זבחים כד ע"א

הערות

^[1] מכאן הוכיח בבד קודש [ח"ג נו] ששתויי יין אינם חייבים מיתה אלא על עבודה תמה, שאם כדברי תוס' לעיל [טו ב ד"ה אתיא] שחלוק דינו ממחוסר בגדים ושאינו רחוץ יו"ר, הרי אינו יכול ללמוד מהם, ולמה נחשבו כשלשה כתובים הבאים כאחד. וראה בהערות שם. עוד יש להוכיח מכאן כדעת רש"י לעיל [יח א הערה 3], ששתוי יין נחשב כזר מג"ש חוקה חוקה, כי אילו נאמר שרק התחדש מ"להבדיל" שהוא מחוייב מיתה על ביאה שיש עמה עבודה, הרי אינו נחשב כג' פסוקים הבאים כאחד.

^[2] תוס' להלן [קי א ד"ה מין] כתבו שעל גבי רגל חבירו פסול משום שאין דרך שירות בכך. וכן כתב רש"י בשבת [צג ב ד"ה כהן] דדרשינן מ"לעמוד לשרת ככל אחיו הכהנים" שתהא עמידתו כשאר אחיו, וכן כתב בפסחים [סה ב ד"ה והא] שאין זו עמידה. וכבר העיר הגרעק"א [בגליון הש"ס לתוס' הנ"ל] שביומא [נח א] מקשינן ממשנתנו לגבי חציצה של מין במינו, ומשמע כמבואר בסוגיין שהפסול מצד חציצה. וראה תוס' בסוכה [לז א ד"ה כי] שהוכיח מסוגיות אלו שמידי דלאו אורחיה נחשב חציצה אף במין במינו, וכבר תמה בערוך לנר הרי ביומא [שם] אמרו שהרגל חוצצת רק משום שאינו מבטלה, וכן הקשה בטהרת הקדש [להלן קי א], והביא שתוס' בשבת [צג ב] הקשו למה אמרו בסוגיין שעומד על גבי אבן חוצץ, והרי היא ממין הריצפה, ותירצו שאינו מבטלה כי נתקלין בה, ועל רגל חבירו לא הוקשה להם כי כבר אמרו ביומא שאינו מבטלה. אמנם במקדש דוד [טו ב] נקט שתוס' ורש"י הלכו בשיטת התוספתא [מנחות פ"א ה"ח] שהמקור לפסול עומד על גבי דבר אחר הוא משום שאינו עומד ככל אחיו הלויים, וכן ביאר הנצי"ב בפירושו לספרי [שופטים כו] עי"ש, ועדין תמוה מתוס' בשבת שאבן חוצץ. ובחזו"א [ה, ב] ביאר שאין דרך שירות לעמוד על גבי חציצה, [ואם אינה חשובה חציצה שוב דרך שירות בכך], ונפקא מינה לגבי משכן, שלא היה בו קדושת המקום על הרצפה, ולא שייך בו פסול חציצה, אך אין עמידתו דרך שירות. והוסיף [קמא ל, ב] שדין חציצה נאמר דוקא כשעומד על הרצפה, אך כשעומד באויר לא שייך בו פסול חציצה אלא רק שאין דרך שירות בכך, וכדלהלן לגבי נתלה וקיבל. וכוונתו, שחסרון בדרך שירות תלוי בחיוב לעמוד על הרצפה, ואילו לא היה דין לעמוד על הריצפה לא היה פסול חציצה גורם שחסרון בדרך שירות. אך אחר שלמד תנא דבי רבי ישמעאל דין זה, אפילו חציצה של מין במינו פוסלת כי אינו דרך שירות ומיושבת קושית רע"א. אך בכתבי הגרי"ז [להלן כו א, קי א] נקט להיפך, שחסרון בדרך שירות אינו תלוי בדיני חציצה, שהרי נתלה וקיבל פסול, ומשמע שאילו דרך שירות בכך נחשב כעומד על הרצפה, משום שאויר עזרה כעזרה ורק כיון שאין דרך שירות בכך אינו כעומד על הרצפה, ונמצא כי העומד על רגל חבירו כיון שאין דרך שירות בכך אינו יכול לבטלה ולכן היא חוצצת, אך אילו היה דרכו בכך היתה רגלו השניה מצטרפת להכשר עבודה, כמו בשני כלים ושירות אחת. ומיושבת קושית הגרעק"א. [וראה הערה 4]. [וראה בטור ושו"ע [או"ח צח] שהתפילה דומה לקרבן, ולכן צריך שלא יפסיק דבר בינו לבין הקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לכלי, וציין הגר"א לסוגיין, ולכאורה תמוה, אם כן, למה בתפילה, אדם (ובהמה) שלפניו אינם חוצצים, כמבואר בסי' צ ס"א, ומוכח לכאורה שהחציצה תלויה בדיני התפילה משום כוונה או בכבוד השכינה. וראה בשו"ע שבמ"ב שגרס שחציצה פוסלת בינו "לקיר" ולא "לכלי"]. ולדעת ריצב"א בתוס' יומא [נח א] שבכלי שרת צריך שיאחז בעצמו של כהן, יש לומר שהנידון בסוגיא שם אינו רק לגבי החציצה, אלא אף שאינו חוצץ עדיין צריך להוסיף שבטל לחפץ שצריך ליגע בו ואינו מפריע לנגיעה, ולגבי כך אמרו שאין רגל חבירו מתבטלת, ואף שאינה חוצצת, כי היא מין במינו, עדיין הוא אינו עומד על הקרקע בעצמו של כהן, אך דין זה נלמד רק מדיני עמידה דרך שירות ולא מדיני חציצה. ובספר גבעת פנחס [מבעל ההפלאה] הוכיח מהסוגיא ביומא שמין במינו מתבטל לחברו. ובאבני נזר [יו"ד רסו] תמה עליו מדברי תוס' להלן שנקטו שהפסול אינו משום חציצה אלא משום שאינו עומד דרך שירות, וכנ"ל. והגר"ש וואזנר [בספר זכרון להגר"י אברמסקי עמ' שמו] כתב שנידון זה תלוי בגירסת המשנה, שאם עומד בשני רגליו על "רגלי" חברו דינו כתלוי באויר ואינו דרך שירות, אך כשרגלו אחת על הרצפה ושניה על "רגל" חברו נחשב דרך שירות, ואם אינו יכול לעמוד נפסל רק משום חציצה, והגמרא ביומא מדמה חציצה בכלי לדין זה מצד פסול חציצה שבו.

^[3] בשטמ"ק [אות ו, יח] הביא שתי גירסאות ובהן תלויים פירושי רש"י ותוס' בסוגיין, שאם גורסים "מקדשת" משמע כביאור תוס' [בד"ה הואיל ב'] שהאדם מתקדש לעבודה, ולכן חציצה פוסלת בעמידתו, אך אם גורסים "מקודשת" כמשמעות פירש"י [ד"ה הואיל] ותוס' [בד"ה הואיל א], צריך ביאור מנין שצריך לעמוד על הרצפה, וראה בהגהות הגר"א לספרי [שופטים כו] שדרשו מ"העומדים שם" שצריך לעמוד דוקא על הרצפה. ועיין בטהרת הקדש ושפת אמת. והרש"ש כתב שרש"י גורס גם בכלי שרת מקודשין, [וכן הוא ברש"י בשבת, שם] ולכן הביא את הפסוק וימשחם ויקדש אותם, והדמיון הוא לאחיזת הכהן בכלי, אך לפי תוס' אילו הכוונה לכלי שרת הרי הדמיון היה ראוי להיות למה שמקדש הכלי את הדם, ולכן ביארו שהכוונה לבגדי כהונה המקדשים את הכהן, וחציצה פוסלת בהם. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב: העזרה תקדש הנכנס בתוכה, כמו שמקדשין כלי שרת הדבר הנכנס בהן, והיינו כפירוש תוס' בטעם העמידה על הרצפה, אך בכלי שרת פירש כרש"י ולכן נקט שמדובר לגבי המתקדש בהם. ובמאירי [שבת יט א] כתב שהרצפה כלי שרת ואין ראוי להיות חוצץ בינה לבין הרגלים כדין כלי שרת בינו ובין היד.   3א.  כך פירש רש"י, דהיינו ש"כלי שרת" המקודשים הם כלי העבודה, וכן נקט בסמוך "שלא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם". ואילו תוס' [ד"ה הואיל ב] נקטו שהכוונה לבגדי כהונה המקדשים, וכנ"ל. וראה דברי רש"י לעיל [יג א ד"ה ובכלי] שפירש את הברייתא שקבלה נעשית "בכהן כשר ובכלי שרת" דהיינו בגדי כהונה, וכן פירשו הראב"ד והר"ש משאנץ במקור הברייתא בתורת כהנים [ויקרא פרשה ד, ד] אך רבינו הלל שם ביאר "מזרק שמקבל בו הדם" וראה הערות הגר"י הוטנר שם [לדף ה א].

^[4] מהצריכותא משמע שאין הנידון בדיני חציצה, כי אמנם מין במינו אינו חוצץ, אלא רק משום שאין דרך שירות בכך אף מין במינו חוצץ, והיינו כדברי תוס' בסוכה הנ"ל, או כדברי החזו"א שמשום חציצה אין דרך שירות בכך. אך להגרי"ז צ"ע למה באמת יחצוץ מין במינו. [וראה רש"י ביומא שם שחברו אינו מבטל רגלו עד שיגמור העובד את עבודתו. ודייק הריטב"א שם שרגלו שלו אינה חציצה אלא משום שאין דרך שירות בכך, ועיין בהערות לגמרא לעיל יט א]. אולם לדברי ריצב"א ביומא שם נמצא שמסקנת הגמרא שמין במינו חוצץ בעבודה. וראה הערה 9 לתוס'. עוד הקשו האחרונים, לכתוב רק רגלי חבירו, ונלמד מכך על בהמה וכלים שאינם מינו. ובפנים מאירות תירץ דהוה אמינא שרק רגל חבירו לא מבטל אך בהמה וכלים מבטל ואינם חוצצין, ואילו היה אומר רגל חבירו וכלים הוה אמינא שרגל בהמה היא בשר ויכול לבטל וכן להפך הוה אמינא שבעלי חיים אין בטלים וכלים יבטלו. וראה מצפה איתן.

^[5] הרמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"ז] כתב דין יושב שחילל ועבודתו פסולה, וסיים "וכן כל העוסק בעבודה וכו' ואם היה דבר חוצץ פסל, ומשמע שמפני חציצה דינו כיושב, ויושב כזר, ולכאורה תמוה אם כן למה הוצרכה הגמרא להלן [לב א] לדרוש מקרא להכשיר שחיטה בזר והרי אמרו שם [בע"ב] שאין השוחט צריך לעמוד בעזרה, שנאמר את בן הבקר לפני ה', ולא השוחט לפני ה', ולכאורה נמצא שדינו כזר, ובהכרח ששחיטה אינה טעונה כהונה. ושמא לולי הכשיר זר בשחיטה, הוה אמינא שרק אינו צריך "לעמוד" ויכול לתלות ולשחוט, אך אינו נחשב כזר אלא בחציצה, ואמנם הרמב"ם לא דימה אלא יושב לזר בהלכות ביא"מ, אך דין נתלה הוזכר רק בהלכות פסולי המוקדשין ומשום חסרון בעבודה ולא בעובד. ועוד יש לומר מאידך, שלא למדנו מלפני ה', אלא שאינו נחשב זר לעבודה משום חסרון עמידה. אך אין זה הכשר לזר ממש, אלא שהתמעט חיוב עמידה ולא נחשב זר. וראה תוס' להלן [נה ב ד"ה גובהה] שכתבו כי שחיטת קדשים נעשית מיושב. ובכלי גולה כתב שהטעם לכך, כדי להבדיל בין עבודת שירות שטעונה כהן לעבודה הכשרה בזר. והמקור לכך מסוגיין שיושב פסולו כזר, ושחיטה כשרה בזר. וכיון שהיא צורך עבודה מותר לישב לצרכה בעזרה, כדעת תוס' ביומא [כה א] וראה באגרות משה [יו"ד ח"א י"ב, ח"ב א'].

^[6] בעולת שלמה תמה למה אבן חוצצת והרי היא מין במינו עם רצפת האבנים, ותירץ שחולין וקדשים נחשב מין בשאינו מינו כמו שאמרו לעיל דלאו מינה לא מחריב בה. וכבר הבאנו [בהערה 2] שתוס' בשבת [צג ב] כתבו שאבן אינה בטלה למינה כי נתקלים בה, ובין כך ובין כך צריך לפרש בסמוך שאבן שנתדלדלה נחשבת חציצה אף שהיא קדשים ולא נתקלים בה, כי היא חוצצת לגבי הקרקע המקודשת והיא ממין אחר של עפר וצרורות. והנה בתמיד [פ"ג מ"ט] שנינו אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליהן כהן עומד ומטיב את הנרות, ובמקדש דוד [כ"א ד] תמה שהרי העומד על אבן עבודתו פסולה, וכתב ליישב על פי המשנה למלך [פ"ג מתו"מ הי"ב] שלמד מדברי תוס' ביומא [נט ב] שדישון הנרות אינו טעון בגדי כהונה, וכיון שדין חציצה בעמידה נלמד מחציצה בבגדי כהונה [לתוס'] נמצא שאין צורך בעמידה על הרצפה בדישון מנורה. אמנם הרמב"ם והראב"ד בפירושיהם למשנה בתמיד כתבו שעומד עליה גם בעת ההדלקה, וראה בראב"ד [פ"ט מביא"מ ה"ז] שאין מדליקין אתה מנורה לכתחילה בזר, והביא הר"י קורקוס [שם] שהריטב"א ביומא [כד ב] כתב שההדלקה טעונה בגדי כהונה, ומוכח שחציצה כשרה אף שצריך בגדי כהונה. עוד הוכיח המקדש דוד [טו ב] מסתימת לשון הגמרא שאילו יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה, כי אף בעומד על רגל שמאל כשר, ומה שאמרו בבכורות [מה ב] שאיטר פסול, ופרש"י דכתיב לעמוד לשרת, כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין, היינו דוקא באיטר שאין עמידתו כדרך עמידת שאר בני אדם. [וראה מש"כ הב"ח באו"ח צט].

^[7] הרמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"ח] לא נקט תיבת "ויעבור", וכן הוא בשבת [צג ב], ומשמע שדי בכך שיכול לעמוד כך בשעה שאינו עובד, ואף אם בשעה שעובד אינו יכול לעמוד על רגל אחת. והגרי"ז הקשה, הרי לעיל [יט ב] נחלקו אם עמידה מן הצד שמה עמידה לענין עבודה, ומבואר שם בשטמ"ק דהיינו באופן שאם ינטל מה שסומך עליו יפול, ואם כן מאן דמכשיר שם יכשיר גם כאן אף שאם תנטל האבן או הכלי יפול, שהרי העומד על רגל אחת כשר. וחילק בין עומד ברגליו על הארץ וסומך בגופו שנחשבת לו עמידה, לבין עומד ברגלו אחת שלא כדין שהעמידה מתייחסת לאותה רגל.

^[8] הרמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"ט] כתב, נתנדנדה אבן מאבני העזרה, לא יעמוד עליה בשעת העבודה עד שתחובר בארץ, ואם עבד עבודתו כשרה הואיל ובמקומה עומדת, ולא חילק את דעתו לחברה או לא. וכתב הכסף משנה שרב אמי סבר שאם אין דעתו לחברה לכתחילה לא יעמוד עליה, ודן אם מותר לעמוד עליה לכתחילה כשדעתו לחברה, ומספק נפסק שאף אם דעתו לחברה לא יעמוד עליה לכתחילה, ובדיעבד עבודתו כשרה. ובמשנה למלך תמה שלשון "חייצא" משמע שאם אין דעתו לחברה עבודתו פסולה אף בדיעבד. ובקרן אורה כתב שגם הרמב"ם פירש את הספק לענין דיעבד, אלא ששיטתו שמספק לא יעבוד ואם עבד עבודתו כשרה. ובליקוטי הלכות ביאר שאם אין דעתו לחברה דינה כאבן סתם שחוצצת, והנידון בסתמא, אם כשרה בדיעבד כיון שהיא שלימה ומסתבר שיחברנה. אולם החזו"א [ה, ב] כתב שגם אם אין דעתו לחברה אינה נחשבת כסתם אבן שחוצצת, אלא שדעת רב אמי שצריך לעמוד על רצפה דוקא ולא על קרקע, ואם אין דעתו לחברה "שם חציצה עליה ולא שם רצפה ואם דעתו לחברה בטילה ואין עליה שם חציצה", והנידון אם נחשבת תלושה, ופסק הרמב"ם כרב אמי שכשרה בדיעבד מספק, אך רק כ"שהיא במקומה", כי רצפה מעכבת, והזכיר דין זה גם בדיני הבנין בהל' בית הבחירה [פ"א ה"י, וכדלהלן] והוסיף בין הכשר העבודה בדיעבד בהל' ביאת מקדש. ובבד קודש [ח"א נג] כתב שדעת הרמב"ם שאבן מאבני הרצפה אינה חוצצת כסתם אבן, משום שהיא מתבטלת. ואפילו אם אין דעתו לחברה הרי אינו רוצה לסלקה, וכבר כתב הרמב"ם [פ"ה מפסוהמ"ק הכ"א] שמין במינו אינו חוצץ אפילו בדבר שטעון אחיזה בעצמו של כהן, ומוכח שאין זה רק מדיני חציצה אלא בטל כמאן דליתא, ורב אמי סבר שאם אין דעתו לחברה תחצוץ כשיטתו ביומא [נח א] שמין במינו חוצץ בקדשים. וראה לעיל בהערה 2 ובהערה 9 לתוס' [ד"ה הואיל ב'].

^[9] רש"י פירש שנעקרה האבן לגמרי, ועמד הכהן בגומא שבמקומה ועבד. והרמב"ם [פ"א מבית הבחירה ה"י] כתב אם נעקרה האבן אף על פי שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ. והשיגו הראב"ד עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה ועבד אין דרך שירות בכך. וביאר הגר"ח שכוונתו להקשות למה השמיט הרמב"ם את האיבעיא של רבה זוטי, שהרי אם מדובר באופן שהאבן במקומה אין צדדי הספק אם קידש את הרצפה או עד התהום, אלא אם האבן חשובה כרצפה או שנפסלה וחוצצת, ובהכרח כוונתו רק לספק של רב אמי בלישנא קמא שנתדלדלה האבן, וזה כבר הוזכר בהלכות בית הבחירה [כמובא בהערה הקודמת, ויקשה למה כפל הרמב"ם דין זה? ואם כוונתו לאיבעיא של נעקרה האבן, כיצד יבאר את צדדי הספק. ובקרן אורה כתב בדעת הרמב"ם שכוונתו לספק בנעקרה, וביאר שהאבן עמדה במקומה. והוסיף הגר"ח שהספק הוא משום שקדושת המקדש חלה רק במחובר, כי תלוי בקדושת המקום, ונמצא שאילו קידש רצפה עליונה, הרי היא בקדושתה רק כשהיא מחוברת, שבכך נחשבת חלק מהמקום. אך אם קידש עד התהום, והנידון רק לגבי חציצה, אף אם נעקרה האבן, כיון שעומדת במקומה, נחשבת רצפת העזרה, ואינה חוצצת. והחזו"א [בגליונות] העיר שלדברי הגר"ח נמצא שנתדלדלה גרועה יותר מנעקרה, כי אף שעומדת במקומה דנה הגמרא אם נפסלת משום שהיא תלושה, ואילו בנעקרה נחשבת כרצפה, והנידון רק משום דרך שירות. ולכן כתב [ה, ב] כנ"ל, שנחלקו הלשונות אם רצפה מעכבת או כיון שבטלה לבנין אינה צריכה חיבור ואינה חוצצת, ופסק הרמב"ם כלישנא קמא שרצפה מעכבת וצריכה להיות מחוברת דוקא, וכפל לכתוב דין זה בפסול בנין ובפסול עבודה, אך נעקרה ועמד על הקרקע פסולה, משום חסרון רצפה. ועל כך נחלק הראב"ד וסבר שאף אם אין רצפה מעכבת אפשר לפסול אבן שנתדלדלה משום שאין זה דרך שירות. כי כיון שדעתו לחברה נמצא שכל זמן שלא חברה לא בטלה, כי אין רצונו שתהיה במצב זה. ובאבי עזרי ביאר את ספק הגמרא להיפך מהבנת הגר"ח, ונקט שאם קידש רצפה עליונה, כשרה אף שאינה מחוברת, כי יש עליה שם רצפה, אך אם קידש עד התהום, נמצא שאם אינה מחוברת הרי היא חוצצת ואינו עומד על הקרקע [וראה תוס' בפסחים סז ב שדנו איך אמרו דוד קידש על התהום והרי תחת העזרה היו מחילות שהן חול וגגותיהן קדש. כפירש"י שם. ובבאר שבע תמיד כז ב תמה שהרי בפסחים פו א מבואר שהכוונה לתחת הר הבית ולא תחת העזרה.

^[10] רש"י פירש שקושית הגמרא היא למה לא הסתפק באופן שנטלה כל רצפת העזרה, ומשמע שדעתו היא שחסרון אבן אינו מעכב עמידה על שאר אבנים, והנידון הוא רק כשעומד בגומא או שאין מקום ראוי לעמוד בעזרה. אולם מדברי הרמב"ם הנ"ל דייק הגר"ח שאם נעקרה אפילו אבן אחת, העבודה פסולה, ואינו מחלק בין נעקרה אבן אחת לנעקרה כל הרצפה. וביאר שדעת הרמב"ם היא שחסרון אבן פוסל את כל המקדש, משום שנאמר "הכל בכתב", ללמד שצריך להיות המקדש כולו במדה שהתקדש, ומפרש שקושית הגמרא היא, למה כשנעקרה נפסל רק מקום האבן, ולא נפסל מקום כל העזרה, ומסקינן מכך, שקידש עד התהום. ובהכרח הנידון רק לגבי עמידה דרך שירות שחסרונו שייך רק במקום שחסרה אבן, ואינו גורם פסול בבנין הבית. ודעת רש"י היא, שחסרון אבנים מרצפת העזרה אינו פוסל את הנותרות אלא לענין הכשר עבודה, אך קדושת המקום לא פקעה, ולכן אין צורך לקדשה שוב כשמחזירה למקומה, כי מדיני קדושת המקום שרצפתו העליונה תשלים את הקדושה לעבודה, ולכן אין חסרון ב"הכל בכתב", כי לא נפקעה הקדושה לגמרי. ונמצא שבניטלה כל הריצפה, לרש"י פשיטא שעבודתו כשרה, כי עומד דרך שירות, ואילו לפי הרמב"ם פשיטא שפסולה, מצד חסרון בבית.

^[11] רש"י בבכורות [מה ב] כתב שאטר יד פסול לעבודה דכתיב באצבעו וכמבואר בסוגין, וגם אטר רגל פסול דכתיב לעמוד לשרת, כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין. והרמב"ן בחולין [צב ב] הביא משמו שאטר אין לו ימין, כי אילו נחשב רק כמום היה ראוי למנותו בין מומים הפוסלים, ותמה האור שמח שאם אין לו ימין הרי נמצא שעובד בשמאל ומחלל עבודה ולכן כתב [פ"ד מיבום וחליצה הי"ז] שפסולו משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, ואינו מחלל עבודה כמבואר ברמב"ם [פ"ה מביא"מ הי"ח] שאינו לוקה. אמנם בסמוך יתבאר שחסרון ימין אינו מחלל עבודה, כי פסול שמאל הוא רק בשמאל "חיובי" ולכן איטר אינו מחלל בחסרון ימין. ובמקדש דוד [טו ב] כתב שאף על פי שיש עבודות שאינן טעונות ימין, אמרו בגמרא שאיטר פסול לכל העבודות, כי כל שאינו ראוי לעבודה אחת פסול לכל עבודות כמבואר בירושלמי [יומא פ"ב ה"א] וראה נודע ביהודה [תנינא קנו] וחתם סופר [אה"ע ח"ב עא] ובשרידי אש [ח"ג מט]. ויש לדון אם פסול שמאל הוא משום חסרון עבודה בימין, או שהוא פסול חיובי של עבודת שמאל כעבודת זר וטמא, ונפקא מינה אם פוסל כשעובד בימין ושמאל יחד, וכן כשנפסל בעבודת שמאל אם טעון עיבור צורה משום חסרון, או שנשרף מיד כי חל פסול בקרבן. ויש להוכיח מדין קבלה בימין ושמאל מסייעתו שהוכשרה רק משום שמסייע אין בו ממש, [תוספתא פ"א ה"ה שבת צג ב וברמב"ם פ"ה מביא"מ הי"ח] ומשמע שאילו הסיוע נחשב כחלק מן המעשה, פסול, משום שהוא פסול חיובי. ובחזו"א מנחות [כב סק"ז] תמה איך חופן קטורת ביו"כ בשתי ידיו, ויתכן שאין שמאל פוסל אלא כשעובד בה תחת ימין, אך כשצריך לעבוד בשתיהן נמצא שעובד בימין וגם בשמאל וכשר, אך באמת אם יקבל דם בשתי ידיו יפסול, כי מצוותו לעבוד רק בימין ונמצא שעובד בשמאל במקום ימין. וכמבואר בתוספתא שם. וכן מוכח בתוס' בחולין [כ א ד"ה לא] ששמאל הוא פסול כשאר פסולים, ואינו חסרון ימין גרידא, שהקשו איך מותר למלוק בשן והרי חסר ימין ומולך בשמאל פסול, וכתבו ששמאל גרע משן, והיינו ששמאל הוא פסול חיובי מצד עצמו. [וראה במנחות ז ב שבן בתירא אומר שהקומץ בשמאל יחזור ויקמוץ בימין, כי מצינו הכשר לשמאל בהולכת המחתה ביום הכפורים, וביאר החזו"א, מנחות כ"א סק"ד, ששמאל אינו פוסל אלא הוא חסרון בעבודת ימין, ולכן אף שאם עלה ירד הוה אמינא שיוכל לחזור ולקמוץ, ומשמע שאינו פסול חיובי, וצריך לפרש שמסקנת הגמרא שטעמו של בן בתירא משום שקמיצה פסולה אינה נחשבת עבודה כי ישנה בחזרה, ויכול לחזור אף ששמאל הוא פסול חיובי. ויש לדקדק ממה שהביאה שם הגמרא ראיה רק מהולכת המחתה ולא מחפינת קטורת, שבחפינה אין פסול שמאל כלל, וכדלעיל]. וראה עוד להלן.

^[12] הגרי"ז [בספרו דף מו ד"ה לר"ש] כתב שלרבי שמעון אפילו חטאת וקמיצה - ששמאל פוסל בהן - אין צורך בימין מדיני העבוד, ה אלא רק משום שנאמר בחטאת "אצבע" ובקמיצה "יד" ולמדו בגזירה שוה ממצורע שהכוונה לאצבע ויד של ימין, ולפיכך תמה על מה שאמרו לעיל [יא א] שאם בא להוליך או להקטיר מנחה ביד, גם לרבי שמעון צריך לעובדה בימין. ובהולכה שייך "ימין" רק מדיני עבודה. וביאר שאין הכוונה שם לומר שאינו צריך לעובדה בכלי שרת, וגם לא בא ללמד דין ימין בהולכת קמיצה, אלא לומר שדין מנחה להעשות ביד כהזאת חטאת [ויש לה הכשר גם בכלי שרת], ועל כל דין "יד" יש דין ימין ואינו מדיני העבודה. ונמצא לביאורו שלדעת רבי שמעון אין בשמאל פסול חיובי, אלא חסרון "אצבע" או "יד" של ימין, והיינו משום שלמד גזירה שוה ממצורע, ובו ודאי לא שייך פסול חיובי, שאין בו עבודה, אלא חסרון תנוך ואצבע של ימין, [ובע"ב נבאר כיצד למדו רבנן ששמאל הוא פסול חיובי]. וראה חזו"א נגעים [יב כב] שנקט שחלוק שמאל במצורע משמאל בחטאת וקמיצה לענין דיעבד, כי בחטאת וקמיצה למדו לפסול שמאל ולא משום חסרון ימין. ועיין בשו"ת חתם סופר [אה"ע ח"ב עא] והובאה תשובה זו גם בשו"ת רע"א [ח"א קכב].

^[13] לכאורה תמוה, איך אפשר להוסיף אזן למזרק, והרי נאמר בתבנית הבית והכלים [דברי הימים א כח] ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם והמזלגות והמזרקות הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ולמדו מכך [לקמן לג א] שאסור להוסיף ולשנות צורתם, וראה תוס' להלן [סב א] שמעכב אפילו במזבח. ולדעת תוס' [ד"ה הואיל] יתכן שהכוונה לאוחז את המזרק על ידי כלי אחר שיש בו אוזן [אולם לא מצינו כלי קדש כזה, וכלי חול חוצץ כי אינו מינו], אך לדעת הריצב"א [ביומא נח א] שכלי שרת צריך לאוחזו בעצמו של כהן - וכמו שביארו הריטב"א והר"ן [בסוכה לז א] שבכלי שרת לא מועילה לקיחה על ידי דבר אחר - שבה הקושיא איך שייך להוסיף אוזן לכלי. ואמנם בביאור הגר"א [ליו"ד קמא ס"ק לה] נקט ש"הכל בכתב" אינו מעכב במידות הכלים, ורק מזבח מעכב משום שמידותיו הם ממידות הבנין. עיש"ה.