דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

אמר לו רבי יהושע:  חוזרני חלילה, לפרוך את הלימודים משני הצדדים: שאין ללמוד מחטאת משום שדמה ניתן למעלה, ואין ללמוד מפסח משום שזמנו קבוע. [ולקמן מקשינן שילמד רבי אליעזר משניהם יחד "במה הצד"].

חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר: חטאת נאמר בה בשחיטת השעיר של הנשיא "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' - חטאת הוא", ודרשינן תיבת "הוא" כמיעוט, ללמד כי רק אם שחטה לשמה כשירה, אבל אם שחטה שלא לשמה פסולה. וגם בקרבן פסח נאמר בו "ואמרתם זבח פסח הוא", ודרשינן מ"הוא" שרק אם נזבח לשמו הרי הוא כשר, ואם נזבח שלא לשמו הרי הוא פסול.

ואם כן אף אשם, כיון שנאמר גם בו "אשם הוא" יש לדרוש ממנו כמו בחטאת ובפסח ש"הוא" נאמר למיעוט, ללמדנו שרק אם שחט את האשם לשמו הוא כשר, אבל אם שחטו שלא לשמו הרי הוא פסול!

אמר לו רבי יהושע: שונה "הוא" האמור בחטאת ובפסח מ"הוא" האמור באשם, שהרי חטאת שנאמר בה המיעוט "היא", הוא נכתב בשחיטה, ולפיכך נדרש המיעוט כך: חטאת היא - לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה. וכן בקרבן פסח נאמר בו מיעוט "הוא" בזביחה, ודרשינן "זבח פסח הוא" - אם זבחו לשמו כשר, ואם זבחו שלא לשמו פסול.

אבל בקרבן אשם לא נאמר בו מיעוט "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין. ולפיכך אי אפשר ללמוד ממנו ששינוי קודש פוסל בו, שהרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כלל הרי הוא כשר, משום שכבר התכפרו בעליו בזריקת הדם, וכל שכן שאם הקטירם שלא לשמם שלא יפסלו את הקרבן ולא יעכבו את הכפרה. וממילא אי אפשר ללמוד מהקטרת אימוריו של האשם לשחיטתו ששינוי קודש יפסול בו.

אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא אומר, בפרשת זאת תורת האשם, "כחטאת כאשם - תורה אחת להם". הקיש הכתוב אשם לחטאת לומר לך, מה חטאת ששחטה שלא לשמה פסול הקרבן [1], אף אשם ששחטו שלא לשמו הרי הוא פסול! [2] ועל דבר הלמד בהיקש אין משיבין, אפילו אם יש חילוק בין החטאת לאשם [3].

אמר מר בברייתא לעיל: אמר לו רבי יהושע - חוזרני חלילה לפרוך את הלימודים משני הצדדים.

ומקשינן: אמנם על כל לימוד בפני עצמו יש פירכא, אך למה לא אמר רבי אליעזר ליהדר דינא, ולייתי במה הצד השוה שבשניהם, שחטאת ופסח שניהם נאכלים, ומחשבת שלא לשמה פוסלת בהן, אף אני אביא אשם, שנאכל, ומחשבת שלא לשמה תפסול בו!?  3א   3א.  רש"י כתב שלומדים במה הצד מפסח וחטאת שנאכלין (ליום ולילה) והקשו האחרונים למה לא פירש שהצד שבהן הוא ששניהם נפסלין, ואמר מו"ר הגראי"ל שמסתבר לגרוס "שנפסלין" תחת "שנאכלין". ועוד הקשו שהרי גם שלמים נאכלים, ואף על פי כן אינם נפסלים, וקושייתם מפני מחיקת התיבות "יום ולילה", והטעם שמחקום הוא לכאורה משום שפסח אינו נאכל אלא עד חצות. אך כבר התבאר לעיל [ט א] שזמן אכילתו עד הבקר, ורק מצד מצוות אכילת פסח צריך לסיימו עד חצות. ואם כן מסתבר שהצד השוה הוא באכילת יום ולילה, מה שאין כן בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה. [ועדיין קשה מתודה הנאכלת ליום ולילה, וכשרה שלא לשמה].

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך - מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת, שחטאת באה לכפר על שגגת - כרת ומי שלא הקריב קרבן פסח חייב כרת, ונמצא שבהבאתו נפטר מכרת, ולפי שהם חמורים, החמיר בהם הכתוב לפסלם במחשבת שלא לשמה, ואין ללמוד מהם על אשם, שהוא קל מהם, שכן אין בו צד כרת.

אמר מר [בתחילת הברייתא, כאשר אמר רבי אליעזר שיש ללמוד אשם מחטאת]: אמר לו רבי יהושע - לא. אם אמרת בחטאת שנפסלת שלא לשמה, שכן דמה ניתן למעלה מחוט הסיקרא.

ומקשינן: ולימא ליה רבי יהושע לרבי אליעזר חילוק אחר בין אשם לחטאת - לא. אם אמרת בחטאת שיש בה צד חמור שכן נכנס דמה לפני ולפנים [כגון ביום הכיפורים], תאמר באשם שדמו נזרק רק על המזבח החיצון?! [ופירכא זו עדיפה, כי הכנסת דמה לפנים מוכיחה שהיא קדושה יותר ונחשב כחומרא, מה שאין כן נתינת דמה למעלה, שאינו אלא סימן מקום ומעלה, אבל אין בו קדושה יתירה] [4].

ומתרצינן: כי פסול חטאת שלא לשמה ששנינו במשנה - בחטאות החיצונות קאמרינן, שאין דמן נכנס לפני ולפנים ובכל זאת פוסלת בהן מחשבת שלא לשמה, וכיון שרבי אליעזר למד מחטאות אלו לאשם אי אפשר לפרוך לו אלא שדמן נזרק למעלה.

ועוד מקשינן: למה רבי יהושע פורך ממה שדם החטאת ניתן למעלה אף שאין זו חומרא, והרי עדיף לטעון לרבי אליעזר - מה לחטאת החיצונה שיש בה חומרא, שאם נכנס דמה של החטאת החיצונה לפני ולפנים פסולה החטאת, תאמר באשם שהוכנס דמו לפני ולפנים שאינו נפסל בכך.

ומתרצינן: שאי אפשר לפרוך כך לרבי אליעזר, כי אית ליה לרבי אליעזר שאף האשם שהוכנס דמו לפני ולפנים נפסל בכך, והוא שווה בדין זה לחטאת.

ועוד מקשינן: והרי רבי יהושע יכול לפרוך - מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, תאמר באשם שאינו מכפר על חייבי כריתות?!

ומתרצינן: רבי אליעזר למד לאשם מחטאת ד"שמיעת הקול", שאין היא מכפרת על כרת, אלא על האיסור שעבר העד בשעה שהשביעו חבירו לבוא ולהעיד עדות שהוא יודע לטובתו [בדיני ממונות], והוא כפר בהשבעתו וטען שאינו יודע, והוא עבירה של איסור לאו, אך אין בו כרת. ונקראת חטאת זו "חטאת דשמיעת - הקול" על שם הכתוב בה [ויקרא ה א] "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד ... אם לא יגיד ונשא עונו".

ועוד מקשינן: ולמה לא יפרוך רבי יהושע - מה לחטאת שכן טעונה מתן ארבע מתנות דמים נפרדות על ארבע קרנות המזבח, תאמר באשם, שאינו טעון אלא מתן שתי מתנות שהן ארבע, שנותנן בשתי פינות מנוגדות במזבח, וכל זריקה המתפצלת לשני צדדים נחשבת כאילו נתן שתי מתנות? ומתרצינן: רבי יהושע סובר כרבי ישמעאל דאמר כל הדמים של כל הקרבנות טעונים ארבע מתנות דם מפוסקות, שגם הקרבנות שמתן דמם הוא שתים שהן ארבע, חייבים לעשותם בצורה שכל מתנה תינתן לחוד, שעומד בפינה אחת של המזבח ונותן על צידו האחד של המזבח ושוב חוזר ונותן על צידו השני, ולאחר מכן הוא ניגש לפינה הנגדית ונותן על צד אחד וחוזר ונותן על צד שני.

ונמצא שאין חילוק בין חטאת לשאר הקרבנות במספר מעשי הנתינה, אלא רק שבחטאת הוא נותן את ארבע המתנות בארבע קצוות המזבח, ואילו בשאר הקרבנות הוא נותנן בשתי פינות מנוגדות. ומכיון שגם באשם הוא נותן את הדם בארבע מעשי מתנות, אפשר ללמוד אשם מחטאת, ולכן לא פרך רבי יהושע מדין זה.

אך עדיין מקשינן: הרי רבי יהושע יכול לפרוך מה לחטאת שכן טעונה מתן דמים של ארבע מתנות על ארבע קרנות תאמר באשם שגם לפי רבי ישמעאל שצריך לעשות ארבע מתנות מפוסקות, אין הן ניתנות על ארבע קצוות המזבח, אלא בשתי פינותיו הנגדיות ולכן הן נחשבות "שתים שהן ארבע"?

ומתרצינן: וליטעמיך למה הקשת רק מדין זה, והלא רבי יהושע יכול לפרוך מדינים רבים שיש בהם חילוק בין חטאת לאשם, שהרי האיכא מתן אצבע בחטאת שאינו נוהג באשם [שדמו נזרק מהכלי ואינו ניתן באצבעו של הכהן],

וכן האיכא דין שצריך ליתן מתן דמים של חטאת על קרן המזבח למעלה, מה שאין כן באשם, שדמו ניתן על דפנות המזבח, ואין צריך להגביהם כל כך עד הקרן כחטאת [5].

וכן האיכא בחטאת מתן דמים על חודה של קרן בדוקא, מה שאין כן באשם שאין דמו ניתן על החוד [6].

אלא בהכרח צריך לומר, שרבי יהושע חד מתרי - תלת טעמי נקט, וכיון שכך, אין להקשות למה אינו פורך מארבע מתנות על ארבע קרנות.

אמר מר [ברישא של הברייתא]: אמר לו רבי יהושע, לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה ניתן למעלה מחוט הסיקרא, תאמר באשם שדמו ניתן למטה מחוט הסיקרא.

ומקשינן: ולמסקנא, שרבי אליעזר לומד מהיקש "כחטאת כאשם", לימא ליה יענה רבי אליעזר לרבי יהושע וידחה פירכתו - כי אכן אשם נמי נלמד בהיקש שיש לתת את דמו למעלה!?

ושוב נלמד אשם מחטאת שנפסל במחשבת שלא לשמו, ואין חילוק בין חטאת לאשם שיפרוך לימוד זה [7].

ומתרצינן: אמר אביי: אשם, שינתן דמו למעלה, לא מצית אמרת. כי יש ללמוד קל וחומר מעולה שדמו של אשם צריך להנתן למטה דוקא ולא למעלה - ומה עולה שהיא חמורה בכך שהיא קרבה כליל, דמה ניתן למטה, שהרי לא נאמר בה קרנות, אשם שאינו קרב כליל אלא בשרו נאכל, לא כל שכן שאינו ניתן למעלה אלא למטה.

ומקשינן: מה לעולה שכן אינה מכפרת על חטא, תאמר באשם שמכפר על חטא, וכיון שהוא חמור בכפרה שהוא מכפר ינתן דמו למעלה כחטאת?

ומתרצינן: חטאת העוף שבאה לכפר על חטא תוכיח, שאף על פי שהיא חמורה שבאה לכפר, ניתן דמה למטה.

וכי תיפרוך מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח - שאינה נשחטת אלא מולקים אותה [8], תאמר באשם שהוא מין זבח, עולה תוכיח שהיא מין זבח ובכל זאת דמה ניתן למטה.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן, שבעולה ובחטאת העוף, שהן קדשי קדשים ודמו למטה, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ויהיה דמו ניתן למטה [9].

אמר ליה רבא מפרזקא לרב אשי: ולפרוך - מה להצד השוה שבהן שכן אין להן לעולה ולחטאת העוף קצבה, תאמר באשם שיש לו קצבה, שחייב להביא קרבן ששוה לפחות שני סלעים!? וכיון שאין ראיה מהם שלא נלמד אשם מחטאת, שבה הקושיא, הרי רבי אליעזר יכול לענות לרבי יהושע כי אכן גם דם האשם ניתן למעלה, מהיקש "כחטאת כאשם", ואם כן אפשר ללמוד אשם מחטאת לפוסלו במחשבת שלא לשמה!?

ומתרצינן: אלא, היינו טעמא דרבי אליעזר שאינו לומד מהקש שנתינת דם האשם למעלה, משום דאמר קרא בחטאת "הכהן המחטא אותה - יאכלנה" [וכונת הכתוב שהכהן הזורק את דם החטאת הוא זה שזכאי באכילתה]. ודרשינן מיעוט "הכהן המחטא אותה יאכלנה" שרק בחטאת נותן הכהן את דמה למעלה, ואין דמו של קרבן נזרק למעלה [10].

ומקשינן: אי הכי, שהמיעוט "אותה" שנאמר בזריקת הדם של החטאת ממעט את שאר הקרבנות ממתן דמים למעלה, אם כן גם המיעוט "ושחט אותה לחטאת", שנאמר בשחיטת חטאת, נמי נימא שבא ללמד שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בשחיטת שאר קרבנות, ונדרשנו כך - "ושחט אותה לחטאת", אותה חטאת, בה בלבד נאמרה ההלכה שאם שחט את החטאת לשמה היא כשרה ואם שחטה שלא לשמה היא פסולה, הא שאר זבחים [כולל אשם] ששחטן בין לשמן ובין שלא לשמן, כשרין. ויקשה לרבי אליעזר הרי ממיעוט זה מוכח כי אשם שנשחט שלא לשמו כשר?

ומתרצינן: ההוא "אותה" האמור בשחיטת החטאת בהכרח לאו דוקא בא למעט את כל הזבחים ולהכשירם בשלא לשמם, דהא שייר קרבן פסח שפסול בזביחה שלא לשמו.

ומקשינן: אם אכן "אותה" האמור בשחיטת החטאת לאו דוקא הוא משום ששייר פסח, הכא נמי לגבי "אותה" האמור בזריקת דם החטאת - ונדרש ללמד שרק הוא ינתן למעלה במזבח - נטען כי לאו דוקא הוא, דהא שייר עולת העוף שגם דמה ניתן במזבח למעלה?

ומתרצינן: דם עולת העוף אינו נחשב שיור, שהרי בזביחה [בקרבנות הנזבחים בשחיטה] מיהא לא שייר מידי, וכיון שעולת העוף אינה בכלל הנזבחים אינה נחשבת שיור.

ואי בעית אימא: טעם נוסף שעולת העוף אינה נחשבת שיור, הא מני רבי אלעזר ברבי שמעון היא, דאמר - האי מקום מתן דמים של חטאת לחוד, והאי מקום של מתן דמים של עולת העוף לחוד, ולפיכך אף ששניהם ניתנים למעלה דם עולת העוף אינו נחשב שיור, משום שניתן במקום אחר מדם החטאת.

דתניא: דמים התחתונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמטה, והעליונים מחוט הסיקרא ולמעלה.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, במה דברים אמורים, שהעליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה בלי קביעות מקום מסוים למעלה, בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא די שנתינת דמה למעלה מחוט הסיקרא, אלא היא עצמה [דהיינו דם החטאת עצמה] אינה נעשית אלא על גופה של קרן [שהיא הקרן הבולטת למעלה מגג המזבח אמה על אמה] [11].

תנן התם: כל הקרבנות שמתן דמיהם על מזבח החיצון, שהכניסן לפנים וחזר ונתנן בחוץ - רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירים, שהיה רבי עקיבא אומר כל דמים החיצונים שנכנסו לכפר להיכל פסולים. וחכמים אומרים אין נפסל אלא דם חטאת חיצונית בלבד שנאמר בה "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף" [ויקרא ו - כג], ואין למדים ממנה לשאר הקרבנות, ולפיכך גם אם נכנס דמם פנימה הרי הם כשרים. וחוזר ונותן את דמם על מזבח החיצון. רבי אליעזר אומר: אף האשם שהובא מדמו פנימה לכפר נפסל כדין החטאת, שנאמר - כחטאת כאשם!

והוינן בה: בשלמא רבי אליעזר מכשיר שאר קרבנות ופוסל אשם, כדקאמר טעמא, שהוקש אשם לחטאת, [וכן מובן טעמו של רבי עקיבא לפסול בכולן משום שדרש מ"כל" לרבות כל הקרבנות].

אלא רבנן, שהכשירו באשם שנכנס דמו מאי טעמייהו? הלא אשם הוקש לחטאת?

אמר רבא: רבנן סוברים כי "אשם שנכנס דמו לכפר לפנים - פסול", לא מצית אמרת, כי יש לנו ללמוד קל וחומר מעולה שאם נכנס דמה הוא כשר,


הערות

[1] בשטמ"ק [אות ד] הקשה הרי בחטאת לא נאמר שצריך לחשוב לשמה למצוה, אלא רק לעיכובא, ואילו למצוה ילפינן משלמים, ואם כן אין מקור למצוה באשם, כי מההקש לחטאת אינו יכול ללמוד כיון שאין למדין מן הלמד. ותירץ שלמצוה למדנו לאשם מההקש לכל הזבחים, ורק לעיכובא הוצרך הלימוד מחטאת. ומקושייתו מוכח כמבואר לעיל [ח ב בהערות לתוד"ה חטאת, ועוד] שכל הפסול במחשבת שלא לשמה הוא משום שלא קיים את המצוה, ולפיכך אי אפשר ללמוד שמעכב אלא אחר שלמדנו שיש בו מצוה לחשוב לשמה.

[2] תוס' להלן [נ"ה א] הקשו שלא מצינו שרבי אליעזר פוסל כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן אף שהוקשו לחטאת. וראה שם בשטמ"ק שנקט שלרבי אליעזר באמת נפסלין. ובשפת אמת כתב שרבי אליעזר מודה לרבנן שממעטים מ"אותה", ששאר זבחים אין נפסלים במחשבת שלא לשמה. אלא שסבר שמאחר שהמיעוט ממעט רק דבר אחד עדיף למעט זבחי שלמי ציבור, שהרי אשם הוקש לחטאת, וכבשי עצרת מתמעטים כשאר הזבחים. וביאר בכך למה הוצרך רבי אליעזר להקש, והרי כבר ביאר טעמו משום שאשם בא על חטא כמו חטאת, [וכך נקט רבי בהביאו דבריו במשנה], ובהכרח שלולי ההקש היה האשם מתמעט מ"אותה", וכמבואר בסוף דברי תוס' [ד"ה הרי]. וראה מה שכתבו הקרן אורה והגרא"מ הורביץ בביאור דברי תוס' [ד"ה ומה, הערה 6], ולדבריהם אי אפשר לפרש כן, כי "אותה" הוצרך למעט עולה ואינו פנוי למעט זבחי שלצי ציבור.

[3] כתב רש"י, בסוף שמעתא מפרש טעמייהו דרבנן שנחלקו על רבי אליעזר - דסמכי אהיקשא אחרינא, והך היקשא דרשינן למילתא אחריתא. ובפשטות כוונתו למה שאמרו להלן [יא א] שלרבנן איתקש מנחה לחטאת מנחה לאשם, ללמד שמנחת נדבה דינה כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה, ומוכח שאשם כשר שלא לשמו. ואשם לחטאת איתקש ללמד שטעון סמיכה. [והמקור שאשם כשר אף שלא לשמו למדוהו ממיעוט "אותה" ולא זבחים אחרים, וסברו שההקש אינו מלמד לדמות אשם לחטאת לכל דבר, ולכן המיעוט מפקיעו. ראה הערה 2 לתוס']. ובצאן קדשים הקשה הרי לעיל [ה א] אמרו שרבנן הכשירו באשם שלא לשמו מפני שהתמעט מ"אותה". אמנם בהערה הבאה יבואר שלולי היקשא אחרינא סלקא דעתך שאין המיעוט של "אותה" ממעט אשם שהוקש לחטאת, ורק אחר שמצינו מקור אחר שאשם אינו נפסל במחשבת שלא לשמה, אמרינן ש"אותה" לאו דוקא, וכמבואר בגמרא לפי רבי אליעזר שהוכיח משיור פסח שגם הוא לא התמעט מ"אותה" [וראה הערה 4 לתוס']. וכן משמע בשטמ"ק שהקשה הרי אין היקש למחצה, ומה לי שלומדים מהיקש זה מילתא אחרינא, הלא לכל מה שיכול ללמד בהיקש ראוי ללמוד ממנו. ותירץ ש"אותה" ממעט שרק חטאת נפסלת בשלא לשמה, ומגלה שההקש מלמד כדלהלן [והיינו בצירוף טעמו של רש"י].

[4] מו"ר הגראי"ל ביאר לפי דרכו [בע"א הערה 7] שנתינת דמה למעלה חומרא היא, שהרי בסמוך דנוה בק"ו, ובהכרח שקושיות הגמרא כאן הן, למה פרך מדין "דמה למעלה" שאינו דין מיוחד בחטאת, כי כשם שזה ניתן דוקא למעלה כך השאר ניתנים למטה, [ראה שם 8, וי"ל], והרי עדיף לפרוך מדינים שנאמרו דוקא בחטאת, [כגון שרק דם החטאת ניתן או נפסל לפני ולפנים]. ועל כך מתרצינן לבסוף שנקט פירכא זו -מתוך שלש פירכות שיכל לפרוך- כדי להשמיענו שאפשר לפרוך מדין שאינו מיוחד בחטאת.

[5] רש"י פירש שחטאת חמורה בכך משאר הזבחים, שהרי אפילו עולת העוף שדמה ניתן למעלה מחוט הסיקרא אין צריך להגביה כל כך וליתנו על הקרן ממש, וראה בשטמ"ק שכתב שכוונת רש"י ליישב בכך למה פירכא זו שטעונה "קרן" אינה כלולה בפירכא דלעיל שכן דמה למעלה, וביאר שהרי מצינו בעולת העוף שאף שצריך ליתנה למעלה, מכל מקום אין צריך ליתנה על הקרן. והיינו, שהחומר ב"קרן" יותר מ"למעלה" הוא רק אם צריך להגביה וליתן הדם על הקרן, אך מצות נתינה על מקום קרן אינו חומרא, ולפיכך אף שמקום דם העולה על קרן, אין זו חומרא מעולת העוף. וראה גם בפירוש הר"ש על הספרא [אחרי מות פ"ח] שמקום דמים העליונים הוא למטה מהקרן, אך לא בכל חלקו העליון של המזבח, ויל"ע אם דבריו גם למאן דבעי קרן ממש, וראה עוד בסוף הערה 11.

[6] השטמ"ק [אות ט] כתב ששני דינים אלו של קרן וחודה נחלקו בהם תנאים לקמן [נג א] שהאומר לתת על קרן אינו מצריך לתת על חודה, והאומר על חודה אינו מצריך על קרן, וכוונת הגמרא להקשות לכל אחד לגבי הדין שהחמיר בו. וכן כתבו תוס' לקמן [צב ב ד"ה וקרן]. אולם מדברי רש"י [ד"ה ולטעמיך] משמע שלרבי אליעזר ברבי שמעון צריך שיתן על קרן ועל חודה. והיינו שדעת תוס' שלפי רבי, שאין צריך לתת על הקרן עצמה, המצוה לתת ב"קרן" היינו בחודה, ומה שיכול לתת באמה שמכאן ומכאן היינו משום שהאמה הסמוכה לקרן נחשבת כקרן, ומצוה נוספת לתת בחודה. ונמצא שלרבי אליעזר שאמר שצריך לתת בקרן של מזבח ממש, אינו צריך לתת בחודה, שכולה קרן היא. ואילו רש"י סבר שלפי רבי האמה לכאן ולכאן נחשבת כקרן עצמה, כי היא תחת הקרן שבראש המזבח, ולכן סבר שחוץ מדין הקרן יש דין לתת בחודה, ואף לרבי אליעזר ברבי שמעון שנותן על קרן ממש צריך שיתן על חודה, אך להלן [נג א] לא משמע כך. וראה עוד בהערה 11.

[7] רש"י פירש שקושית הגמרא היא הרי רבי אליעזר מקיש אשם לחטאת, ואם כן נאמר שאף אשם דמו ניתן למעלה, וכך ביארנו בפנים. וכבר תמהו האחרונים שהרי קושיית הגמרא על תחילת הברייתא, ובה עדיין לא דרש רבי אליעזר הקש זה. [ראה מראה כהן]. אולם מדברי תוס' [ד"ה הרי] לכאורה נראה שלמדו כפשוטו שקושית הגמרא היא על מה שלמד רבי אליעזר בתחילה מ"במה מצינו" שמחשבת שלא לשמה פוסלת באשם כחטאת, אם כן יהא דין אשם שוה לחטאת גם לענין מתן דם, ולכן אף אחר תירוץ הגמרא שהתמעט דין דמה מ"אותה", נקטו ש"אותה" אינו ממעט מהקש, כי כל הנידון בסוגיין הוא רק בתחילת הברייתא שאין היקש, ואכן למסקנת הברייתא שהוקש אשם לעולה ינתן דמו למעלה. אך אין זה נכון, כי כל דבריהם רק לגבי מחשבת שלא לשמה, ובה מסקינן ש"אותה" לאו דוקא דהא שייר פסח, וכן מוכח בדבריהם [בד"ה ומה] שהבינו כרש"י שהנידון אחר ההיקש, שהרי כתבו על תשובת אביי דאתי קל וחומר ומפיק מהיקשא. וראה בהערה 10 כיצד יבארו את תירוץ הגמרא שממעט מהיקש. [וראה עוד בהערה 4 לתוס'].

[8] בצאן קדשים הקשה מכאן על מה שטען רבי יהושע לרבי אליעזר "מה לחטאת שכן דמה למעלה" ואין ללמוד ממנה לפסול אשם שלא לשמה, ולכאורה אין זו טענה כי חטאת העוף תוכיח שדמה ניתן למטה ופסולה שלא לשמה, ונלמד ממנה לאשם. [ועל כך אין לפרוך "שכן אינה מין זבח" כי אדרבא נמצא שהיא פסולה אף שיש בה קולא, ותלמד לאשם החמור]. וראה מה שתירץ בטהרת הקדש. ומו"ר הגראי"ל אמר שלענין דין לשמה הסברא ש"אינו מין זבח" היא סיבה שצריך יותר לחשב לשמה כדי לעשותו קרבן, ואם כן אי אפשר ללמוד מעוף לדין לשמה באשם שהוא זבח מצד עצמו. [והיינו משום שאין הנידון לענין פסול מחשבת לשמה באשם, אלא שחסרונה יעכב בו]. ובהערה 4 לתוס' נברר אם כל הנידון בסוגיין הוא אם המעלה שעולה כליל מחייבת להוסיף בה מצוה כגון לתת דמה למעלה ולעשותה לשמה, משא"כ באשם, או שהנידון הוא לגבי לפסול בחסרון לשמה וכמבואר להלן שלמדו כי מעלת כליל גורמת שהכנסת דמה פוסלתה.

[9] מו"ר הגראי"ל תמה שהרי בכל מקום הלימוד מ"הצד השוה" הוא שהטעמים הגורמים לדין בשני המלמדים הם גורמי הדין בדבר הנלמד, [וכן ביאר רש"י בסוטה כט ב ד"ה הצד], ואילו כאן ודאי מה שהם קדשי קדשים אינו סיבה שיזרק דמם למטה, אלא מהם למדים שיזרק למטה אף על פי שהם קדשי קדשים. וראה בפני יהושע כתובות [סוף לב א] שהוכיח מכמה מקומות שהצד השוה יכול ללמד גם באופן הנדרש בסוגיין, דהיינו ששני דינים מלמדים שאין טעם החומר גורם להחמיר בדין, ולכן מקילים גם בדין הנלמד.

[10] כבר הערנו בהערה 7 שלכאורה תמוה שהרי בתוס' [ד"ה הרי] כתבו שרבי אליעזר הוצרך להיקש כדי שלא יתמעט האשם מ"אותה", ואם הגמרא כאן עוסקת אחר שהוקש אשם לחטאת כיצד ממעטו לענין נתינת דמו למעלה. ובהכרח שדברי תוס' נאמרו רק על המיעוט מ"אותה" האמור לגבי "שלא לשמה" שאינו מוציא מהיקש כי הוא "לאו דוקא" - כמבואר בסמוך ששייר פסח שהוא נפסל במחשבה זו - אך המיעוט "אותה" הנדרש לענין דין נתינת דמה למעלה שלא שייר בזביחה כלום, הוא "דוקא", וממעט אפילו אשם שהוקש לחטאת. ומה שמיעט דם האשם מנתינה למעלה, ולא נקט שהמיעוט הוא מנתינה על הקרן בלבד, צריך לומר בפשטות, שלולי ההקש לחטאת היה דמו ניתן ככל הקרבנות למטה, וזה השמיענו המיעוט מ"אותה" שדינו ככל הקרבנות, ואין סיבה לחלק ולמעטו רק מקרן ולא מלמעלה.

[11] הגרי"ז [בהלכות פסוה"מ] הקשה למה לא אמרה הגמרא שעולת העוף אינה שיור לפי רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב שאמרו [בדף סה א] שעולת העוף אינה נעשית אלא בראש המזבח, ואם כן מקומה שונה ממקום חטאת בהמה שנעשית מחצי המזבח ומעלה. ולמה צריך להעמיד את השיור דוקא כרבי אלעזר ברבי שמעון. והוכיח מכך ש"ראשו של מזבח" שנאמר בעולת העוף נאמר על כל עשייתה דהיינו ממליקתה ואילך, - ואינו כ"גופה של קרן" שנאמר רק כמקום מתן דמים שלה בלבד - ובאמת מקום מתן דמים שלה הוא למעלה מחוט הסיקרא כחטאת בהמה. [ואף שאם מיצה דמה שלא בראש המזבח פסולה, משום שמקום עשייתה בראשו של מזבח, מכל מקום אינו נחשב כניתן "שלא במקומו", אלא כניתן "שלא כמצותו" ונפקא מינה שיכול לאספו ולזרקו שוב כדלהלן כז א]. ונמצא שלרבי נחמיה וראב"י מקום מתן דם עולת העוף שוה למקום דם חטאת בהמה שהוא למעלה מחוט הסיקרא, ולכן לא נחשב כשיור למיעוט שנלמד מ"אותה", שהוא בדיני מקום נתינת הדם. ולולי דברי הגרי"ז היה נראה שרבי נחמיה וראב"י חולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון, שהרי לדבריהם מחיצת חוט הסיקרא התחדשה רק בכדי לקבוע מקום מתן דמה של חטאת, כי דם העולה ניתן רק על ראשו של מזבח, ובהכרח שסברו כרבי [להלן נג א] שדם חטאת ניתן מחציו ומעלה ולאו דוקא על גופה של קרן. אבל לדברי הגרי"ז המחיצה נצרכה למקום מתן דם העולה [וראש המזבח הוא רק מקום עשייתה] ויתכן שסברו כרבי אליעזר ברבי שמעון. ועוד עולה מדבריו, שלרבי אלעזר בר"ש נתינת דם על חודה של קרן, הוא מקום שנקבע למתן דם ולא למעשה עבודת החטאת גרידא, ונחלק עם רבי שסבר שמקומו מחוט הסיקרא ומעלה. [ולפי זה צריך לבאר קושית הגמרא לעיל "ולטעמיך האיכא קרן וכו', שאין הכוונה להוסיף על פירכת רבי יהושע שאמר שכן דמה למעלה, כי לא שייך שתי מקומות "למעלה" ו"קרן" אלא מקשינן שיפרוך "קרן" ולא "למעלה" ודוחק, ובפשטות מוכח דהיינו מקום עשייתה, והיינו שחוץ ממקום מתן דם בקרן, נאמר דין לזרקו על חודה. וראה בזבח תודה [להלן נג ב] שהקשה למה אמרו בסוגיין שרק רבי אלעזר בר"ש סובר שמקום דם חטאת בהמה חלוק ממקום דם עולת העוף, והרי גם רבי סובר שצריך לתת דם חטאת על קרן, אלא שסובר שכל היורד כנגדה דינה כקרן, ואילו מקום עולת העוף אינה דוקא על קרן, אלא ניתנת מחצי המזבח ומעלה בכל מקום, ואין מקומם שוה. [וראה בהערה 5 שגם עולת העוף נותן על מקום קרן, ורק אין צריך להגביה עליה, וכן מסקנת תוס' להלן סד. וראה בהערה 6 שנחלקו אם לפי רבי נחשב כמקום הקרן].

חוזרני חלילה חוזר אני שוב לטענה הקודמת, וכך נסתובב במעגל בלא שנגיע למסקנה.

חזר ר' אליעזר ודנו דין אחר: חטאת נאמר בה "היא" בשחיטה "ושחט אותו... חטאת הוא" (כד, ד), לומר שכאשר היא לשמה — כשירה, שלא לשמה — פסולה, וכן פסח נאמר בו "הוא" בזביחה ("זבח פסח הוא לה' " שמות יב, כז), לומר שכאשר הוא לשמו — כשר, שלא לשמו — פסול.

ולפיכך אף אשם נאמר בו "הוא" ("והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא". ויקרא ז, ה), לומר שהוא לשמו — כשר, שלא לשמו — פסול!

אמר לו ר' יהושע: מכאן אין הוכחה, שכן אמנם חטאת נאמר בה "היא" בשחיטה, לומר שהיא לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה, וכן פסח נאמר בו "הוא" בזביחה, לומר שהוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול. אבל אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, והרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימורין שלו כלל — כשר, ואם כן מה שנאמר בו "הוא" בוודאי אינו מעכב!

אמר לו ר' אליעזר, מכל מקום הרי הכתוב מקיש אותם ואומר: "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז), לומר: מה חטאת שלא לשמו — פסול, אף אשם שלא לשמו — פסול.

א עד כאן הבאנו את לשון הברייתא, ומעתה דנים בה. אמר מר [החכם] בברייתא זו, אמר לו ר' יהושע: חוזרני חלילה. ומקשים: ולמיהדר דינא ולייתי [ושיחזור הדין, ויבוא הדבר] לדעת ר' אליעזר בדרך הלימוד של "מה הצד", שאף שאשם שונה גם מחטאת וגם מפסח, יש בו צד השווה בשניהם, וממנו ילמד!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור את ההשוואה ולומר]: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן בחטאת ובפסח צד כרת, מה שאין כן האשם.

ועוד שנינו בברייתא, אמר לו ר' יהושע: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה, מה שאין כן אשם. ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יהושע טענה אחרת: לא, אם אמרת בחטאת שכן נכנס דמה לפני ולפנים בפר ושעיר של יום הכיפורים!

ומשיבים: בחטאות החיצונות קאמרינן [אומרים אנו], להן אנו משווים את האשם, ובהן אין הדם נכנס לפנים.

ומקשים: ושיאמר לו הבדל אחר בין חטאת ואשם, שאם נכנס דמה של חטאת (חיצונה, רגילה) [לפני] ולפנים — פסולה, מה שאין כן דם אשם!

ומשיבים: אית ליה [יש לו] לר' אליעזר הוא סבור שאף האשם שנכנס דמו לפנים נפסל, כאשר יבואר להלן.

ושואלים: יאמר לו ר' יהושע שהחטאת חמורה מאשם, שכן מכפרת על חייבי כריתות, ואין כן האשם!

ודוחים: ר' אליעזר מוכיח מחטאת של שמיעת הקול, שמי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו — מביא חטאת, אף שאין זה עוון כרת.

ושואלים עוד: ר' יהושע היה יכול לומר שחטאת חמורה מאשם שכן טעונה ארבע מתנות שצריך לזרוק את דמה על המזבח בארבע נתינות נפרדות. מה שאין כן אשם, שנותן שתי מתנות בלבד!

ומשיבים: אולי סבור ר' אליעזר כר' ישמעאל, שאמר: כל הדמים (קרבנות) טעונה ארבע מתנות.

ושואלים: מכל מקום יכול היה ר' יהושע לומר ששונה החטאת משום שהיא טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, ולא די בארבע מתנות על שתי קרנות בלבד, כפי שהוא באשם!

ומשיבים: וליטעמיך [ולשיטתך] שאתה מקשה, הרי יכול היה להצביע על דברים אחרים המיוחדים לחטאת: האיכא [הרי יש] חובת נתינה של הדם באצבע ולא זריקה מן הכלי. וכן האיכא [הרי יש] חובת נתינה על גוף הקרן שבראש המזבח ולא במקום אחר. וגם למי שאינו סבור כן, האיכא [הרי יש] חובת נתינה על חודה של זוית המזבח דווקא! אלא צריך לומר כי חד מתרי תלת טעמי נקט [אחד משנים שלושה טעמים תפס], ואין לשאול מפני מה לא אמר ר' אליעזר את כולם.

ב וממשיכים לדון באותה ברייתא. אמר מר [החכם], אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה. ושואלים: לימא ליה [שיאמר לו] ר' אליעזר: לשיטתו, אשם נמי [גם כן] דמו למעלה, שהרי הוא משווה את דיני החטאת והאשם!

אמר אביי: אשם דמו למעלה לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שיש ללמוד קל וחומר מעולה, ומה עולה שהיא חמורה לפי שכולה קריבה כליל בכל זאת דמה נזרק למטה, אשם שאינו עולה כליל (אלא בשרו נאכל לכהנים) לא כל שכן?

ואומרים: יש לדחות את הקל וחומר, מה לעולה שכן אינה מכפרת שאינה באה לכפרת עוון, מה שאין כן אשם!

ואומרים: חטאת העוף תוכיח שהיא מכפרת, ודמה ניתן למטה.

ואומרים: מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח, שעוף אינו נשחט (נזבח) אלא נמלק!

ואומרים: עולה תוכיח שהיא מין זבח. ונלמד דין זה משניהם, שכן לא ראי (הרי) זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שהן קדשי קדשים ודמן למטה, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ודמו למטה.

אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי, ולפרוך [ושיקשה] על כך: מה להצד השוה שבהן, בעולה ובחטאת העוף, שכן אין להן קצבה שאין סכום קצוב מסויים למחיר הקרבן, תאמר באשם שיש לו קצבה ("כסף שקלים". ויקרא ה, טו)!

אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר, שגם הוא סבור שהאשם דמו ניתן למטה — שאמר קרא [הכתוב] לגבי זריקת דם החטאת: "הכהן המחטא אותה" (ויקרא ו, יט), והמילה "אותה" בא להדגיש: החטאת בלבד דמה למעלה, ואין דמו של אחר למעלה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שר' אליעזר מקבל את הדרשה "אותה", הרי גם בשחיטת חטאת לשמה, שלמדנו מן הכתוב "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג) נמי נימא [גם כן נאמר]: אותה לשמה — כשרה, שלא לשמה — פסולה, הא [אבל] שאר זבחים, ובכלל זה אשם, בין לשמן בין שלא לשמן — כשרין, ומדוע אין ר' אליעזר סבור כן לענין אשם!

ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] "אותה" שנאמר לענין פסול שלא לשמה לאו דוקא [לא נאמר בדיוק], דהא [שהרי] שייר פסח, שגם הוא פסול שלא לשמו.

ומקשים: הכא נמי לאו דוקא [כאן גם כן אינו מדוייק] לענין זריקה למעלה, דהא [שהרי] שייר עולת העוף, שגם היא דמה נזרק למעלה!

ומשיבים: לגבי קרבנות הטעונים זביחה (שחיטה) מיהא [על כל פנים] לא שייר מידי [דבר], ואין העוף שדינו מליקה נחשב שיור לענין זה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: גם את עולת העוף לא שייר לענין זה, כי הא מני [דרשה זו שממעטת כל קרבן מזריקת הדם למעלה, כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: האי [זה] לחטאת בהמה מקום לחוד, והאי [וזה] לעולת העוף מקום לחוד.

דתניא [ששנויה ברייתא]: דמים התחתונים כלומר, הקרבנות שדמם צריך לתת למטה, ניתנין מחוט הסיקרא שהיה באמצע המזבח ולמטה, והעליונים ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה. אמר ר' אלעזר בר' שמעון: במה דברים אמורין שהעליונים דמם ניתן בכל מקום למעלה מחוט הסיקרא? בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא די בכך שדמה למעלה, אלא היא עצמה אין נעשה זריקת דמה אלא על גופה של קרן, ולא במקום אחר.

ג תנן התם [שנינו שם] במשנה להלן: שהיה ר' עקיבא אומר: כל דמים של כל הקרבנות שנכנסו להיכל לכפר — פסולים, וחכמים אומרים: חטאת בלבד פסולה, כאמור בכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה... לכפר בקדש לא תאכל..." (ויקרא ו, כג). ר' אליעזר אומר: אף האשם, שנאמר: "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז).

ושואלים: בשלמא [נניח] דעת ר' אליעזר כדקאמר טעמא [כמו שאמר את הטעם] — מן ההיקש שבכתוב, אלא רבנן מאי טעמא [חכמים מה הטעם] שאינם סבורים כן באשם?

אמר רבא: אשם שנכנס דמו לפנים פסול לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], כי קל וחומר הוא מעולה: מה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I return to my previous claim that a sin offering is unique since its blood is sprinkled above the red line. The discussion is going around [ḥalila] in circles.

Rabbi Eliezer then presented a different logical inference: With regard to a sin offering, the word “it” is stated concerning slaughter, in the verse: “And slaughter it in the place where they kill the burnt offering before the Lord; it is a sin offering” (Leviticus 4:24). The word “it” teaches that if it is sacrificed for its sake it is fit; if it is sacrificed not for its sake it is unfit. And similarly, with regard to a Paschal offering, the word “it” is stated concerning slaughter [zeviḥa], in the verse: “It is the sacrifice [zevaḥ] of the Lord’s Passover” (Exodus 12:27). Here, the word “it” teaches that if it is sacrificed for its sake it is fit; if it is sacrificed not for its sake it is unfit.

And the word “it” is stated with regard to a guilt offering as well, in the verse: “It is a guilt offering” (Leviticus 7:5). Here too, say that the word “it” teaches that if it is sacrificed for its sake it is fit; if it is sacrificed not for its sake it is unfit.

Rabbi Yehoshua said to him: With regard to a sin offering, the word “it” is stated concerning slaughter, teaching that if it is sacrificed for its sake it is fit, but if it is sacrificed not for its sake it is unfit. With regard to a Paschal offering too, the word “it” is stated concerning slaughter, likewise teaching that if it is sacrificed for its sake it is fit, but if it is sacrificed not for its sake it is unfit. But with regard to a guilt offering, the word “it” is stated only after the burning of the sacrificial portions. And since the offering itself is fit even if the sacrificial portions were not burned at all, it is certainly fit if they were burned not for the sake of a guilt offering.

The baraita concludes: Rabbi Eliezer said to him: A sin offering and a guilt offering are juxtaposed in the verse that states: “As is the sin offering, so is the guilt offering” (Leviticus 7:7). The verse teaches that just as a sin offering sacrificed not for its sake is unfit, so too, a guilt offering sacrificed not for its sake is unfit.

§ The Gemara discusses the baraita. The Master said: Rabbi Yehoshua said to him: I return to my previous claim, that a sin offering is unique since its blood is sprinkled above the red line. The discussion is going around in circles. The Gemara asks: And let the derivation revert to its starting point, and let Rabbi Eliezer derive the point by analogy from the common element of the two sources, a sin offering and a Paschal offering. Together they can prove that a guilt offering sacrificed not for its sake is also unfit, since they share no element of stringency that the latter lacks.

The Gemara answers: Even such a derivation is not valid, as it can be refuted: What is notable about their common element? A sin offering and a Paschal offering are notable in that they both have an element of karet. A sin offering is brought for a transgression punishable by karet when committed intentionally, and one who refrains intentionally from bringing a Paschal offering is liable to be punished with karet. A guilt offering, by contrast, has no element of karet.

§ The baraita states: Rabbi Yehoshua said to him: Your comparison of a guilt offering to a sin offering is not valid. If you say a halakha with regard to a sin offering, whose blood is sprinkled above the red line, should you necessarily say the same with regard to a guilt offering, whose blood is sprinkled below that line? The Gemara challenges: And let Rabbi Yehoshua say to him another refutation: Your comparison is not valid, as if you say the halakha with regard to a sin offering, whose blood enters the innermost sanctum, i.e., the Holy of Holies, on Yom Kippur, must the same be said for a guilt offering, whose blood never enters the innermost sanctum?

The Gemara answers: We are stating a comparison of a guilt offering to a sin offering specifically with regard to the external sin offerings, whose blood does not enter the innermost sanctum.

The Gemara counters: If so, Rabbi Yehoshua could have refuted the comparison by pointing out another difference between a sin offering and a guilt offering, as, if the blood of an external sin offering enters the innermost sanctum, it is disqualified. This is not so in the case of the blood of a guilt offering.

The Gemara answers: Rabbi Eliezer holds that a guilt offering whose blood enters the innermost sanctum is also disqualified.

The Gemara counters: Rabbi Yehoshua could have pointed out another distinction, as a sin offering atones for transgressions for which one is liable to receive karet if he committed them intentionally.

The Gemara answers: Rabbi Eliezer derives the halakha specifically from a sin offering brought for hearing the voice, i.e., for falsely taking an oath that one is unable to testify in another’s case. This transgression is not punishable by karet.

The Gemara counters: Rabbi Yehoshua could have pointed out another distinction, that the blood of a sin offering requires four placements on the altar, whereas the blood of a guilt offering requires only two.

The Gemara answers: Perhaps Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that the blood of almost all offerings requires four placements.

The Gemara counters: Rabbi Yehoshua could have pointed out another distinction, that a sin offering’s blood requires placement on all four corners of the altar, whereas the blood of a guilt offering, even according to Rabbi Yishmael, is sprinkled on only two corners.

The Gemara answers: And according to your reasoning, why didn’t Rabbi Yehoshua mention other distinctions between a sin offering and a guilt offering? Isn’t there the requirement that a priest place a sin offering’s blood on the altar with his finger? Isn’t there the requirement to place a sin offering’s blood on the corner of the altar? And even according to the opinion that it is not placed on the corner itself, isn’t there the requirement to place it on the edge of the corner? None of these requirements pertain to any offering other than a sin offering. Rather, Rabbi Yehoshua mentioned one of two or three valid claims at his disposal.

§ The Master says: Rabbi Yehoshua said to him: Your comparison is not valid. If you say this with regard to a sin offering, whose blood is sprinkled above the red line, should you necessarily say the same with regard to a guilt offering, whose blood is sprinkled below that line? The Gemara challenges: Let Rabbi Eliezer say to him: The blood of a guilt offering is also sprinkled above the red line, since Rabbi Eliezer holds that the halakhot of a guilt offering and a sin offering are parallel.

Abaye said: You cannot say that the blood of a guilt offering is presented above the red line, due to an a fortiori inference from the case of a burnt offering: Just as in the case of a burnt offering, which is treated stringently in that it is totally consumed on the altar, its blood is presented below the red line, all the more so is it not clear that in the case of a guilt offering, which is not totally consumed on the altar, its blood is presented below the red line?

The Gemara rejects the inference: What is notable about a burnt offering? It is notable in that it does not atone for a sin, unlike a guilt offering. Perhaps this is why its blood is presented below the red line.

The Gemara answers: A bird sin offering can prove the point, as it atones for a sin, and still its blood is presented below the red line.

The Gemara rejects this as well: What is notable about a bird sin offering? It is notable in that it is not a type of offering that is slaughtered; it is killed by pinching the nape of its neck. Perhaps this is why its blood is presented below the red line.

The Gemara answers: If so, a burnt offering can prove the point, since it is slaughtered, and its blood is still presented below the red line. Therefore, the halakha is derived from a combination of the halakhot of a burnt offering and a bird sin offering: The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are offerings of the most sacred order, and their blood is presented below the red line. So too, I shall include a guilt offering in this halakha, as it is an offering of the most sacred order, and therefore its blood is presented below the red line.

Rava of Parzakya said to Rav Ashi: Let Rabbi Eliezer refute this inference: What is notable about the common element of the two cases? It is notable in that neither a burnt offering nor a bird sin offering has a fixed value. Need you say that the same halakhot apply to a guilt offering, which has a fixed value of two silver shekels (see Leviticus 5:15)?

Rather, this is Rabbi Eliezer’s reason for not claiming that the blood of a guilt offering is presented below the red line: As the verse states with regard to the presenting of the blood of a sin offering: “The priest who offers it” (Leviticus 6:19). The word “it” indicates that its blood is presented above the red line, but the blood of another slaughtered offering is not presented above the red line.

The Gemara asks: If so, if Rabbi Eliezer accepts that the word “it” indicates exclusivity, let him also say that the verse: “And slaughter it for a sin offering” (Leviticus 4:33), teaches that only a sin offering is fit if slaughtered for its sake, and unfit if slaughtered not for its sake. Consequently, other slaughtered offerings, whether slaughtered for their sake or not for their sake, are fit. Why then does Rabbi Eliezer deem a guilt offering unfit if slaughtered not for its sake?

The Gemara answers: That instance of the word “it” does not indicate that the halakha applies specifically to a sin offering and to no other offerings, as the Torah excludes the Paschal offering from such a generalization. A Paschal offering is certainly disqualified if sacrificed not for its sake.

The Gemara counters: If so, here too, with regard to the presenting of the blood above the red line, one must say the word “it” does not indicate that this halakha applies specifically to a sin offering and no other offerings, as the Torah excludes a bird burnt offering from such a generalization. The blood of a bird burnt offering is presented above the red line.

The Gemara answers: With regard to offerings that require slaughter, in any event, the Torah excluded nothing from the generalization. Bird offerings are irrelevant, as they are killed by the pinching of the nape.

And if you wish, say instead that even the blood of a bird burnt offering is presented in a manner different from that of a sin offering. In accordance with whose opinion is this suggestion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who says: This place where the blood of a sin offering is presented is discrete, and that place where the blood of a bird burnt offering is presented is discrete.

As it is taught in a baraita: The blood that must be placed on the lower half of the altar is placed anywhere from the red [hasikra] line and below, and the blood that must be placed on the upper half is placed anywhere from the red line and above. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said: In what case is this statement said? It is said with regard to a bird burnt offering. But the placement of the blood of an animal sin offering is itself performed only on the actual corner of the altar.

§ We learned in a mishna elsewhere (81b): As Rabbi Akiva would say: Any blood that should have been sprinkled on the external altar but instead entered to atone in the Sanctuary is unfit. And the Rabbis say: That is the halakha only with regard to the blood of a sin offering. Rabbi Eliezer says: The halakhic status of a guilt offering is also like that of a sin offering, as it is stated: “As is the sin offering, so is the guilt offering” (Leviticus 7:7).

The Gemara asks: Granted, the opinion of Rabbi Eliezer is understandable, as he states the reason for his opinion. But what is the reason for the opinion of the Rabbis?

Rava said: You cannot say that the blood of a guilt offering that entered into the Sanctuary is disqualified, due to an a fortiori inference from the case of a burnt offering: Just as

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה כר' ישמעאל. דהא ד' קרנות כתיבי בה. כצ"ל:

תד"ה מה. וה"נ כו'. עי' לקמן (ר"ד יג) בגמ':

גמ' ואין דמו של אחר למעלה. עי' לקמן דף נג ע"ב תוס' ד"ה מה להלן:

שם ההוא אותה לאו דוקא. עיין לקמן דף נה ע"א תוס' ד"ה מה חטאת:

שם אמרת ק"ו. עי' ב"מ דף קטו ע"א תוס' ד"ה ואידך:

תוס' ד"ה מה וכו' שכן באין בצבור. כדלקמן דף יג ע"א:

חוזרני חלילה. ולא יקום הדין ולקמן פריך וניהדר דינא וניתי במה הצד: נאמר בה היא בשחיטה. שעיר נשיא: הרי הוא אומר כו'. ואין משיבין על ההיקש ולקמן בסוף שמעתא מפרש טעמייהו דרבנן דסמכי אהיקשא אחרינא והך היקשא דרשינן למילתא אחריתי: תיתי במה הצד. דפסח וחטאת נאכלין (ליום ולילה) אף אני אביא אשם: צד כרת. חטאת באה על שגגת כרת ופסח חייבים עליו כרת טהור שלא היה בדרך רחוקה: שכן נכנס דמה לפני ולפנים. כגון ביום הכפורים: בחטאות החיצונות קאמרינן. במתני' דפסולה ואע''ג דלא עיילי לפנים ומינייהו יליף ר' אליעזר: שאם נכנס דמה לפנים פסול. פירכא היא וה''ק ולימא ליה מה לחטאת החיצונה שכן אם נכנס דמה לפנים פסולה דכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' תאמר באשם דלא מיפסיל בהכי: אית ליה לרבי אליעזר אף באשם. שנכנס דמו לפנים פסול לקמן בשמעתין: ולימא ליה ר' יהושע מה לחטאה שכן מכפרת על חייבי כריתות: מחטאת דשמיעת קול. יליף רבי אליעזר דאינה באה על כרת: ולימא ליה שכן טעונה ארבע מתנות. תאמר באשם שאינו טעון אלא שני מתנות שהן ד': כר' ישמעאל כו'. באיזהו מקומן (לקמן נג:) נאמר כאן סביב בעולה ואשם ונאמר להלן סביב בחטאת [המילואים] מה להלן פיסוק ארבע מתנות דהא ד' מתנות כתיבי בה ואי אפשר לשתי קרנות בבת אחת אף כאן פיסוק ד' מתנות באותה מתנה שנותן לקרן שהוא כשתים צריך לפסוק לצפונה של קרן ולמזרחה של קרן: ולימא ליה שכן טעונין ד' מתנות על ד' קרנות. מה שאין כן באשם דר' ישמעאל גופיה לא בעי בשאר זבחים אלא ד' מתנות בשתי קרנות דקתני בדר' ישמעאל אי מה להלן ארבע מתנות [על ארבע קרנות] אף כאן כו' אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד: וליטעמיך. טובא הוה ליה לרבי יהושע למיפרך דהא איכא קרן ואצבע וחודה שחטאת טעונה ליתן מתנותיה באצבע כנגד חודה של קרן אבן של אמה על אמה ברום אמה בד' מקצעות המזבח מה שאין כן בשאר הדמים דאפילו עולת העוף שהיא למעלה מחוט הסיקרא כדלקמן אינה צריכה להגביה כ''כ ולתת על הקרן ממש אלא שתהא למעלה מן החוט כל שהוא כדתניא לקמן (דף נג.) עשאה למטה מרגליו אפי' אמה כשרה ואין שום זבח טעון מתנות אצבע אלא זורק מן הכלי אל קיר המזבח למקצעותיו השנים והדם מתפשט לצפון ולמערב ואין מתנתו כנגד חודה במשך מלמעלה למטה כחטאת שצריכה כנגד חודה לקמן באיזהו מקומן (דף נג.): ולימא ליה רבי אליעזר אשם נמי דמו למעלה דהא רבי אליעזר מקיש אשם לחטאת: חטאת העוף. דמה למטה לקמן בפרק קדשי קדשים (דף סג.): אינה מין זבח. אלא מין מליקה: אין להן קצבה. לדמיהן ואשם יש לו קצבה לדמיו בכסף שקלים: המחטא אותה. הזורק דמה ובחטאת כתיב ומיעט אותה בחטאת למעוטי שאר קדשים ממקום מתן דמו של חטאת: אי הכי. בשחיטת חטאת נמי כתיב אותה לחטאת ומיעוטא הוא ולידרשא ר' אליעזר למעוטי אשם מפסול שלא לשמו: שייר עולת העוף. שהיא למעלה דילפינן לקמן (דף סה.) מומלק והקטיר מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח: בזביחה לא שייר מידי. אדבר שהוא זבח לא שייר כלום שכל הזבחים נמעטו שלא יהא דמו למעלה ועולת העוף לאו שיורא הוא דאינו זבח כמותו: הא מני. דלא חשיב עולת העוף שיור רבי אלעזר בר' שמעון היא: דאמר האי מקום. דחטאת בהמה לחוד ודעולת העוף לחוד אע''פ ששניהם למעלה אין מקומן שוה הלכך במיעוטא דגבי זריקת חטאת ליכא שיור: במה דברים אמורים. דעליונים לא קביע להו מקום אלא שיהא מן החוט ולמעלה: בעולת העוף אבל חטאת בהמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן. האבן של אמה על אמה שבראש מזבח שכל למטה מן הקרנות פסולה ואף על פי שהיא למעלה מן החוט ארבע אמות: כל דמים. החיצונים שנכנסו להיכל לכפר פסולין ואף על גב דלא כתיב אלא וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' מרבה רבי עקיבא קדשי קדשים וקדשים קלים מריבויא דכל וכל לקמן בכל הזבחים שנתערבו (דף פב.): אלא לרבנן מאי טעמייהו. הא ודאי איתקש אשם לחטאת:
חטאת נאמר בה היא. בכמה מקומות משמע דמדכתיב היא נפקא לן עכובא ותימה דלעיל נפקא לן מקראי אחרינא ולעיל (דף ה:) פירשתי: הרי הוא אומר כחטאת כאשם. באשם מצורע כתיב והוה מצי למילף אשם מחטאת בגזירה שוה דעון עון מחטאת דשמיעת קול דהא למותרת נדבה גמירי ואין ג''ש למחצה כדאמר בריש מנחות (דף ד) אלא אי . לאו היקשא הוה ממעט אשם מאותה: מה להצד השוה שבהן שכן צד כרת. ואע''ג דאשם תלוי נמי בא על כרת אינו בא לכפר אלא להגן ולכי מתיידע מייתי חטאת וה''נ הוה מצי למימר שכן באין בצבור: מחטאת דשמיעת הקול. וליכא למיפרך מה לשם חטאת שכן כרת דחדא מחדא לא פרכינן כל דהו: ומה עולה שהיא כליל כו'. תימה כיון דאתי האי ק''ו ומפיק מהיקישא אם כן תהא עולה פסולה שלא לשמה ק''ו מחטאת שאינה כליל וכי תימא מה לחטאת שכן מכפרת פסח יוכיח ומיהו כיון דכתיב אותה בחטאת לא קשה. ותימה לסברתו דעביד קל וחומר מעולה שהיא כליל שלא לשמו נמי ליכשר באשם ותו לימא חטאת יוכיח: הג''ה כל דמים שנכנסו להיכל לכפר פסולים. לא דמי להא דאמר (לקמן דף סג. ומנחות דף ח. ושם) [שלמים ששחטן] בהיכל כשירות לא יהא טפל חמור מן העיקר דהני מילי היכא דכתיב אל פתח אהל מועד שתלה הכשירו בהיכל:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד