זבחים כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

ומקשינן: ולרבי שמעון, דלא בעי קידוש קומץ בכלי שרת, וכן למאן דאמר [במנחות כו א] לרבי שמעון נמי בעי קידוש קומץ, אך יחד עם זאת סבר שאפילו אם מקדש בשמאל אכשורי מכשר רבי שמעון, אם כן, יד - יד דרבא, למה לי? שהרי קידוש הקומץ בכלי, או שלא צריכים אותו, או שהוא כשר אפילו בשמאל?

ואי תאמר שהגזירה שוה באה ללמד לקמיצה עצמה שהיא רק בימין [שהרי לרבי שמעון "כהן" האמור בקמיצה אינו מלמד שהיא בימין], עדיין יקשה, הרי קמיצה עצמה, מדרב יהודה בריה דרבי חייא נפקא.

דאמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון שהכשיר הקטרת הקומץ שלא בכלי שרת, ואמר שיכול ליטלו בידו לאחר שקמץ אותו ולהעלותו כמות שהוא להקטרה על גבי המזבח? ^[1] דאמר קרא במנחה "קודש קדשים היא, כחטאת וכאשם". ובא ההיקש של מנחה לחטאת ולאשם ללמדך, שאם בא לעובדה למנחה ביד, הרי הוא עובדה בימין, כחטאת, כעבודת יד בחטאת, דהיינו מתן דם באצבע, שחייבת להעשות בימין דוקא משום שנאמר בה כהונה ואצבע, וכן הדין בקמיצת מנחה, שהיא עבודת יד וטעונה ימין. ^[2] אך אם בא לעובדה למנחה בכלי, עובדה בשמאל, כאשם, שזריקת דמו נעשית בכלי, והיא כשרה אפילו בשמאל לרבי שמעון.

ומוכח מדבריו כי קמיצה שהיא ביד, חייבת להעשות לרבי שמעון דוקא בימין, כמתן דם חטאת שנעשה ביד שהיא "ימין", וזאת מכח היקש מנחה לחטאת. ואם כן, לרבי שמעון יקשה, למה הוצרכנו ללמוד גזירה שוה יד - יד לימין?

ומתרצינן: לא נצרכה לא הוצרך רבא לדרוש מ"יד - יד" אלא לקומץ מנחת חוטא שתהיה קמיצתו בימין. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה לא הטעינה שמן ולבונה, כדי שלא יהא קרבנו של החוטא מהודר, לפיכך סלקא דעתך אמינא, כי קמץ לה בשמאל, נמי תיתכשר ^[3], קא משמע לן שקמיצת קרבן חוטא חייבת להעשות בימין, כמו שלמד רבא מגזרה שוה יד - יד.

מתניתין:

נשפך הדם לאחר השחיטה, מצואר הבהמה על הרצפה, ולא קיבלו בכלי שרת, ואספו מהרצפה לכלי שרת - פסול!

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בהזאות הדם של חטאת הכהן המשיח [ויקרא ד] "ולקח הכהן המשיח מדם הפר". ודרשינן, ולקח הכהן מדם הנפש, שהוא הדם המקלח תחילה מגוף הפר, שבו יוצאת נפשו, ^[1] ולא מדם העור, שאין הנפש תלויה בו, ולא מדם התמצית, המתמצה מהפר לאחר יציאת הנפש. ^[2]

וכמו כן, מה שכתוב "מדם הפר", אנו קוראים בו כאילו נכתב "דם מהפר", ודורשים: דם מהפר יקבלנו, והיינו, שיש לקבל את הדם ישירות מצואר הבהמה אל הכלי, אך אם נשפך דם השחיטה מצואר הבהמה על הרצפה, ואספו משם אל הכלי, פסול! ^[3] וההכרח לדרוש באופן זה, דאי סלקא דעתך לפרש הפסוק "מדם הפר" כפשוטו, ולדרוש את האות מ"ם שבתיבת "מדם" כמות שהיא, כדכתיב "מדם", וישתמע מזה שרשאי לקבל אפילו מקצת דם, דין זה לא יתכן, כי והאמר רב, השוחט צריך שיקבל לכלי את כל דמו של פר, שנאמר "ואת כל דם הפר ישפוך".

אלא בהכרח, יש לדרוש "מדם הפר" - דם מהפר יקבלנו!

וביאור צורת הדרשה: וקסבר התנא של הברייתא, גורעין אות מתיבה אחת, ומוסיפין אותה לתיבה אחרת הסמוכה לה, ודורשין מהתיבה הזאת את המשתמע ממנה. ואף בפסוק זה, גורע התנא את האות מ"ם מתיבת "מדם", ומוסיפה לתיבת "הפר", ודורש את הכתוב כאילו נכתב בו "דם מהפר".

גופא: אמר רב יהודה אמר רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר. ^[4] שנאמר "ואת כל דם הפר ישפוך".

ומקשינן: והא פסוק זה - בשפיכת שיריים כתיב, ולא בדין קבלת הדם!

ומתרצינן: אם אינו ענין לפרשו לשפיכת שיריים, מאחר ולא יתכן שאמרה תורה לשפוך את כל הדם, דהא ליתיה לכוליה דם שנתקבל בכלי, שהרי נחסר ממנו מה שנתן על קרנות המזבח, תניהו ענין לדורשו בקבלה, ללמד שצריך שיקבל את כל הדם. ^[5]

אמר רב יהודה אמר שמואל: השוחט צריך מיד בסיום השחיטה שיגביה סכין השחיטה למעלה, בכדי שלא יפול מהדם שבסכין למזרק שנתקבל בו דם הפר. והטעם לזה, שנאמר "ולקח מדם הפר", ודרשינן, מדם הפר בלבד יקח, ולא מדם הפר ודם של דבר אחר. ^[6] ודם הסכין נחשב דם של "דבר אחר", ופסול. ^[7] ולכך יש להמנע מלערבו עם דם השחיטה.

ודנה הגמרא: ודם סכין - במאי מקנח ליה? והרי אין לקבלו לכלי. ^[8]

אמר אביי: מקנח את דם הסכין בשפת מזרק, ולא בתוכו, כדכתיב בספר עזרא [פרק א] שקרויין המזרקין "כיפורי זהב", על שם שמקנחים בהם הדם, ובכמה מקומות מצינו ש"קינוח" קרוי כיפור.

הערות

^[1] הטהרת הקודש מבאר, שתיבת "הפר" מיותרת, ובאה להורות שיקח דווקא מדם הנפש שהוא עיקר קיומו של הפר.

^[2] הקשה המקדש דוד [סימן ז' סעיף ב'], מאחר ודם התמצית אינו ראוי לזריקה, וכפי המבואר בגמרא לקמן [לה א] שרק דם הנפש ראוי לזריקה, מדוע הוצרכה התורה למעטו מדין קבלה? והוכיח מכאן, כי מצד דין קבלה, יש לקבל אף דם שאינו ראוי לזריקה, משום שמצוות קבלה היא לקבל את כל דמו של פר, כפי המבואר בהמשך הגמרא.

^[3] בכתבי הגרי"ז חקר בשם הגר"ח, האם דין זה הינו דין בסדר הקבלה שצריכה להיעשות מהפר, ואם נשפך הדם נמצא שלא נעשתה קבלה כתיקונה, או שהוא דין בדם, שאם אינו נמצא במקום הראוי לקידוש, דהיינו הכלי שמתקבל בו, אינו ראוי עוד לקידוש. ובתורת כהנים [פרשת עולה פ"ד הי"א] נלמד פסול נשפך הדם ממה שנאמר בפסוק "את הדם" פעם נוספת. ואמר הגרי"ז, שמן הפסוק "דם מהפר יקבלנו" המובא בסוגייתנו נלמד שהוא דין בסדר העבודה שיתקבל הדם מהפר לכלי, ואילו מן הדרשה שבתורת כהנים נלמד פסול על הדם, שאם אינו במקום הראוי לקידוש חל בו פסול. ולפי זה ביאר הגרי"ז את דברי התורת כהנים שהביאה דרשה מיוחדת להכשיר את הדם הנשפך מהכלי לאחר שכבר התקבל, והיינו משום שהיה מקום לומר כי מאחר ולמדנו שכשאין הדם נמצא במקום הראוי לקידוש הרי הוא נפסל, הרי שיש לו להימצא בכלי כל הזמן, ואם נשפך ממנו יפסל, ולזאת גילה הפסוק שאינו נפסל באופן זה.

^[1] הטהרת הקודש מבאר, שתיבת "הפר" מיותרת, ובאה להורות שיקח דווקא מדם הנפש שהוא עיקר קיומו של הפר.

^[4] הרדב"ז ועוד אחרונים, העלו מלשון הרמב"ם [הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' הלכה ח'] שדין זה הינו לכתחילה, אבל בדיעבד מועילה קבלת מקצת הדם אם יש בו שיעור הזאה. ובפחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם כלל.

^[5] נסתפק החזון איש: האם רשאי לקבל את כל הדם בכמה כוסות, או שצריך לקבל את כולו בכלי אחד. וצדדי הספק הם: האם קבלת כל הדם הינה דין במצוות קבלה, שענינה לקבל את כל הדם, וכל שקיבל את כולו, אפילו קיבלו בכמה כוסות קיים מצוות קבלה, או שענינו של דין זה הוא, שבשעת הזאות הדם על המזבח מהכלי צריך שיהיה בו כל הדם, ולכך צריך שיהיה כל הדם בכלי אחד. ובחידושי ר' אריה לייב [סימן יח], העלה שני ענינים במצוות קבלת כל הדם: א. דין הדם שיתקבל כולו, ומצד זה רשאי לקבלו בכמה כוסות, כיון שמכל מקום נתקבל כל הדם. ב. דין בעבודת הקבלה, שצריכה להיעשות בכל הדם. וכאשר מקבל בכמה כוסות, הרי שכל קבלת דם בכוס הינה עבודת קבלה לעצמה. ונמצא שבאף אחת מהן לא נתקיימה עבודת קבלה בכל הדם, ולכך יש לקבל את כל הדם בכלי אחד.

^[6] הקשו התוס' [בד"ה גורעין], מאחר ודרשה הגמרא שדם שעל הסכין פסול, כל שכן שדם הנשפך יפסל, ומדוע הוצרכנו לדרשה מיוחדת של "דם מהפר יקבלנו" לפסול דם הנשפך? ותירצו בתירוצם הראשון, שהיה מקום לומר שדם סכין גרוע מדם הנשפך כיון "שהתקבל בפסול". ותמה האבי עזרי [תליתאה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד' הלכה ח'], וכי יש לנו פסוק שדם שעל הסכין פסול? והרי כל פסולו הוא משום שאין זו קבלה, ובמה גרוע דם זה מדם הנשפך? וכתב לבאר, כי כשם שמבואר בגמרא לעיל שהולכה שנעשתה על ידי זר הפסול לעבודה אי אפשר לתקנה ולהוליך שוב את הדם על ידי כהן כשר, על אף שאין הולכת הזר פוסלת את הקרבן אלא שהיא עבודה פסולה, והטעם בזה הוא, משום שלאחר שכבר נעשתה הולכה בדם, שוב אין הולכה אחר הולכה. והוא הדין לענין קבלה, דם שכבר התקבל, לא שייך לעשות בו שוב קבלה. ולכן, היה מקום לומר שדווקא דם שעל הסכין נפסל, משום שנחשב שכבר "נתקבל" הדם בסכין, אלא שאין קבלה זו מועילה [שהרי אף אם הסכין היה כלי שרת, מכל מקום הדם שעליו אין בו שיעור הזיה]. מה שאין כן דם הנשפך, שלא התקבל כלל, היה מקום לומר שיכולים לקבלו מהרצפה, ולכך צריך פסוק מיוחד הפוסל אף את הדם הנשפך.

^[7] יש לחקור, אם פסול זה של דם שעל הסכין, הוא מחמת שלא נתקבל הדם בכלי ישירות מהפר אלא מהסכין, וכאותו פסול של נשפך הדם, או שהוא דין חדש לעצמו, ולא שייך לדין נשפך הדם. ובכתבי הגרי"ז, הוכיח מדברי התוס' [בד"ה גורעין] שהקשו, מאחר ודרשה הגמרא שדם שעל הסכין פסול, כל שכן שיש לפסול דם שנשפך לרצפה, ומדוע הוזקקנו לדרשה מיוחדת של "דם מהפר יקבלנו" לפסול דם הנשפך? ותירצו בתירוצם השני, שלולי דרשת "דם מהפר יקבלנו", היינו לומדים בדרשת "מדם הפר ולא דבר אחר" לפסול רק דם הנשפך, ולא היינו יודעים לפסול דם שעל הסכין. ומכאן ראיה, שפסול דם הסכין שונה מפסול דם הנשפך, שהרי אין ללמוד אותם זה מזה. והקשה הגרי"ז: מאחר ופסול דם הנשפך הינו מחמת שלא נתקבל הדם בכלי מהפר, הוא הדין בדם שעל הסכין, יש לנו לפוסלו מאותו הטעם שפסלנו את הדם הנשפך? ותירץ, כיון שהסכין נמצאת בצואר הבהמה, לא נחשב הדם שעליה כמי שפרש מהבהמה אלא נחשב עדיין בתוך הצואר, וכשמקבלו בכלי, נחשב שקיבלו מהפר ולא מהסכין, ולכן, אין לפוסלו מטעם נשפך הדם. ורק בדרשת "מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר" התחדש דין נוסף, שגם דם שהוא על הסכין פסול לקבלה. אולם, דעת הקרן אורה, שדרשת "מדם הפר ולא דבר אחר" אינה דרשה חדשה הבאה לחדש פסול נוסף של דם שעל הסכין, אלא בין דם שעל הסכין ובין דם הנשפך, שניהם נלמדים מדרשה אחת, שענינה "דם מהפר יקבל ולא מדבר אחר", ופסול שניהם הוא מחמת שלא נתקבל הדם לכלי מהפר. ולא נתחדש בדין דם שעל הסכין אלא ענין זה, שצריך להגביה את הסכין בכדי שלא יפול מהדם שעל הסכין לתוך הכלי.

^[8] הקשה המקדש דוד [פרת חטאת, נא א], מדוע אינו יכול לקנח הסכין במפה או במה שירצה? ותירץ, היות והדין הוא שהסכין מקדש את הדם, הרי שגנאי הוא להורידו ולקנחו בכלי חול, ולכן יש לקנחו בכלי שרת דווקא. ומוסיף עוד: דווקא בשפת מזרק היה מקנח, כיון שהמזרקות היו מיוחדים לדבר זה, וכמו שהביאה הגמרא שקרויים כפורי זהב על שם שהיו מקנחים בהם את הדם. והרדב"ז כתב, שאמנם דם שעל הסכין אינו ראוי לזריקה מאחר ולא נתקבל בכוס כדינו, אבל מכל מקום, דינו להישפך ליסוד, כיון שנתקדש על ידי הסכין. ולכך יש לקנחו בשפת מזרק, ולשופכו ליסוד עם שיירי הדם שבמזרק.

ושואלים: ולדעת ר' שמעון שלא בעי [מצריך] קידוש קומץ המנחה בכלי, אלא מוליכו בידו למזבח, וכן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לר' שמעון נמי בעי [גם כן צריך] קידוש קומץ, אבל ביד שמאל אכשורי מכשר [מכשיר], אם כן, הלימוד ממצורע "יד" "יד" של רבא למה לי?

אי [אם] לקמיצה עצמה שתהיה ביד ימין — מדברי רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא נפקא [יוצא], שאמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון שהכשיר הקטרת קומץ שלא בכלי שרת? [שאמר קרא [הכתוב] לגבי מנחה]: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), לומר כי יש לדמותה הן לחטאת והן לאשם:

אם בא לעובדה להקטיר את קומצה ביד — עובדה בימין כדין הזאת דם של חטאת שנעשית ביד ימין, ואם בא לעובדה בכלי שמכניס את הקומץ לכלי שרת — עובדה ביד שמאל כדרך שעושה בזריקת דם האשם שהיא בכלי. והרי קמיצה נעשית ביד, ואם כן מן ההיקש לחטאת למדנו שהיא נעשית בימין!

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] גזירה שווה זו של רבא [אלא] לקומץ של מנחת חוטא. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואמר ר' שמעון שאין מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, כמו כל מנחה, כדי שלא יהא קרבנו של חוטא מהודר, אם כן, כי [כאשר] קמץ לה בשמאל נמי תיתכשר [גם כן תהא כשרה], קא משמע לן [משמיע לנו] שאינה כשירה אלא בימין.

א משנה השוחט את הזבח, וקודם שהספיק לקבלו בכלי נשפך הדם על הרצפה, ואספו מן הרצפה לכלי — פסול.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים], מה שנאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד, ה), ולא "מדמו", בא להדגיש: מדם הנפש של הפר, הדם המקלח מוורידי הצוואר, בו יוצאת נפשו, ולא מדם העור, ולא מדם התמצית הדם שמתמצה מורידי הצואר לאחר הקילוח של דם הנפש.

ומוסיפים ואומרים: ומה שנאמר: "מדם הפר" — כוונתו כאילו היה כתוב: דם מהפר יקבלנו וכדין משנתנו, שאם נשפך הדם לרצפה — שוב אינו כשר. ומסבירה הגמרא: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש "מדם הפר" כדכתיב [כמו שכתוב] לפי פשוטו: "מדם" ואפילו מקצת דם — והאמר [והרי אמר] רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך" (ויקרא ד, ז)!

אלא "מדם הפר" כוונתו: דם מהפר יקבלנו, כאילו עברה האות מ' למלה "הפר". וקסבר [וסבור הוא] התנא, כי במדרש הכתובים גורעין ממלה אחת אות ומוסיפין אותה למלה אחרת, ודורשין כאילו כך היה כתוב.

ג גופא [לגופה] של הלכה שהזכרנו, אמר רב יהודה אמר רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך" (ויקרא ד, ז). ומקשים: והא [והרי] בשיריים כתיב [נאמר] דבר זה, במה שנותר לאחר שנזרק הדם, ולא בקבלת הדם!

ומשיבים: אם אינו ענין לשיריים, דהא ליתיה לכוליה [שהרי איננו לכל] הדם, שכן מקצתו כבר נזרק על המזבח, תניהו ענין בקבלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: השוחט את הזבח צריך שיגביה סכין של שחיטה למעלה לאחר השחיטה, כדי שלא יזל הדם מן הסכין אל תוך הכלי, שנאמר: "ולקח מדם הפר", ולא מדם הפר ודבר אחר (דם הסכין).

ושואלים: ודם שעל הסכין במאי [במה] הוא מקנח ליה [אותו]? אמר אביי: מקנח אותו בשפת המזרק, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כפורי זהב" (עזרא א, י) והם מזרקי הדם, ונקראו בשם זה משום שבהם מכפרים (מנגבים) את הדם.

אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who does not require sanctification of the handful, or according to the one who says that Rabbi Shimon also requires the sanctification of the handful but that he deems the sanctification fit when performed with the left hand, why do I need the verbal analogy of Rava between “hand” and “hand”?

If one suggests that it is necessary to indicate that the removal of the handful itself must be performed with the right hand, this cannot be, since that is derived from the verse cited by Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya. As Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: What is the reason that Rabbi Shimon does not require that the handful be sanctified in a service vessel? As the verse states with regard to the meal offering: “It is most holy, as the sin offering, and as the guilt offering” (Leviticus 6:10).

The verse compares the meal offering to a sin offering and a guilt offering. Therefore, if the priest comes to perform the burning of the handful with his hand, then he performs it with his right hand, like a sin offering, whose blood is sprinkled by hand. And if he comes to perform it with a vessel, i.e., if he first sanctifies the handful in a service vessel, then he may perform it with his left hand, like a guilt offering, whose blood is sprinkled from a vessel. Since the removal of the handful is performed by hand, the verse indicates that it must be performed with the right hand, and the verbal analogy is unnecessary.

The Gemara responds: The verbal analogy is necessary only for the handful of a meal offering of a sinner, to teach that it must be removed with the right hand. It might enter your mind to say: Since Rabbi Shimon says that this offering does not require oil and frankincense so that his offering will not be of superior quality, perhaps when he removed the handful with his left hand, which is an inferior manner, it should be fit as well. The verbal analogy therefore teaches us that the handful must always be removed with the right hand, even in the case of the meal offering of a sinner.

MISHNA: If the blood spilled on the floor before the priest managed to collect it into a vessel, and the priest then collected it from the floor into a vessel, it is disqualified.

GEMARA: The Sages taught: The verse states: “And the anointed priest shall take from the blood of the bull [middam happar]” (Leviticus 4:5). This means that the priest shall take from the blood of the soul, i.e., the blood that flows from the place of slaughter as the animal dies, but not from the blood of the skin, which bleeds out when the skin is cut before the slaughter, nor from the blood of exudate, i.e., that exudes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter concludes.

The baraita continues: When the verse states: “From the blood of the bull,” it should be interpreted as if it is written: He shall collect the blood from the bull, i.e., if the blood spills onto the floor before it is collected in a service vessel, it is disqualified. As, if it enters your mind that “from the blood of the bull” should be interpreted as it is written, i.e., that “from the blood” means that the priest may collect even only a portion of the blood, that is difficult: But doesn’t Rav say: One who slaughters the offering must collect all the blood of the bull, as it is stated: “And all the blood of the bull he shall pour out on the base of the altar” (Leviticus 4:7)? The verse emphasizes that the priest must pour all the blood of the bull, which is possible only if he has collected all of it.

Rather, “from the blood of the bull” means that the priest shall collect the blood from the bull. And this Sage holds that the Sages subtract and add and interpret homiletically, i.e., one may take a letter from one word, insert it into a second word, and explain the phrase in that manner. In this case, the mem of middam is added to happar, so that the verse is interpreted as though it states: Dam mehappar, meaning: Blood from the bull.

§ The Gemara turns to the matter itself: Rav Yehuda says that Rav says: One who slaughters the offering must collect all the blood of the bull, as it is stated: “And all the blood of the bull he shall pour out on the base of the altar.” The Gemara asks: But isn’t this verse written with regard to the remainder of the blood that is poured onto the base of the altar after the sprinkling? How, then, can a halakha with regard to the collection of the blood be derived from it?

The Gemara responds: If this verse is not referring to the matter of the remainder of the blood after sprinkling, as not all of the blood is present for that rite since some of it has already been sprinkled, apply it instead to the matter of collection of the blood from the animal.

Rav Yehuda says that Shmuel says: One who slaughters the offering must hold the knife up after slaughter, so that blood that is on the knife does not fall into the service vessel, as it is stated: “And the anointed priest shall take from the blood of the bull,” i.e., and not from a mixture of the blood of the bull and something else, such as the blood from the knife.

The Gemara asks: And with what does he wipe the blood from the knife? Abaye says: He wipes it with the rim of the bowl used to collect the blood, as it is written of the bowls used to collect the blood: “Atoning-bowls [keforei] of gold” (Ezra 1:10). The root kaf, peh, reish can also mean to wipe.

Rav Ḥisda says that Rav Yirmeya bar Abba says: One who slaughters the offering must place

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ. כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) שלא בכלי שרת פסולה ורבי שמעון מכשיר: ולמ''ד נמי ר''ש בעי קידוש קומץ. דאיכא אמוראי דפליגי התם במילתיה דר''ש ואיכא למ''ד הכל מודים בקומץ שטעון קידוש וכי קאמר ר''ש כשרה בהקטרה קאמר אם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקידשו והקטירו בידו: בשמאל אכשורי מכשר. לקדש דלא עדיף קידוש הקומץ מקבלת הדם דמכשר לה רבי שמעון בשמאל: אי לקמיצה גופה. שתהא בימין דלר''ש לא נפקא ליה מוקמץ הכהן דהא אמרו לעיל דבעינן לרבי שמעון אצבע מדר' יהודה נפקא: מאי טעמא דר' שמעון. דמכשר הקטרת קומץ שלא בכלי אם העלן למזבח בידו אמר קרא במנחה קדש קדשים הוא להכי איתקש מנחה לחטאת ואשם לומר לך בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת שזריקת דמה בימין במתן אצבע ולא בכלי ובעיא ימין דכתיב בה אצבע וכהונה: בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם. שזריקה בכלי והיא כשרה בשמאל לר''ש כדאמר לעיל זרק בשמאל פסול ור' שמעון מכשיר אלמא אי בעי ביד עביד אי בכלי עביד וממילא נפקא קמיצה בימין דהא עבודת יד היא ולא עבודת כלי: לקומץ דמנחת חוטא. שתהא קמיצתו בימין: דהואיל וא''ר שמעון. בפ''ק דמנחות (דף ו.) בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה לא הטעינה שלא יהא קרבנו מהודר סד''א קמיצת שמאל תתכשר בה קמ''ל יד יד דרבא כולה שמעתי' במנחות: מתני' נשפך על הרצפה. מצואר בהמה שלא נתקבל בכלי: גמ' מהפר יקבלנו. שאם נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול שהרי לא נתקבל מהפר דאי ס''ד דהאי מ''ם דכתיבא במדם דרשינן ליה כדכתיב דמשמע מקצת הדם יקבל והאמר רב כו': גורעין. אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על חבירתה ודורשים כר''ש בסדר יומא: בשפיכת שיריים כתיב. ולא בקבלה: דהא ליתיה לכוליה דם. שכבר ניתן ממנו על הקרנות: סכין למעלה. שלא יפול דם הסכין על המזרק: ודבר אחר. סכין: בשפת מזרק. ולא לתוכן: כפורי זהב. קרי למזרקין בספר עזרא על שם קינוח כדאמר במסכת חולין (דף ח:) אי איכא בליתא דפריסא למכפריה א''נ ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא גבי נירון קיסר (גיטין דף נו.): צריך שיתן

העוף נמי לא הוה בעי ימין במליקה אלא בהזאה דווקא וא''ת וכיון דר' שמעון פליג במליקה א''כ מתני' דפרק חטאת העוף (לקמן דף סח.) דמלק בשמאל כו' לא אתיא כרבי שמעון והא על כרחין כרבי שמעון אתיא מדקתני סיפא או בלילה אינו מטמא בגדים אבית הבליעה ומפרש טעמא משום דכל שפסולו בקדש אינו מטמא בגדים אבית הבליעה ומפרש בגמרא דכיון דהך שחיטה מתרת את האיסור פי' שאם עלה לא ירד והיינו כרבי שמעון דלרבי יהודה נשחטה בלילה תרד דממעט לה מזאת היא העולה בפירקין וי''ל דההוא תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא אי נמי אפי' רבי יהודה מודה בעופות דלא ירדו משום לילה דכיון דהוה פסולן בקודש דלא כתיב שלשה מיעוטי אלא בבהמה וא''ת דבריש מזבח מקדש (לקמן דף פג:) מפקי רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי מעולה וכבשים דמזבח מקדש את הראוי לו ומאן דדריש מכבשים פוסל הרבה בעוף יותר מבבהמה וי''ל דרבי יהודה סבר כמאן דדריש מעולה ולא מהכבשים או משאר דרשות דהתם ורבינו שמואל מיישב גירסת הספרים ומפרש והרי זריקה דלא כתיב אלא כהונה ותנן זרק בשמאל פסל ולא פליג רבי שמעון דמכיון דתנן כל הזבחים שקיבל בשמאל פסל כל שכן זריקה שהיא עיקר כפרה ולא פליג רבי שמעון כי אם על קבלה ואי הוה פליג אזריקה הוה ליה לאשמועינן כח דהיתירא דמכשיר ר' שמעון בזריקה וכ''ש בקבלה וצ''ע אי מצי לפרש הכי לשון ותנן זרק בשמאל פסל והא דאמרי' בפרק כל הפסולין (לקמן דף לב.) קבל בימין ונתן בשמאל יחזור לימין והיינו משום הזריקה דבעי ימין דאי משום הולכה מפני מה הא לא כתיב בה אצבע ואמאי פסל ותו דרבי שמעון הוה ליה לפלוגי ולהכשיר משום דעבודה שאפשר לבטלה הוא ושמא לכתחילה קאמר יחזור לימין שלא יעשה זריקה בשמאל אבל בדיעבד זרק בשמאל כשר א''נ משום הולכה נמי קאמר דלכתחילה יחזור לימין אבל בדיעבד כשר א''נ מיירי בחטאת דמודה ר' שמעון דבעי ימין בזריקה וא''ת וכיון דילפינן אצבע דחטאת בגזירה שוה מאצבע דמצורע דהויא בימין היכי ילפינן ימין בשאר קרבנות מחטאת בהיקישא דזאת התורה הא פלוגתא דאמוראי היא בריש איזהו מקומן (לקמן דף נ.) אי דבר הלמד מגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש או לא ונראה מתוך כך דכל שכן דניחא הכא טפי דהכי פריך והרי זריקה דלא כתיב בה אצבע ולא פליג ר' שמעון ואע''ג דדרשי' ימין מהיקישא דחטאת הניחא למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש אלא למאן דאמר אין חוזר ומלמד בהיקש אמאי לא פליג ר' שמעון והשתא הא דמשני בפ''ק דחולין (דף כב.) סבר לה כרבי שמעון דכהונה בעיא אצבע היינו כמאן דאמר חוזר ומלמד בהיקישא אבל רבי שמעון דמכשר בברייתא הכא שמאל בזריקה לא בעי למילף ימין בהיקישא דזאת התורה מחטאת דסבר דזריקה מהזאה לא ילפינן ואידך שינויא דמשני בפרק התודה (מנחות דף פג.) כדי נסבה הוי כמאן דאמר אין חוזר ומלמד בהיקישא ומיהו בפרק קמא דחולין (דף כב.) לית שינויא דכדי נסבה אבל בסוף דם חטאת (לקמן דף צח.) משני תרוייהו ומיהו אפשר דהכא מודו כולי עלמא דחוזר ומלמד בהיקישא כיון דמצורע חול דהוא מלמד ראשון ותירוץ זה אנו צריכין בסמוך [דדריש] בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת והיינו היקש וחטאת גופיה מגזירה שוה דמצורע ילפינן לה ואם תאמר מאי פריך והרי זריקה דלא כתיב אצבע אלא כהונה ופסולה ולא פליג רבי שמעון [מת''ק] נמי הוה ליה למיפרך אמאי פסל שהרי בחטאת בעי אצבע בברייתא כדאמר באצבעו ולקח וגם אמרו דתנא קמא סבר מקרא נדרש לפניו אבל מכהונה לא יליף ואי פסול בזריקת שמאל בשאר קרבנות מהיקישא דזאת התורה א''כ מאי פריך מר' שמעון ונראה לי דמדרבנן לא הוה בעי למיפרך דהוה מצי למימר דטעמא דרבנן לאו משום דאצבע נדרש לפניו וברייתא דתני באצבעו ולקח לדברי ר' שמעון נקטיה וטעמא דרבנן דפסלי שמאל בקבלה משום דכתיב ולקח הכהן מן הדם וסברי רבנן כהונה לא בעיא אצבע וכן משמע פרק דם חטאת (לקמן דף צח.) דפריך ימין מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני ימין כדי נסבה ואיבעית אימא כר' שמעון דאמר כהונה בעיא אצבע מכלל דלרבנן כהונה לא בעיא אצבע ולכך הוצרך לשנויי כדי נסבה ולרבנן דכתיב בהו בזריקה בשאר קרבנות כהן משמע ימין ולא צריך למילף מאצבע דחטאת. ברו''ך: גורעין ומוסיפין ודורשין. לא שייך למיפרך סכינא חריפא אפסקא קראי אלא כשמחסר תיבה אחת כי ההיא דיש נוחלין (ב''ב דף קיא:) ואם תאמר תיפוק לי מדממעטינן דם סכין כל שכן שעל הרצפה ויש לומר דדילמא דם סכין גרע משום דנתקבלה בפסול אי נמי אי לאו טעמא דגורעין ומוסיפין ודורשין הוה אמינא דמדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר אתא למעוטי שעל הרצפה אבל דסכין שפיר דמי: בשפת מזרק. [פירש''י] בחוץ ולא שיפול [לתוכו פי'] בתוך המזרק דאם כן הוה ליה דבר אחר [ואין להקשות] דגבי הזאה דפרה אמרינן גמר להזות מקנח ידיו בגופה של פרה בפרק קמא דמנחות (דף ז:) אבל הכא לא מקנח ליה לסכין בגופה של פרה לפי שאז היה הסכין מלא נימין ולא היה עוד נאה לשחוט ומיהו בההיא שמעתא גופה גבי פרה אמרינן בשלמא ידו מקנח לה בגופה של פרה אלא אצבעו במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק והשתא ידו נמי ליקנח בשפת

דף כה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד