זבחים כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

אם עון פיגול, שלמרות שהתפגל הקרבן על ידי מחשבת פיגול לאכלו או לזרוק דמו חוץ למקומו, הרי הוא מרצה, הרי כבר נאמר במפורש [ויקרא ז יח] "פיגול הוא - לא ירצה!", וכיצד ירצה עליו הציץ?

אם עון נותר, שהתפגל הקרבן משום שחישב בזמן עבודתו לאכלו בזמן שהוא יהיה נותר, דהיינו, לאחר זמנו, הרי כבר נאמר [שם] "לא יחשב", ולהלן [כח א] מבואר שהפסוק הזה נאמר במחשב חוץ לזמנו, ואם כן, לא יתכן שריצוי הציץ יכשיר אותו?!

הא אינו נושא הציץ אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור ^[1] לכתחילה, שהיות ומצאנו לה היתר אחר, ניתן להכשירה בדיעבד על ידי ריצוי הציץ גם בקרבן יחיד.

והוינן בה: מאי, איזו היא הטומאה שהותרה בציבור שעליה מרצה הציץ ביחיד, בדיעבד?

אילימא שנטמא ^[2] הבעלים בטומאת שרץ, תיקשי, היכא אישתראי טומאה זאת מכללה בציבור? והרי כיון שאין היחיד הטמא נדחה לפסח שני, אלא יכול לשלוח קרבנו ולאכלו בערב, ולצאת ידי חובתו בפסח ראשון - אין הציבור מותרים להכנס לעזרה בטומאה כדי לעשותו.

אלא לאו, טומאת מת, שהותרה בציבור, ועליה נאמר שהציץ מרצה בקרבן יחיד, ומאי לאו, כגון שנטמאו בעלים במת -

אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן, ונרצה להם הקרבן על ידי ריצוי הציץ.

ובמאי? באיזה קרבן משלחין הבעלים הטמאים את קרבנותיהם ונרצה הקרבן על ידי ריצוי הציץ?

אי בנזיר, הרי לא יתכן שישלח הנזיר את קרבנותיו בעודו טמא! שהרי "וכי ימות מת עליו" אמר רחמנא, וביאורו שנזיר שנטמא סותר את נזירותו וחייב למנותה מחדש, ואינו יכול להביא את קרבנות טהרתו בהיותו טמא.

אלא לא בא ריצוי הציץ אלא לעושה פסח, שטומאתו הותרה בציבור, שאם היו רוב הציבור טמאים בטומאת מת, מותר להם לכתחילה לעשות את הפסח ולאכלו בטומאה. ולפיכך גם היחיד שנטמא בטומאת מת יכול לשלוח את קרבן הפסח שלו, והציץ ירצה לו.

ומכאן קשה לרמי בר חמא, שחולק על זקני דרום, וביאר את המשנה בפסחים בטומאת הגוף של בעלים, וסבר שאין הבעלים משלחין קרבנותיהם משום שאכילת הפסח מעכבת, ואילו מכאן מוכח שהבעלים הטמאים משלחין את פסחיהם, ומתרצים על ידי ריצוי הציץ?!

ומתרצינן: לעולם ריצוי הציץ מועיל רק לבעל הקרבן שנטמא בשרץ. ומה שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היינו רק מפני שהציץ מרצה על קרבנו [ודין זה שייך רק בפסח שקרב כדי להאכל בערב בטהרה, ולא בשאר הקרבנות, שאין טומאת בעלים פוסלת בהם - רש"י בע"א].

ומה שהקשו לעיל, היכן הותרה טומאה זו מכללה, והרי טומאת שרץ לא הותרה בציבור? - צריך לומר כי שם טומאה הותר בציבור בעולם! שהיות והותרה טומאת מת בציבור, יתכן ריצוי הציץ אפילו בטומאת שרץ של יחיד.

ואיכא דדייק את לשון הפסוק "ונשא אהרן את עון הקדשים" בצורה הפוכה, להקשות ממנה לזקני דרום, ומייתי הכי לסייע לרמי בר חמא:

"ונשא אהרן את עון הקדשים" - עון הקדשים, אין. עון מקדישין, לא! דהיינו, אין הציץ מכפר על טומאת הגוף, בין של הכהן העובד ובין של בעל הקרבן.

והוינן בה: מאי טומאה? [על איזה טומאת הגוף של המקדישין אין הציץ יכול לכפר?]

אילימא טומאת שרץ, שפסלו זקני דרום את עבודת כהן שהוא טמא בטומאת שרץ ^[3], ועל כך נאמר בפסוק זה שאין הציץ יכול לרצות פסול זה, אם כן, יקשה המשך הברייתא "הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה בציבור", ואילו מדובר בטומאת שרץ מי אישתריא טומאת שרץ בציבור!? והרי כיון שאם הבעלים טמא בטומאת שרץ הוא יכול לשלוח פסחו ולטבול ולאכול את הפסח בערב, אין הציבור שנטמא מותר לעשות את הפסח בטומאה, שאין היתר טומאה בציבור קרבן פסח אלא בטומאה שהיחיד נדחה מכוחה לפסח שני.

אלא לאו, הברייתא עוסקת באופן שנטמא הבעלים או הכהן העובד בטומאת מת, שאז אין הבעלים יכולים לשלח קרבנם, משום שאינם יכולים לאכול את הפסח בערב, ואין כהן טמא מת יכול לכפר בקרבן יחיד, וטומאת מת הותרה בצבור. ועל טומאה זו נאמר בפסוק זה שהציץ מרצה על עון קדשים, אין, עון מקדישים, לא! ומוכח כי יחיד שנטמא בטומאת מת אינו משלח קרבנו ואין הכהן שנטמא בטומאת מת עובד. ומכאן יקשה על מה שאמרו זקני דרום שכהן הטמא בטומאת מת אינו פוסל את הקרבן בעבודתו אלא רק כהן הטמא בטומאת שרץ, וגם על שיטתם שטמא מת משלח קרבנו.

ומתרצינן: לא, אין הברייתא עוסקת בכהן ובעלים הטמאים בטומאת הגוף, אלא רק בכהן הטמא בטומאת שרץ. ועל מה שהקשינו לעיל, היכן מצינו שהותרה טומאת שרץ בציבור? צריך לומר, כי שם טומאה בעולם. מתוך שהותרה טומאת מת בציבור, יתכן ריצוי הציץ אפילו בטומאת שרץ שלא הותרה בציבור ^[4].

שנינו במשנה: העובד כשהוא יושב עבודתו פסולה.

והוינן בה: מנלן שיושב פוסל?

אמר רבא אמר רב נחמן: אמר קרא "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת!" - לעמידה בחרתיו לשרת, ולא לישיבה! ^[5]

תנו רבנן: "לעמוד לשרת", מלמד הכתוב שיש מצוה לשרת בעמידה.

וכשהוא אומר "ושרת ככל אחיו הלוים העומדים", שנה עליו הכתוב לעכב, שאם עבד בישיבה עבודתו פסולה.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי, יושב כזר דמי. שהרי דרשינן "לעמידה בחרתיו", וכשהוא יושב הוא אינו "נבחר", ומחיל עבודה כזר ^[6], ואם כן, נלמד במה מצינו מזר, ואימא - מה זר שעבד עונשו במיתה, אף מי שעבד כשהוא יושב עונשו במיתה.

ואם כן, אלמה תניא: אבל ערל, אונן, יושב, אינן במיתה, אלא באזהרה?!

ומתרצינן: אי אפשר ללמוד במה מצינו מ"זר" ל"יושב", משום דהוי העובד כשהוא מחוסר בגדים, והעובד שלא רחוץ ידים ורגלים, שחיוב שניהם במיתה,

הערות

^[1] רש"י [בד"ה הא] ותוס' [בד"ה הא] פירשו שהציץ מרצה על טומאה, כי רק בעוון זה מצינו היתר לכתחילה בציבור, והיינו גם בלי ריצוי ציץ, והציץ מרצה בדיעבד במקום שאין היתר לכתחילה. ולכאורה מכאן תימה על הרמב"ם [פ"ד מביא"מ ה"ז והט"ו] שנקט שההיתר לטומאה בציבור חל רק בצירוף ריצוי ציץ. ומשמע כתוס' [במנחות טו א ויומא ז א] שנדחית בלי ריצוי ציץ. וראה נודע ביהודה [תנינא או"ח סוף תשובה פ"ו]. ואפשר ליישב בדוחק כביאור הגר"ח שהובא לעיל [ע"א הערה 1], שהרי בטומאת שרץ הריצוי נצרך על עבודת הטמא, אף שאין פסול בגוף הקרבן כטמא מת, ואילו בטומאת מת הריצוי נצרך על פסול שחל בגוף הקרבן, ונמצא שההיתר בציבור חל גם בלי ריצוי על העבודה, וכיון שהותר שם טומאה בעבודת קרבן ציבור, הציץ מרצה על העבודה של קרבן יחיד בטומאה. [והיינו אם הרמב"ם פירש כרש"י בלישנא קמא, ועדיף לומר כן לפירוש תוס', שהריצוי על עבודת כהן טמא, ונלמד מהיתר העבודה בקרבן ציבור, וכן ללישנא בתרא אף לפירוש רש"י שמדובר לגבי טומאת הקרבן]. אמנם יותר מסתבר ליישב כביאור הגרי"ז [הובא לעיל כב ב בהלכות לתוד"ה אבל] שלדעת הרמב"ם אין צריך ריצוי להכשיר את הטומאה, אלא לרצותך על הקרבן שבא בטומאה, ומלמד שטומאה היא פסול קל, וגדר זה אפשר ללמוד מטומאת ציבור ליחיד, אף שאין קולא יותר בטומאת ציבור. ויתכן, שבציבור דוחין טומאה לכתחילה על סמך הריצוי, וביחיד רק אם הביא בטומאה מרצה בדיעבד. אך רש"י הולך בשיטתו, שריצוי הציץ צריך להפקיע את הטומאה, כדי שלא יהא פסול כלל, ולכן הוצרך להוכיח מטומאה שנדחית בציבור לגמרי בלי ריצוי ציץ.

^[2] רש"י פירש שמדובר בכהן או בעלים שנטמאו בשרץ, וכוונת הברייתא ללמד שהשוחט והזורק על טמא שרץ טעון ריצוי ציץ, והיינו שלכתחילה אין ראוי לשחוט על בעלים שאינם יכולים להכנס לעזרה ולעשות קרבנם, ואף שיכולים לטבול ולאכול בערב, צריך ריצוי ציץ להכשיר קרבנם. וראה להלן. והשטמ"ק תמה למה נקט רש"י כהן טמא, והרי לפי זקני דרום כהן טמא שרץ אינו מרצה ביחיד, וגם קושית הגמרא היכי אישתראי אינה שייכת בכהן, כי כהן טמא מרצה בציבור [לפי ר"ת לעיל כב ב אף לזקני דרום, ולרש"י לדעת החולקים עליהם]. ולכן פירש שמשמעות הברייתא היא שבאותו אופן שהותרה הטומאה בציבור, היחיד מתרצה בציץ, ואם מדובר בבעלים טמא שרץ, הרי מכיון ששוחטין וזורקין על הטמא אין היתר בציבור, ונמצא שיש ריצוי ליחיד אף בטומאה שלא הותרה בציבור. [אך אילו מדובר בכהן טמא ביחיד, ומרצה גם ברבים, לא היה קשה, וכנ"ל וראה בעולת שלמה שהגמרא סברה שמדובר גם בטומאת בעלים ולכן הקשתה שבאופן זה לא הותרה בציבור, ובקרן אורה דייק מכאן שכהן טמא אינו מרצה בציבור]. וראה לעיל כב ב הערה 3. ולפי ביאור זה שהיה הוה אמינא להכשיר גם כהן טמא שרץ, צריך לומר שהמשנה עוסקת בכהן זב ומצורע בלבד שטומאה יוצאת מגופו, וראה בהערה לתוס' [ד"ה אי].

^[3] רש"י כאן פירש [בד"ה אילימא] שעל טומאת הבעלים אין צורך בריצוי ציץ, כי אינו נוגע בקרבן בטומאה, ובערב כבר אוכלו בטהרה אחר שטבל. ובשטמ"ק [ב] העיר שהרי בלישנא קמא פירש רש"י שצריך ריצוי ציץ על עצם הקרבת קרבן לבעלים טמאים, שהיא הקרבה בדיעבד, וכמבואר בהערה הקודמת שלכתחילה צריך הבעלים להביא בעצמו את הקרבן לעזרה. וביאר, שבלישנא זו, אם הברייתא עוסקת בטמא שרץ, כיון שאין ציץ מרצה על עוון מקדישים, בהכרח שזקני דרום - הסוברים ששוחטין וזורקין על טמא שרץ - יסברו שטמא שרץ אינו טעון ריצוי ציץ, והברייתא עוסקת בכהן טמא, אך בלישנא קמא שהקושיא על רמי בר חמא ומדובר בטומאת בעלים, בהכרח שצריך ריצוי לבעלים על עצם הבאת הקרבן כשבעליו טמא.

^[4] למסקנא נמצא, שאין הציץ מרצה על טומאת שרץ בכהן העובד, אלא רק על טומאת שרץ שחלה בקרבן, ונחשבת כהותרה מכללה מפני שהותר שם טומאה אחרת בעולם. ובמנחת ברוך [קו] הוכיח מכך נגד חבל אחרונים שנקטו שלא הותרה כל טומאה בקרבן אלא רק טומאת מת, וכתב שרק בטומאת גברי חילקו זקני דרום בין טומאת שרץ שאין לה ריצוי, לטומאת מת שהותרה, אך בטומאת הקדשים, יש ריצוי גם לטומאת שרץ. וביאר שהטעם לכך, שהרי בטומאת גברי למדו זקני דרום את דין המכפרין מהמתכפרין, אבל את טומאת הקדשים לא שייך לדמות למכפרין ומתכפרין, ולפיכך נלמד קל וחומר מבשר שנטמא במת לבשר שנטמא בשרץ, שיועיל לו ריצוי ציץ. ולפיכך לא חילק הרמב"ם בכל מקום שהביא ריצוי ציץ על טומאת קדשים בין נטמאו במת או בשרץ [ראה בפ"א מפסוהמ"ק הל"ה, ובפ"ד מביא"מ ה"ז] וכן ממה שכתב [פ"ז מקר"פ ה"ט] שאם נטמאו הכלים בשרץ יעשו הטהורין בטהרה, משמע שמצד טומאת הקרבן יש ריצוי ציץ. וממה שחילקו זקני דרום בין טמא מת לטמא שרץ, וסברו שמועיל ריצוי ציץ בטמא מת אף במקדישין, הוכיח הגרי"ז כי לא התמעט הריצוי שלא נאמר כלל במקדישים, אלא שאינו מועיל לרצות בפני עצמו, אלא רק בטומאת הציבור שנדחית משום שזמנה קבוע, ולכן נקט הרמב"ם שטומאת ציבור נדחית בצירוף ריצוי ציץ, ונחלק על התוס' שנקטו שנדחית בלי ריצוי, לפי שסברו שריצוי ציץ לא נאמר כלל בטומאת הגוף. ולפי שיטת הרמב"ם יישב את קושית המנחת ברוך [קח] למה אין ריצוי לאכילות אפילו בציבור, ואילו לטומאת הגוף מועיל ריצוי בציבור, והחילוק הוא, שעל נאכלין לא נאמר ריצוי כלל, ואילו בטומאת הגוף אין הריצוי מועיל בפני עצמו, אך במקום שנדחית הטומאה מועיל ריצוי ציץ גם בטומאת הגוף.

^[5] רש"י פירש [בד"ה לא], שדעת רב נחמן כי כיון שלא נבחרו לישיבה הוו להו זרים וזר מחלל עבודה. וכן מצינו בספרי [שופטים כד] שעבודתו פסולה, "שאין שירות כשר בו אלא מעומד ואם ישב ושירת עבודתו פסולה". ולפי זה נמצא לכאורה שרב נחמן חולק על הברייתא בסמוך כי לדבריו אין צריך שישנה הכתוב לעכב, כי אינו דין עמידה לעכב, אלא כזרות ממש. וראה זבח תודה ובהערה הבאה. אמנם לעיל [טז א הערה 5 לגמרא] הוכחנו שלולי נאמר ביושב פסול זרות, לא היה מחלל עבודה, כי כששנה עליו הכתוב לא למדנו אלא לעכב אך לא לחלל וכמבואר במהרי"ט בקידושין [לו ב] לענין עבודת אשה, וכן משמע בשטמ"ק לעיל [כב ב אות ב] לגבי עבודת בן נכר, שאינו מחלל כזרות. ונפקא מינה לענין לחזור ולעבוד עבודה שעשאה מיושב. ומאידך, אף שנאמר ביושב שהוא כזר, היה צריך הכתוב לשנות בו לעכב, כי אף אם התחדש בו פסול כזר, אין לו איסור זרות, וכמו שכתב הרמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"ז] שאזהרה שלו מכלל עשה היא, ולולי ששנה עליו הכתוב לעכב, היה בו רק חילול עבודה מצד זרות, אך בדבר שאינו עצם העבודה - כקידוש יו"ר - אלא הכשרה, לא שייך בו חילול, ואינו נפסל אלא משום ששנה עליו הכתוב לעכב. וראה שפת אמת. וראה בהערות על המשנה שביררנו אם זרות גורם חלות פסול בקרבן כשאר פסולין, או שהיא חסרון כהונה גרידא, ואם במקום ששנה הכתוב לעכב נחשב כפסול ומחלל [דלא כהמהרי"ט] נמצא שיש נפקא מינה בכך לגבי עיבור צורה, שאינו נצרך כשנעשה בפסול, אלא כשיש חסרון בדיני הקרבן. ומאידך נפקא מינה, שאילו הוא זר ממש, אינו לוקה על שאר פסולין, כטמא ומחוסר בגדים, וכמבואר ברמב"ם [פ"ט מביא"מ הי"א] אך אילו התחדש בו פסול יושב, [ורק נלמד מזר, כמבואר בסמוך] הרי הוא מתחייב מלקות על כל פסול בפני עצמו.

^[6] הרמ"ה [בסנהדרין פג ב] הקשה על פירוש רש"י ותוס', שאם נחשב זר איך יתמעט ממיתה משום שני כתובים הבאים כאחד, והרי חיובו משום שנאמרה מיתה בזר, [וכקושית רש"י בסמוך בד"ה שני], ומאידך, אם משני כתובים אין למדים יושב, גם מחוסר בגדים לא נלמד, כי אף שנאמרה בו זרות, הוא משני כתובים הבאים כאחד. [וראה בשפת אמת שדייק מדברי רש"י בד"ה אימא שגם הוא חזר מפירושו, ופירש כהרמ"ה, ובשטמ"ק גרס ברש"י לעיל באופן שונה, ונמצא שפסול יושב הוא פסול עצמי שלא משום זרות עי"ש, ובזבח תודה כתב שכך היא הגירסא הנכונה. והוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל שאיסורו מצד העשה לעמוד, ויש לדחות כנ"ל, שאיסורו חלוק מפסולו לגבי הכשר עבודה.

אם עון פיגול — הרי כבר נאמר: "לא יחשב" (ויקרא ז, יח), משמע שאין לו תקנה! אם עון נותר — הרי כבר נאמר: "לא ירצה" (ויקרא ז, יח)!

הא אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, ומסתבר כי על עוון זה מכפר הציץ על היחיד, שכבר הותרה טומאה מכללה בצבור.

ונברר: מאי [מה] טומאה? באיזו טומאה מדובר שהציץ מרצה? אילימא [אם תאמר] מטומאת שרץ, היכא אישתרי [היכן הותרה] בציבור? אלא ודאי מדובר בטומאת מת, ולאו [והאם לא] כגון שנטמאו בעלים במת? אלמא [מכאן] שאם נטמאו בעלים במת — משלחין קרבנותיהן שהרי הציץ מרצה עליהם.

ונברר: ובמאי [ובמה] באיזה קרבן מדובר? אי [אם] בנזיר, הלוא "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], שבכל מקרה שהוא טמא, גם באונס, אינו יכול להביא קרבן נזירות עד שיטהר מטומאתו! אלא בהכרח הכוונה היא לעושה פסח, ומכאן שטמא מת יכול לשלח את קרבן הפסח שלו, וכדברי זקני דרום, ושלא כדברי רמי בר חמא! (ולאו כגון שנטמאו בעלים במת).

ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהציץ מרצה במקרה שנטמאו הבעלים בשרץ ולא במת. ואין לסתור זאת ממה שנאמר בתור ראיה לכך, שטומאה הותרה בציבור, והרי דין זה אינו אלא בטומאת מת, משום שאין הכוונה אלא לשם טומאה בעולם ענין טומאה בכללו, שמצאנו שהותר בציבור.

ואיכא דדייק ומייתי הכי [ויש שמדייק מלשון הכתוב בענין ציץ ומביא כך] ראיה לצד ההפוך: "ונשא אהרן את עוון הקדשים" (שמות כח, לח), עון הקדשים — אין [כן] מכפר, עון מקדישין (כלומר, טומאתם של המקריבים) — לא, ונברר מאי [באיזו] טומאה מדובר? אילימא [אם תאמר] טומאת שרץ, מי אישתריא [האם הותרה] בציבור? אלא לאו [האם לא] מדובר בטומאת מת, ועון קדשים אין [כן] מרצה הציץ, עון מקדישים לא, ושלא כדברי זקני דרום, הסבורים שטמא מת משלח קרבנותיו!

ומשיבים: לעולם יכול אחד לפרש שטומאה שהציץ מרצה עליה (ולא על המקריב) היא טומאת שרץ, ואולם אין זה משום שהיא עצמה הותרה בציבור, אלא משום שמצאנו שהותר שם טומאה בעולם בטמא מת.

א שנינו במשנה כי העובד יושב פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? אמר רבא אמר רב נחמן, משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכהנים: "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'" (דברים יח, ה), לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, שרק בדרך זו נבחר הכהן לשרת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "לעמד לשרת" הרי זו מצוה לעשות את עבודת הקודש בעמידה, כשהוא אומר: "ככל אחיו הלויים העמדים שם לפני ה' " (דברים יח, ז) — שנה עליו הכתוב במצות העבודה, כדי לומר שהוא לעכב, שאם לא עמד הרי הוא פוסל.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכדי [הרי] יושב כזר דמי [נחשב] ומחיל [ומחלל] את העבודה, אימא [אמור]: מה זר שעבד — עונשו במיתה בידי שמים, אף יושב יהיה עונשו במיתה, אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אבל ערל, אונן, יושב שעבדו במקדש — אינן במיתה אלא באזהרה (באיסור לא תעשה)?

ומשיבים: משום דהוי [שהיו] גם כהן מחוסר בגדים וגם כהן שלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר שהכהן שעשה זאת — חייב מיתה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the verse means that he bears the sin of piggul, it is already stated: “And if any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offers it” (Leviticus 7:18). If he bears the sin of notar, it is already stated in the same verse: “It shall not be accepted.”

Rather, the frontplate bears only the sin of impurity, whose general prohibition was permitted in cases involving the pub-lic. The verse indicates that the frontplate effects acceptance for individual offerings sacrificed in a state of ritual impurity.

The Gemara clarifies: What is the impurity borne by the frontplate? If we say that it effects acceptance for impurity due to a creeping animal, where does one find that the general prohibition was permitted in cases involving the public? Rather, it must be referring to impurity due to a corpse. And is it not referring to a case where the owner of the offerings became impure from a corpse? Evidently, if the owner became impure from a corpse, he may send his offerings for sacrifice, as the frontplate effects acceptance for them.

And to what offering is this statement referring? If it is referring to the offering of a nazirite, doesn’t the Merciful One state: “And if any man die very suddenly beside him, and he defile his consecrated head” (Numbers 6:9)? The passage indicates that even if a nazirite contracts impurity against his will, he still cannot bring his offerings until he is pure. Rather, it must be referring to one who performs the rite of the Paschal offering. This proves the claim of the Elders of the South that one who is impure due to a corpse may send his Paschal offering for sacrifice.

The Gemara responds: Actually, the statement is referring to impurity due to a creeping animal, not due to a corpse. And although the general prohibition with regard to impurity due to a creeping animal was not permitted in cases involving the public, nevertheless, one finds that the category of impurity in general was permitted in such cases.

The Gemara notes: And some infer the opposite and derive like this: The verse states of the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the sacred items” (Exodus 28:38). That is, it does bear the iniquity of the sacred items, but it does not bear the iniquity of those who consecrate or sacrifice them, i.e., the owners of the offering or the priests involved in its sacrifice. And to what impurity is this verse referring? If we say that it is referring to impurity due to a creeping animal, is such impurity permitted in cases involving the public? Rather, is it not referring to impurity due to a corpse, and the verse indicates that the frontplate does bear the iniquity of the sacred items but does not bear the iniquity of those who consecrate them? This refutes the opinion of the Elders of the South that owners who are impure due to a corpse may send their offerings.

The Gemara responds: Actually, the verse is referring to impurity due to a creeping animal, and although the general prohibition with regard to impurity due to a creeping animal was not permitted in cases involving the public, the category of impurity in general was permitted in such cases.

§ The mishna teaches that a priest who is sitting disqualifies the rites that he performs. The Gemara asks: From where do we derive this? Rava says that Rav Naḥman says: The verse states with regard to the priests: “For the Lord your God has chosen him out of all your tribes, to stand to minister” (Deuteronomy 18:5). The verse indicates that I have chosen him for standing and not for sitting.

The Sages taught: “To stand to minister,” indicates that there is a mitzva to perform the service while standing. When it says: “Then he shall minister in the name of the Lord his God, as all his brethren the Levites do, who stand there before the Lord” (Deuteronomy 18:7), the verse repeats the matter to invalidate rites that are performed while not standing.

Rava said to Rav Naḥman: Now, one who is sitting is considered like a non-priest and desecrates the service. Therefore, I will say: Just as a non-priest who performs a rite is liable to receive death at the hand of Heaven, so too one who is sitting should be liable to receive death at the hand of Heaven. If so, why is it taught in a baraita: But one who is uncircumcised, an acute mourner, and one who is sitting are not liable to receive death at the hand of Heaven if they performed rites; rather, they simply transgress a prohibition?

The Gemara responds: That is taught because the case of a priest lacking the requisite priestly vestments and that of one whose hands and feet are not washed are two verses that come as one, as the verse states explicitly for each case that if they perform rites they are liable to receive death at the hand of Heaven.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' ובמאי אי בנזיר כו' . ודאי אף בנזיר קשה לרמי בר חמא דמוקמי מתני' דלעיל מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח כו' אין הציץ מרצה על טומאת הגוף בטומאת בעלים במת רק צריך לישב הברייתא אף בלא רמי בר חמא:

גמ' אינן במיתה אלא כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אם עון פיגול וכו' ירצה ואם עון כו'. בכל מקום וה"ק כו' אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה:

בד"ה הרי כבר נאמר המקריב כו' ואי אפשר לומר כן שאין הקרבן כו'. נקיט ההוכחה עצמה שבקרא דאם האכל יאכל ביום הג' איירי במחשב לאוכלו חוץ לזמנו ולא באוכלו ביום הג' וכפירש"י בפרשת צו. אם הותיר ממנו. הס"ד: ומ"ה הא אינו נושא כו' הא כלומר הנה כו':

ברש"י בד"ה אלימא טומאת שרץ ומיתוקמא בכהן או בבעלים כו' . ובסמוך ד"ה אי נימא טומאת שרץ פי' ונוקמא זקני דרום בכהן כו' הוכרח לפרש כן דכיון דס"ל לזקני דרום בלא"ה שוחטין וזורקין כדלעיל לא משמע ליה דמכח ריצוי ציץ הוא והכא לרמב"ח מפרש או אפי' בבעלים וע"י ריצוי הציץ הוא דשוחטין וזורקין ועיין:

בד"ה לעולם וכו' אשתראי בהן. הס"ד. ומ"ה שום טמא כו' על טומאת שרץ. הס"ד: ומ"ה ואיכא כו' בר חמא הס"ד. ומ"ה עון מקדישין לא כו' לא מרצה הס"ד: ומ"ה במאי טומאה כו' אכיל ליה. הס"ד: ומ"ה היכא וכו' ויחיד אינו נדחה ציבור לא עבדי בטומאה הס"ד. ומ"ה אלא וכו' קרבן יחיד. הס"ד: ומ"ה לעולם כו' אשתראי בהו. הס"ד: ומ"ה לעמוד כו' שבטיך לעמוד לשרת וגו'. הס"ד: ומ"ה ולא לישיבה וכו':

ד"ה אימא עבודה במיתה. הס"ד:

בתוס' בד"ה אם עון כו' ומה שנזכר פיגול קודם לנותר כו'. גם לפירש"י מקשו זה. ועיין בתוס' יומא דף ז' ובפסחים דף ט"ז ובמנחות תמצא כל אלו התוס'. גם עיין בספר קרבן אהרן באריכות סוגיא זו עם פירש"י ותוספות בלי חידוש כ"כ:

בא"ד אע"ג דבקרא נזכר ברישא חוץ לזמנו כו' כתיב בקרא בהדיא. הס"ד: ומ"ה אם עון נותר כו' לא נותר ממש כו' חוץ לזמנו. הס"ד: ומ"ה הא אינו נושא כו' דמשמע דבר שהוא לרצון כו' הותר מכללן בכל הני דפריך מנייהו בהקומץ רבה יוצא ושמאל ובעל מום וא"ת א"כ נותר ופיגול כו' דלפני ה' אין עון דיוצא כו' חשיב שפיר לפני ה' שהמחשבה בפנים וא"ל דבבמה כו' של מזבח דאיכא למ"ד כו' וקשה למ"ד לינה מועלת כו' מתירין אין חייבין כו' על המזבח החיצון כשלמים אין כו' בשלמים אינו דין שיפסול כו' דאפי' פסולא ליכא א"כ במנחת כהנים כו' דהותר מכללו לגמרי. הס"ד: ומ"ה לאו כגון שנטמאו בעלים במת כו' אלא בכי האי גוונא כו' ולא עון מקדישין. הס"ד: ומ"ה אי נימא כו' א"כ אין הציץ מרצה על היחיד דהא כו'. אין להקשות דלמא לכתחלה אין שוחטין ובדיעבד ציץ מרצה דהשתא כיון דלכתחלה יחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכמו טמא מת לזקני דרום. דכיון דס"ל אין שוחטין וזורקין מאיש איש יליף אפי' חל בז' שלו כפרש"י לעיל א"כ הוי לעכב אפי' בדיעבד כטמא מת לרמי בר חמא [דס"ל דאפי' בדיעבד מעכב מקרא דאיש איש וה"ה בטומאת שרץ דמ"ש דיהני ריצוי ציץ בטמא שרץ טפי מטמא מת כיון דתרוייהו נכללו בקרא דאיש איש]:

בא"ד וקשה מאי פריך וכו' דמרצה בציבור מק"ו דלעיל. ומה מת שטעון הזאה שלישי ושביעי כו':

בא"ד דלית ליה כמו זקני דרום כצ"ל:

בא"ד וסבר רמי בר חמא טומאת מת מרצה בכהן ביחיד כו' . וטמא פסול דמתניתן בזב ומצורע שטומאה יוצא מגופו כמ"ש התוס' לעיל:

בתוס' בד"ה אימא מה זר כו' דמחוסר בגדים לא מייתרא אלא משום כו' דלא ילפינן מיתה מהא דקרייה רחמנא זר ולפ"ה כו' (עהח"ג)ענין התוס' דהכא הן הן הדברים דלעיל [ דף יח ע"א בתוס' בד"ה אתיא חוקה חוקה] וזרו לעיל שקושית הר"ר יעקב קיימא וה"נ אחרי נשאר פירש"י לעיקר הקשו ועוד קשה לפ"ה דליהוי זר ומכנסים כו'. והוא כי התוס' מפרשים קושית הגמרא אף יושב במיתה מכח דרחמנא קרייה זר ליהוי כזר וע"ז אמר דהוי ב' כתובים הבאין כאחד דרחמנא כתב מיתה במכנסים דהיינו מחוסר בגדים ובלא רחוץ ידים ורגלים ותרוייהו מייתרא דכיון דכתיב בבגדים והיתה להם כהונת עולם אין בגדיהן עליהן אין כהונתן כו' [והוי כזר] ובזר כתיב מיתה [ולא סברי התוס' עתה תירוץ הר"ר יעקב דבעי קרא למכנסים דוהיתה להם כהונת עולם בשאר בגדים הוא דכתיב] ונילף חוקה חוקה שלא רחוץ ממחוסר בגדים אלא ע"כ כיון התורה שלא נילף מיתה מהא דקרייה רחמנא זר ולכן איצטריך מיתה בהדיא במחוסר בגדים והדר כתביה בלא רחוץ ידים למיהוי ב' כתובין הבאין כאחד להורות דהיכא דלא כתיבא מיתה בהדיא אף דקרייה רחמנא זר לא הוי במיתה. ולפי' הקונטרס דיליף מחדא דיושב אינו במיתה דמפרש ליהוי יושב במיתה במה מצינו ומשני דאם נילף במה מצינו א"כ ל"ל קרא בלא רחוץ כו' אלא מש"ה כתבה רחמנא בה מיתה בפירוש דליהוי ב' כתובין הבאין כאחד שלא רחוץ ומחוסר בגדים דהיינו זר [והוי פירושא בהא דקאמר תלמודא דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ כו' ב' כתובים. דהיינו דלא לכתוב רק חדא מנייהו ואידך ל"ל. ולזה כתב רש"י וה"ה דהומ"ל דחד מהנך עם זר הוי ב' כתובים]. וע"ז הקשו הא הו"ל ג' כתובים במחוסר בגדים וזר ושלא רחוץ ואף דליכא ייתורא אלא ב' לפירש"י מיקרי ג' כתובים. וכתבו ובקונטרס פי' וה"ה כו'. וא"א לומר כן כו'. וזהו מ"ש לעיל (זבחים דף י"ח) והשתא אתי שפיר גם קושית הרר"י כו' דהיינו כפי' התוס' דהכא וכתבו עוד שם אבל יושב אע"ג דקרי זר אינו במיתה [דהוי ג' כתובים] אבל על שאר פסולין כגון ערל כו' לא איצטריך קרא כו' כיון דלא איקרי זרים עכ"ל וכפי' התוס' דהכא ואח"כ הקשו שם חוזרני לומר כו' דהא עיקר הדבר אינו מן המדה וא"צ ייתור [להיות ג' כתובים] רק ב' ייתורים ואחד לגופיה וא"כ הפשט לקמן [בשמעתין דהכא] אינו כפי' התוס' שיהיה הקושיא מכח זר [דיושב איקרי זר] וישני משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ מיותרים והוי ב' כתובים הבאין כאחד ולמ"ד ב' כתובין מלמדין הוי שתויי יין קרא שלישי [דכל זה אינו מן המדה דלא צריך רק ייתור אחד או ב' ייתורים למ"ד דבעי' ג' כתובים] וא"כ ע"כ פירוש דמחוסר בגדים הוא והיתה להם כהונה ומטעם זרות ש"מ דהוא במיתה ואשמעינן ב' כתובים דהיכא דליכא זרות כמו יושב #(ק) אינו במיתה מכח מה מצינו. וכפי' הקונטרס. וא"כ הדרא קושיא ל"ל מיתה במכנסים [אף לתירוץ הרר"י דלעיל דאין כהונתן עליהן לא קאי אמכנסים מ"מ] נילף בגזירה שוה דחוקה חוקה משאר בגדים דכתיב בהן והיתה להם כהונה. אבל לפי' התוס' ודאי דלא היה קושיא דאי לאו מיתה במכנסים לא הוי ידעינן מיתה במחוסר בגדים דהא הוי ב' כתובים #(ר) לאורויי דלא הוי במיתה מהא דאיקרי זר וכמו יושב דאף דהוי זר אינו במיתה רק פי' התוספות אינו דא"כ צ"ל משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ר"ל מיתה דכתיב בהדיא דהיינו במכנסים וא"כ הוי ב' ייתורים ולעיל חוזרני לומר דקושית הרר"י קיימא דב' כתובים אין צריך ייתור רק אחד מהם ע"ש ודו"ק היטב כי הנראה לפענ"ד כתבתי (וצ"ע) (עה"ג) דברים הנ"ל דחוקים המה ואינם במשמעות התוס' ויש מפרשים [גם לפי' התוס' דהכא] שאין צריך רק פסוק אחד ייתור לב' כתובים רק לפי מ"ש התוספות שהקושיא הוא מכח זר איצטריך ב' כתובים בשלא רחוץ. לאורויי דלא תילף ממחוסר בגדים בגזירה שוה דחוקה חוקה דליהוי כזר. ומחוסר בגדים איצטריך מיתה גביה דאל"כ לא הוי ידעינן מיתה גביה. ואי לאו מיתה בהדיא במחוסר בגדים אף דקרייה רחמנא זר לא הוי ידעינן דלענין מיתה קרייה זר רק לענין חילול וקושית הגמרא [דפריך לחייב מיתה ביושב] מכדי יושב כו' אחרי דהורה לנו התורה במחוסר בגדים דקרייה זר וכתיב ביה מיתה נילף מניה יושב [דחייב במיתה משום דהוי בזר] ומשני משום דהוי שלא רחוץ דנמי כתיב ביה מיתה מיותרת כו' [דאיכא למילף חוקה חוקה ממחוסר בגדים דליהוי כזר] וקושית חוזרני לומר דלעיל הוא אף לפירוש התוס' ל"ל ב' קרא במחוסר בגדים אף אי לא כתיב מיתה במחוסר בגדים [נהי דלא ידעינן מיתה משום דקרי זר כדלעיל מ"מ] נילף גזירה שוה חוקה חוקה משתויי יין ועי':

בתוס' בד"ה הואיל ורצפה מקדשה כו' . גירסת רש"י מקודשת וק"ל:

בא"ד וכלי שרת פי' כו' וי"ל דהתם לא מיירי כגון דכריך כו'. כצ"ל:

תד"ה הא (בסופו). דלא מיפסל בהו שלא לשמן. כצ"ל:

תד"ה אימא. ובחנם נכתבה דהא ילפינן חוקה לגז"ש כו'. נ"ל ביאור דבריהם דבלא לימוד לא הוה ס"ד לחייב מיתה ביושב מדקריא זר דה"א דלא אתא אלא לומר דמיחל עבודה. רק כיון דגלי לן קרא במח"ב דמיקרי ג"כ זר וחייב עליו מיתה מפורש הוה ילפינן מיניה לכל מי דמיקרי זר לחיוב מיתה. אבל כיון דכתיב ג"כ מיתה מפורש בלא רחוץ ידו"ר דמיותר דהא הוה ילפינן חוקה ממח"ב ע"כ להורות דלא נילף בעלמא ממח"ב דכל דמיקרי זר חייב מיתה. ומיושב הצ"ע דהצ"ק ועי' לעיל (יח) תד"ה אתיא:

בא"ד (כ"ד ע"א) וקרא דוחגרת כו' בר"פ ובסנהדרין כו'. כצ"ל:

גמ' לעמוד לשרת מצוה. עיין לעיל דף טז ע"א תוד"ה מיושב:

אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב. ה''ג לה בת''כ וכן הצעתה בכל מקום וה''ק איזה פסול קרבן מרצה הוא אם עון פיגול דמחשבת חוץ למקומו דאיקרי פיגול כדאמר לקמן בפירקין (דף כח.) פיגול הוא לא ירצה אם אינו לענין חוץ לזמנו תניהו לענין חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה: אם עון נותר. פסול מחשבת נותר שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר דהיינו מחשבת חוץ לזמנו: הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב. והאי קרא בחוץ לזמנו מיתוקמא בפירקין ובספרים שלנו גירסא זו משובשת בכ''מ בהש''ס ומחליפין המקראות ולאותה הגירסא אינך יכול לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו והפיגול במחשבת חוץ למקומו דלא יחשב בחוץ לזמנו כתיב וצריך אתה לפרש נותר ממש ואי אפשר לומר כן שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה אם הותיר ממנו: הא אינו נושא כו'. הא כלומר הנה מצינו שאינו נושא אלא עון הטומאה ויש טעם לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה על טומאה הואיל ומצינו לה היתר אחר שהותרה מכללה בצבור לכתחילה הילכך יחיד שלא הותרה אצלו יבא הציץ וירצה בדיעבד: אילימא טומאת שרץ. מתוקמא בכהן או בבעלים ולמימר דהאי דשוחט וזורק על טמא שרץ ציץ הוא דמרצה: היכא אישתראי. בצבור כיון דאין יחיד נדחה צבור לא עבדי בטומאה: לאו כגון שנטמאו בעלים במת. בתמיה ומי לא מיירי בטומאת בעלים וקתני משלחין: וכי ימות מת עליו אמר רחמנא. דטמא ראש נזרו וסותר ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים ויביא קרבנות תגלחתו: אלא בעושה פסח. וש''מ טמא מת משלח פסחו וקשיא לרמי בר חמא: לעולם. טומאת שרץ קאמרינן מהכא דציץ מרצה לשחוט ולזרוק על טמא שרץ ודקשיא לך היכא אישתראי בהן: ושם טומאה בעולם. אשכחן דאישתראי בהן וטעמא גדול בהו להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ: ואיכא דדייק. לישנא דקראי ומייתינא להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא לרמי בר חמא: עון מקדישים לא. טומאת הגוף בין דכהנים בין דבעלים לא מרצה במאי טומאה קאי דקא ממעט טומאת הגוף: אילימא טומאת שרץ. ונוקמא זקני דרום בכהן דאילו גוף דבעלים לא בעי ציץ שהרי אין נוגע בו בטומאה ולאורתא בטהרה אכיל ליה: היכא אישתראי בצבור. הא כיון דאית להו שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויחיד אין נדחה צבור לא עבדי בטומאה: אלא לאו טומאת מת. שאינו משלח קרבנות ולא כהן טמא מת מרצה בקרבן יחיד: לעולם בטומאת שרץ. קאי וקממעט כהן טמא שרץ מלרצות כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ וטומאת בעלים אין צריכין ציץ שהרי קרבן בטהרה קרב ודקשיא לך היכא אישתראי בצבור שום טומאה בעולם אישתראי בהו: לעמוד לשרת. רישיה דקרא כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו': לא לישיבה. וכיון דלא נבחרו הוו להו זרים וזר מחיל עבודה: העומדים שם. [לעיל מיניה כתיב] ושרת ככל אחיו הלוים וגו': [אימא מה זר וכו'. וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה]:

אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב. כך פי' הקונטרס משום דאמרי' לקמן בפירקין (דף כח.) דאיסור רבה דחוץ לזמנו שהוא בכרת מקרא רבה ופרשה רבה בצו את אהרן ואיסורא זוטא דחוץ למקומו דליכא כרת מקרא זוטא ופרשתא זוטא בפרשת קדושים תהיו והביא ראייה מתורת כהנים ורבינו תם מקיים גירסת הספרים דגרסינן איפכא בפיגול לא יחשב ובנותר לא ירצה דלקמן בפירקין מסקינן דתרוייהו מקרא אחרינא נפקי דכתיב ביה לא ירצה ולא יחשב ומה שנזכר פיגול קודם לנותר אף ע''ג דבקרא כתיב נותר ברישא דהיינו חוץ לזמנו משום דלשון פיגול כתיב בקרא בהדיא: אם עון נותר הרי כבר נאמר כו'. לאו נותר ממש [קאמר] כדאמרי' לקמן בפירקין (דף כט.) לאחר שהוכשר יפסל אלא במחשבת נותר דהיינו מחשב לאוכלו חוץ לזמנו: הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה. וא''ת תיפוק לי דלא משכחת מידי דמיתוקם ביה קרא אלא בטומאה ואומר רבינו תם משום דכתיב גבי ציץ לרצון להם דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללן מכל הני דפריך מינייהו (במנחות דף כה.) יוצא ושמאל ובעל מום [וא''ת] (א''כ) נותר ופיגול היכן הותרו מכללן דאיצטריך ליה לא ירצה ולא יחשב ואומר רבינו תם דפיגול הותר מכללו בבמה דלא שייך שם מחשבת חוץ למקומו והא דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא חוץ למקומו חשיב שפיר לפני ה' שהמחשבה בפנים ואין לומר דבבמה לא קרינן ליה הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדקאמר התם גבי שמאל דכיון דאסור בפנים אין זה קרוי הכשירו בכך ונותר כדי נסבה ואגב פיגול נקט נותר הואיל ומשכח ביה קרא אע''ג דלא צריך אי נמי נותר הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא למאן דאמר אין לינה מועלת בראשו של מזבח בריש תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) ובפ' המזבח מקדש (לקמן ד' פז.) ומיהו פלוגתא דאמוראי היא וקשיא למ''ד [דאית ליה] לינה מועלת מהך ברייתא ונראה דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ ופגול נמי מצינן למילף ואפי' לא משכחת בהו הותר מכללן ולרצון להם איכא לאוקמי כדדרשי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס:) [להם לרצון ולא לפורעניות] אבל לעובדי כוכבים אפי' לפורענות ועוד י''ל דנותר הותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירים אין חייבים עליהן משום פיגול כדתנן פ' ב''ש (לקמן דף מג:) ואפי' פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל בסוף פ''ק (דף יד.) דמודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות ופריך והא''ר שמעון כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פגול ומשני מודה ר' שמעון דפסול מק''ו ומה שלא לשמו הכשר בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים א''ד שיפסל בחטאת משמע דאי לאו ק''ו הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א''כ במנחת כהנים ובמנחת נסכים דליכא ק''ו דלא מיפסל בזו שלא לשמן ליכא פסולא כלל אלמא אשכחן נותר דהותר מכללו לגמרי: לאו כגון שנטמאו בעלים במת. תימה מאי קשיא ליה לוקמה בטומאת הדם שנטמא הדם הציץ מרצה דגבי טומאת דם מייתי לה בכולי הש''ס (לקמן מה.) דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ותנן נמי בפסחים (דף עח:) נטמא הדם והבשר קיים זורק הדם וי''ל דס''ל להאי לישנא דלית ליה למימר דנושא עון טומאה אלא בכי האי גוונא שהותרה בצבור דהיינו בטומאת בעלים דהותרה לאכול בטומאת הגוף למאי דלא מסיק אדעתיה השתא עון קדשים ולא עון מקדישים: אי נימא טומאת שרץ בבעלים היכא אישתראי. דאי סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן טמא מת בשביעי שלו דחשיב כטמא שרץ הא לא עבדי צבור בטומאה כיון דאין יחיד נדחה צבור נמי לא עבדי בטומאה אלא עושין שליח לשחוט בעבורם כיון דאינהו אכלי לאורתא ואי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהשתא צבור עבדי בטומאה א''כ אין הציץ מרצה על היחיד דהא אין שוחטין וזורקין עליו אלא נטמאו בעלים במת וקודם שביעי מרצה ליחיד שהביא פסחו וסייעתא לזקני דרום דאמרי איש איש למצוה וקשה מאי פריך היכא אישתראי לוקמה בכהן שנטמא בשרץ דמרצה בצבור מק''ו דלעיל לרמי בר חמא דלית ליה כמו זקני דרום מכפרים כמתכפרין ועוד כי משני לעולם בשרץ ושם טומאה בעולם הא כיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א''כ ריצוי ציץ ל''ל הא קרב בטהרה כדפירש רבינו שלמה בסמוך ואי סבר אין שוחטין על טמא שרץ א''כ לא יועיל ציץ כדפירש לעיל אי בשרץ היכא אישתראי וי''ל דמעיקרא בעי לאוקומה בטומאת בעלים בשרץ והוה מצי למפרך ל''ל ריצוי ציץ אלא שפיר פריך היכא אישתראי וכי משני לעולם בשרץ רוצה לומר ולא בטומאת בעלים אלא בטומאת כהן גרידא וכ''ש בטומאת מת וסבר רמי בר חמא טומאת מת מרצה בכהן ביחיד וקצת קשה דלא ה''ל למימר שם טומאה בעולם משמע דטומאת מת בצבור קאמר והלא טומאת שרץ נמי הותרה לכהן מק''ו דלעיל אלא משום דעיקר היתר צבור בטומאת מת כתיבא להכי נקט ליה. ברו''ך: אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה. פי' בקונטרס דניגמר במה מצינו מה זר מחלל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה וקשה דגבי ערל ואונן נמי היה לן להקשות כמו כן דליהוי במיתה מבנין אב ונראה דפריך משום דדרשי' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה שלא בחר בכהנים יושבים אלא נחשבים כמו ישראלים זרים לכך מחלל עבודה כזר [ומש''ה גם במיתה להוי כזר] ומשני משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים [שני כתובים הבאים כאחד דבמחוסר בגדים כתיב ביה מיתה ולא ישאו עון ומתו ובשלא רחוץ ידים ורגלים] נמי כתיב ביה מיתה ולא ימותו ובחנם נכתבה דהא ילפי' חוקה לגזירה שוה אלא למימרא דלא ילפי' מיתה מהא דקרי' רחמנא זר וניחא השתא דהלא

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד