאו בחלב עם חלק מהציבור שחטאו בדם כדי לשוויה רוב ציבור שחטאו עפ"י שגגת הוראה ולחייב פר העלם דבר א' לכולם, דבכהאי גוונא ליכא חלות קביעות חטא לחלב אלא תחול כפרה לחלב ודם.
גמ'. איבעיא להו הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל, ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר, וחזרו והורו ועשו מיעוט אחר, אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו, אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי. או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן, תיקו.
והנה בגמ' איבעיא מהו הדין כשיש ב' הוראות ע"י ב' ב"ד, ובגמ' איתא "אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו", וצ"ב והרי יש כאן רוב ציבור שחטאו ע"י ההוראה של הב"ד השני וא"כ למה אין הב"ד השני מחוייבים להביא פר העלם דבר. וצ"ל דלר"מ (לקמן דף ד:) ב"ד חייבים להביא פר רק כשהם עצמם מחטיאים את רוב הציבור והם אלה שגורמים שרוב הציבור יחטאו, ולא דב"ד חייבים כשיש מציאות שרוב הציבור הם חוטאים לאחר שב"ד שגגו בשגגת הוראה, דאם יסוד החיוב הוא שב"ד חייבים להביא פר העלם דבר היכא שיש מציאות של רוב ציבור שחטאו ע"י שגגת הוראה של ב"ד, א"כ י"ל דמחמת הוראת הב"ד השני נתהווה רוב ציבור שחטאו מפאת שגגת הוראה של ב"ד וא"כ יתחייבו הב"ד השני בפר. ועל כרחך מוכח דיסוד החיוב דפר העלם דבר של ציבור הוא משום שהב"ד החטיאו את רוב הציבור, ומשו"ה כשמת הב"ד הראשון והב"ד השני החטיאו עוד מיעוט של הציבור אע"פ שעי"ז נתהווה שבמציאות רוב הציבור חטאו ע"י שגגת הוראת ב"ד מ"מ הב"ד השני פטורים מכיון שלא החטיאו את רוב הציבור, והחיוב חל רק כשבית דין הם המחטאים ומכשילים את רוב הציבור ע"י הוראתם.
והנה יש לעיין למה הגמ' נסתפקה בציור שמתו ב"ד ולא בציור שיש ב' ב"ד שהם בחיים שהטעו כל אחד מיעוט מהציבור, ועיין בתוס' (ד"ה אלא כי תבעי לך) וז"ל והא דנקט מת ב"ד ולא נקט הורו ב"ד אחר דלא אפשר כי אם בסנהדרי גדולה עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דחיוב פר העלם דבר של ציבור אינו חל אלא בשגגת הוראה דסנהדרין וליכא מציאות של ב' סנהדרין הגדול. אמנם עיין בתוס' במס' סנה' (דף פט. ד"ה ולא בבית דין שביבנה) דמשמע דס"ל דיתכן דשייך שיהיו ב' ב"ד של סנהדרין הגדול, וכגון שב"ד א' של ע"א יושבין בלשכת הגזית וב"ד שני של ע"א נמצא ביבנה11, או יתכן היכי תימצי של ב' ב"ד הגדול כגון שיש ב"ד הגדול של ע"א בלשכת הגזית וב"ד שני של ע"א בעזרת ישראל, וס"ל להתוס' דליכא תנאי דבעינן ישיבה בלשכת הגזית דוקא כדי שיחול חלות שם ב"ד הגדול, אלא בעינן ב"ד במקדש, ולכן יתכן ב"ד הגדול א' בלשכת הגזית וא' בעזרה12. ויש להסתפק באופן כזה מה הדין אי הורו ב' ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל על פיהם האם הם מצטרפים להביא פר העלם דבר של ציבור או לא. ויתכן לומר דאם החיוב חל מחמת שב"ד מחטיאים את רוב הציבור אזי אין חילוק בין מתו ב"ד לב' ב"ד שהחטיאו כל א' מיעוט מהציבור. אמנם אי נימא דהחיוב משום שרוב הציבור חטאו ומספק"ל כשיש ב' ב"ד וכל א' החטיא מיעוט הציבור ומתו הב"ד הראשון יתכן דדוקא כשב"ד מתו אזי אין הב"ד המת חייבים להביא קרבן, ואז הב"ד החי לבדו אינו מביא קרבן, אך כשב' ב"ד נמצאים י"ל דחל חיוב פר על שני הב"ד ביחד להביא פר העלם דבר. והנה בגמ' איתא "דהא ליתנהו" ומשמע דאי איתנייהו מביאים שניהם קרבן פר העלם דבר, ויל"ע בזה.
ובהמשך הגמ' איתא "אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי. או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן", ובפשטות ר"ל דיש דין דבעינן ידיעת הציבור וגם ידיעת ב"ד. ויל"ע האם ההלכה דבעינן ידיעת ב"ד הוא מדין ידיעת החטא דעלמא או דזוהי הלכה בביטול הוראה, דכדי שיתחייבו ב"ד בקרבן צריכים בית דין לבטל את ההוראה המוטעת. ואם מתו ב"ד הרי אינן יכולים לבטל את ההוראה, וכמו כן אין ידיעת החטא של הב"ד שמת. אך עוד יתכן לומר דמעיקר הדין אין דין דבעינן ידיעת ב"ד כדי לחייב קרבן פר העלם דבר אלא רק בעינן ידיעת החטא של החוטאים, והא דבעינן ידיעת בית דין היינו משום דב"ד צריכים לומר לציבור שהן טעו בהוראתן כדי להשוות וליצור ידיעת החטא של הציבור, דכשב"ד מכירים את טעותם ומודיעים לציבור שהם טעו בהוראתם אז חלה ידיעת הציבור שחטאו בשגגת מעשה, וידיעת ב"ד היא רק כדי להשוות ידיעת הציבור. ונראה דאם ידיעת ב"ד הוי דין בב"ד עצמו דהם צריכים ידיעת החטא כדי להתחייב בפר אזי היכא שמת הב"ד שהורו ליכא חיוב פר משום דליכא ידיעת הב"ד שחטאו. ומאידך אם יסוד הדין דבעינן ידיעת ב"ד היא רק כדי להשוות ידיעת החטא של הציבור, א"כ י"ל שאין צריך ידיעת אותו הב"ד הגדול שהורו, אלא אף ידיעת הב"ד הגדול השני מועילה כדי להשוות ידיעת הציבור שחטאו. וי"ל דזהו יסוד הספק שבגמ'.13
אולם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"א) שכתב וז"ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע"פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית ב"ד כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד וכו' עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר דיסוד החיוב של פר העלם דבר הוי חיוב על ב"ד לכפר על שגגת ההוראה, ובעינן רק ידיעת ב"ד שהם טעו בהוראה כדי שיתחייבו בקרבן, דהב"ד הם מחייבים את הקרבן, דהרמב"ם לא הזכיר כלל דבעינן ידיעת הציבור כדי להתחייב.14 ולשיטת הרמב"ם בעינן ידיעת הב"ד בלבד כדי שיתחייבו בקרבן, ולכאורה א"כ אי מת ב"ד אחד ליכא ידיעת ב"ד המחייבת חיוב קרבן, ולשיטתו צ"ע בספק שבגמ', ובאמת הרמב"ם עצמו פסק (פי"ג מהל' שגגות ה"ד) שאם מת הב"ד שהורה בתחילה ועמד ב"ד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו ופטורין מפר העלם דבר.
8 ולפי"ז יל"ע לפי הרמב"ם דחל חלות שם ב"ד הגדול אף כשהן חוץ למקומן בלשכת הגזית, אם הב"ד של השבט היו ב"ד של ע"א האם חל בם דין ב"ד הגדול בנוגע ללאו דלא תסור כמו ב"ד הגדול שבירושלים או לא.
9 ועיין בכס"מ שג"כ תמה דהוי בעיא דלא איפשטא והיה לו לפסוק דבין ב"ד ובין הציבור פטורים מקרבן, וצ"ל שהיה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ולא גרס תיקו, ונמצא דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגירסא שבגמ'. ועיין במאירי (דף ג. ד"ה היתה הראשונה בחלב והשנייה באיסור ע"ז) שכתב וז"ל יראה שהדבר ספק וגדולי המחברים כתבו שאף בזו מצטרפים. ונראה טעם שלהם שאין גורסין כאן תיקו, אלא שמשיבין שאלה זו עם שאלה שאחריה באם תמצא לומר וכו' וכבר ידעת כל שבאם תמצא לומר הלכה היא ברוב מקומות עכ"ל.
10 ועיין במרומי שדה (הוריות דף ג. ד"ה והנה הרמב"ם) וז"ל ונראה דלפי מש"כ דלענין קרבן ציבור ודאי אין מקום להצטרף, ולא מיבעי לן אלא אי מצטרף לענין פטור יחיד, ואחר שהוא בעיא דלא איפשיטא ממילא פטורים מקרבן יחיד, והיינו מצטרפין, אבל בקרבן ציבור ודאי אין מצטרפין עכ"ל. ולכאורה יוצא חידוש דלפי"ד הנצי"ב והגר"ח זצ"ל שייך לחול פטור לרוב ציבור שחטאו בהוראת בית דין ואע"פ שהוא באופן שב"ד עצמו פטור. וגם אפילו למ"ד דיחיד שעשה על דעת בית דין חייב אך אם הוי רוב ציבור פטורים.
11 עיין ברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף פט. ד"ה אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה.
12 עיין ברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף פו: (ד"ה שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית) שדן רבינו זצ"ל ביסוד זה בארוכה.
13 ולכאורה מבואר לפי"ז דיסוד הספק שבגמ' הוא האם החיוב דפר העלם דבר הוא בעיקר חלות חיוב ב"ד, או דהוי חלות חיוב הציבור. ונ"מ ביסוד הדין דבעינן ידיעת ב"ד שטעו ושחטאו, דאם הב"ד עצמם חייבים אזי בעינן ידיעת ב"ד מדין ידיעת חטא דעלמא, כדין כל חייבי חטאות דעלמא. משא"כ אם עיקר החיוב דפר העלם דבר אינו חל על הב"ד אלא על הציבור אזי י"ל דבעינן ידיעת הציבור לחייבם בקרבן ואזי ידיעת הב"ד היא הלכה כדי להשוות ידיעת הציבור. ונמצא דהספק שבגמ' הוא אי פר העלם דבר הוי חובת ב"ד או חובת הציבור, ולכאורה זה תלוי במחלוקת ר"מ ור' יהודה (לקמן ד:) אם מביאים פר או י"ב פרים דאיתא בירושלמי (פ"א ה"ח) וז"ל ר"מ אומר חובת ב"ד היא ר' יהודה אומר חובת ציבור היא עכ"ל.
14 וכן דייק באבי עזרי פי"ג מהל' שגגות ה"ד ד"ה ונראה. ועיי"ש באבי עזרי דאע"פ שפסק הרמב"ם שם שכל שבט ושבט מביא פר ומביאין י"ב פרים מ"מ עיקר החיוב הוא על ב"ד והציבור מביאין בשביל הב"ד, ולכן רק צריכים ידיעת הב"ד שטעו ולא ידיעת הציבור. ועיין בחזון איש הוריות סימן י"ד ס"ק ט', וס"ק כ'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
210ימים לסיום הש״ס